הזפטיסטים

סקרנותו העיתונאית של כתבנו מובילה אותו למסע תלאות במקסיקו בעקבות ארגון הזפטיסטים, הנושא אידאולוגיה מהפכנית מתחילת המאה ה-20. מפגש מעניין גם מפקד הארגון מצדיק את נסיעה וההמתנה.
צוות למטייל ברשת
|
מפה
תמונה ראשית עבור: הזפטיסטים
Thinkstock Imagebank ©

זפטיסטים במקסיקו

נהג המונית שקבעתי אתו בקומיטאן לא הגיע. השעה היתה ארבע בבוקר ורוח דרומית קרה וחודרת נשבה ברחובות. הסתתרתי מאחורי פינת רחוב. שום מכונית לא עברה ברחובות העיירה הקטנה. החיילים ישנו במכוניות הצבא. הנפתי את התרמיל הכבד מדי וצעדתי את מרחק שלושת הרחובות אל הפלאזה. שתי מוניות פולקסווגן חיפושית עמדו באפילה שהוארה במנורות צהובות. הנהגים ישנו שינה עמוקה. את הראשון אי אפשר היה להעיר. השני התעורר בבעתה והביט בי. "לאס מרגריטאס", אמרתי. הוא ניגב את העיניים מקורים ואני הטלתי את התרמיל אל המושב האחורי, מתיישב לידו. החיפושית הניעה והסתערה לתוך הכביש הצר. הנהג הביט בעיניים קרועות לתוך הכביש. חצי שעה בדיוק. בארבע וחצי הקפנו את הכיכר של לאס מרגריטאס, מקום קטן בהרבה מקומיטאן שהיתה יישוב קטן בהרבה מסן קריסטובאל.

"מכאן יוצאת המשאית לאל ריאלידאד?" שאלתי את הגבר והאישה הצעירים שעמדו ליד. הם הנהנו ואני משכתי את התרמיל למדרכה האפילה בקור הבוקר. שילמתי לנהג והוא נעלם. משאית קטנה עצרה בפינת הרחוב. עוזר הנהג פתח את הדלת האחורית. אינדיאנים הצטופפו בארגז, יושבים על הצרורות. הנהג ירד למטה. "את לא מלאס מרגריטאס", הוא אמר לבחורה. "והוא בטח כן", צחקה הבחורה והצביעה עלי. הנהג משך בכתפיו. הבחורה, מורה באחד הכפרים שבאזור ריאלידאד, נדחקה אל תא הנהג בו ישבו כבר הנהג, עוזר הנהג ואישה עם שני תינוקות. טיפסתי אחורה וחיפשתי מקום לעמוד. היה צפוף. וקר. הייתי עייף והבוקר, בשעה רבע לחמש, נראה רחוק מאוד.

שאלתי את המורה שעמד לידי מה המרחק לריאלידאד. שמונה- תשע שעות. בחמש בדיוק ירדה המשאית מספר רחובות ועצרה, מעמיסה לתוכה עוד חמישה עשר גברים ונשים. נשענתי על הדלת האחורית, מבצר לעצמי מקום, גולש להשתופפות על עקבי, המשאית נוסעת באיטיות, עוברת מכביש לדרך עפר, עוצרת שוב. הדלת נפתחה ואנשים נוספים נדחקו פנימה. הייתי על הרצפה. העייפות, הקור והצפיפות. שמלות רחבות מעל לראשי, גופות מתחככים מכל הכיוונים. הדוחק. הדחיסות. כמו טובע הצולל מתחת למים כבדים. המשאית היטלטלה שוב על דרך העפר החשוכה, הקולות נבלעו מאחור. הזדקפתי, עומד על רגל אחת. הרוח הקרה שטפה את דפנות המשאית העמוסה. התרמילים היו זרוקים בקדמת תא המטען.

