הודו - נקודת מבט של סבתא וסבא

הודו כבר מוכרת למטייל הישראלי כל-כך עד שלפעמים אנחנו שוכחים עד כמה היא רבגונית ושונה. מבט של מי שהגיע לביקור קצר בה, מזכיר לנו עד כמה כל מבט בה מפגיש אותנו עם זרות נפלאה. לפניכם כתבה על הודו ממבט של סבא וסבתא, שבאים לבקר את המשפחה המטיילת שלהם.
משפחת חן
|
תמונה ראשית עבור: הודו - נקודת מבט של סבתא וסבא

סבא וסבתא מחליטים להצטרף
3 ימים לפני הנסיעה של משפחת חן להודו, חגגנו להילה יום-הולדת 40. כמתנה בחרנו להגיש לה פנקס מעוצב של ברכות ועצות מכל בני המשפחה, כדי שתוכל לשאת אותו בתיקה האישי ולעיין בו מפעם לפעם במהלך הטיול. הברכה של יהודה, אבא של הילה, היתה פשוטה וכנה: "רציתי שתדעו, שאם תצטרכו, אגיע עד הודו". אבי, בעלה של הילה מאד התרגש מהברכה - ביודעו שיהודה באמת מתכוון למה שהוא אומר, הדברים נסכו בו הרגשה טובה של ביטחון. החבר`ה נסעו, מצויידים ב- 4 תיקים ענקיים וכבדים, ציוד מינימלי לשנה. "תשמרו על הילדים, תשמרו על התיקים, תשמרו על עצמכם, אל תלכו למקומות שיש בהם סיכון , תיזהרו... ותהיו בקשר", אמרתי בקול רועד כשעיני מכוסות בדמעות. 

השבועות הראשונים, היו מלווים בהמון חששות ודאגות מצדנו. לא יכולתי להבין איך יסתדרו בהודו, עם האוכל, עם המחלות, עם הליכלוך, עם הריחות, עם השירותים, עם השפה, עם כל הציוד שהם צריכים לשאת על גבם ולארוז אותו כל כמה ימים, עם התנאים השונים, עם הילדים ועם עצמם 24 שעות ביממה - וכל זאת בלי המשפחה שהם כה קשורים אליה. מרחוק הכל נראה לי מאיים ומדאיג. חיכינו בציפייה דרוכה לכל טלפון או לפחות למייל. הבעייה העיקרית הייתה שאני אף פעם לא יכולתי להתקשר אליהם והייתי חייבת לחכות עד שהם יתקשרו אלי. ההמתנה לשיחות הייתה לפעמים מורטת עצבים ומלווה בדאגה. 

כשנפרדנו מהם לפני הנסיעה הם שאלו :"תבואו לבקר אותנו בהודו?" תשובתנו היתה: "נראה... אולי?". בלי להיכנס ממש למשמעות שעומדת מאחרי החלטה כזאת. בתחילת ספטמבר, באחת משיחות הטלפון הילה הציעה: "אמא, מה דעתכם להגיע להודו בנובמבר כדי לחגוג יום ההולדת משותף שלך ושל מאיה שתהיה בת 4?" בשיחה אחרת עדי אמר לסבא: "נכון שהבטחת לבוא? אז אתם באים?" הנסיעה להודו התחילה להתעכל במוחי ובקרביי. מאד התרגשתי, חששתי, מהמחשבה. מכל מקום לא יכולתי אפילו להעלות אפשרות של סירוב להצעה וזאת משני טעמים: 1. הילדים והנכדים מצפים מאתנו והם מאד ישמחו 2. רציתי להתגבר על מחסום הפחד מפני נסיעה כזאת. 

מיד לאחר שיחת הטלפון הלכתי לאינטרנט והוצאתי חומר על הודו, וכן את האטלס המיושן והתחלתי לטייל במפה לאורך ולרוחב, מחפשת שמות של מקומות מוכרים. יהודה הביע את הסכמתו העקרונית והסמיך אותי לטפל בכל הסידורים. הלכתי לסוכנות הנסיעות לשאול על מחירים ועל מסלול טיסה. שם התחלתי להדחיק את הפחד הראשון וה"פרפרים" שעלו, כשסוכן הנסיעות המליץ על טיסה דרך עמאן-ירדן. התקשרתי למרפאת מטיילים כדי לקבוע תור לחיסונים. ביקשתי מהילה ומאבי לשלוח לנו רשימת ציוד מומלצת, הצעה למסלול טיול ובקשות אישיות מכל אחד מהם, מה להביא איתנו. 

