החזרה לארץ מלימה

סיכום ? די קשה... לעיתים על סף הנירוונה, לעיתים תכופות יותר על סף הטירוף. נופי הלגונות הכחולות, לצד פסגות ההרים המושלגים בפרו, או שמא מדבר המלח חסר הגבולות בבוליביה, או שאולי לא זה ולא זה אלא אחת מאותן שקיעות ברצועת החוף של צילה? או שבעצם יתכן וזה בסך הכול אחד מאותם פרצופים ארגנטינאיים חייכניים?
תומר בן אריה
|
תמונה ראשית עבור: החזרה לארץ מלימה
© איתי אמוזה

המעבר מצ'ילה לפרו

הפעם, העניין נראה כמו תוכנית לפני מבצע צבאי לכל דבר. יושב לי בשדה התעופה הבינלאומי של בואנוס איירס ומתכנן את המשך הדרך, כשמפת דרום אמריקה פרושה על שולחן בית הקפה המקומי, ועיניהם הבוהות של העוברים ושבים החולפים על פני מצטרפות על רישומי העט האדום המדגיש את הדרכים המובילות ליעד- ללימה.

נכון לעכשיו, התוכנית המסתמנת הינה לחצות את ארגנטינה לרוחבה, בטיסה מבואנוס איירס ועד לסנטיאגו בירת צילה. משם המשך התקדמות באוטובוסים לאורך קו החוף צפונה עד למעבר הגבול צ`ילה-פרו, מעבר רגלי והמשך הצפנה עד לימה.
למראית עין- את צ`ילה אבקר יותר דרך חלון האוטובוס מאשר דרך הרגליים. מתוסכל מעט מהעניין אבל לרגע לא שומט את החיוך הקבוע וצועד אל עבר שער מס 9, השער שבו יוצאת הטיסה לצ`ילה.

כמסורת המקום, שעתיים של איחור קודמות להמראה, ולאחריה, תוך פרק זמן של שעה וחצי, תופס מונית העושה איתה את הדרך משדה התעופה של סן-טיאגו למרכז העיר. הדרך חוצה עמק ירוק ציורי, המוקף גם הוא הרים ירוקים אף הם, המשווים לה מראה ציורי.
מן המשך טבעי לשהייה בארגנטינה.

"מה הסיפור של כל אלה?" שואל את נהג המונית לנוכח מאות משפחות הפזורות על פני מרחבי הדשא הנשקפים מבעד לחלון, אפופים בעשן המתיימר ממנגלים.. (?).
"מה אתה לא יודע ? היום אנו חוגגים את יום העצמאות!" עונה לי בפליאה. ואני חשבתי לתומי שרק אצלנו המנגל הוא סמל לחגיגות יום העצמאות. זורק את המוצ`ילה בבית מלון נחמד במרכז העיר וחוגג את יום העצמאות המקומי.

אחד הטיפים הטובים שאימצתי במהלך המסע הינו לנסות לתפוס את נסיעות הלילה שכן את אלו קל יותר להעביר- רוב הדרך עוברת בשינה. יתרון נוסף הינו העובדה שבנסיעות אלו אתה חוסך את הלילה במלון, ואת השעות המנוצלות לנסיעה.מכיוון שכך הדבר, עולה על מוניתו של צ`יליאני חייכן ונוסע לטרמינל המרוחק כרבע שעה מהמלון לברר על אפשרויות הנסיעה העומדות לרשותי.

"בעוד כחצי שעה, האוטובוס האחרון ליומיים הקרובים!" עונה לי הסדרן.
"מה זאת אומרת? למה לכל הרוחות יש רק אוטובוס אחד ביומיים הקרובים?
נפלתם על הראש?" אני מנסה להבין אבל בטרם זוכה לתשובה מסיק ששום קיטור נוסף לא יעזור, למעט ניסיון כמעט נואש לחזור למלון לקחת את המוצ`ילה, להוציא כסף מקומי, ולהספיק לחזור לטרמינל לפני שעת יציאת האוטובוס.

מרחוק מבחין בנהג המונית, ותוך כדי ריצה לכיוונו מסמן לו להניע. "יאללה- סע!" אני שואג, ותוך כדי נסיעה מסביר לו את מהות החיפזון. ככל שאני מנסה להסביר לו בצורה ברורה יותר על מה ולמה אני ממהר, נראה שחיוכו רק הולך ומתרחב. זה בגלל הספרדית העילגת שלי או בגלל שהוא חושב שאני משוגע?

