הודו למתקדמים

ההחלטה לנסוע בשנית להודו לא דרשה מאמץ מחשבתי מיוחד, כבר בפעם הראשונה טרם הנחתי את כף רגלי על המטוס ידעתי כי צפוי לי מסע להודו בשנית. מצאנו את עצמנו מטיילים לבדנו במישורים ירוקים, בהרים מושלגים, מהלכים בין עשרות קופים וחיות אחרות. ישנו בטירות, טיילנו ותרנו במעמקיה של תרבות זרה ועתיקה אשר שמרה על סממניה ונהנינו מהשקט המקיף את כל המטיילים בהודו.
רותם מדואל
|
מפה
תמונה ראשית עבור: הודו למתקדמים

נוחתים במומבי וממשיכים לדלהי

ההחלטה לנסוע בשנית להודו לא דרשה מאמץ מחשבתי מיוחד, כבר בפעם הראשונה טרם הנחתי את כף רגלי על המטוס ידעתי כי צפוי לי מסע להודו בשנית ולו רק בשל העובדה שחברתי מ` (להלן שמה מעתה ואילך), השביעה אותי שהמסע הראשון הינו "טיול מכין לכל היותר" וש"אם אתה רוצה לנסוע לחו"ל בלעדי זה לא להודו ואם כן אז נוסעים שוב בשנה הבאה". כדי להבהיר את פשרם של המשפטים הסתומים הללו אוסיף ואציין כי הכוונה הראשונית בנסיעתי להודו בחופשת הסמסטר מהאוניברסיטה הייתה לנסוע יחד עם מ`, אך איתרע מזלנו ומ` נאלצה לבצע קורס קיץ. כך מצאתי את עצמי נוסע לבדי להודו בפעם הראשונה, זאת לאחר מסכת שכנועים רבה מצידה של מ` אשר הסבירה לי, שהודו לא כל כך מלוכלכת כמו שאני חושב ואיפה עוד יצא לי לפגוש תרבות חדשה. אך כיוון שלא במסע הראשון עסקינן (מסע אשר אודותיו סופר כבר רבות), אלא במסע השני יחד עם מ` חברתי (אשר בה יתרכז עיקר סיפורי זה), אפתח כנהוג – בהתחלה.

למסענו (או לתחילתו) הצטרפה ידידתי נ` מספסל הלימודים. בבוקר יום הטיסה, מצאנו עצמנו בשדה התעופה, נרגשים (מי יותר ומי פחות), לקראת הבאות, אני הסובל מטיסות (הפלגות, נסיעות ארוכות וכל דבר אשר גורם לטלטול גופי שלא כדרך הטבע), התמקמתי מיד עם כניסתנו למטוס בתנוחת שינה ונרדמתי, התעוררתי לפרקים עד שמצאנו את עצמנו בשדה התעופה במומבי. לא אלאה אתכם בפרטי הריצה המטורפת שעברנו, בתוך שדה התעופה כדי להשיג כרטיסים לדלהי עוד באותו הערב (היו בידינו כרטיסים ליום למחרת), כאן הפגנתי את ה"ידע" המוקדם שלי בצייני בפני הבנות ש"ערב במומבי ישר על ההתחלה לא יכול לסייע אלא רק לגרוע" – "עדיף", ציינתי בפניהם "להתחיל מהצפון" (לה – חבל לאדק) "ורק לאחר מכן לרדת אט אט ולהתרגל להודו", וכך אכן היה.  

לתחילת הכתבה

מדלהי ללדאק

לאחר שנחתנו בדלהי – הגענו למעוז התיירים של העיר המפוייחת – המיין באזאר – פארגאנדג`. הגענו בלילה למקום וכך מלבד נהגי הריקשה הישנים על עגלותיהם, נתבדו כמעט כל סיפורי העלילה בהם "פיטמתי" את הבנות לגבי צפיפותה של דלהי, הרעש הריחות וכלל התחושות אותן חווה כל מי שמגיע להודו. למרבה המזל הצלחנו להשיג מוקדם יותר כרטיסים ללה לדאק, וכך לאחר שעמלתי רבות לשכנע את נ` שאם היא לא תגיע ללה "היא מפסידה את המקום המדהים ביותר בהודו" (כך זכרתי אותו אז), השתכנעה נ` וכך מצאנו את עצמנו אצים במדרגות הגסט האוס לקראת המונית שהמתינה ברחוב. כאן למעשה נפתחה שרשרת הצרות נשוא סיפורי זה – מ` שזו לה הפעם הראשונה במזרח, אצה רצה להיכנס אל תוך המונית ובחוסר זהירות חבטה בחוזקה בגבה (ישירות בעמוד השדרה) במפתן דלת המונית. הדבר הותיר נקודה כחולה אימתנית בגבה. מ` החליטה שלא לוותר על הטיסה ולפנות לבית החולים בדלהי לטובת צילום, מה גם שבשלב זה לא חשה עדיין בכאב העז (שעוד יגיע) וכך עלינו למונית ונסענו לשדה התעופה.

וכך מצאנו עצמנו בשלישית בפרק זמן של 24 שעות תלויים בין שמיים לארץ בדרך ללה לאדאק. בשלב זה ראוי שאציין כי במסעי הקודם להודו (שנערך כאמור שנה קודם לכן), חליתי במחלת גבהים כה קשה, עד כי שכבתי רועד במיטתי ולבסוף בסיועם של מספר יהודים טובים מצאתי ג`יפ אשר בו ירדתי למנאלי.