כשנפתחה הדלת להעלות נוסעים חדשים, קפצתי מהארגז. קולות מחאה מתא המטען. הנהג לא הקשיב למתלוננים. הזלזול באנשים הדחוקים, שקים חיים נושמים ומתנועעים אחד אל השני. עמדתי ליד תא הנוסעים. הנהג הביט בי בשאלה. "אני נוסע איתכם". "אין מקום".
"יש", נדחקתי אל האישה שהחזיקה תינוק. המורה שישבה בינה לבין הנהג החזיקה את הילד השני. עוזר הנהג, נער בן 16 או 17, שחזר לאחר שהגיף את דלת תא המטען, הביט בחלק הכיסא שעליו ישבתי. הוא משך בכתפיו והתיישב על ברכי, ראשו נוגע בשמשה הקדמית. הנהג שילב להילוך ואני הרגשתי רטיבות מתפשטת על הרגל השמאלית שהיתה צמודה לאישה הצעירה. התינוק נרדם מחייך לאחר שהוקל הלחץ על שלפוחית השתן שלו. הטיתי את הראש ימינה לכיוון החלון הצדדי כדי שהראש לא ידבק לגבו של עוזר הנהג.

המורה צחקה עם הנהג וזה נסע לתוך דרך העפר שטיפסה לתוך ההרים, הנהג פותח את החלון כדי שזרם של אוויר קר ישמור על ערנותו. חמישה אנשים ושני ילדים בתא הקדמי של המשאית הקטנה וחמישים נוספים בארגז המטען. הלאה לתוך ההרים החשוכים. נמנמתי. כשהתעוררתי, עצרה המשאית לרגע להעלות עוד כמה אנשים. ניערתי את היד שנרדמה והזזתי את הברכיים התפוסות. המכנס השמאלי היה ספוג בשתן. השמים הפכו מכחול כהה לכחול בהיר יותר מעל ההרים. קרעי עננים זחלו בעמקים העמוקים. המדרונות היו מכוסים ביער עננים ירוק וצפוף והדרך היתה סימן לבן על צלע ההר. קרעים אדומים, נטפים כתומים וסגולים וארגמניים צבעו את השחר המתקרב, מכתימים את העננים הזוחלים מתחת. נרדמתי והתעוררתי כשהמשאית הקטנה עצרה ליד כפר על הרכס.

חנות קטנה. עצי קפה עם פירות אדומים. יצאתי מהתא, מחייה את האיברים הקשויים, מקווה שהרוח הקרה תייבש את המכנס הרטוב. האינדיאנים השתינו לתוך יער צפוף וירוק שכיסה את שולי הדרך. התחלנו לרדת. לאט, הדרך מתפתלת, החום עולה בכל סיבוב, השמש מטפסת לתוך השמים. כשעצרה המשאית שוב, פורקת אנשים בצומת של הדרך עם שבילים, יצאתי מהתא הצפוף. השמש היתה חמה והיער הירוק איבך לחות ג`ונגלית. סוסים פרקו שקי קפה על הדרך. אינדיאנים ירדו מהמשאית, מניחים ארגזים ושקים שקנו בלאס מרגריטאס, מעמיסים על עצמם, מכינים את המשך המסע הרגלי מהמקום בו חוצה דרך העפר את השבילים הממשיכים לתוך ההרים. צ`יאפאס. מההרים ועד הג`ונגלים והנהרות על גבול גואטמלה. אצל המאיה והאצטקים היו פולי הקקאו המטבע המסחרי. עליתי לארגז המשאית, האוויר, צונן ורענן, נושב כשהמשאית יורדת בפיתולים החדים אל עמק הנהר הבא, עוברת במנהרות צל, זזה לשולי הדרך כשמשאית אחרת באה מולה, שוחה בתעלות בוץ שנותרו מגשם שירד לפני כמה ימים. פרפרים באור השמש החם ומחנה של הצבא המקסיקני.