25 דקות עוברות ואני מתייצב בחזרה בטרמינל, מביט בסדרן ההמום בעיניים ומקבל את ההנהון המאשר שהספקתי לתפוס את האוטובוס בזמן! כמעט מדביק נשיקה לנהג המונית!וכך, עולה על אוטובוס נוסף , וממשיך את דרכי צפונה, אל עבר מעבר הגבול האחרון למסע- המעבר צ`ילה - פרו.

שלב שכזה.קיים שלב שכזה, שלב שאפשר לזהותו בכל מהלך בחיים, בכל מקום ואירוע בו אתה נוכח, שלב שבו אתה מכיר את מרבית חוקי המקום והופך חלק מההוויה, ולא כניצב מחוץ.זה השלב בו הזמן המוקדש בעל כורחך למתן פתרונות, מצבים או בעיות בהם אתה ניתקל, הזמן המוקדש לחיפוש, לפחדים וחששות, לתקשורת, האנרגיה והכוח המבוזבזים על דברים שוליים, כל אלא נחסכים פתאום ובמקומם מתחילה ההנאה של להיות חלק ושותף למקום.  זה בדיוק השלב שבו אני נמצא, במערכת היחסים הכל כך קצרה ומורכבת שלי עם היבשת הזו.

מנתב את דרכי בין שלל נהגי האוטובוסים. מוצא את זה שמביא אותי "במחיר של מקומיים", מחיר שזול פי חמש לערך מהמחיר התיירותי של אותה נסיעה בדיוק עד מעבר הגבול צילה - פרו, משם חמש דקות נוספות של נסיעה במונית, ופרו מאירה פנים- שלום לך אהובתי, הנה חזרתי !!חזרתי, ובדיוק חודש לאחר מעבר הגבול פרו- בוליביה, מוכן לפס הסיום- 4 ימים עד הטיסה הביתה.

השעה אומנם 11 בבוקר, אבל תחושות האושר והתיאבון פשוט חונקות, וגוררות אותי הישר אל עבר המסעדה הקרובה ביותר שנמצאה, שם, במבט עמוס פליאה מביטה בי המלצרית כשאני פולט במהירות "Lomo saltado Por favor"- עוף מוקפץ בבקשה. תוהה לעצמי כמה תיירים ניגשו אליה בשנה האחרונה בבקשה דומה לזו, מתיישב בפינת השולחן, מניח את המוצ’ילה אל בין רגלי ונהנה מהמחשבה על אוכל ביתי (לפחות לתקופת הטיול, אני חושב שזה הדבר הקרוב ביותר לאוכל שכזה ).

לתחילת הכתבה

השיבה ללימה

09-21 מה יהיה איתך לימה ?
מה יהיה איתך לימה, מה יהיה הסוף ? מקבלת את פני שוב, באותה הקדרות שאפיינה את ביקורי הקודם בה, ביומיי הראשונים לשהותי ביבשת, יומיים שהתאפיינו כהלם, יותר מאשר כל דבר אחר.ועכשיו, מאופס וערני, אך שוב, חש שוב בתחושת הקור, הקודר והאפור. מן עיר כזו שכאילו לא החליטה, או שהחליטה ולא מצליחה לעבור לצד אחד של המתרס- זה המודרני והחדשני או זה הישן והפולקלוריסטי. מן עיר כלאיים, שבניגוד לערים אחרות כמו לה-פז או קוסקו, ערים שמתחדשות, אך בד בבד שמרות על צביון פשוט, נוחלת כשלון חרוץ במיזוג שבין שני הצדדים.

מתגבר במאמץ אדיר על תחושת העצלנות שאופפת אותי מרגע חניית האוטובוס והתרפקותי על אחת ממיטות העץ של מלון ה Espan (אותו אחד ששימש אותנו בלילה השני לאחר הנחיתה בלימה לפני כחודשיים), מחליף בגדים ויוצא החוצה, עושה דרכי אל הפלזה- מרכז העיר. בניגוד מוחלט לפעם הקודמת שבה עשיתי את אותה הדרך, עם שימי, יום אחרי הנחיתה, פעם שבה הייתי במצב של הלם מוחלט, הפעם מרגיש כמעט ו`מקומי`- כזה המכיר את האזור, מרגיש פחות מאוים ומדבר בשפת המקומיים (אומנם רוב הזמן עם הידיים אבל לפחות מבין..).

חושב לעצמי. פה, בעיר הזו התחיל פיזית המסע, ופה בצורה סימבולית הוא גם מסתיים. אותה העיר, אותו המלון, רק תקופת זמן של חודשיים בתווך. יומיים שלושה של מנוחה וזהו- חוזר הביתה.