לה לאדאק- כאשר הגענו ללה לדאק, גילו נ` ומ` כי סיפוריי עמדו במבחן המציאות, ההרים המושלגים המקיפים ככתר את הירוק ירוק, המצוי בלה, הנזירים כתומי הגלימות המצויים בכל פינה בלה, הייקים (ולא אני לא מתכוון לגרמנים אלא לחיה) שחורי הפרווה המקיפים את המטיילים בלה. השבילים הקטנים בין שדות החיטה בכפרים הסובבים את העיר, האנשים החייכניים המברכים את העוברים ושבים בברכת ג`ולי (שלום בשפה המקומית), הGerman bakery המצויות בכל פינה ומספקות מאפים מדהימים, הסיזלרים הריחניים והטעימים לחיך, גבינות היק, המוזלי בבוקר ובכלל השקט המופלא המאפשר לכל בן מערב להתחבר לעצמו בדרכים אותן לא חווה בעבר. 

לתחילת הכתבה 

מלה למנאלי

יום לאחר שהגענו ללה, התעוררה מ` עם כאבי גב עזים, מסתבר שהנקודה על עמוד השדרה הכחילה מאוד, וכאן נפתחה סאגה אימתנית בה אני מנסה לשכנע את מ` להגיע לצילום בבית החולים המקומי בלה והיא מסרבת. לאחר וויכוחים רבים (שדי פגעו בעניין השלווה אותו תיארתי קודם), התגבשה החלטה לפיה מתקשרים לרופאה של הביטוח, לאחר שתיארתי בפניה (בניסיון רב של מגיש עזרה ראשונה בצבא) את הנקודה הכחולה וביצעתי מספר בדיקות לשיטתה, הגיעה הרופאה למסקנה שברגע זה אין שום חשש לפגיעה בעמוד השדרה וכך המשכנו בטיולינו רגועים ואופטימיים.

אך מה עזה הייתה פליאתנו כאשר נתברר לנו כי מחלת הגבהים אשר תקפה אותי בפעם הראשונה לא הייתה עניין חולף, מסתבר שלא נתנו לעצמנו זמן מספיק למנוחה, והטיול במעלה המדרגות לשאנטי סטופה (מקדש בודהיסטי המצוי בגובה 200 מטר מעל הכפר צ`אנגספה) לא הועיל למצבי הרפואי, וכך מצאתי את עצמי בשנית רועד במיטה אם כי הפעם לא לבדי אלא תחת טיפולה המסור של מ` (לפחות הפעם אכלתי יותר מקוקוס מיובש ותמרים). כאשר לבסוף נתקבלה ההחלטה לצערם של כל הסובבים אשר התכוננו כבר לטרק באזור לאדאק (חוץ ממני החולה כמובן), לרדת למנאלי וכך היה. 

היריעה קצרה מלתאר את קורות הדרך מלה למנאלי (הדרך המדורגת כמסוכנת ביותר בעולם, זאת לאחר שיפוצים שנערכו בדרך המוות בבוליביה), כל ה"כמעטים" שליוו אותנו בדרך – כמעט עפנו מהצוק, כמעט נכנסה בנו מכונית, כמעט נתקע הג`יפ בו נסענו, כמעט מתנו מחוסר חמצן כאשר הנהג החליט לעצור בטנגלגלה הנקודה הסלולה (אם אפשר לקרוא לזה סלולה) הגבוהה ביותר בעולם (בגובה 5600 מטר) ועוד כמעטים רבים שכמעט כילו את חיינו. אירוע אחד חשוב להזכיר – הגשר. 

הגשר - באחת מנקודות המעבר בדרך למנאלי מצוי גשר המהווה את נקודת המעבר היחידה מעל נהר ההינדוס (למיטב זכרוני). כאשר הגענו ל"דבה" (מסעדת דרכים הודית אשר בדרך כלל באזורים אלו מצוייה בתוך אוהל ועיקר האוכל שמטייל מערבי יכול להרשות לעצמו לרכוש בה הוא צ`אי, תה, לייס (חטיף) ואורז לבן – או שכך לשיטתי לכל הפחות) בדרך סיפר לנו הבעלים של הדבה כי הגשר נפל כיוון שעברו עליו 2 טנקים של הצבא וכי עדיף לנו להגיע לכפר הסמוך ללון את הלילה כיוון שלא נוכל לעבור בדרך. חוסר האמונה המוחלט בדבריהם של ההודים אותו פיתחתי בטיול הראשון בהודו (חוסר אמונה שהתבדה בשלב זה), גרם לי לפקפק בדבריו וכך הגענו אל הגשר. שיירה בת עשרות קילומטרים של אלפי משאיות קידמה את פנינו, כאשר הגענו לגשר גילינו שאכן הגשר נפל – למעשה לא דובר בנפילת הגשר אלא בנפילת פלטות המתכת אשר עליהן נסעו המשאיות, ההודים המשיכו לעבור תלויים על שילדת הגשר (מדובר בגשר הגבוהה כ30 מטרים מעל הנהר השוטף – וחברה, זה לא הירדן זה ההינדוס, מדובר בנהר שוצף וגועש במיוחד). 