כבר עם קבלת רשימת הציוד הופתעתי מכמה דברים: סדינים, ציפיות, מגבות, מגבת מטבח, נייר טואלט, מגבונים לחיטוי. אלה דברים שלא לקחנו איתנו לאף אחד מהטיולים שערכנו ברחבי העולם. בעתיד, במהלך הטיול יתבהר לנו הצורך בכל אחד מהדברים. רשימת הבקשות האישיות הלכה וגדלה. ספרי לימוד, ספרי קריאה, קפה, נס-קפה, עוגיות של סבתא, זיתים של סבא, זעתר תוצרת בית, תמרים ואגוזים, נייר טואלט, סבון רחצה, תחבושות וטמפונים, קרם עיניים, דאודורנט, קלפים, תחבושות ופלסטרים, מכנסיים, תחתונים, מתנות וברכות ליום ההולדת של מאיה מכל המשפחה ומבני הדודים. בכל פעם שחזרתי מקניות הייתי מוסיפה עוד חבילות למקום בו התחלתי לרכז את כל החפצים לטיול ומחקתי מן הרשימה הארוכה את מה שכבר יש לנו. כמובן שהוספתי עוד הרבה ממתקים לילדים: שוקולדים, סוכריות, במבה, מסטיקים. בינתיים, אבי והילה שקדו על הכנת תוכנית לטיול, הזמנת רכב ונהג שילוו אותנו לאורך כל הטיול, התקשרות עם בתי-מלון או גסט-האוסים והזמנת חדרים. שיחות הטלפון נעשו תכופות יותר לפני הנסיעה כדי לברר ולהזכיר פרטים אחרונים. 

לתחילת הכתבה

מפגש ראשון: דלהי 
יצאנו מהארץ עם 2 מזוודות עמוסות, ולב עמוס בהתרגשות לא פחות. כמובן שדאגנו לא לחרוג מהמשקל המותר של 22 ק"ג לכל בן אדם. לקחנו גם תיק  קטן, לעלייה למטוס. לפני הנסיעה קיבלנו אזהרות מכל מיני אנשים שאסור לקחת דברי מזון ואילו אני, בכל זאת, "הסתכנתי" ומילאתי את המזוודות והתיק מכל טוב הארץ. לקראת הסוף גם הוספתי פיתות עם זעתר ופיתות עם סלק, מאפה ידיי שהנכד עדי ביקש כל-כך. עברנו בשלום את הביקורת, ואנחנו נשמנו לרווחה. עברנו את המחסום הראשון בדרך. יצאנו מהארץ בטיסה של חברת Royal Jordanian. לאחר חצי שעה של טיסה נעימה ונוחה, נחתנו בעמאן בירת ירדן. שם הייתה הפסקה של שעתיים. המשך הטיסה ארך כ- 5 וחצי שעות – הכל בשעות הלילה. נחתנו בניו-דלהי ב- 5.00 בבוקר, שם קיבלו את פנינו בשמחה ובהתרגשות, הילדים והנכדים, שנאלצו להתעורר כל-כך מוקדם ביום שבת. גם הנהג והרכב שאמורים ללוות אותנו לאורך הטיול המתינו מחוץ לשדה התעופה. נסענו למלון Pearl Plaza בדלהי. החדרים היו סבירים בהחלט. בחדר היו מקרר, מזגן וטלביזיה. עוד בשלב ההכנות לטיול החלטנו שבתקופת הטיול שלנו הם יעלו את רמת בתי המלון והמסעדות מזו שהיו מורגלים אליה עד כה. הארוחה הראשונה בהודו היתה של הפיתות והזיתים, קפה שחור ועוגיות מהבית. כל-כך טעים לאחר 3 וחצי חודשים שלא בא אל פיהם טעם הארץ. 