המחנה היה מוסווה בעלווה ירוקה. עצי בננה גבוהים לאורך הגדרות. הזקיף עמד במגדל השמירה, חבוש בקסדה, לובש אפוד, רובה מוצלב על חזהו. לצד הדרך היה שלט צבוע שעליו היה כתוב: "אין כניסה לסמים ואלכוהול לציאפאס!" מבנה בית חולים חדש ששני אנשים ישבו ליד פתחו בחוסר מעש. פיתול, עליה קטנה, מנחת מסוקים צבוע בלבן ומחסום של הצבא. הצבא המקסיקני התיישב בכוח בציאפאס ב-1994. ארבעים אלף חיילים מקסיקנים התפרשו בין הקומנות האינדיאניות, חמושים עד לאוזניים, מסיירים, מחפשים את העימות אם הזפטיסטים, את הסובקומנדנטה מרקוס - האידיאולוג והמפקד הראשי. רכבי הקרב האמריקאיים והחיילים נראו צבא מאורגן ומסודר מאוד. הם עצרו את המשאית ונברו בציוד. הם לא ביקשו תעודות. חששתי שהצבא לא ייתן לי להיכנס לכפרי הזפטיסטים שעל הגבול, אלא שאת המחסום העיקרי- זה של משטרת הגבולות, עברתי בחושך, קבור מתחת לערמות האינדיאנים באחורי המשאית. החיילים ביצעו את הבדיקה הטכנית.

"אתם זפטיסטים?" שאלתי את המורה כשחצינו את המחסום והמשכנו לנסוע. "לא!" ענתה המורה בכעס, "אנחנו לא משום מקום. אנחנו פה בשביל ללמד". המשאית המשיכה להתגלגל במורד, החום מתגבר, מהביל את הצמחיה. שלושה אנשים צעירים, אינידאנים, עמדו בקצה הירידה, באור השמש. הם עצרו את המשאית. "רד כאן". אמר הנהג. שילמתי את מחיר הנסיעה, 21 פזות, וגלגלתי את תרמיל לשמש. "למה באת?" שאלו הצעירים. הם לא היו יותר מבני 20. "לבקר זפטיסטים, לפגוש את מרקוס". "יש לך תעודה?" הוצאתי תעודת עיתונאי והם עיינו בה. "תכתוב למה באת".

"לכתוב?" "כן. מכתב". תלשתי דף מהפנקס וניסחתי מכתב בספרדית. שניים מהם נשארו לידי והשלישי לקח את המכתב ונעלם מעבר לעיקול העצים. משכתי את התרמיל לצל. האדמה בצל היתה לחה ויתושים ועוקצים ריחפו באוויר החם. הורדתי את שכבות החולצות והפליז של הלילה והבוקר המוקדם וגלגלתי סיגריה. המים במימיה הלכו ונגמרו. גירדתי את העקיצות. ג`ונגל של העונה היבשה. הנפתי את התרמיל. מחוץ לצל היה החום כבד ולח.

"שלום". אמר איש נמוך וזקוף. "אני מקס. תניח את הדברים בבית ההוא ותתלה לך ערסל. אתה בטח עייף מהדרך. אחרי שתנוח נראה מה אפשר לעשות". נכנסתי פנימה אל הצריף המאורך. רצפת בטון, גג פח, קירות עץ ותריסי עץ מלאים. ערסל עם דברים היה תלוי מעברו השני של האולם. מתחתי את חבל הנילון בין שתי קורות מתכת ותליתי את הערסל. את שקיות האוכל תליתי על חבלי הערסל. כלבים רעבים ריחרחו מסביב ושיירות נמלים עברו ממקום למקום. בחורה עם עיניים טרופות נכנסה אל הצריף החם ועלתה עם נעליים לתוך הערסל. חלצתי נעלים והורדתי בגדים מיותרים, משתרע על הערסל שקניתי בסן קריסטובל, נירדם לשינה כבדה וטרופה.