א` (בחור שנסע עימנו במונית) ואני, הגברים היחידים, החלטנו לעבור כמו ההודים על הגשר כדי לוודא שזה בטוח לפני שהבנות עוברות (כן, כן, כמה מצ`איסטי/מטומטם מצידנו). לאחר שעברנו לצד אחד הגענו למסקנה שעם המוצ`ילות (תיקי הגב הגדולים) אין שום סיכוי שנעבור, חזרנו לצד השני והחלטנו לשכור פורטרים (סבלים מקומיים) שיעבירו לנו את התיקים. לרוע המזל (או אולי למרבה המזל) מיד כאשר חזרנו לחפש פורטרים (לאחר שסיפרנו לבנות מה המצב), הגיע קצין משטרה וציין בפנינו שהגשר סגור והם לא מאפשרים יותר לעבור עליו. לשאלתי כמה זמן נאלץ לחכות, ציין בפני הקצין בחיוך גאה , 55 ימים והגשר יהיה כמו חדש (ייתכן שבמימדי הזמן ההודים מדובר בפרק זמן קצר במיוחד), מיותר לציין כי ההמתנה הייתה מכלה את כל חופשת הקיץ. ושוב תקפה אותי התושייה הישראלית, החלטתי (שלא בסיוע נהג הג`יפ שלנו שלא דיבר מילה באנגלית), לשאול מקומיים אם יש דרך לעבור את הנהר. המקומיים סיפרו לי שיש רק אפשרות להעביר ציוד על גשר חבלים המצוי כ4 קילומטרים משם, אך אין אפשרות להגיע בג`יפ "גם אם תצליחו לחצות את הנהר". החלטנו לקחת את הסיכון, שכרנו 2 פורטרים ליתר ביטחון ונסענו חזרה עם המונית עד שמצאנו את גשר החבלים עליו דיברו המקומיים. דובר למעשה בגשר חבלים אשר עליו השתלשל סל ועליו העבירו ציוד, המקומיים די הופתעו מהבקשה של התיירים לעבור על גשר החבלים אך הסכימו לכך. התנדבתי לעבור ראשון, כאשר הגעתי לצד השני, גיליתי שעשרות ההודים שעמדו במקום גילו את השיטה שלי והתחיל מאבק כוחות (וההודים מתחילים להכות אחד את השני כאשר הם לחוצים) אשר דחף את מ` חברתי ואת השאר אחורה, למרבה המזל הפורטרים ששכרנו התגלו כרבי תושייה והצליחו לקדם את החברה קדימה, וכך עברה מ` ואחריה כלל החבר`ה בגשר החבלים (ולבסוף לאחר שעה גם הפורטרים), חבורת בריטיות מבוגרות ומנומסות אשר הגיעה אל הגשר מייד אחרינו, מבלה לעניות דעתי, עד היום, ליד גשר החבלים. וכך מצאנו את עצמנו בשנית בדרך למנאלי. 

מנאלי - עם הגיענו למנאלי, סרנו למלון הדראגון באולד מנאלי, שם החלטנו להשתגע במחירים ולקחנו חדר במחיר המטורף של 600 רופי (60 שקלים לערך), המחיר הגבוה ביותר אותו הוצאנו בהודו (בתאילנד בה סיימנו את הטיול הדברים כבר נראו אחרת). במנאלי לא חווינו שום חוויה יוצאת דופן מהבחינה ההודית, פרט לטרק אשר התברר כטעות בניווט וכך נוצר מצב שבו טיפסנו מאות מדרגות לחינם כאשר הגשם אשר "תפס" אותנו בדרגנו הותיר בנו שמות ואף היווה סכנה די רצינית כאשר נדרשנו לרדת את כל מאות המדרגות החלקות בחזרה, אך עם זאת הטיול במנאלי היה משביע רצון. 

לתחילת הכתבה 

פרוואטי וואלי

ג`ארי - לאחר שסיימנו במנאלי התחלנו את דרכנו לכיוון פרוואטי וואלי – העמק הנודע בהיעלמותם של מטיילים רבים. בדרך עוד עצרנו בג`ארי שם בילינו לילה בטירה, לילה אשר לדבריה של מ` היה הגרוע ביותר בלילות בהודו (אם כי הסימן השישי נותן לו פייט חזק לדעתי). על אף שישנו בטירה, אחת מהבנות עימה טיילנו חטפה ווירוס (או כולירה אחרת) בבטנה ובילתה את הלילה בהקאות (דבר שלא תרם לנו בעקבות היותה בחדר הסמוך לחדרנו – חדר אותו נאלצנו לעבור במידה ורצינו לצאת מהחדר). הבנות נגעלו מהמקלחות המשותפות וגם הריחות בשירותים לא עשו עימן חסד [אם תשאלו אותי – לא דובר ביותר משירות מילואים רגיל – שירותים כימיים ומקלחות קרות, דבר אשר ציינתי בפניהן בחוסר הטקט המאפיין גברים בטיולים מסוג זה – התגובות שקיבלתי יכלו לזכות בתואר סימן – אך לא בסימנים מסוג זה עסקינן (כולכם וודאי תוהים בשלב זה מהם הסימנים עליהם אני מדבר...)].

לבסוף הגענו לפרוואטי וואלי – אל העיירה הציורית קסול. אם אאלץ לסכם את תכליתה של קסול בשתי מילים סבורני כי יהיו אלו : מושבת מסוממים – המקום שרץ בחבר`ה ישראלים ברובם אשר תכלית טיולם הייתה תחרות צריכת ג`ארס (תיירות המרפסות במיטבה). לא שיש לי בעיה עם זה, אני אישית לא מעשן, אך רבים מ"חברי הטובים ביותר" מעשנים. רבים מהחבר`ה שהסתובבו שם נראו כזומבים בקיצור – לא עשה לנו את זה. לאחר מספר ימים וטיול למניקרן שם הגענו למרחצאות וכמעט אכלנו מהמזון אותו התברר לנו (למזלנו הרב, קודם לארוחה), מבשלים הסיקים (כת הודית, ששואבת את מנהגיה מההינדו וכן מהאיסלם) במים החמים הזורמים מהמרחצאות בהם מתרחצים כל עולי הרגל הסיקים (אשר מתעקשים ללכת יחפים מרחקים ארוכים, דבר אשר לא מעורר תיאבון עם מקדישים לעניין מחשבה), וויתרנו על התענוג המפוקפק של פרוואטי וואלי, מה גם שלא הוסיפו לחוויה כלל השמועות על חטיפות, תליית המודעות על היעלמותו של עוד בחור ישראלי (מודעות אשר הוסרו ביום בו עזבנו). כך שלבסוף, שמנו פעמינו אל דהארמסלה (תרגום המילה הינו מקום מפלט הינדי – עובדה לא חשובה אבל מאוד רלוונטית במקרה שלנו).  