נחנו קצת ויצאנו לטייל בסביבות המלון. ישבנו לאכול במסעדה ובפעם הראשונה התוודענו למאכלים של הודו. הנכדים, לעומת זאת, היו מצויים בכל השמות וידעו בדיוק מה הם רוצים להזמין - מסתבר שהם התרגלו לאוכל ואפילו אוכלים אותו בתיאבון ובהנאה. אנחנו סמכנו על ההמלצות שלהם. בעצם מרגע זה, אנחנו הפכנו להיות הילדים הקטנים והילדים שלנו, הם שכיוונו, הם שהציעו, הם שהובילו, והם שקיבלו כמעט את כל ההחלטות. יש לציין שארוחה מגוונת לכל המשפחה, 4 מבוגרים ו-3 ילדים עלתה כ- 800 רופי, שהם 80 שקל בלבד. לאחר הארוחה במסעדה התפצלנו: אני, הילה ומאיה הלכנו לטייל במיין בזאר (Main Bazar), רחוב השוק העיקרי של פהאר-גאנג` בניו-דלהי, ויהודה, אבי והבנים הלכו למקום אחר. התחלתי להתרשם לראשונה מהחנויות, מהלכלוך ומההמולה, מהצפיפות, מהשלטים בעברית, ומהמטיילים הישראלים שלא קשה לזהות אותם. הגיע הלילה הראשון בהודו, נרדמנו עייפים אך מרוצים. 

למחרת, אחרי ארוחת בוקר ביתית, יצאנו לטיול בעיר. כל הדרך התפעלנו ממה שעינינו ראו. התחלנו להבין שאנחנו נמצאים במקום שונה לחלוטין מכל מקום אחר שהכרנו עד כה - הגודל, כמות האנשים, הצפיפות, הלכלוך, הזבל שמתגולל בצורה טבעית ברחובות, הביוב שזורם לצידי הדרכים, הפרות שמסתובבות חופשי בכבישים ובמדרכות, התנועה הסואנת, הרעש, צופרי המכוניות שלא חדלים לרגע להשמיע את קולם, ו ה ע ו נ י! כל המושגים האלה מקבלים משמעות אחרת כאן בהודו. בהשוואה למה שרואים כאן, בארץ אין עוני, אין פקקים, וטבריה היא העיר הכי נקייה בעולם. המון נכים עם ידיים ורגליים שבורות או מעוקמות מסתובבים בכל מקום ומתחננים לנדבות, הילדים בהמוניהם, מטונפים, יחפים, לא מסורקים, "נדבקים" אליך בהבעה מתחננת לנדבה. בצדי הדרכים, ישנים על המדרכות המטונפות, אנשים בודדים או משפחות שלמות - זהו ביתם, מעולם לא היה להם בית אחר וכנראה מעולם גם לא יהיה להם. בחוץ מבשלים, בחוץ מכבסים ותולים כביסה, בחוץ מתרחצים ובלילה, כנראה, עושים ילדים תחת כיפת השמים. כל רכושם הוא ערימת סמרטוטים ומצרכי מזון אותם ליקטו מהזבל במהלך היום. אין דומה לזה בשום מקום בו ביקרנו עד כה. אך הפלא ופלא - האנשים רגועים ופניהם מחייכות. אחד הדברים שצובעים את כל המראות הקשים הללו, הוא הצבעוניות המדהימה של בגדי הנשים. כולן, עטויות בבגד הסארי, רקום, מעוטר בחרוזים, בצבעים עזים, ממש מרהיב עין. 