מבט ממעקה כבר שעה ישוב על מעקה, נטמע בנוף וסופג הווי מקומי. רוכלת קשישה, מראה לי את סודות המקצוע על ידי מכירת סיגריות, אך לא רק בחבילות שלמות אלא אף בבודדים! אני עוקב מהצד, ומונה כ 30 סיגריות ב 5 דקות. העסק עובד לא רע... אך המדהים יותר הוא לאן הולך הכסף - ברגע שנאסף הסכום הדרוש, מאותת הרוכלת למקומי נוסף, ששוקד על צחצוח נעליה הבלויות ממילא, תמורת אותו סכום כסף.. ולזה אני קורא- המעגל הכלכלי המקומי.

לפתע מופג השקט היחסי, רעש והמולה נשמעים מקצה אחד הרחובות הקרובים -`הפגנת ענק` של ארגון בשם CUT (מי אלה לעזאזל ? אני רושם לפני לברר ברגע שאוכל). החברה האלה לא מפסיקים להדהים אותי, כמו הפעם, כשהם `מרימים` הפגנה הכוללת לא יותר מ 300 מפגינים העושים רעש ועוצמה השקולה להפגנה בת כמות הכפולה פי 10 יותר מפגינים בארצנו. איך? - מאד פשוט- החברה מצוידים במגאפונים, צועדים בסדר של שלושה טורים כשבין אחד לשני מפריד מרווח של חצי מטר היוצר אפקט של גודל למרות המספר הלא רב. בצרוף דגלים וכרזות רבות ההפגנה מקבלת מסה לא מבוטלת. וכמו שכמות כה קטנה מצליחה לעשות כל כך הרבה רעש, באותה המידה בדיוק כמות השוטרים המאבטחים- להערכתי כ-15 שוטרים בלבד, הפזורים לאורך הטורים ואוכפים את הנעשה. מין הפגנה אלגנטית שכזו.

בתחושה חצויה, הנודדת בין עצבות לאושר לא מוסבר, מתדפק בשערי נמל התעופה של לימה, רגעים אחרונים על אדמת היבשת.
"הי אתה!" נשמע קול מוכר מאחור.
בתנועה חטופה מישיר מבט ומיד מזהה את הפרצוף המצחיק של ג`סליה- פקידת השירות של חברת KLM, זו ש`הצילה` אותנו ביומנו הראשון.
" מה שלומך? "אני משיב, במבוכה מופגנת לנוכח הזיהוי המהיר לו זכיתי.
" אני בסדר. מה שלומך? איך היה? איפה החבר שלך?", מבול של שאלות נורה בשצף מפיה של הלימאית הנחמדה.
" עסוקה? כי אם לא - קפה עליי, יש לי עוד חצי שעה עד הטיסה".
" מה אתה אומר, אתה חושב שאני לא יודעת? הרי אני זו שבודקת לך את המזוודה! אבל בוא, נשתה משהו", קורצת לי ומושכת אותי לכוון אחד מדוכני הקפה.
"ממש כמו סוף משוכתב מראש - את היית האדם הראשון שפגשנו לאחר הנחיתה, וכנראה שאת גם תהיי זו שתחתום את המסע " אני מחייך ומסכם בראשי פרקים, ספק לג`סליה ספק לעצמי את המסע.

לתחילת הכתבה

הטיסה לארץ

09-24 עושה את הדרך חזרה .
מונה את הדקות עד למגע גלגלי המטוס עם הקרקע.לא רק נחיתת גוף מתכת ענק, אלא נחיתה שלי ושל עוד מספר מוצ`ילרים אל מציאות שונה מזו שהכרנו בתקופה האחרונה, זו שהתחברתי אליה בכזו קלות במשך החודשיים האחרונים. בתנועה אחת חדה, מסיט את מבטי מהחלון, שולף את היומן, זה שריכז וניקז אליו את כל מחשבותיי, החוויות והאירועים. תמונות עוברות וחולפות להן בראשי כמו סרט שבו הכוכב הראשי הוא הנוף, ושחקנים משניים הם המדינות, האנשים והפרצופים, כשמוסיקת רקע של להקות מקומיות נשמעת לכל אורכו.

אחד אחד מונה את השמות, מתרפק על הזיכרונות.לוצ`ו מאיקה, פאבלו ואנדי מהאנדיאן קיגדום בהאורז, הסניוריטה מקאזה חיימס (תודה על הכל!), בטי (יום יבוא ותלמדי לדבר באנגלית..), חוויאר וקלואדיה הלימאית, דיוויד ובוריס מסוייסראפט, פיליפיו המדריך האגדי של טרק האזנגטה, קרלוס המלצר `הישראלי` של ויקטור ויקטוריה קוסקו, בעלי הרי דוויד ( לעולם לא אשכח אתכם!), פטרישה מהמאמא אפריקה, ג`סליה הלימאית פקידת-KLM שהצילה אותנו כבר בהתחלה, אפרהים נהג הג`יפ בטרק לסלאר (אפי, אתה גדול!), אורלנדו מדריכנו בג`ונגל, נהגי המוניות כולם בארגנטינה, בעל מלון ה Tandel בבואנוס איירס, המקומית שנסעה איתי את הדרך עד לב.א (לא יודע את שמך, גם לאחר 30 שעות ...אבל עשית לי את הדרך!), נהג המונית בצ`ילה (חייב לך אחי!), האוסטרלי המסומם שמנהל את מלון International (אתה קרוע אחי!) בסן- טיאגו , מיגל הצ`יליאני ....

