הו ברצלונה, ברצלונה...

עם כל הכבוד לגאודי, מוזיאונים, כנסיות, אוטובוסי תיירים וכיכרות- בשבילי, מה שיותר מכל הפך את השהיה בברצלונה לתענוג, הוא האופי של העיר. החופש והחיים שזורמים, רוקדים, אוכלים, שרים, משתזפים ונהנים בכל רחוב...
אתי
|
מפה
תמונה ראשית עבור: הו ברצלונה, ברצלונה...
© איתמר ברק

הקדמה

בארצות רבות ישנו פיצול בין עיר הבירה, הממלכתית והחשובה, זו עם המוזיאונים, לבין העיר שהיא הלב, האופי, העיר התוססת והמגניבה. יש את העיר שלוקחים אליה את הדודה שבאה לבקר ויש את העיר שהולכים אליה כשרוצים להיכנס לקצב. פיצול כזה קיים בין ירושלים-תל אביב, וושינגטון-ניו יורק, אנקרה-איסטנבול ואפילו ברזיליה-ריו דה ג`נרו. גם בספרד קיים הפיצול הזה. מדריד, עיר הבירה, שעל פי השמועה הנה עיר אלגנטית ויפה, ולעומת זאת ברצלונה, זו עם הדם הספרדי החם...

אח... איזו עיר, תענוג. כאן אין סיכוי שתתקלו באיזה בונקר של אס.אס או בכל דבר אחר שיעכיר את מצב רוחכם. כלום, נאדה, רק תגיעו ותיהנו, ים ים ועוד ים. חופים ארוכים ויפים מלאים בפקיסטנים הצועקים בספרדית "בירה אמיגוס? קוקה קולה פורפבור?", שדרה אחת גדולה ושמחה אשר מלאה באמני רחוב אשר היו כל כך יצירתיים ומשמחים שהם מצדיקים את השתייכותם למשפחת האומנים, ואדריכל אחד שהיה קבוע על פטריות קסם ועיצב את פניה של העיר. 

לתחילת הכתבה

אוריינטציה ולאומיות

ברצלונה, שממוקמת בצפון מזרח ספרד ונושקת לחופי הים התיכון, היא למעשה גם בירת מחוז קטלוניה, השפה המדוברת בה היא קטלונית ובכל המקומות ליד דגל ספרד מתנוסס לו בגאווה דגל הפסים הצהוב-אדום הקטלוני, שאגב, מתנוסס גם ברחבי דרום צרפת זכר לימים בהם השתרעה קטלוניה מהפרת והחידקל עד לחופי הים התיכון (או במקרה הזה מהארדש עד לחופי הים התיכון). ואם תשאלו מקומיים אם הם ספרדים, הם יענו לכם שהם קטלונים. על רקע גל ה"כולנו אירופאים" המואץ ששוטף את אירופה כמו צונאמי בימים אלו, מעניין לראות רגש לאומי כה חזק וחוצה גבולות למחוז, לא רק למדינה.

לתחילת הכתבה

ויזת שנגן

"אפשר לראות את ויזת השנגן שלך?" העיר אותי באנגלית שבורה בודק הגבול הספרדי בשלוש לפנות בוקר. זה נדיר שבודקים גבולות בתוך אירופה, עוד יותר נדיר שעוצרים אוטובוס יורוליינס, אבל זה קורה. מכיוון שזוהי הפעם השניה בתוך חודש שאני מתבקשת להראות את ויזת השנגן שלי, החלטתי לתת כמה מילות הסבר לטובת המטילים באירופה על מהי ויזת שנגן, ולמה אין לנו, הישראלים, כל צורך בה.

כחלק ממאמצי האיחוד חתמו כל המדינות החברות באיחוד האירופי על אמנת שנגן לתיאום המעבר בין גבולות המדינות בתוך אירופה. באמנה נקבע למעשה כי תייר לא אירופאי אשר מקבל אשרת כניסה לאחת ממדינות האיחוד (להלן: "ויזת שנגן") יכול לחצות בעזרת ויזה זו את גבולות כל המדינות החברות באיחוד האירופי, לבקר ולשהות בהן באופן חוקי ללא צורך בכל אשרה נוספת. לגבי ישראל ותיירים מישראל נקבע באמנת שנגן הסדר שונה. ישראלים יכולים להיכנס ולשהות בתחומי כל אחת ממדינות האיחוד האירופאי לצורכי תיירות עד 90 יום ללא צורך בויזה. מספיקה החותמת בדרכון.
אנחנו יודעים את זה, אבל הם- לא תמיד. איפה תתבקשו להציג את ויזת השנגן שלכם? ובכן, אם תטוסו בחברות תעופה נורמליות, העובדים שלהם יודעים שאין לישראלים צורך בויזת שנגן. אם תטוסו בחברות תעופה הזויות במיוחד, כמו easy jet וחבריו, אף אחד לא יסתכל עליכם, מצידם אתם יכולים לטוס בעזרת כרטיס חבר בספריה העירונית של אור יהודה. הבעיה מתעוררת בחברות התעופה הבינוניות, בריסל אירליינס וכדומה, ששם העובדים דורשים דרכונים אבל לא כל כך מעודכנים בנושא הויזות, או במעברי גבול יבשתיים שבהם לא רגילים לראות דרכון ישראלי (איך יודעים שהם לא רגילים לראות דרכון ישראלי? פשוט מאוד! הם מחזיקים אותו הפוך!).