לתחילת הכתבה

הודו למתבונן מן החוץ
הודו הדהימה אותנו. נהנינו, התרגשנו, התפעלנו, חווינו דברים בעוצמה אחרת. אתה נפגש על כל צעד בניגודיות שהארץ הזאת מזמנת. הרוחני והארצי, היפה והמכוער, ההוד והעליבות, העושר והעוני. הארץ הזאת מעוררת פליאה והשתאות. מצד אחד העוני ומצד שני העושר. ארמונות הפאר שנבנו כאן לפני מאות שנים על-יד שליטים שהעסיקו אלפי עבדים לצורך מילוי תאוותיהם. המבצרים בפסגות ההרים, המקדשים המרשימים, המוזיאונים שמשמרים את כל אוצרות השליטים, כולל תמונות, ציורים, בגדים, תכשיטים, רהיטים, כלי-נשק וכלי-תחבורה. ערים שלמות שנבנו בארכיטקטורה מרשימה ונותרו על תילם. אתה נפגש עם ארכיטקטורה שמשלבת עבודות אומנות בחומרים שונים ובצבעים מרהיבים. אבן בצבעים שונים, שיש, צדפים, מראות, אבני-חן, ציורי קיר - והכל צבוע בצבעים שנרקחו מחומרים מן הטבע ולכן נשתמרו במשך מאות שנים. אתה יכול לראות פועלים "מקופלים" עם ברכיים כפופות במשך שעות, מסתתים אבנים כדי לבצע עבודות שימור במבנים העתיקים. אתה מתחיל לקלוט שמאחורי כל זה עומדת פילוסופיה מעניינת של אנשים המסתפקים במועט ומקבלים בהכנעה את גורלם, כי ככה הם חונכו. אתה מתחיל לספוג רוחניות, מיסטיקה, מוסיקה מעניינת, אנשים המאמינים באלילים שונים וסוגדים להם. אחת החוויות המרשימות שעברנו היתה הביקור בקולונוע מפואר, בג`ייפור, שם ראינו סרט הודי. לא הבנו מילה, כמובן, אבל המוסיקה היתה מדהימה, הריקודים מרהיבים, השחקנים יפים, והקהל, שתפס חלק חשוב בהצגה, שותף פעיל, שהביע את הזדהותו עם העלילה על-ידי הערות קולניות ומחיאות כפיים. 

במהלך הטיול קראתי בעניין רב 2 ספרים על הודו. "הודו" – מבוא להינדואיזם, מאת יוחנן גרינשפון והשני, "הודו – יומן דרכים" מאת אליעזר קרליבך. שני הספרים ריתקו אותי ודרכם יכולתי להכיר ולהבין טוב יותר את התרבות והפילוסופיה של הודו. מומלץ מאד לכל אחד שנוסע להודו לקרוא בין היתר, גם את הספרים האלה. הבנתי שמעטות התרבויות שיכולות להציע מיגוון כה עשיר ובאיכות כה גבוהה של אומנות, אדריכלות, שירה וספרות, פילוסופיה ומיסטיקה, מוסיקה מחול ותיאטרון. עובדות אלה מסבירות את ההתעניינות הרבה של אנשים מהמערב בהודו. 

תופעה מדהימה נוספת נגלתה לעינינו כשעברנו בין הכפרים בדרכנו ממקום למקום. לרגע נדמה לך כי אתה פוסע בשבילי ההיסטוריה וסיפורי התנ"ך הופכים למציאות לנגד עיניך. כאן הזמן עמד מלכת! הבתים בנויים מתערובת של בוץ וקש, בבית אין שירותים, אין מים, אין חשמל. את המים שואבים מן הבאר, את הכביסה מכבסים על אבן בחוץ ואת הלכלוך משפשפים באבן קטנה ומחוספסת, את הירקות שוטפים בפלג מים קטן שזורם ליד הבית, את האוכל מבשלים על מדורה קטנה שהבעירו בפתח הבית. נשים פוסעות זקופות קומה, כשעל ראשיהן הן נושאות כדים ענקיים, או חבילות ענפים. בשדה קוצרים את התבואה בחרמש ומאלמים את התבואה באלומות. זוג שוורים מסובבים גלגל ענק אליו קשורים דליים שיורדים לתוך באר עמוקה. כשהדליים עולים למעלה מימיהם נשפכים לתוך תעלות המובילות מים להשקיית השדות. לא יאומן! 