לתחילת הכתבה

הדרך לדהארמסלה

אז ככה – הייתם חושבים שאם לוקחים מונית ספיישל לארבעה אנשים לדהארמסלה, כאשר אתם משלמים סכום כסף לא מבוטל, תגיעו במהירות ובבטחה אל יעדכם. אז זהו שבהודו כמו בהודו, היוצרות מתהפכות עיתות לבקרים ואסור, אבל אסור לצפות שום דבר. נהג המונית עמו נסענו האמין באמת ובתמים שרוחו של שומכר (נהג המרוצים) נכנסה לגופו (זאת בין יתר האמונות בהם מאמין כל הודי ממוצע), וכך ניסה לבצע פעלולים ראוותניים הכוללים נסיעה של יותר מ70 קמ"ש במסלול אשר 30 קמ"ש מהווה נסיעה מסוכנת. לא עזרנו תחנונינו בפני הבחור כי אנחנו צעירים וכי האוניברסיטה בניגוד למכללה (אופס... עקיצה), לא תוותר לנו על הגשת העבודה גם אם נאושפז באיסט ווסט מדיקל סנטר (רגע אני כבר מגלה חושף בפניכם את הסוף...). נהג המונית המשיך בשלו תוך כדי הסבר מלומד על החשיבות להגיע בזמן. אנחנו לתומנו חשבנו שכאשר הזמנו את המונית עברנו את משוכת הזמנים המאפיינת את נהגי האוטובוס בהודו, אשר מוכנים להשאיר אותך בשירותים הציבוריים בשם האל הנוסף – מועד הגעה (לאור הקנסות הרבים שהם חוטפים על איחורים). מפתיע לציין כי זהו המקום היחידי בהודו בו יש התעקשות על זמנים – תבדקו את זה כאשר אתם מזמינים צ`אי או כל דבר אחר במסעדה, מפתיע לגלות שלא רק שהאוכל מגיע שעה אחרי ההזמנה כך גם החשבון. 

בקיצור לאחר כחצי שעת נסיעה הרכב התחיל לקרטע. כאשר עצרנו התברר שהמהירות הרבה הייתה בעוכריו של הנהג כיוון שסלע שבלט מהכביש (לא ממש איילון אם אתם מבינים למה אני מתכוון) פגע בקרטר ושמן המנוע פשוט נשפך על הכביש (בנות אל תדאגו זה המונח המכני היחידי, כמעט, בו אני מתכוון להשתמש). כך מצאנו את עצמנו עומדים ליד נחל פארווטי די אובדי עצות. הנהג הלך (רק הוא ושיווה, ואולי גם אלוהים, יודעים לאן) ואנחנו עמדנו אובדי עצות ליד הרכב. כאשר חזר הנהג כשעתיים לאחר שהלך, הוא סיפר לנו שלא מצא איך להתקשר (כמה מפתיע...), ואז בתושייה מדהימה (שלא מאפיינת את המקומיים במקומות אלו), עצר משאית שנסעה בדרך. לאחר שהשיב לנו חלק מזערי מכספנו (בטענה שזה מה שיש עליו – כן בטח) דאג באופן אישי שנעלה אחר פאר אל חלקה האחורי של המשאית שם מצאנו עוד 4 הודים המנסים לאחוז בחוזקה קטנוע שהובילו לתיקון. נדחקנו יחד עמם לאחורי המשאית ומצאנו עצמנו נוסעים במהירות ונדרסים תוך כדי באחורי המשאית על ידי הקטנוע (כמה אנשים בעולם יוכלו לטעון שהם נדרסו בעודם עומדים באחוריה של משאית?) אל העיירה הקרובה שם מצוייה הייתה תחנת האוטובוס הקרובה.

אז אם חשבתם שכאן נגמרה הסאגה שהתחילה בנסיעה המטורפת ונמשכה בדריסה על ידי קטנוע באחוריה של משאית (לאן עוד זה יכול להדרדר אתם שואלים את עצמכם?), תופתעו לגלות שהסאגה רק נמשכה מכאן והלאה. הגענו אל הלוקל בוס (האוטובוס המקומי), לנסיעה שנמשכה כ-11 שעות. טוב כמה קשה זה יכול להיות, ציינתי בפני הבנות שמניסיוני הקודם נסיעה באוטובוסים המקומיים אינה חוויה חיובית ואכן לא נתבדיתי. 

מ` התעקשה לשמור על התיקים (אל אף שקשרתי אותם בשלב מסויים בנסיעה) וכך בילינו בחלק הגרוע ביותר באוטובוס בחלק האחורי (אשר סובל מקפיצות אין סופיות בגלל המתלים – מצטער בנות שהפרתי את ההבטחה והשתמשתי במונח טכני נוסף, לא יקרה שוב) דבר שגרם לי (זוכרים שאמרתי שאני מנסה להימנע מנסיעות מטלטלות שלא כדרך הטבע...) לבחילות נוראיות. בנוסף כיוון שישבתי במושב ליד הדלת האחורית, כל הודי שנכנס אל האוטובוס, סבר לתומו שאני משמש כמשענת/הדום/מתלה, וכך מצאתי את עצמי משמש כמתלה למטריות הרטובות של כל ההודים שעלו מהחלק האחורי, הודים רבים נדחפו ונשענו על ראשי. המקרה אותו אני זוכר כנורא ביותר היה הכרטיסן אשר במסגרת תפקידו נדרש לשרוק לנהג האוטובוס – שריקה אחת = סע / שתי שריקות = עצור. הבעיה הייתה שהכרטיסן התמקם בדיוק מאחורי ראשי וכך בילית 11 שעות כאשר הכרטיסן שורק באוזני, הנער שיש מצידי השני שם מוזיקה הודית לא ברורה (בטרנזיסטור מקרטע), הקבצנים נשענים עליו ועל ראשי תלויות תריסר מטריות רטובות – מומלץ בחום !!! 