100 שנים לאחר מלחמת העצמאות של מקסיקו ב-1810, כרעו האיכרים תחת עולם של בעלי האחוזות. מקסיקו היתה מדינה מסודרת, בעלי האחוזות הרוויחו יפה. הסערה הפנימית היא שהצמיחה את פרנסיסקו מדרו, בן למשפחת בעלי קרקעות, שהעלה רעיונות של חלוקת אדמה ושינוי פוליטי. אמיליאנו זפטה, שעל שמו ניקראים הזפטיסטים, היה איכר. ב-1910 עמד בראשה של תנועת איכרים עממית שזעזעה את מקסיקו במהפיכה גדולה. זעקת המהפיכה היתה: חירות ואדמה! זפטה, שאנשי הכפרים היו מביאים לו את בנותיהם כדי שישאיר זרע, היה מנהיג, פנצ`ו ווילה בצפון מקסיקו היה מנהיג אחר. ב-1913 נרצח מדרו בהוראתו של גנרל מורד בשם ויקטוריאנו הוארטה משום שאי השקט התגבר. ב-1919 נירצח אמיליאנו זפטה. המהפכה דעכה ב-1920 כשעלה אלווארו אוברגון לנשיאות. זו היתה המהפכה הגדולה האחרונה של מקסיקו. סופה של המהפכה היה בחזרתם של בעלי האחוזות הגדולות. בשלטון הכנסיה, הצבא והפוליטיקאים, בהתמוססות המהפכה לסדר ישן. "ארטמיו קרוז" של קרלוס פואנטס, הוא תיאורה הספרותי של השחתתה וניוונה של המהפכה. ספרו של פואנטס הוא המפתח לייאוש העמוק של החברה המקסיקנית שפעריה מתרחבים, תוססים, מולידים תנועות מחאה כזו של גררו נגרו ושל הזפטיסטים. יש כפרים במקסיקו שגירשו את נציגי החוק ולא מאפשרים להם לשוב. בפברואר 1996 נחתם בסן אנדרס הסכם שלום בין הממשלה לזפטיסטים. אלא שליבה של הממשלה לא היה שלם עם ההישג הזפטיסטי.

החום הכבד של הצהרים. מול הצריף המוארך עמדו סככות עם קירות נמוכים. היו בהם עוד אנשים, לא אינדיאנים. הם דיברו ספרדית מהירה של ערים. מדרום לצריף, במרחק של 30 מטרים, זרם נחל שירד מההרים ירוקים אל הנהר הגדול שעל הגבול. ילדים התרחצו ונשים כיבסו. מעבר לפלג, עמדו צריפים שקירותיהם צוירו בפניהם של צ`ה גוורה ומרקוס, כובע גרב מכסה את פרצופו, מקטרת הסובקומנדנטה מציצה מפתח הפה. במגרש שמעבר שיחקו נערים וגברים צעירים כדורגל. חלקם היו אינדיאנים וחלקם נראו אירופאים. על ספסל מחוץ לצריף ישבה האשה הצעירה שישנה קודם בערסל. בירכתי אותה לשלום. היא לא ענתה והביטה לתוך העשב החם. מתחת לעץ הענק שהצל על הפלג היתה סככת צל. מתחת לסככת הצל היה שולחן ולידו ישבו ארבעה צעירים.

לתחילת הכתבה

ראיון עם מרקוס

"אמרו לך שאסור לצלם את הגברים פה?" פנה אלי גבר צעיר באמצע שנות העשרים. הוא היה כהה, פנים עגולים, שיער קצר וזקן. הוא לבש מכנסי צבא ונעליים גבוהות. "אני מצלם את הצריפים". אמרתי. הם גילפו בעץ. "מה אומרים על הזפטיסטים בעיתונים?" לא הייתי מקור למידע. "מאיפה אתה?"
"מישראל".
הם הביטו בי בחשד. להיות ישראלי במחנה של מהפכנים מרכז אמריקנים הוא לא כבוד גדול. "אתה בעד הזפטיסטים?" שאלה נערה עם שיער קצר שלבשה חולצת טריקו לבנה ומכנסיים קצרים.
"אני עוד לא יודע." הם הביטו בי בחשד. "מאיפה אתם?"
"מגרמניה". צחק הבחור, הוא דיבר ספרדית מהירה בחיתוך צ`יליאני.
"ואת?"
"ספרד". אמרה הבחורה. הם שאלו על הסכסוך הפלשתינאי, אני שאלתי מה הם עושים באל ריאלידאד.

