הכביש שלא נגמר

``אם הכל יהיה כשורה, תגיעו ליעדכם ביום רביעי בבוקר לאחר כ-35 שעות נסיעה, כך נאמר לי כשקניתי את הכרטיסים. באותו הרגע לא ייחסתי לאותו ``אם`` הרבה חשיבות אולם, כמו שיתברר לכם בהמשך, הוא הסיבה העיקרית לכתבה זו.``
ענבל טובי
|
מפה
תמונה ראשית עבור: הכביש שלא נגמר
Thinkstock Imagebank ©

אוטובוס עומד בדרך לקוויאבה

"I take it the odds are against us and the situation is grim... sounds like fun"
Captain Kirk.

18:00, יום שני בתחנת האוטובוס של Santarem. האוטובוס ל-Cuiaba היה אמור לצאת בשעה זו אולם הוא אפילו לא הגיע לתחנה עדיין. בינינו ל-Cuiaba מפרידים כ-1700 ק"מ כשמעל 1000 ק"מ הינם דרך עפר. אם הכל יהיה כשורה, תגיעו ליעדכם ביום רביעי בבוקר לאחר כ-35 שעות נסיעה, כך נאמר לי כשקניתי את הכרטיסים. באותו הרגע לא ייחסתי לאותו "אם" הרבה חשיבות אולם, כמו שיתברר לכם בהמשך, הוא הסיבה העיקרית לכתבה זו. האמת, שאם הייתי "מתייעץ עם ניסיוני", הייתי קולט שמשהו לא כשורה. לחברת האוטובוס קוראים Maringa Express והרי אני יודע שחברה שטורחת לציין Express אחרי שמה, בדר"כ יש לה מה להסתיר. לא שהיו יותר מדי אפשרויות, זו החברה היחידה שעושה את הקו.

בתשובה לשאלתי על שום מה העיכוב נאמר לי שהאוטובוס במוסך, סרן אחורי שבור, "אבל אל דאגה" הוסיפו, "כל רגע הוא אמור להגיע".  רק ב-21:00, אחרי שעברו הרבה מאוד רגעים, הגיעה קופסת מתכת חבוטה ומעוקמת עם ארבעה גלגלים שמשום מה הם פנו אליה בשם אוטובוס, ותוך חמש דקות כבר היינו בדרכנו. בסופו של דבר הוכח שוב ש"כל עכבה לטובה" - בזמן שהמתנו לאוטובוס יצא אוטובוס אחר לעיירה סמוכה. מחסום דרכים מאולתר גרם לו לעצור וכל הנוסעים נישדדו. השודדים חיכו למעשה לאוטובוס שלנו מאחר והוא יוצא רק פעם בשבוע והוא מלא נוסעים וציוד.

בשעה 22:00, לאחר שעת נסיעה אחת, נעצרנו. בעיה במוט ההיגוי. שני הנהגים זוחלים מתחת לאוטובוס ובעזרת פנסים מתחילים לעבוד. לאחר שפירקו כחצי אוטובוס הגיעו למסקנה שישנו חלק שבור שצריך להחליף. מישהו ממתין לרכב שיחלוף בכיוון ההפוך כדי לתפוס טרמפ חזרה לעיר. לא ניראה שהעיכוב מפריע למישהו כולנו מתארגנים לשינה כאילו זה טיבעי. לילה ראשון באוטובוס. דניז מנסה למצוא תנוחה נוחה על הספסל בעודי מחפש מקום, בתוך האוטובוס, לתלות את ערסלי (זוכרים אותו, מהשייט על האמזון?). אני לא היחיד שעושה זאת ותוך כמה דקות חצי מהנוסעים תלויים באויר בעוד החצי השני נוחר על הספסלים. בחור צעיר ואשה מבוגרת, שבמקרה התיישבו זה ליד זה בתחילת הנסיעה, בספסל מתחתי עסוקים בלהעביר חיידקים מפה לפה, בין יתר הדברים, תוך השמעת רעשים מוזרים (עקבתי אחריהם במשך כל ימי הנסיעה. בלילות הם היו מרוחים זה על זה אבל איך שהתחיל להאיר הם התיישבו ובמשך היום התנהגו כרגיל בלי כל מגע גופני ביניהם. היא ירדה כמה תחנות לפני הסוף ובלי לסובב את הראש צעדה לעבר בעלה והילדים שהמתינו). בכדי לתת להם קצת מרחב עד שירגעו, וגם בגלל שלא כ"כ בא לי לישון, יצאתי לאויר הצונן בחוץ. התחלתי לצעוד על שביל העפר עד שהאוטובוס נעלם מעיניי. עכשיו נישארתי רק אני, שביל העפר, היער משני צדדיי ומיליון כוכבים בשמיים שעל רקע החושך המוחלט ניראו כאלפי חתולים שיושבים שם למעלה ומסתכלים עלי ורק עיניהם זוהרות. עמדתי והקשבתי לחושך. כ"כ הרבה "דיבורים" בוקעים מהלילה ואני לא מבין אף מילה. באותו הרגע, שם לבד בחושך, הרגשתי כל כך גדול ובאותה מידה גם כל כך קטן (לא יכול להסביר. תצטרכו לנסוע לשם בעצמכם).