ולמה אני מספרת לכם את זה? לכו תשכנעו שוטר גבול ספרדי בשלוש בבוקר, שלא ראה בחייו דרכון ישראלי, שאין לכם ויזת שנגן כי ישראלים לא צריכים ויזת שנגן. יכול להיות קצת מסובך, לא? ובכן, יש כמה דברים שיכולים להקל על מאמצי השכנוע. תוודאו שיש לכם תאריך יציאה מהארץ מוטבע על הדרכון, ואם אתם כמוני משתמשים במעבר הגבולות המהיר, שמרו את הספח עם התאריך בדרכון. זה חשוב, כי לא תמיד תקבלו חותמת בדרכון בכניסה לאירופה (אני נכנסתי דרך סחיפהול בהולנד ולא עברתי בדיקת דרכונים בכניסה. חברה שנכנסה דרך רומא גם לא עברה ביקורת דרכונים. מעניין דרך איפה נכנס בן-לאדן). תחייכו, בכל מקרה תהיו מנומסים ותנסו לא לעצבן את שוטר הגבול. אפילו אם אתם צודקים, יכול להיות לא נעים אם הוא יחליט לעכב אתכם ולשחרר את האוטובוס, בזמן שהוא מוודא שאכן אין לכם צורך בויזת שנגן.

לתחילת הכתבה

טיול בעיר

אשר אלי, אני המשכתי לדרכי עם היורוליינס שהקדים בשעתיים והוריד אותי בברצלונה בחמש לפנות בוקר. שעה נהדרת לנחות בארץ חדשה, בעיר חדשה, בלי מקום לישון. גררתי את עצמי לקפה הפתוח הראשון שמצאתי, ואחרי כשעה והתעלקות קלה על חבורת תיירים אירים ואוסטרליים שעברו לקפה אחרי לילה של אלכוהול, כבר ישנתי לי במיטתי בגסטהאוס המצוין והמומלץ ה- Gotic point. על כך אני אומרת, אל דאגה! אם לא מסתגרים בקוצים, בכל מקום ניתן למצוא יד מושטת לעזרה כאשר צריך אותה.

בשביל מה אנחנו כאן, בשביל לקשקש על ויזות או בשביל לשמוע על ברצלונה? ברצלונה זו עיר של כיף, כיף ועוד כיף. בכל לו"ז שלא תתכננו לכם לביקור בברצלונה שלבו שני דברים הכרחיים ליום: אלף, לפחות שעתיים ים, רביצה על החוף בחוסר מעש בין ערביים, התבוננות בתיירים, במקומיים, ברוכלים ובים המגניב, הליכה איטית בטיילת בין זוגות לוהטים ומוכרי "לואי ויטון", והתבוננות בסירות, בבניינים הקלאסיים ובפסלים המודרניים. בית, שיטוט לאורך שדרת ה- La Rambla המפורסמת. מה כל כך מיוחד בלה רמבלה? השדרה פשוט עושה מצב רוח טוב! שדרה רחבה ועטורת עצים, אשר מכילה בתוכה דברים שעושים כיף: דוכנים של פיצ`יפקעס, בתי קפה, דוכנים וחנויות לממכר ציפורים ודגים (זה פחות כיף, היונים החופשיות נראות מאושרות יותר). חנויות פרחים צבעוניות והמון המון להטוטנים, אקרובטים, פנטומימאים, זמרי רחוב ואומני רחוב יצירתיים ומצחיקים עד דמעות, שהגדירו את המושג אמנות הרחוב מחדש. איזו השקעה, אי אפשר שלא לעצור, לחייך ולצלם. לעמוד דקות מספר ולהתבונן בכניסה המושלמת אל הדמות, בהשקעה בעיצוב, בפרטים, אלוהים משחק שח עם השטן ליד חבורת מרוקאים שעושים צוקהרות כפולות לאחור, אי אפשר שלא לחייך. אל תשכחו לתגמל כראוי, זאת הפרנסה שלהם. הם עובדים קשה לעשות לנו טוב על הלב, ומצליחים.