"מחנה עבודה". אמר בחור ששערו הארוך היה קשור בגומיה. הוא היה בחור חסון וגבוה וגם לו היה זקן. גם הוא לבש מכנסי צבא ירוקים ונעל נעליים גבוהות. הם הביטו אחד בשני. ההפתעה הגמורה לפגוש באנשים שאינם מהכפר. משום מה חשבתי שמרקוס יהיה אינדיאני. מרקוס היה אחד מהם.
"כמה צבא ראית במחסום?"
"אני מעריך שפלוגה".
"הם חיפשו עליך?"
"כן".
"אבל לא עצרו אותך-" החשד.
הבטתי לאורך הנחל צפונה. צריפים ומבני שירותי שדה בשורות. מגרש מסדרים.

מקסימיליאן חצה את כר הדשא, יושב לידי ומביט לתוך העשב החם.
"הצבא בא!" צעק מישהו. מקסימילאין נעלם בצל אחת הבקתות. נהמת המנועים. עשרים וחמישה הצעירים פרצו ממתחם הצריפים ועמדו על הדרך החמה. פלוגת ההאמרים של הצבא ירדה ונסעה לאיטה. חיילים מאחורי מקלעים, מחזיקים את הנשק, קסדות בחום הכבד, אפודים רכוסים והאנשים הצעירים מצלמים את כלי הרכב. כשאלו עברו את הכפר, החלו הצעירים לרוץ אחריהם, כמו עדת כלבים מזנבת. ספרדים ואיטלקים וספרדים וגרמנים ומכל רחבי מרכז ודרום אמריקה. האינטרנציונאל. אל ריאלידאד הוא אחד הכפרים בהם מכינים את המהפכה. האם הם מתגרים בצבא? האם ירי של כדור אחד יגרום להתדרדרות המצב ולכותרות עיתונים?
המהפכנים חזרו אל הכפר, מזיעים, הם ירדו אל הפלג להתרחץ. מקסימליאן חזר לדשא, מסמן לי ללכת אחריו. חצינו את סככת הצל ואת המגרש בו חזרו הצעירים לשחק כדורגל. עברנו על פני שורות הצריפים עם ציורי הקיר העצומים של צ`ה גווארה, אמיליאנו זפטה וסובקומנדנטה מרקוס שהביט בעיניים בוערות ובמקטרת מתמרת עשן אל הדשא הירוק ואל היער הצפוף שירד מצלעות ההרים, חובק את הכפר הקטן ומתפשט על פני מאות קילומטרים צפונה דרומה, מזרחה ומערבה. בצדו הצפוני מזרחי של הכפר היה מגרש מסדרים שבמה גבוהה, מחופה בגג, השקיפה עליו. על הבמה עמדו כיסאות. מקסימיליאן ושני האחרים משכו כיסאות מהבקתה המוגבהת והניחו אותם בצל. האינדיאנים הם הסיבה להתארגנות הזפטיסטית. שאלתי את מקסימיליאן על האינדיאנים. הכפר היה קבוצה של טוחובל, 120 משפחות.

"ממתי אתם זפטיסטים?"
"ב-1989 באו אינדיאנים ונאמו בכפרים על שיתוף פעולה, על מחשבה אחידה כדי למצוא את הדרך ואת הצרכים שלנו. והצרכים שלנו הם שאנחנו גרים פה, אנחנו איכרים עניים שלא מקבלים שכר עבור העבודה שלנו. צריך שיתנו לנו דין וחשבון, שיתנו לנו זכויות דיבור, צדק, חופש, דמוקרטיה, בריאות, חינוך, עבודה ועצמאות ממקסיקו בציאפאס. אנחנו רוצים שכל מסמכי הבעלות על האדמה יהיו אצלנו". "אתם רוצים מדינה עצמאית של צ’יאפאס או צדק?"
"אנחנו רוצים מדינה עצמאית, כי כשנבחר הנשיא, הוא ביטל את האיחידו בכמה מהכפרים. פנינו אל הממשלה לבקש אדמה והממשלה אמרה שאין, שקר- יש אדמה!"