ב-4:00 בבוקר חזר הטרמפיסט במונית עם החלק, עם מכונאי והכי חשוב, עם ארוחת בוקר. כל אחד קיבל שקית עם לחמניות ושתיה. את האוכל אכלו והשקית לריצפה. לחנך אנשים אני לא יכול, בסך הכל אני אורח בארצם, אולם לאסוף את השקיות אני כן, וכך עשיתי. בשניה הראשונה הם לא הבינו מה אני עושה ואז ראיתי בעיניהם את ההכרה חודרת. אחד אפילו עזר לי לאסוף. זו הדרך היחידה לחנך. השעה 06:00 ואנו שוב בתנועה. אור ראשון של היום וסוף כל סוף הדרך נגלית לפנינו. שביל עפר אין סופי מפלס דרכו בתוך יער סמיך וחוצה בדרכו אין ספור נחלים על גבי גשרי עץ רעועים שרוחבם אינו עולה על רוחבו של האוטובוס. והכל כל כך ירוק. השביל מכוסה כעת בשיכבת אבק עבה, וכך גם אנחנו. אם נסגור את החלון נמות מהחום, אם לא נחנק מהאבק. זהו מצב ללא אפשרות ניצחון.

תוך שתי דקות משתנה מזג האויר ופתאום אנו באמצע סופה טרופית. האבק הופך לבוץ חלק. אנו חולפים על פני כמה משאיות שהחליקו מהכביש אבל לא ניראה שזה מזיז לנהג. הוא עדיין דוהר למרות שגם אנחנו כבר החלקנו כמה פעמים ורק בנס הוא הצליח להישאר על הכביש. החשש מתחיל לנקר בליבי, אם החום והאבק לא הצליחו להרוג אותנו בהחלט יתכן שהוא כן יצליח. הגשם הפסיק באותה פתאומיות שהחל אולם הכביש עדיין חלק. ראשי מחוץ לחלון. אנחנו בראש גיבעה כשבתחתיתה ישנו גשר צר. הנהג טס כרגיל. במחצית הדרך הוא קולט שבמהירות הזאת הוא אכן חוצה את הנחל אבל לא על גבי הגשר, ומנסה להאיט. כל פעם שהוא לוחץ על הברקס, החלק האחורי של האוטובוס מחליק לכל הכיוונים. אנחנו כבר מאוד קרובים לגשר, כל גלגלי האוטובוס נעולים אולם הוא עדיין מחליק על צידו לכיוון הגשר. אני כבר לא חושש. אני מפחד. שפתי נעות חרש ממלמלות את קטעי תפילת הדרך שאני עוד זוכר. כשגלגליו הקידמיים כבר על הגשר, הצליח הנהג איכשהו לבלום. הפעם הצלחנו.

הלילה שוב הגיע. אני מתעורר ב-22:00, כניראה מההרגשה המוזרה הזאת שאנחנו כבר לא קופצים למעלה ולמטה. עצרנו שוב. בזמן חציית גשר, החליקה משאית וגלגלה הקידמי נפל לתוך חור על הגשר. צריכים לחכות לאור הבוקר על מנת לעזור לנהג התקוע. שוב אני תולה את הערסל באוטובוס. אף אחד לא ניראה עצבני שזהו כבר הלילה השני שאנו ישנים באוטובוס עומד.

לתחילת הכתבה

אובדן סבלנות

בוקר הגיע ואיתו ערפל כבד. מה שפעם היה שביל, הינו עכשיו בוץ סמיך. ארבעה-חמישה רכבים, בעיקר משאיות, ממתינים בכל צד של הגשר. כולם מחפשים את נהג המשאית אולם הוא לא בנמצא. נעלם כאילו בלע אותו הג`ונגל. בלית ברירה מחליטים כולם להתחיל ולחלץ את המשאית בהעדרו (היו מי שהציעו פשוט לדחוף אותה מהגשר למים כי אם הנהג נעלם סימן שלא אכפת לו). כמה נהגים מביאים מגבה, ג`ק בעברית צחה, וזה שניראה הכי אהבל מתנדב לסכן את חייו ולזחול מתחת למשאית להניחם המקומם. לאחר כשעתיים עבודה גלגל המשאית שוב ניצב על הגשר. כל מה שנותר לעשות זה להתניע ולהוריד את המשאית מהגשר אולם הקבינה נעולה. הנהג כזכור נעלם ואיתו כמובן גם המפתחות. מישהו פורץ למשאית ופותח את מכסה המנוע. אחר מקצר כמה חוטים ומניע את המשאית לכל תרועת הצופים. נותר רק לנהוג, אולם אף אחד לא מוכן להיכנס ולנהוג במשאית. ממה שאני מבין הם חוששים שנהג המשאית יתעצבן. מוזר לי כי אחרי שפרצו לו למשאית והתניעו אותה אז הם מפחדים לנהוג? מזל שיש את האהבל והוא מתנדב לנהוג לאחר שמספר אנשים הפעילו עליו לחץ. צריך להזהר, כי אם המשאית תדרדר חמישה ס"מ קדימה הגלגל שוב יפול לתוך אותו החור.

