החיים הטובים של הקיווים

שלושה שבועות בניו זילנד ושגיא מתוודע ולומד להכיר את החיים הטובים של ה``קיווים`` (המקומיים בניו-זילנד). הוא ביקר במאונט מאנגאנוי ורוטרואה ומשם לשני טרקים: טרק אגם וואיקארמונאה וטרק טונגרירו קרוסינג.
שגיא גרין
|
מפה
תמונה ראשית עבור: החיים הטובים של הקיווים

הקדמה

שלושה שבועות בניו זילנד גרמו לי להכיר מחדש במושג "החיים הטובים" אני לא מדבר על החיים בתור תרמילאי נטול דאגות ובעיות. אני מדבר הפעם על חיי היומיום של המקומיים- "קיווים" בעגה המקומית. לשמחתי, בטיול הנוכחי שלי בניו זילנד מזדמן להכיר את אופן החיים של המקומיים די הרבה, בעיקר בזכות ארגון ה"היט", אך גם בגלל האופי הפתוח והחם של הקיווים.

הטיול שלי עד עכשיו בניו זילנד הוא הרבה יותר מסתם טיול של נופים ואטרקציות - בזמן הקצר שבו אני שוהה בניו זילנד הספקתי כבר להכיר את אורח החיים של המקומיים בחתך די גדול. מזוג שגר בחווה במקום מבודד לגמרי, למשפחה צעירה המגדלת ילדים בעיירה קטנה או משפחה קטנה שגרה במרכז עיר גדולה - פשוט לכולם חיים מאושרים, נטולי דאגות ומלאים באהבה ואדיבות. נכון שגם כאן יש אנשים עם צרות והומלסים ברחובות, אך מספיק להסתכל על הפרצופים של 90% מהאנשים שבהם נתקלים במהלך הטיול כדי להבין שטוב להם כאן. מה שמשרה אוירה נעימה ונינוחה על כל הסובבים, גם על אלה הבאים לתור את המדינה ממקומות רחוקים וכל כך שונים, כמו ישראל. אני אחד מאותם אנשים שהאוירה הזאת נחתה עליהם והציפה אותם באושר.

בשלושה שבועות שלי בניו זילנד הגעתי לכל כך הרבה מקומות ששהייה של פחות מכמה חודשים עם האנשים הנמצאים בהם פשוט לא תספיק. מדי יום ביומו בטיול אני אומר לעצמי על עוד מקום מקסים שבו הייתי, ש"לכאן אני אחזור בסוף הטיול ואשתקע לתקופה קצת יותר ארוכה". הרשימה כל כך ארוכה וכשאני מסתכל עליה אני די מתעצב כי אני יודע שכנראה אני לא אחזור לכל המקומות האלה. עכשיו אני סוף סוף מבין את כל האנשים שתכננו להישאר בניו זילנד 3 חודשים בלבד ובסופו של דבר נשארו הרבה יותר. יש לי תחושה שגם לי זה יקרה...

לתחילת הכתבה

טיול באי הצפוני

את חצי האי קורמנדל עזבנו מאוחר מכפי שציפינו. זה לא שגילינו מקום מדהים ונתקענו בו (למרות שכנראה יש הרבה כאלה באזור), פשוט הכביסה שלנו סירבה להתייבש על החבלים בחווה של פיטר ורוז. לא שתשמעו אותי מתלונן על "היתקעות" במקום מדהים כמו הבית של רוז ופיטר, אך עדיין זה שיבש קצת את התוכניות להגיע לרוטורואה באותו היום.

במקום רוטורואה הגענו לעיירה מאונט מאנגאנוי Mount Maunganui הנמצאת על החוף המזרחי, דרומית לחצי האי קורומנדל. עיירת חוף ניו זילנדית המזכירה יותר עיירת חוף אוסטרלית דווקא. העיירה יושבת על מין לשון יבשה היוצרת מפרץ קטן בין האי הצפוני הגדול ל- Mutatiana Island. העיירה כעיירת חוף טיפוסית עמוסה בצעירים וכיוצא בכך בתי קפה, מסעדות וחנויות על הטיילת וברחוב המקביל לה. כדי להבין את המבנה הגיאוגרפי של העיירה עליתי ל"הר" מאנגנוי הנמצא בקצה העיירה, ובהחלט שווה קפיצה- טיפוס לא קשה של כמעט שעה. לחזור בסוף הטיול, מאוד אהבתי.