כמובן שעל הדרך יש הרבה חנויות שאפשר לקנות בהם דברים, ככה לנשנש, אבל שמרו את התאבון לשוק. בערך במרכז הלה רמבלה מצוי השוק של ברצלונה. פירות קיץ מכל וכל, מעוררי חשק ותאבון, ניתן לקנות מיצים ופירות חתוכים במגשים, דוכני לחמים ומגוון ענק של פירות ים, שאני חייבת להודות, שגם אחרי שנה באירופה שהפכה אותי למומחית במיני שרצים, שם לראשונה נתקלתי בדברים שיצאו מן הים ולא היה לי מושג קלוש מה הם ואיך אוכלים את זה. חוץ מים ולה-רמבלה שווה להסתובב בערבים ובכלל ברובע הגותי. חוץ מסמטאות יפהפיות, קתדרלה וכנסיות מרשימות, הרובע הגותי תוסס וחי ומלא מקומות לשבת, בתי קפה, פאבים, מסעדות, מקומות לאכול טאפס, מקומות לשתות יין, רוכלים, אנשים ושמחה. הרובע הגותי היה מלא וחי ואנשים טיילו להם בסבבה בכל שעות היממה, גם בחמש וחצי לפנות בוקר שהגעתי.

אנטוניו גאודי, מי?
האדריכל הקטלוני בהא הידיעה. אנטוניו גאודי. הבחור לא תמיד היה איתנו כאן על הקרקע, ואפשר לראות את זה בבניינים שתכנן. כמומחה לאדריכלות ביזארית, אנטוניו גאודי השאיר חותם משמעותי, צבעוני ומיוחד מאוד על ברצלונה בשורת בתים ומבנים שתכנן. הראשונה והכי חשובה- La Segrada Familia, או הקתדרלה הבלתי גמורה, שנראית כמו קתדרלה גותית ענקית, עשויה משעווה, שמישהו התיך תחת מנורה עד שהצריחים שלה התחילו לנזול, ואז נתנו לילד קטן לקשט אותה בקישוטי חג מולד יצירתיים וענקיים. עצים, פרחים צבעוניים על גבי הצריחים, מופרע לחלוטין ומדהים. למה קוראים לה הקתדרלה הלא גמורה? כי היא פשוט לא גמורה! בדיוק לפני שהתחילו לשים את הטיח ולקשט את הבפנים של הקתדרלה בעוד שורה של אריחים הזויים, אנטוניו גאודי נדרס על ידי חשמלית בדרך הביתה ועד היום אף אחד לא סיים את הבניה של יצירת המופת הזו. וכך למעשה אתם מבקרים באתר בניה. הקתדרלה מוקפת מנופים המזדקרים בין הצריחים הצבעוניים שלה, ובתוך הכנסיה מונחים ערמות של אריחים לצד צינורות וכלי עבודה מיותמים.

Casa Batello הינו בית שעיצב גאודי, פסיכי מבפנים ומבחוץ ובעל חללים לא שיגרתים. הבעיה הקלה, קלילה לדעתי, עם הבית הזה הוא שהכניסה אליו עולה 16 וחצי יורו!! פסיכי לגמרי. שילמתי, נכנסתי, ואני אומרת באחריות- אם אתם לא אוהדי אדריכלות פסיכית, לא שווה את המחיר. בכלל. המחיר השביז אותי אז לא הלכתי לבקר ב Pedrera, שגם אותו עיצב גאודי. אבל השקעתי וטיפסתי ל-Parc Guell, שהוא בעצם פארק בו מצוי הבית של גאודי בינות אלפי תיירים יפניים. יפה הבית שלו, לטעמי קצת לא פרקטי, קשה לנקות לפני פסח. אני מניחה שהשיקול הזה לא עמד בראש סדר עדיפויותיו בזמן העיצוב. בכניסה לפארק נמצאת מזרקת הלטאה היפה והמפורסמת. אני ניסיתי לצלם אותה במשך 3 שעות בלי אף יפני ברקע, ונכשלתי. מסקנה- קנו גלויה.