לתחילת הכתבה


 

דרמקוט

דהארמסלה - כאשר הגענו אל דהארמסלה שמנו פעמינו לכפר דרמקוט אותו זכרתי לטובה מהטיול הקודם שלי. התמקמנו בווילות המצויות בתחתית הכפר, ושם באמת עברנו חוויה מתקנת לאחר כלל האירועים אותם תיארתי עד כה. כל בוקר ישבנו במסעדה הישראלית (המומלצת בחום), אכלנו מוזלי והסתכלנו על הנוף, לאחר מכן ערכנו טיולים בכפרים הסובבים את דרמקוט, וקינחנו בטיולים וארוחות במסעדות הטיבטיות המצויות במקלוד גאנג` (מקום מושבו של הדאלי למה). התיאורים הפסטורליים יכלו להימשך עוד זמן רב (שהינו כשבועיים בדהארמסלה), אך למרבה הצער החלטנו לערוך טרק יום אל המפלים של דרמקוט, כאן למעשה התחיל להתגבש הסימן הרביעי. הטיול התחיל עם נופים מדהימים והזדמנויות צילום אינספור, אשר ליוו אותנו לכל אורך הטיול, לאחר 3 שעות של צעידה, כאשר אני צועד כעשרה מטרים לערך מאחורי מ` זאת כאשר הדרך הולכת לאורכו של מצוק בגובה 200 מטר ואנו הולכים בראשו, ראיתי לפתע את מ` נוטה שמאלה כאשר היא פולטת אופס... (באותו שלב היא חשבה שמדובר בהחלקה תמימה), לא חלפה מאית שנייה ומ` פשוט נעלמה, כאשר זיהיתי את ראשה מבצבץ בגובה השביל. האדמה פשוט פערה את פיה, כל השביל התמוטט ולמרבה המזל מ` הצליחה להיאחז בסלעים ובשיחים וכך ניצלה מנפילה בת 200 מטרים. אני ששמעתי את מ` צורחת כפי שלא שמעתי אותה צורחת בחיי (טוב אולי חוץ מהפעם שבה ג`וק טיפס על המקלחון ואיים להיכנס איתה אל תוך המקלחת), התעלמתי באותו רגע מהשביל הצר והחלק ורצתי לכיוונה של מ. כאשר קפצתי בניסיון להגיע אל ידיה. כאן ראוי לספר את הסיפור מנקודת מבטה של מ` (כפי שסיפרה לי אותו).

בעודה תלויה על השיחים, ראתה מ` את נעליי מגיעות בריצה ואז חולפות מעל ראשה ונעלמות, ברגע זה מ` סברה שאיבדה אותי לנצח, עד שלפתע שמעה אותי צועק אליה כמטר מתחת לכפות רגליה.

ונחזור אלי – כאשר רצתי לכיוונה של מ`, וקפצתי סברתי שאוכל להיעצר, אך בפועל גם תחתי נפל השביל ומצאתי את עצמי עף במהירות מעבר לראשה של מ` (למרבה המזל לא פגעתי בה, אחרת הייתי גורם לה ליפול מהצוק), אך הצלחתי להיאחז בשיח אשר גדל מתחת לרגליה של מ`. בשלב זה מצאתי נקודת אחיזה לרגלי על הצוק, א` רץ לכיווננו ועזר למ` לצאת ולאחר מכן גם לי. כאשר יצאנו מהצוק, מ` אשר עמדה ובכתה (מן הסתם בסוף היא בת, אם נמשיך בקו השוביניסטי בו פתחתי) משכה באפה עד כי נכנסה דבורה (או יצור עוקף אחר) אל נחיריה, ופשוט עקץ אותה בתוך האף – דבר שלא סייע למצב רוחה (אני אמנע מלתאר את הדרך היצירתית פרי מוחי הקודח באמצעותה הוא יצא החוצה). בשלב זה אני פשוט הגבתי בצחוק מתגלגל, לקח לי זמן להבין את עוצמת החוויה שעברנו והמוזר ביותר הוא שלאחר שעברנו חוויה של כמעט מוות, המשכנו בטרק כאילו לא קרה דבר.

בדרך חזרה הבנתי כי לא נוכל לבצע טרקים בטיול הזה, מ` התקשתה ללכת ביציבות וממש חששה לדרוך על דבר שלא נראה מוצק לחלוטין, החלטנו לרדת מעניין הטרקים לעת עתה וליהנות מאפשרויות הבילוי האחרות שהודו מספקת. לאחר כשבועיים שמנו פעמינו לכיוונה של רישיקש, שם (או כך לסברתנו) החל להתגבש הסימן הבא (בזאת ידובר בהמשך). 