לאחר יום וחצי במנטי מאנגאנוי יצאנו סוף סוף לרוטורואה Rotorua, היושבת על אגם רוטורואה- "אגם בבור" בתרגום מהשפה המאורית. השם ניתן לאגם לאחר שהוא נוצר מהתפרצות הר געש שבעקבותיה שקעו פני הקרקע ויצרו בור בו התמלאו מים עד כדי הפיכתו לאגם גדול. רוטורואה העיר ידועה יותר כעיר של פעילות תרמית בניו זילנד, וכיוון שכך, בכניסה לעיר קיבל את פנינו ריח חזק (ומסריח) של גופרית. בהתחלה זה קצת מוזר ומפריע, אבל מהר מאוד התרגלתי ואפילו קצת התחלתי לאהוב את הריח, עד כמה שזה נשמע מוזר. המוני התיירים המגיעים לרוטורואה מגיעים כדי לצפות באתרי הפעילות התרמית המפורסמים, שרבים מהם פזורים ברוטורואה ומסביבה. בנוסף לכך העיר מתאפיינת גם באוכלוסיה מאורית גדולה החיה בה, והרבה מהמטיילים בעיר מבקרים באתרים ובאירועים שונים של האוכלוסיה הנ"ל.

אנחנו השתכנו במוטור קמפ Topten- holiday parti בהולדנס ביי, כשישה ק"מ מרוטורואה. המקום מציע הנחה משמעותית לחברי "היט" ושימוש חופשי בג`קוזי המחומם של המקום. שם גם חגגתי את יומהולדת ה-22 שלי שלווה במזג אויר גשום ומדכא קצת. הג`קוזי והארוחה החגיגית שהכנו במטבח של המקום קצת פיצו על כך... על אתרי הפעילות התרמית ברוטורואה בחרנו לוותר, כיוון ששמענו שהם ממוסחרים ועמוסים להחריד וגם כיוון ששמענו על מקום יותר טוב לראות בו את הדברים הללו (אגיע לכך בהמשך). סיבוב קצר בגינה התרמית הפתוחה לציבור הרחב במרכז היה נחמד ולא יותר מזה. לראות בוץ מבעבע ומים מעלים אדים וסירחון זה לא הדבר הכי מעניין ומרשים שראיתי בחיי.

ניצלנו את היום החופשי שהיה לנו לטובת סידורים לוגיסטיים. כאן יש לי טיפ חשוב מאוד בנושא שהרבה מטיילים (כמוני) נופלים בו- מעבורת לאי הדרומי. הדעה הרווחת בקרב המטיילים בניו זילנד אומרת שיש להזמין מראש (בסביבות השבועיים) מקום במעבורת לאי הדרומי, ועל כך אני בהחלט מסכים, למרות שלא שמעתי על אף אחד שנתקע בלי מעבורת. אך אסור בשום פנים ואופן להזמין את המעבורת דרך לשכות המידע (Information Center) הפזורות ברחבי ניו זילנד. הלשכות אמנם נראות אמינות לחלוטין, כביכול אמורות להיות נייטרליות בנוגע לחברות המפעילות שירותים לתיירים, אך במקרה המעבורת הם מטעים כל אחד הנכנס אליהם ומבקש להזמין מעבורת הכי זולה שיש. ישנה חברת מעבורות הזולה בהרבה מהחברה שעובדת עם מרכזי המידע, וההבדל במחירים יכול להגיע ליותר מ-100 דולר. לפרטים: 0800-802802. אנחנו שילמנו $295 לרכב + 3 נוסעים, כאשר אנחנו מפליגים באמצע הלילה, ובחברה השניה אפשר בסביבות ה- $180 ובשעה נורמלית...