האהבל, שיסלח לי שאני קורא לו כך כי פשוט שמו לא ידוע ואהבלות היא התכונה שהשאירה עלי את הרושם הכי חזק אצלו, מנסה להכניס להילוך אחורי ולא מצליח. שוב מנסה ו"לא זז הרוורס". כל כישלון כזה והפער בין החור בגשר לצמיג מצטמצם בסנטימטר. כולם מתרחקים מהגשר מצפים לאסון. מתברר שהוא לא יודע לנהוג בכלל - על משאית לפחות. כולם נותנים לו הוראות ושכבר לא נשאר מקום לטעויות, מבחינת המרחק מהחור כמובן, הוא סוף כל סוף מצליח להכניס לרוורס אולם במקום לצאת בנהיגה רגועה ואיטית הוא יצא בחריקת צמיגים, ואני לא צוחק, בפול גז כמעט דורס את האנשים שעמדו וצפו, ונעצר רק כשניתקע בעצים מצידו השני של הכביש. הוא פשוט לא ידע איך עוצרים.  אחרי עבודת תיקון קלה לגשר תור האוטובוס שלנו לעבור. עדיין ישנו חור גדול במרכז הגשר. הכל מכוסה בוץ וחלק מאוד. כולם יורדים מהאוטובוס וחוצים את הגשר ברגל. לך תדע מה יקרה. הנהג מתקרב באיטיות אל הגשר. הוא כבר עבר את מחצית הדרך כשהגלגל האחורי מחליק ונופל לחור. איך אומרים באנגלית "Back to square one". הכל מההתחלה.

הפעם, אפילו המקומיים מאבדים את סבלנותם ומחליטים פשוט למשוך את האוטובוס מעל הגשר. בלי מגבה ובלי בטיח. משאית נעמדת מול האוטובוס וכבל מתכת מחובר אל שניהם. משאית נוספת נעמדת מאחורי הראשונה ומתחברת אליה בעוד כבל מתכת. כניראה שצריך כוח של שתי משאיות למשוך את האוטובוס. אני טיפה חושש שהאוטובוס עלול ליפול למים. אין לי עם זה בעיה, דווקא יכול להיות מעניין, אולם התרמילים שלנו על האוטובוס. 3-2-1 ושתי המשאיות מתחילות לנסוע אחורנית. האוטובוס סוף כל סוף עבר את הגשר כשבדרך הוא לוקח עימו את מעט העץ שנותר. זמן השיחזור הגיע, וכולנו בונים את הגשר מחדש כדי ששאר הרכבים יוכלו לעבור סוף כל סוף אנחנו שוב בתנועה. השעה כבר 10:00 בבוקרו של יום רביעי. לפי התכנון המקורי כבר היינו אמורים להגיע ליעדנו.

הלילה הגיע שוב. ב-1:00 האוטובוס נעצר שוב. לשאלתנו מה קרה, השיב הנהג שעד לנקודה זאת מגיע האוטובוס, ומכאן והלאה נמשיך עם אוטובוס אחר. אין בעיה אבל היכן האוטובוס השני? אה, הוא ענה. הוא יגיע רק מחר בבוקר ב-8:30. חזרה לערסל ללילה שלישי על האוטובוס. יום חמישי בבוקר, 8:30 ובאופן מפתיע האוטובוס אכן הגיע. לא נסענו איתו יותר מדי כי בסביבות 13:00 שוב החלפנו אוטובוס. אין לי מושג למה הם מחליפים אוטובוסים כל הזמן למרות שאין לי התנגדות. כל החלפה כזו ורמת האוטובוס עולה. בזה יש אפילו שירותים. יום חמישי בלילה בשעה 23:00, לאחר 74 שעות באוטובוסים הגענו סוף כל סוף ל-Cuiaba, "טיפה" באיחור אבל כמו תמיד, אף אחד משאר הנוסעים לא נראה מוטרד.

למעשה עד לכאן הוא החלק המעניין של הנסיעה, אותו רציתי לספר לכם, אולם היא לא נגמרה בזאת. ארבע שעות המתנה בתחנה המרכזית של Cuiaba ושוב עלינו על אוטובוס שיקח אותנו עד הבית ב-Porto Alegre. הנסיעה הפעם היא "רק" ל-36 שעות. חזרנו עייפים אך רעבים.

קישקושון אחרון: תודה לכם שהחזקתם מעמד איתי לאורך כל הדרך. עד שסיימתי לספר לכם את קורותי בטיול האחרון הגיע הזמן לצאת שוב לדרך (כן, אני יודע שהחיים קשים. אין מנוחה). הכתבות הבאות ישלחו Live, כך אני מקווה, במהלך הדרך, כשגולת הכותרת, מבחינתי לפחות, יהיה הקרנבל. כל מה שנותר לכם לעשות ידידיי הוא להדליק את המחשב, להתרווח על הכיסא ולצפות יחד איתי ודרכי, בפרקים מהסרט המטורף ביותר שיש. העולם! אבל זה עוד לא הכול. חכו, חכו לפרסומות.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×