סורק את הפרצופים, אחד אחד, כאילו לצרוב את הפורטרטים אי שם במקום חשוב בזיכרון. נוף יכול לספק תחושת הנאה, מין סיאסטה רגעית ושלווה של מספר דקות, לעיתים פרק זמן רב יותר, אך אנשים, הם המספקים את העניין, האמת החוכמה והאושר האמיתי. אנשים פשוטים אלו, שלא התיימרו להיות יותר ממה שהם עצמם- נהגי מוניות, מדריכי ג`ונגל או מורי דרך, בצניעותם וחוכמת חייהם, השאירו את החותם העמוק ביותר.

מאוזניות הדיסק בוקע קולו העמום של ברי סחרוף- "עוד מעט יגמר הסרט, בקרוב המציאות", ואני איתו שר ומהנהן - בקרוב מאד- המציאות. בית.אדמת מולדת יקרה, אוכל של אמא, משפחה וחברים. עבודה לימודים ולחץ, מתובל בהמון בלאגן מקומי, אבל שוב, אחרי הכול- בית לכל דבר. ולמרות זאת.... חוזר עם תחושה שלא כולי חוזר. אני חוזר בידיעה שחלק לא קטן ממני נשאר לו אי שם מאחור, בין גבולותיהן של ארגנטינה פרו בוליביה וצילה, וחלק אחר, חדש, לוקח איתי משם, חלק שקרוב מאד ללב, חלק שלנצח יישאר איתי.

דלת המטוס נפתחת- והמציאות החדשה טופחת בפנים, ספק בידידות ספק בעוינות, ברוך הבא לג`ונגל האמיתי. לוקח נשימה אחת ארוכה ארוכה ארוכה, מלאי אוויר לריאות ויורד מהמטוס, ירידה שהיא בבחינת יותר מכמה מדרגות. משומקום שומע במעורפל את מילותיו של אחד מאותם שירים אלמותיים- "שלום לך ארץ נהדרת, עבדך הדל חורז לך שיר מזמור. גם אם לעיתים נודד אני בדרך, טוב לנדוד אך טוב יותר לחזור".

לעיתים צריך לעבור כמה אלפי קילומטרים, כדי להבין את האמת החבויה מאחורי השורות.
- סוף -
( ושוב- לא סוף דבר )

חודשיים בדרום אמריקה. סיכום ? די קשה... תקופה מסוימת של חוויות, לעיתים על סף הנירוונה, לעיתים תכופות יותר על סף הטירוף. כמעט תמיד כאלו הלוקחות אותי קרוב מאד לקצה. נופי הלגונות הכחולות, לצד פסגות ההרים המושלגים בפרו, או שמא מדבר המלח חסר הגבולות בבוליביה, או שאולי לא זה ולא זה אלא אחת מאותן שקיעות ברצועת החוף של צילה? או שבעצם יתכן וזה בסך הכול אחד מאותם פרצופים ארגנטינאיים חייכניים בבואנוס איירס?
קרוב לוודאי שמכולם ביחד, בתוספת ההווי של היבשת המטורפת הזו, המוסיקה שמלווה ברקע על כל צעד ושעל, האוכל והפולקלור, מכולם מרכיב את הפאזל הזה, שייזכר עבורי כדרום אמריקה.

מה היה יותר קשה- ההחלטה שזה הזמן הנכון לצאת וההכנות הנלוות, או החזרה למציאות? לאט לאט מחלחלת ההבנה שכל זה הוא לא יותר מפיקציה, חלום שלא ימשיך להתקיים אלא רק בראשי בצורת חלום מתוק. ההבנה שמרחק של לא יותר מעשרת אלפים קילומטרים מבדילים בין השיגעון לשלווה יכולה להוציא אדם מדעתו.

לעיתים, כמו ברגעים אלו, משתעשע במחשבה איזה תקופה היא היפה בחיי?- בקלות יכול לענות במספר תשובות שכולן נכונות בצורה כזו או אחרת, אך במחשבה נוספת, אני חושב שזו היא היפה בחיי. אז כאן זה התחיל וכאן זה מסתיים ...

 לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×