לתחילת הכתבה 

טרק אגם וואיקארמונאה

הזמנת המעבורת ואי היכולות לשנות את התאריך גרמה ללוח הזמנים שלנו להיות מוגבל. פתאום צריך למהר להגיע ממקום למקום, הכל מתוכנן וקצת לחוץ מה שלפי דעתי מוריד קצת מהכיף של הטיול. התכנון שלנו עכשיו היה לרדת ממסלול התרמילאים השחוק היורד מאוקלנד דרומה בקו ישר יחסית עד לוויליגטון ול"חתוך" למזרח האי, לטרק אגם וואיקארמונאה .

הטרק המקיף את אגם וואיקארמונאה והוא אחד מתשעת הטרקים היפים והפופולריים ביותר בניו זילנד המאוגדים תחת קבוצת "הטרקים הגדולים" (Great walks). מה שמאפיין את הטרקים הללו מלבד הנופים היפים שלהם והפופולריות הגבוהה שלהם בקרב המטיילים היא הצפיפות בטרק עצמו ובבקתות שבהן ישנים בין הלילות. טרק אגם וואיקארמונאה נחשב להכי פחות צפוף ופופולרי מבין התשעה, ולאו דווקא פחות יפה. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שהמיקום שלו די נידח (מזרח האי הצפוני בערך בין גיסבורן לנפייר) וההגעה די מסובכת (מרוטוראה כ-105 ק"מ, שרובם על דרך מפותלת מאוד ולא סלולה). מה שגורם להרבה מטיילים לוותר עליו. בעיני המקומיים האזור בו נמצא הטרק והאגם עצמו הוא אחד מהמקומות היפים ביותר באי הצפוני ובניו זילנד בכלל. כל העובדות הללו ובנוסף העובדה שהוא מוגדר כטרק קל יחסית התאימו מאוד על מנת להפוך אותו לטרק הראשון שלנו בניו זילנד.

הזמנו מקומות לינה בבקתות הפזורות לאורך הטרק, במשרד המידע ברוטורואה. המחיר הוא 14 דולר לאדם ללילה ורצוי להזמין מקומות כמה ימים מראש. הדרך מרוטורואה עוברת על כביש, וכמו שכבר הזכרתי מתאפיינת ברובה בכביש עמוס פיתולים ולא סלול לגמרי. מזג האויר הגשום לא הוסיף לנוחיות הנסיעה והיא היתה די קשה. הגענו לאגם בשעות הצהריים המוקדמות והתכנון היה לישון לילה במקום ולצאת לטרק למחרת בבוקר. הנופים של האגם שהתגלו לנו בדרך גרמו לנו להזיל ריר ולהעלות חיוך על שפתינו בידיעה שזה מה שאנחנו והולכים לחוות בימים הקרובים. באזור האגם ישנם שני מקומות לינה על שפת האגם ישנם שני על שפת האגם, פחות או יותר במרכזו והשני בדרום האגם. אנחנו בחרנו באחרון, כיוון שתכנון הטרק היה להתחיל מהכניסה הדרומית ולסיים בצפונית.