לתחילת הכתבה

בקצב ספרדי

בברצלונה זכיתי גם לחוות את חווית ה"יום ראשון הראשון בחודש". ובמה דברים אמורים? בחלק גדול במדינות אירופה ביום ראשון הראשון בחודש, מוזיאונים פתוחים לקחל הרחב ללא תשלום. ב-ח-י-נ-ם. ומכיוון שאני ישראלית מצויה, שאוהבת לנצל את האירופאים עד תום, הלכתי לעשרה מוזיאונים באותו היום (למי שעוד לא הבין, זה היה בציניות מרירה): ביום ראשון הראשון שלי בברצלונה הלכתי לראות את מוזיאון פיקאסו. במוזיאון זה מצוי אוסף פיקאסו הכי גדול בספרד (על פי הלונלי פלנט יש 3000 תמונות של פיקאסו במוזיאון). כנראה שהיה במוזיאון באותו היום לפחות מבקר אחד על כל תמונה בכל רגע נתון. הרעיון של לפתוח מוזיאונים ללא דמי כניסה לקהל הרחב יום אחד בכל חודש הינו רעיון יפה, והלוואי שהיו מיישמים אותו גם בארצנו הקטנטונת, אבל אם אתם מחפשים שקט בשביל להתרכז ביצירות, לא תמצאו אותו והתור מזכיר את ימי א` הראשונים בכל חודש בקופת חולים לאומית, רק שהאימא המותשת צועקת על חוזה וחוחה שעושים בלאגן, ולא על משה ודורון. המוזיאון אגב, על אף הצפיפות, היה נהדר.

מה עוד? לקחתי אוטובוס תיירים jump no jump of כזה, שמסתובב בין כל המקומות השווים בעיר- פיאצה קטלוניה, פיאצה אספניה, הכפר האולימפי ועוד ועוד. האוטובוסים למעשה נוסעים בשני מסלולים, ברצלונה הצפונית והדרומית. כל מסלול אורכו שעתיים, ואם אתם עושים את שני המסלולים ביום אחד (ואתם עושים אותם ביום אחד כי הכרטיס לא זול, ולא תקנו אותו שוב רק בשביל לפצל את המסלול) זאת אומרת לפחות ארבע שעות של ישיבה באוטובוס. מה הבעיה? הבעיה היא שלפחות באוטובוסים הרשמיים של לשכת התיירות ההסברים על המקומות הינם באודיו, ואתם בוחרים את השפה. מדריך צעיר ונחמד עומד בקדמת האוטובוס ומיקרופון בידו. המדריך נותן הסבר קצר על כל המקומות שעוברים בדרך, וכל מקום זוכה להסבר באיטלקית, ספרדית ואנגלית. בהתחלה זה נחמד, אתם מנסים להשוות, לזהות מילים. אחרי שלוש וחצי שעות שהמדריך כל הזמן מדבר וההסבר באנגלית, שהוא האחרון, מגיע אחרי שכבר עזבנו את המקום, מתחשק לכם לחתוך לו את החוט של המיקרופון או את מיתרי הקול, תלוי כמה אתם נחמדים. מה שכן, טוב לאוריינטציה כללית.

עם כל הכבוד לגאודי, מוזיאונים, כנסיות, אוטובוסי תיירים וכיכרות. בשבילי, מה שיותר מכל הפך את השהיה בברצלונה לתענוג, הוא האופי של העיר. החופש והחיים שזורמים, רוקדים, אוכלים, שרים, משתזפים ונהנים בכל רחוב, חוף, שדרה ורובע בעיר. הנוף האנושי - גם המקומי וגם התיירים (וגם הישראלים שחיים במקום) - הופכים את העיר הזאת למיוחדת וכיפית בצורה לא רגילה. אנשים באים לברצלונה להנות, תצטרפו לחגיגה.

לתחילת הכתבה

טיפים והמלצות

  • לישון בזול- ה-gotic point ברובע הגותי (מיקום מעולה) עולה 20 יורו ללילה, כולל ארוחת בוקר ואינטרנט חופשי, לא כולל סדינים. החדרים הם חדרים של 12 אנשים בחדר. שווה כל יורו. הצוות נהדר, אני הגעתי בשש בבוקר ונתנו לי לעשות צ`ק אין ולקבל מיטה. מלא אנשים סבבה, אם אתם מטיילים לבד תמיד תמצאו עם מי להסתובב, עם מי לצאת בערב (ביום האחרון שלי יצאנו כל אורחי הגסטהאוס לרקוד, קצת כמו מסיבות הכיתה שלי בשנה החולפת), שיחות מעניינות לתוך הלילה ואפילו רומנים קצרים ומתוקים (הקנדי וההולנדית). כיף.
  • לאכול בפחות מ-5 יורו- כאן הייתי אמורה לספר לכס על טאפס נהדרים, פאייה מצוינת, סנגריה, אבל בגלל שבזבזתי את כל הכסף של על הבית שגאודי עיצב, אני יכולה לספר לכם רק על פלאפל ב pita in. חייבת לארגן מחדש את סדר העדיפויות.
  • לא לפספס- הקתדרלה הבלתי גמורה של גאודי, לה רמבלה.
  • כן לפספס- קאסה בטלו של גאודי.
  • לחובבי הצילום- אוטובוס התיירים לא עוצר בפוזיציות נוחות לצילום, לכן הפכו את האנשים באוטובוס לרקע ומסגרת.
  • שמעתי שטוב אבל לא הייתי- לקוראי ממין זכר: שמעתי ששווה לבקר באיצטדיון הכדורגל.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×