האיחידו היא יחידה מקסיקנית. איחידו יכול להיות משפחה מורחבת, שכונה או כפר. לכולם יש אחריות כלפי כולם. שאלתי את מקסימיליאן מי אירגן את הכפר. "האנשים פה. כולנו החלטנו להתארגן ולהתנגד. הנשים משתתפות בתנועה מכיוון שיש להן זכות להשתתף ולנהל את חיי הקהילה. יש לנו קומסריאט של האיחידו שאותו מנהלים מזכיר, יו"ר ומועצה של 12 משתתפים שנבחרו בבחירות של כל הקומונה". מקסימיליאן היה המנהיג המקומי. הוא דיבר בקול שקט. ריגוברטה מנצ`ו מהאלטיפלאנו של גואטמלה דיברה בשפה דומה מאוד 15 שנים קודם. הקומונה, שיתוף הפעולה ומקומה השיוויוני של האישה בחברה האינדיאנית אינם יבוא מרקסיסטי. הם היו שם קודם. גם לא היחס אל הצבא כאל כובש והיחס העמוק לאדמה בתור דבר שאין לוותר עליו.

שאלתי מה הם מגדלים.
"קפה".
"כמה שווה קילו קפה?"
"2 פזו". יותר מ-8 פזו לדולר במדינה בה האינפלציה לא עוצרת. 21 פזו לנוסע במשאית או אוטובוס מאל ריאלידאד ללאס מרגריטאס שם נמצא המחסן אליו מועברים פולי הקפה האדמדמים שיובשו בשמש. שק קפה של 50 קילו ב-100 פזו. 42 פזו לכרטיס על הנסיעה הלוך וחזור ללאס מרגריטאס. “אנחנו שבויים בין הלוואות ובין סוחרים שמנצלים את הלחץ. הצבא נמצא בין הכפרים. כל פעם הם מתקדמים לכיוון שלנו. בשלישי לינואר 1998 ב-7 בבוקר, הם עצרו בסיבוב שמעל הכפר וירדו לסריקה. הגברים היו עדיין בבתים. הם התחילו לפרק את הבתים, לחפש נשק".
"יש לכם נשק?"
"אין לנו נשק. אנחנו עובדים באיחידו שלנו כדי לקיים את עצמנו. הם כיוונו אלינו את הנשק ושאלו איפה מרקוס. מרקוס הוא המפקד העליון - ככה הם אמרו לנו. מסוקים הסתובבו בשמים. דודה שלי אילמת, הם קשרו אותה, דקרו אותה ברובים ומשכו באוזניה, קרעו לה את החולצה ותלשו לה את השערות. אני עבדתי במטעי הקפה. כשחזרתי, הם עצרו אותי ושאלו איפה מחנות המורדים, מרקוס, המתקוממים, איפה הנשק. וכשהם ראו שאני לא עונה, דרכו עלי ברגליים. את החבר שלי הם הפילו ושפכו את פולי הקפה שאסף, שפכו עליו קפה רותח וקרעו את הטורטיות, זורקים אותם לאדמה. הצעירים הגיעו לכאן, וכשהם ראו אותם - הם נבהלו ועזבו אותנו".
"תלחמו בצבא?"
"אנחנו לא רוצים במלחמה, אבל הממשלה, שלא מקיימת את הסכמי סן אנדרס, הביאה לכאן עוד חיילים, עוד מסוקים וטנקים. לכן האנשים מתאחדים, אם יהיו צדק וחירות - לא יהיה צורך לשפוך דם".
"ואם לא יהיו?"
"ב-1995 הצבא ירד בגוודולופטפיה (GUADELUPATAPILLA), במקום שהחיילים עצרו אותך, כדי לחפש מבוקשים. הם מחפשים גם פה. כשהצבא בא - האנשים עזבו את המקום. הם בנו שם בית חולים - אבל אף אחד לא בא לשם. בכל מקום שהצבא מגיע - התושבים עוזבים. אנחנו כאן והאור יגיע".
"והזרים שבכפר?"
"הם עצמאים. משקיפי שלום. כדי שהמצב פה לא יתדרדר למלחמה. כשיש פה אנשים מהעיר- הצבא לא עושה כלום מחשש לפרסום. הם גם אלו שציירו את הציורים".
"והבחורה שישנה בצריף?"
"היא מסכנה". אמר מקסימיליאן. "נסיתי לשכנע אותה לחזור לעיר אבל היא רוצה להישאר פה. היא לא מזיקה".