לתחילת הכתבה

רישיקש

רישיקש עיירה קדושה הפרושה לרגליו של אגם הגנגס הקדוש, סיפקה לנו שלווה ומרגוע להם נדרשנו וודאי לאחר כל התלאות שעברנו עד כה. מצאנו את עצמנו מבצעים טיולים רבים, אל ראשו של מקדש הקופים, אל המקדש המצוי כ30 קילומטרים מערבית לרישיקש, מקדש אשר הקדושים ביותר הולכים אליו ברגל ורק מעטים נוסעים אליו ברכב, כך לפחות לפי הלונלי פלנט. בפועל מצאנו עצמו הולכים לבדנו את המסלול המונה 60 ק"מ הלוך חזור ואילו כלל ההודים נוסעים ברכב, אנו תקווה כי מצאנו את דרכנו אל פנתאון הקדושים, לצידם של שיווא וברהמא (ואם לא אז לפחות הורדנו איזה 200 גרם). לבסוף לאחר זמן ממושך אותו בילינו ברישיקש קנינו אחר כבוד כרטיסים לדלהי, משם התכוונו להמשיך לדרומה של הודו וכאן למעשה התחיל להתגבש הסימן החמישי. 

 לתחילת הכתבה

דלהי

כאשר עלינו על האוטובוס לדלהי התיישבו מאחורינו זוג הודים אשר נראו מדוכדכים קמעה, שיעוליה הרבים של האישה וצורתה החיצונית בכלל, לא השאירו מקום לספק כי עסקינן באישה חולה במיוחד. המשכנו בדרכנו עד הגיענו לדלהי שוב למיין באזר המוכר, כיוון שתכננו להמשיך ישירות לדרום ולבסוף לקחת טיסה מכלכותה לבנגקוק שם תכננו לסיים את טיולינו החלטנו לערוך את הקניות אשר שמרנו לדלהי ומשם לשלוח בדואר את כלל הכבודה ולהמשיך לדרום ואכן כך עשינו. במהלך הסיורים במיין באזאר (אשר הוכיח את צדקת טענותיי לפיהן מדובר במקום הומה במיוחד, כך התברר עתה גם למ.), טענה מ` כי לדעתה היא מפתחת מחלה (בעודה מודדת מעיל עור בחנותו של פארוק), ביטלתי את דבריה בטענה כי מדובר בעייפות ולאחר שנישן הכול יהיה טוב יותר. אך לא כך היה, בערב כאשר הלכנו לישון, גיליתי להפתעתי כי מ` קודחת מחום, נתתי לה כדור נגד כאבי ראש וכך היא הלכה לישון כאשר היא קודחת מחום במהלך כל הלילה.

בבוקר ציינתי בפני מ` כי היא קדחה מחום כל הלילה והצעתי שתכנס לעשות מקלחת קרה כדי להוריד את החום, שאלתי אותה אם היא מרגישה חזקה מספיק ובמידה ולא הצעתי להצטרף אליה במידה ותצטרך עזרה (היא הייתה חלשה מאוד בשלב זה), והיא נענתה להצעתי. כאשר בדקתי שהמים לא קפואים ולא חמים מדי (למרות שזו אף פעם לא בעיה בהודו), ציינה מ` כי היא צריכה לשבת, אחזתי סביב מותניה בידי והתכוונתי לסגור את הברז כאשר לפתע חשתי בכובד משקלה. הסתכלתי עליה וראיתי שראשה נוטה הצידה ולשונה בחוץ. בשלב זה חשבתי שהיא מנסה להתל בי וציינתי בפניה כי אם לא תפסיק עם "השטויות" אעזוב אותה מייד. היא לא הגיבה ואז הבחנתי בכך שרגליה תלויות מגופה, בשלב זה הבנתי כי אין מדובר במשחק וכי היא איבדה את הכרתה. אחזתי בידי סביב למותנייה והתכוונתי לקחת אותה אל המיטה, כאשר הבעיה הייתה שבכניסה למקלחת הייתה מדרגה גבוהה מאוד, התגברתי על המדרגה ולפתע גיליתי כי לשונה כבר אינה בחוץ וכי לסתותיה סגורות בחוזקה וכי היא מחרחרת. אני חייב לציין כי זו הייתה סיטואציה מלחיצה במיוחד כאשר בכל הזמן אני חושב מחשבות מורבידיות ומנסה להבין (עד כמה שזה ישמע מגוחך), איך אני מספר על זה להוריה, כאשר בסופו של דבר הצלחתי להשכיבה על המיטה. כאן למעשה באו כל כישורי מגיש העזרה הראשונה שלי לידי ביטוי. מייד קראתי בקול בשמה, לחצתי על שכמה ולפתע היא התעוררה. מייד כשהתעוררה, אמרה לי את המשפט המעצבן ביותר שיכולה הייתה לומר לי במצב הלחץ בו הייתי נתון – "שקט מה אתה צועק". מייד התרעמתי כלפיה (הפעם בכוונה כמובן ולא מתוך לחץ) – "משוגעת את יודעת מה עשית לי", היא בכלל לא הבינה מה קרה ואיך היא הגיעה למיטה. מיד חייגתי לקבלה במלון ודרשתי מהפקיד להזמין אמבולנס, פקיד הקבלה ציין בפני בקול האדיש שרק פקיד קבלה הודי יכול להפיק בסיטואציה כגון זו – there is no ambulances in Delhi (אני בטוח שראשו התנדנד בעודו אומר זאת), אם כך דרשתי ממנו – הזמן מייד מונית (הישראלי שלי צץ החוצה בשלב זה). לאחר כשעה (בה השכלתי לארוז תיקים לבית חולים, אם יש כישרון שאתה מפתח בטיולים כאלו זה לארוז תיקים במהירות), הגיע נהג המונית. שאלתי אותו אם הוא יודע להגיע לבית החולים – איסט ווסט מדיקל סנטר, והוא ציין שכן (נו מה, מי שמע פעם נהג מונית/ריקשה בהודו אומר שהוא לא יודע להגיע לנקודה כלשהי על גבי הגלובוס), פקיד הקבלה אף הסביר לו שוב לבקשתי, כיצד להגיע לבית החולים.