כשהגענו למקום Big Bush Motor Coup מצאנו מקום די שומם ולא מטופח. הרושם הראשוני השתנה במהרה כאשר נכנסנו לפאב- מסעדה של המקום ונתקלנו במנהלת המקום, אן, ומשפחתה. הפאב עצמו מעוצב בסגנון מקסיקני, כאשר הכסאות הצמודים לדלפק הם בעצם אוכפים לסוס המחוברים לעמוד. להפתעתנו (או שלא...) המילה "שלום" היתה רשומה בגדול על אחד מקירות הפאב, מה שגרם למחשבות שלנו, שאנו הישראלים הראשונים שביקרו במקום, להתפוגג. אן המקסימה עזרה לנו להתארגן לטרק בכך שסידרה לנו הסעות לנקודת ההתחלה ושייט חזרה מנקודת הסיום (בתשלום כמובן- 25 דולר לאדם) היא גם השלימה לנו קצת אוכל שהיה חסר לנו לטרק ולא הספקנו לקנות, ואפילו נתנה לנו עוגה במתנה לטרק. בכלל האווירה במקום היתה חמה וביתית מאוד, שהשתפרה עוד יותר כאשר ביר, בעלה של אן, חזר מהציד ביער עם שני צבאים גדולים... ההכנות לטרק נמשכו לתוך הלילה. בתור הטרק הראשון שלנו לא ידענו כל-כך למה לצפות, מה בדיוק צריך להביא, מה אפשר להשאיר במכונית, מה הולכים לאכול, מה יהיה מזג האויר. הרבה שאלות, מחשבות וחששות לקראת היום שלמחרת. נעזרנו במדריך הלונלי פלנט לשם כך ובמקומיים על המלצותיהם. קיווינו שהכל יהיה בסדר.

כשהגענו לנקודת ההתחלה של הטרק המצב נראה לא טוב. השמים היו אפורים עד שחורים, האגם געש כמעט כמו אוקיינוס בסערת רוחות, מה שגרם לנהג שלנו להודיע לנו שאם הוא מאחר להגיע לאסוף אותנו בסוף הטר, זה רק בגלל המים הסוערים שמקשים עליו להכנס למפרצים. ממש הוראה מעודדת נתן לנו הנהג, שניה וחצי לפני שאנחנו מתחילים את הטרק.

הטרק בנוי כך שהקטע הקשה היחיד שבו הוא בהתחלה. עליה מגובה של 500 מטר מעל פני הים (גובה שפת האגם) לגובה של 1200 מטר, שם הבקתה הראשונה שלנו. לאחר מכן שאר הימים מתאפיינים בהליכה תוך כדי ירידה חדה או מישור יחסי.

העליה היתה קשה מאוד- לפחות בשבילי. שוב פעם קיללתי כל רגע את הרגע בו התחלתי לעשן והבטחתי לעצמי (בפעם המליון) שמעכשיו מורידים את כמות הסיגריות (עדיין צריך להיות מציאותי, להפסיק לעשן באמצע הטיול זה לא מציאותי), ונכנסים לכושר. הנוף המדהים של האגם שמתחתינו חיפה ויותר מזה על הקושי. פשוט מדהים כמה יפה כאן. מזג האוויר האפרורי לא קלקל לנו את ההנאה מהנוף, אך גרם לנו ללבוש הפונצ`ו ולהוריד אותו עם כל טפטוף או הפוגה של הגשם. למזלינו הגענו לבקתה מוקדם מהצפוי, מה שהביא אותי למסקנה שגם אושרה בסוף הטרק שהתזמונים של ה-DOC על השלטים בטרק מתייחסים או לאנשים שעושים את הטרק על רגל אחת ובלי קביים שעושים אותו ברוורס עם מטפחת על העיניים. עם כל העצירות שעשיתי בדרך כדי להסדיר נשימה ולאגור כוחות, עדיין הגעתי ב-4 וחצי שעות במקום בחמש כפי שמתוזמן בשלט. .. כפי שכבר אמרתי, למזלי הגעתי בחצי שעה פחות כי בדיוק כשהורדתי את הנעלים מהרגלים והתרמיל מהגב בבקתה, התחילה סופת ברק שתוך פחות מחמש דקות השאירה מעטפת קרח לבנה על כל הקרקע מסביב לבקתה.
 
הימים הבאים בטרק היו פשוט מושלמים. מזג האויר השתנה לגמרי לשמיים כחולים ושמש חמה. העליות התחלפו בירידות ומישורים. משקל התרמיל ירד, והגוף התרגל למאמץ יפה מאוד. לא תיארתי לעצמי שאני אהנה בטרק כמו שנהניתי בטרק הזה. זאת באמת חויה מהנה מאוד שאסור לוותר עליה, בייחוד בניו זילנד. מצד שני הרגשתי שאני קצת משתעמם מהליכה אינסופית ביער כשמצדי הימני מופיע הנוף של האגם כל הזמן. הנוף בהחלט עוצר נשימה אך בשלב מסוים זה מתחיל לשעמם. במחשבה שניה הייתי מקצר את הטרק לפחות מ-4 ימים (וזה אפשרי).