צעדנו בחזרה אל מרכז הכפר. החום הכבד התמוסס לאור רך שלפנות ערב. ישבתי על ספסל עץ נמוך עם ג`ודי, אמריקאית צעירה, עגולה ומליאה מסן פרנציסקו שבאה לתעד במצלמת הוידאו שלה מהפיכה.
"מה מקסימיליאן אמר לך?"
"שהם רוצים עצמאות".
"אתה יודע ששליש מהלוחמות בתנועה הן נשים? הן שהעבירו את החוקים נגד שתייה וסמים. הן חברות שוות באספות".
"והזרים פה? אין לך שום הרגשה שהאידיאולוגים האירופאים מנצלים את המקרה הצודק של האינדיאנים כדי לגלגל את המהלך הראשון של המהפכה?"
"האינדיאנים החליטו בעצמם, באסיפה של הכפרים, להיות חלק מהתנועה הזפטיסטית. הנשים העבירו באסיפה החלטה שהן יכולות מעכשיו להתחתן עם מי שהן רוצות, שאם הן מתגרשות הילדים נשארים איתן".
"אבל אם תהיה פה מלחמה - הראשונים שיפגעו יהיו הכפרים האלו. האידיאולוגיה מקריבה את הכפרים על חשבון המהפכה?"
"הם יודעים את זה. הם החליטו על זה בעצמם". ישבנו באור הדועך והיתושים זמזמו ליד כפות הרגליים. מרי, צרפתיה מהבריגדה הבינלאומית, ישבה לידינו. הלילה ירד והיער התאחד עם הכפר. מנורות בודדות האירו באור צהוב. דברנו ספרדית. מרי היתה בסוף שנות העשרים שלה, שיער חום שירד עד הכתפיים, אישה צעירה ודקה, אף ישר וחד, עיניים חוששות. ג`ודי הציעה שניגש לבקתה קרובה לשתות קפה. "אני לא יכולה". אמרה מרי, "אני בגזרה השניה הלילה. אם יקרה משהו, אנחנו כולנו צריכים לרוץ לשם". היא החזיקה פנס ביד. ידיה הלבינו בחושך, מחכה לקריאה שתבוא. "איך שאת רוצה, אנחנו נהיה שם".

מעבר לגדר הנמוכה בערה אש ובתוכה דלי מתכת. נשים ישבו סביב המדורה. על רצפת המרפסת של הבקתה עמדו ספסלי עץ ועליהם ישבו נשים וגברים. בינם לבין המקום בו ישבנו עמדו שני שולחנות. על השולחנות היו סירים. על מדרגה שהשקיפה לתוך החושך ישבו נשים מבוגרות יותר, משחקות עם הילדים. "קפה?" שאלה אחת הנשים, טובלת ספלי אמאייל בדלי. הקפה היה פושר ולא חזק. "אתה רעב? אכלת משהו?" בסירים היו בננות מטוגנות. האישה מילאה פריחולס- קטניות חומות והגישה את הצלחת עם טורטיאס, הפיתות הדקות מקמח התירס. הכפר התחלק במה שיש. גבר צעיר פרט על גיטרה. החושך הואר באור האדום של המדורות הדעוכות. הוא שר על חופש, על שוויון, על התקוממות. הלילה החם, הזמזום הכבוש של העוקצים, ריח הקפה המתבשל בדלי על המדורה, השירים המהפכנים המקסיקנים. אפשר היה להבין את המשיכה הרומנטית שמניעה אנשים צעירים ממרחקים אל מהפיכה מתהווה. כשחזרתי אל הצריף ישבה האשה הצעירה בחושך והתנדנדה נדנוד מונוטוני. פניה היו שטופים בדמעות. לפעמים, במקומות של צער, יש יותר רכות, רחמים, סבלנות והבנה ממקומות שניראה כאילו הכל בהם בסדר.