לתחילת הכתבה

הודו כטיול משפחתי
בהודו "זכינו" לקבל את הילדים ואת הנכדים למשך כל היום וגם בלילות. ישבנו צפופים וקרובים לאורך הנסיעות הארוכות ממקום למקום, שרנו, שיחקנו, צחקנו. נשאלו שאלות, הייתה התקרבות ופתיחות וסופרו סיפורים על העבר – שלנו כילדים, או כצעירים, דברים שמפאת מרוץ החיים לא הגענו אליהם עד כה. אנחנו המבוגרים נעזרנו בילדים וגם בנכדים, כדי להתמצא ולהסתדר בחיים בהודו. הם, לעומתנו, כבר רכשו ניסיון רב לפני בואנו. התפעלנו מיכולתם של הילדים להסתגל במהירות לתנאי המקום החדש, לקבל את כל השינויים, לרכוש יכולת לתקשר עם האנשים בשפתם ולזרום... מילת הקסם של הודו! היו מקומות שהגברים הלכו לבדם ולי היתה הזדמנות לטייל עם בתי, שלובות זרוע, משוחחות שיחות אינטימיות, מצחקקות ונהנות מהזמן הפנוי שמאפשר לך, בכל רגע, בחירה של מה שבא לך לעשות – דבר שכמעט לא מתאפשר בארץ. גם אבי ויהודה זכו לבילוי של שעות ביחד, תגלחת ותספורת אצל הספר, קניות בשוק ושיחות... לעדי, שיודע לשאול, היתה זו הזדמנות לחקור ולגלות את כל מה שחפץ לבו. גילעד זכה לתסרוקת יומית מסבא ולשירה משותפת עם סבא על "מגדה" ומאיה זכתה למנה גדושה במיוחד של פינוקים אצל סבא וסבתא. סבא יהודה. שבדרך-כלל הוא איש מלא טמפרמנט, שאינו רגיל לשבת בשקט וממהר לכעוס, תפס שלווה ורוגע למשך כל הטיול ולא איבד אפילו פעם אחת את סבלנותו. 

להרגשת האחווה והביתיות הוסיפו גם הארוחות המאולתרות שהכנו. למשפחה כבר היה מיני מטבח מאולתר, ואנחנו ניצלנו את ההזדמנות להכין לנו אוכל ביתי, לדוגמא: חצילים מטוגנים, מרקים, טוסטים, חביתות עם שמן זית וזעתר וסלטים עשירים בטעם של בית. התנאים לא היו כל-כך נוחים, אבל הטעם היה נפלא. אכלנו בשקיקה ובהתלהבות. כל פעם שלפתי מן התיק עוד הפתעה לילדים: סוכריה, מסטיק או שוקולד. בחלקם השתמשנו גם כדי לחלק לילדים ההודים שנדבקים אליך על כל צעד בתחינה לקבל משהו. בלילה, תמיד איפשרנו לנכד אחד או שניים להצטרף אלינו לחדר, להתרחץ אצלנו ולישון אתנו. כך עזרנו להורים להשתחרר קצת מהשהייה עם כל הילדים כל הזמן. אני עזרתי קצת לילדים בלימודים ובהתקדמות בחוברות הלימוד שהבאנו להם מהארץ. עזרנו בהתארגנויות של היציאה לדרך, בהכנת האוכל ובניקיונות. השתתפנו גם בחלוקת הנטל הכלכלי - שילמנו חצי מההוצאות על האוכל ועל המגורים למרות שאנחנו שניים והם חמישה. עשינו זאת בהנאה ובשמחה. 

לאחר שלושה שבועות של חוויה בלתי נשכחת לכולנו יצאנו בדרכנו חזרה לארץ. נפרדנו בצער ובדמעות. את הלילה האחרון בהודו עברנו לבד. גם זה היה אתגר שהיינו מאושרים שהצלחנו לעמוד בו. שבנו בשלום לעולם השפוי והאהוב של ה"בית שלנו". אנחנו מרגישים שזה היה עבורנו הטיול של החיים ומסכמים: היה טיול מקסים, מעשיר, מלא חוויות ואתגרים, כולם יצאו נשכרים. את החוויה הזאת נישא אתנו עוד ימים רבים. התמונות וצילומי הוידאו ישמשו תזכורת אותנטית לכל מה שחווינו. המלצתנו לכולם – סעו לבקר בארץ הנפלאה הזאת. המלצתנו להורים - אם הילדים שלכם בחו"ל, נצלו את ההזדמנות להיות איתם שם. אין זה דומה כלל לזמן שאתם נמצאים איתם בארץ.

לתחילת הכתבה 

יעדי הכתבה

סגור
×