לתחילת הכתבה

טאופו

בדרך לטאופו הספקנו לעבור בנפייר Napier והרושם שהיא הותירה בנו הוא של עיירה נחמדה ותו לא. אדריכלות האר-דקו, שבה מפורסמת העיר, לא ממש נגעה לי, לכן לפי דעתי אין סיבה מיוחדת להתעכב בעיר ובייחוד לא לנסוע עד אליה במיוחד אלא אם כן אתם חובבי אדריכלות ובאמת יודעים מה זה אר-דקו, כי אני ממש לא...

העיר טאופו Taupo שוכנת לשפת האגם הגדול ביותר בניו זילנד - אגם טאופו, נמצאת במיקום די יפה כאשר בשעות בהן הראות לא טובה ולא מצליחים לראות את ההרים המקיפים את האגם, האגם נראה כים לכל דבר, רק פחות סוער. בשעות ראות טובה הנוף מרשים ואפילו אפשר לזהות מהעיר את הפסגות של ההרים בפארק הלאומי טונגרירו. פרט לכך, העיר מושכת אליה מטיילים רבים ונראית כבעלת קצב חיים צעיר ומעניין. מסעדות, בתי קפה ומועדוני לילה יש בשפע בעיר, השוקקת באופן כמעט קבוע בהמוני התרמילאים. טאופו ידועה גם כמקום הכי זול בניו זילנד לקפיצה חופשית, וזאת אחת מהסיבות המרכזיות שרבים מהתרמילאים עוצרים בה. אני, מסיבות אישיות העדפתי לדחות את הקפיצה שלי לפעם אחרת והתחלתי לבדוק את שאר האטרקציות שיש מסביב לעיר ובתוכה.

הדבר הראשון שרצינו לעשות היה להגיע לאתר הפעילות התרמית שנמצא בסמוך לטאופו. לפי ה"לונלי פלנט" ועצות מתרמילאים נוספים, בחרנו ללכת דווקא לאתר זה ולא לאחד כזה ברוטורואה. שמו של האתר הוא Orakei Koarako, והוא נמצא על דרך צדדית היוצאת מכביש מספר 1 המוביל מטאופו להמילטון (הכניסה לאתר עולה 20 דולר לאדם). האתר עצמו נחשב לאחד היפים בניו זילנד, ובתור אחד שכזה, אני ציפיתי לגלות שם העתק של גן עדן לפחות, והתאכזבתי. אמנם האתר יפה מאוד, אך בתמונות של הפרסומות הוא נראה הרבה יותר מרשים (משהו בסגנון ההמבורגרים של מקדונלד`ס במציאות בהשוואה לתמונות). תוסיפו לכך שמים אפורים מבעבעים ואדים שעולים מהאדמה לא גורמים לא גורמים לי להחסיר פעימה מרוב התפעלות ותבינו שאני לא ממש נהניתי באתר. עם זאת, שאר האנשים באתר נראו נלהבים עד לשד עצמותיהם...

בדרך חזרה לעיר עברנו במפלי הוקה Huka Falls. אחד הדברים הכי מדהימים ועוצמתיים שראיתי בחיי. קצת לפני המפל עצמו נהר וואיקאטו הופך מנהר ברוחב של כמה עשרות מטרים לנהר ברוחב של קצת פחות מ-10 מטר, מה שיוצר זרם אדיר של מים שפשוט מותז בעוצמה מהנקיק והסלעים הגבוהים אל הנהר המתרחב לגודלו המקורי מחדש. בנוסף לכך, המים בצבע טורקיז חזק, מה שרק מוסיף למראה המרשים. מקום מדהים שאסור לפספס!