חשבתי על המסע הראשון שלי באמצע 1980. בספרד. השמש עמדה לשקוע. הכביש נמשך דרומה לתוך הרמה המדברית. שיחים יבשים ואבק. חום כבד ויבש. מעבר לכביש, מצדו הדרומי, עמדו בתים. אף אחד לא עמד בחוץ. מהצד השני של הבית, וכמאה מטרים מעבר לצומת, עמדו בנייני קומות מכונסים, חומים עם חבלי כביסה. שיכוני העוני של קורדובה. ניסינו לתפוס טרמפ לכיוון החוף, לוולנסיה. אופנוע הגיח מכיוון הבניינים. התרמילים היו מונחים על האבק שבשולי הכביש, דורית, לבושה במכנסיים קצרים וגופייה, חובשת כובע קש רחב שוליים, עמדה ליד התרמילים, ארנק העור ובו הדרכון והכסף מוצלב על כתפה. הרוכב עבר קרוב מאוד, מאט, וזה שישב אחריו הניח את היד על הארנק ומשך אותו אליו, דורית אחזה ברצועת העור, אלא שהחיבור פקע והארנק נחטף. הסתובבתי אל האופנוע והתחלתי לרוץ אחריו. האופנוע האיץ את מהלכו, הסתובב על הכביש הריק ופנה לתוך בנייני המגורים הגבוהים כשאני רודף אחריו. רצתי מהר, אלא שהאופנוע שמר על המרחק, גומר להקיף את השכונה, עובר שוב ליד דורית ונעלם בכביש הפתוח. דורית ישבה על התרמיל, דמעות חורשות את פניה. מהבתים הדוממים שמעבר לכביש הגיחו עשרות נשים במטפחות ושביסים, נשות העוני קשות יום, מלטפות את דורית, מנחמות, דוחפות עשרות ומאות פזטות לתוך הכיסים, מזהירות מסכנות שכונות העוני של קורדובה. השוד, הנדיבות.

אוטובוס ישן ומרופט חנה ליד אחת הבקתות, הנהג, אינדיאני צעיר, התנדנד באחד הערסלים. הבטתי בכרטיס. שם החברה היה: "איחוד האיחידואים - אדמה וחירות". טרור אולי לא משיג דבר, אבל התקוממות עממית - האוטובוס עצר בצד הדרך, מעמיס שקי קפה, הולך ומתמלא. נשים וגברים, ילדים צעירים ושקי קפה. יום בהיר וחם. מחסום. החיילים דחפו את האינדיאנים וחיפשו על גופם כלי נשק וחומרי נפץ. הוצאתי את המצלמה. הקצין הרים צעק שלא אצלם ושני חיילים חסמו אותי מיד. הכנסתי את המצלמה. הטיפול באינדיאנים היה עדין יותר. כאן, בביתם, לא היו האינדיאנים אזרחים שווים. האוטובוס המשיך בדרכו, מעמיס שקי קפה. השמש חצתה את מרכז השמים והתחילה להעריב. שוב הייתי מוקף באינדיאנים שהצטופפו, צוחקים. אנשים עדינים. עובדי אדמה. התחנה הסופית היתה המחסן בו נאספו פולי הקפה בלאס מרגריטאס. שני רחובות מעל חנו המיניבוסים שנסעו את המרחק לקומיטאן, לתחנת אוטובוסים הנוסעים לסן קריסטובאל דה לאס קזאס.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×