לאחר שעה וחצי של נסיעות ברחבי הודו כאשר מ` מעורפלת, ואני עצבני לאור העובדה שנהג המונית עצר ליד כל נהג מונית וריקשה בדרך בעודו שואל כיצד מגיעים לבית החולים (מדהים, פשוט מדהים), הבנתי כי אין לו מושג איך מגיעים לבית החולים. לאחר זמן מה ועל אף שההסברים ניתנו בהינדית, הבנתי לבדי מתנועות הידיים של הנהגים איך מגיעים לבית החולים והתחלתי לכוון את נהג המונית אל בית החולים. לבסוף הגענו אל בית החולים.

זה המקום לתאר את מבנה בית החולים, ראשית אציין כי כאשר יצרתי קשר עם הביטוח נאמר לי שזהו המוסד הרפואי הטוב ביותר שמוכר לחברת הביטוח בהודו. האמנם? בית החולים מזכיר את הסרט "הפצוע האנגלי" מבחינת המתקנים, אם כי אין חולק על כך שהרופאים והצוות הרפואי במתקן הינם בעלי מקצוע מצוינים. עם זאת המיטות הן מיטות אשר ניתן היה למצוא בארץ לפני 30 שנים (זאת אני אומר לאחר שאחות אשר ראתה את המיטות בתמונה ציינה זאת בפני), כאשר נדרשה מ` למכשיר אדים, ניתן לה כד חרס עם חתיכת תחבושת התקועה בפיו ונאמר לה לשאוף את המים החמים דרך התחבושת ולנשוף מהאף. יתרה מכך, האחיות לא שמחו כלל לגלות כי איננו מוכנים לקחת שום תרופה שהן מספקות אלא לוקחים תרופות חליפיות אשר הבאנו מהארץ, ואת משטר בדיקת המזרקים (ווידאתי שהם חדשים בכל פעם שהם נפתחו), הן לא ישכחו עוד זמן רב.

בקיצור אין ספק כי לא עשינו חיים קלים לצוות בית החולים, אך לאחר בדיקות מרובות ושבוע בבית החולים, שבוע שבסופו ירד למ` החום, שוחררנו מבית החולים וחזרנו למיין באזאר לאסוף את חפצינו. בשלב זה גמלה בליבנו ההחלטה להקדים את עזיבת הודו ומכאן לפשר הסימנים. זה היה השלב בו ציינה בפני מ` כי הודו מסמנת לה בסימנים לעזוב תיכף ומייד- כיצד לא שמנו לב כבר בסימן הראשון שאנחנו לא רצויים כאן (ובשלב זה בטאקט הידוע והמוכר אצל כל בני מיני, ציינתי בפני מ` שהודו לא רוצה רק אותה, "זו הפעם השנייה שלי בהודו ולי לא קרה שום דבר" – המלצה לכל הגברים באשר הם – לעולם אל תנקטו בגישה הזאת כאשר אתם מתמודדים עם אישה שבזה הרגע יצאה משבוע בבית חולים בהודו – וודאי לא במצב בו היא הייתה ולאחר כל מה שעברה בהודו). לבסוף הסכמנו שנוותר על אמריצר, רג`אסטן ושאר הודו וניסע לתאילנד ולו רק מן הטעם שבתי החולים שם יותר טובים (כך סברנו בזמנו, בלי להפחית מערכו של איסט ווסט שמצא פתרון לבעיה. פתרון בדמות זריקה אשר עכבותיה, מורגשים היטב באחוריה של מ. גם שנה לאחר המקרה).

לתחילת הכתבה

לפני שעוזבים את הודו

בשלב זה שמנו פעמינו אל סוכנות מכירת הכרטיסים של אבי במיין באזאר. אבי ציין בפנינו שאין אצלו כרטיסים ליומיים הקרובים ואנו יצאנו די מאוכזבים ושקלנו מה לעשות. בשלב זה נזכרנו בהמלצתם של זוג חברים מהמלון לפנות אל מוכר כרטיסים, שאת שמו אמנע מלפרט לאור כוונתי להגיע להודו בעתיד (לא רוצה שישמרו לי טינה) שמצוי בפינת הרחוב. מוכר אשר ידוע בקשריו וביכולתו להשיג כרטיסים בזול. מוכר הכרטיסים ציין בפנינו כי הוא מסוגל להשיג כרטיסים שמועדם יום וחצי מיום השיחה במחיר זול במיוחד. בשלב זה אעצור ואציין בפני כל אלו המתעתדים להגיע להודו – אם למוכר אין מחשב תחשבו טוב טוב לפני שאתם רוכשים ממנו כרטיסים. שמחנו על ההצעה והזמנו את הכרטיסים, וכמנהגה של הודו אף שילמנו את הכסף מראש.