לתחילת הכתבה

טונגרירו קרוסינג

התחנה הבאה היתה טונגרירו. טרק הטונגרירו קרוסינג Tongariro Crossing נמצא בפארק הלאומי טונגרירו, והוא הנחשב בעיני רבים כ"מסלול יום" הכי יפה בניו זילנד. על כן כמות המטיילים בו גדולה מאוד ויכולה להגיע בשיא העונה למעל 500 מטיילים ביום אחד(!).

הפסגות המושלגות של ההרים בפארק הלאומי, אשר נשקפו מולנו כמעט כל הדרך מטאופו, גרמו לנו לציפיות גדולות ליום המחרת. כשהתעוררנו בבוקר התאכזבנו לגלות שאי אפשר לראות את ההרים עקב העננות הכבדה ששררה באזור. לאחר התלבטויות רבות החלטנו לצאת לטרק בכל מקרה ולקוות למזג אויר טוב. נקודה כחולה קטנה בשמים, בין כל העננים האפורים נתנה לנו תקווה מסוימת שיהיה יום יפה היום...

תחילת המסלול היתה מוזרה מעט. הנוף החום, הצחיח שסבב אותנו לא תאם את סוג הנוף שהתרגלתי אליו בניו זילנד. במשך יותר מ-10 דקות לא ראיתי שום דבר ירוק על הרצפה, וזה היה בהחלט שונה ומוזר. כשהתקדמנו קצת לעבר ההר הראשון שעליו צרים לטפס, התגלה מולי מראה קצת סוריאליסטי. שיירת נקודות צבעוניות (תרמילאים) עולים במעלה גבעה, לא נגמרת, ונעלמים בערפל הכבד שמכסה את הפסגה. התחושה היתה די מעיקה. גם חשבתי על כך שאני הולך לטפס את העליה הענקית שעמדה מולי, גם אני לא אצליח לראות שום נוף וגם אהיה מוקף בעשרות, אם לא מאות אנשים. כמו כל תרמילאי טוב הלכתי אחרי הזרם לעבר הפסגה הבלתי נראית.

העליה שכולם גרמו לנו לפחד ממנה, כאילו היתה העליה לאוורסט לפחות, התגלתה כיחסית קלה. התרמילים הכבדים כבר לא היו על הגב, ויחסית לקצב בו עשינו את הטרק הראשון שלנו, ממש רצנו את העליה הזאת. כשהגענו לפסגה השמיים התבהרו קצת, ולפתע היתה ראות טובה על כל מה שמסביב. מ-ד-ה-י-ם!!! אני לא אכנס יותר מדי לפרטים, אבל השילוב של מדרונות מושלגים לגמרי, אגמים בצבע טורקיז וגבעות חומות ואדומות היה פשוט מרהיב. התישבנו על הפסגה (הרצפה היתה חמה מאוד מהפעילות התרמית של ההר), אכלנו ארוחת צהריים, ופשוט לא רצינו להמשיך. עושה רושם שהתקופה בה אנחנו הגענו לטונגרירו היא די טובה מבחינת מזג האויר והנוף. ההרים עדיין מושלגים כמעט לגמרי מה שהופך את הנוף להרבה יותר מרשים והקור בהחלט נסבל, אם כי עדיין צריך להצטייד במעיל ובימים סוערים יותר אפילו ביותר מזה. רצוי מאוד לברר מה מזג האויר לפני שיוצאים לטרק, כי כבר הספקתי לשמוע על הרבה תרמילאים שעשו את הטרק תוך כדי סופת שלגים, לא נעים בכלל...

כשסיימנו את הטרק (לאחר 5 שעות מתחילתו) הגענו למשפחה מארגון ה"היט" שפינקו אותנו בנוסף לאירוח המקסים, גם בג`קוזי חם ופנקייקים לארוחת בוקר. כשהגענו לוויליגטון, כל מה שנשאר לנו היה להעביר את הזמן בבית הענק של רוג`ר ומרגרט (גם מארגון ה"היט") עד למעבורת לאי הדרומי ולנסות לא לעוף מהרוחות העזות בעיר... אמשיך לדווח מהאי הדרומי.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×