לאחר מכן מתוך ידיעה שבעוד יום וחצי נעזוב את הודו, עשינו ביום למחרת סיור בכל דלהי ו"האטרקציות" הרבות המצויות בה, המבצר האדום, הלוטוס (מקדש באהי המוקדש לבני כל הדתות השואפים לעשות מדיטציה), ג`אמה מסג`ד, שער הודו ועוד סיורים שונים. כאשר הגענו בערב עייפים לאסוף את הכרטיסים, ביקש מאיתנו המוכר לשבת לרגע, לאחר שישבנו ציין בפנינו המוכר כי ה"בחור שלו" (כנראה שזריקת אחריות זה עניין בינלאומי) במשרד הכרטיסים טעה והזמין כרטיסים לעוד שלושה ימים. בשלב זה מ` (אשר פנטזה כבר על השיק אננס בקוואסן), נשברה והתחילה לבכות. המוכר המשיך וציין כי הוא מתנצל וכי אין לו מה לעשות בנידון. יצאנו מהמשרד כועסים במיוחד וסרנו אל אבי כדי לבדוק למתי הוא יכול להזמין לנו כרטיסים, אבי ציין כי בחברת התעופה תאי – נוכל לקבל כרטיסים לעוד יומיים, עוד הוסיף כי המוכר רימה אותנו מלכתחילה, זאת כיוון שכאשר אבי ציין שאין כרטיסים הוא עשה זאת לאחר בדיקה במחשב שהעידה שאין כרטיסים. המוכר השני, אמר לנו אבי ידע שאין כרטיסים אך רצה למשוך מכם את הכסף ולכן ציין שיש לו כרטיסים, הכרטיסים הוזמנו מראש לעוד שלושה ימים במחיר הזול.

הזמנו את הכרטיסים מאבי ופנינו זועמים אל משרדו של המוכר השני בדרישה כי ישיב לנו את הכסף, המוכר ציין כי הוא מוכן לבטל את הכרטיסים אך כרגע אין לו כסף (הוא אף פתח את מגירת הכסף והראה לנו שהיא ריקה), כיוון שזה הופקד בבנק, בואו מחר בבוקר ואני אעביר לידיכם את הכסף. כאשר הגענו בבוקר גילינו שהעסק שלו סגור, "עבדו עלינו" חשבנו, כל היום ניסינו להשיג אותו אך ללא הצלחה. בשלב מסויים הגיע העובד שלו ופתח את החנות. כאשר שאלנו אותו איפה המנהל הוא ציין בפנינו כי הוא צריך להגיע, כאשר חזרנו לאחר שעה הוא ציין בפנינו כי זה היה צריך להגיע ואין לו תשובה אלינו. בשלב זה היינו בטוחים שעבדו עלינו, אז נזכרתי לפתע כי כאשר הייתה מאושפזת מ` בבית החולים, התקשרתי אל החנות ממנה כבר הזמנו כרטיסים מכלכלתה לבנגקוק (כרטיסים שביטלתי לאחר מכן כאשר חלתה מ`) ושם נתנו לי את הטלפון של המוכר בבית. התקשרתי מיד אל ביתו, התברר שמדובר בבית משפחתו והוא מצוי במקלחת. כאשר התקשרתי חצי שעה מאוחר יותר דיברתי איתו הוא נשמע מופתע מאוד (כנראה שכח שיש לי את הטלפון שלו בבית). בשלב זה (ולאחר שהזכרתי את משטרת התיירים), הוא הגיע לחנות וציין בפנינו כי כרגע אין לו כסף והוא יביא לנו כסף למחרת, הסברנו לו שלא נוכל לחכות כי אנחנו אמורים להמריא קודם לכן ודרשנו שייקח הלוואה מכל חנויות החלפת הכספים באזור וכי יספק לנו את מבוקשנו. הוא סרב, והדבר הוביל את מ` הרותחת לעמוד בפתח חנותו ולהגיד לכל הישראלים לא לקנות ממנו דבר כי הוא רמאי. בשלב זה לאחר תזכורת המשטרה ולאחר שפקיד הקבלה במלון, עימו קשרנו קשרים טובים מאז האשפוז התערב, הבין המוכר כי אין לו ברירה ולכן לקח הלוואות מבעלי הדוכנים באזור והשיב לנו את כספנו.

לבסוף כמובן הגענו לתאילנד – לאחר מסע התלאות שעברנו אציין רק כי כאשר הגענו לMBK הקניון המדהים – ציינה בפני מ. כי "כאן מתגורר אלוהים", אך זה כבר סיפור אחר לגמרי. כאן למעשה נגמרה הסאגה הארוכה והפתלתלה שעברנו בהודו ומכאן להמלצות.

המסע האמור היה המסע השני שלי להודו. הודו היא תת יבשת מדהימה אליה אני ממליץ בחום לכל מטייל להגיע, כמו בכל טיול יש לה את הבעיות שלה ומי שיודע להיזהר מהן לא צריך לסבול משום בעיה, על אף כל ה"סימנים", או האירועים המצערים שעברנו, אין בי או במ` שום חרטה על הטיול. מצאנו את עצמנו מטיילים לבדנו במישורים ירוקים, בהרים מושלגים, מהלכים בין עשרות קופים וחיות אחרות. ישנו בטירות, טיילנו ותרנו במעמקיה של תרבות זרה ועתיקה אשר שמרה על סממניה, נהנינו מהשקט המקיף את כל המטיילים בהודו ולמרות הכול מצאנו הזדמנויות רבות לנפוש. אני סבור כי הימנעותנו מסמים (מסקנה אותה הסקתי כבר בפעם הראשונה בה טיילתי בהודו), שיפרה את הטיול עשרות מונים. אין כל ספק כי על אף כל שעברנו (או יותר נכון שמ` עברה), המסע להודו היה מסע מוצלח (הדגשתי בסיפור רק את סימני העזיבה, אך היו רגעים מדהימים רוחניים וקסומים ועוד מקומות רבים שלא מצאתי לנכון לציין), אני ממליץ בחום לכל אדם להגיע לפחות פעם אחת עם תרמיל להודו ולתור את היבשת לאורכה, מדובר במסע אשר יחולל נפלאות בכל אדם. 

לתחילת הכתבה 

הודו לתרמילאים - כל מה שחשוב לדעת על הטיול באתר "עפתי" >>

יעדי הכתבה

סגור
0
×