הכפר שבסוף הכביש

``Humaita - הכפר שבסוף הכביש. כך קראנו לו. מכאן והלאה אין יותר כביש, רק ג`ונגל. מה אנחנו עושים כאן? מחכים לסירה שאמורה לעבור כאן מחר בבוקר ושתיקח אותנו ל-Manaus.`` - ענבל מגיע לאזור נידח ופרוע במערב ברזיל, שם הוא מעביר יום הזוי ומעניין, לפני שהוא ממשיך לאמזונס.
ענבל טובי
|
מפה
תמונה ראשית עבור: הכפר שבסוף הכביש
Thinkstock Imagebank ©

פורטו וליו - מקום נידח בדרך לאמזונס

There are only 2 ways to live your life. One as is though nothing is a miracle. The other is as though everything is a miracle.
Albert Einstein

ב-Porto Velho, בירת מחוז Rondonia, יש אוירה שמזכירה לי את המערב הפרוע בארה"ב. אנשים קשוחים וקשיי יום, אינדיאנים שמוכרים שטויות ברחובות וכל מיני בטלנים שהגיעו מערי הסביבה ומסתובבים כל היום בחוסר מעש. Rondonia היא מחוז מאוד צעיר, הוכרזה כמחוז רק ב-1981, ואחת הנקודות העיקריות במה שידוע כאוטוסטרדת הקוקאין Transcocoa Highway שמגיעה מבוליביה ופרו. קרבות בין המשטרה למבריחים ובין המבריחים לבין עצמם הם עניין שיגרתי שניתן לקרוא עליו בעיתונים המקומיים. מקצוע ה"מחסל" פורח לו באזור. "ראש" עולה בין 500-300 ריאל (250-150 דולר), כך סיפר לי מכר שעובד במקצוע כבר הרבה שנים. זהו סוד גלוי שחלקם הגדול של הפוליטיקאים במחוז מעורבים עד צוואר בעסקי הסמים. מטיילים בדרך כלל נשארים מחוץ לתמונה כל עוד הם לא דוחפים את אפם למקומות לא להם.

לפי המפה שבידי אזור זה כבר אמור להיות מיוער בכבדות, חלק מיער האמזון, אולם במשך שעות הנסיעה לכאן לא ראיתי ולו עץ אחד לרפואה. יתכן וזה רק לצדי האוטוסטרדה שמובילה ל-Porto Velho, וקצת יותר בפנים היער אכן שרד. אפילו אם כן, זו ההוכחה לצדקת דבריהם של המתנגדים לסלילת כבישים באמזון בטענה שההרס הנגרם הוא הרבה יותר מרוחבו של הכביש כמו שטוענים המצדדים באיכלוסו של האמזון.

ב-Porto Velho עצמה אין מה לעשות ולכן גם לא עשינו כלום. הגענו לפה כי זאת נקודת היציאה של הסירות ל-Manaus, בירת מחוז האמזון. מאחר ויש לנו כמה ימים עד שתצא הסירה, "קפצנו" גם ל-Rio Branco, בירת מחוז Acre. דניז תמיד רצתה להגיע ל- Cruzeiro do sul, הנקודה הכי מערבית בברזיל (בהכי צפונית והדרומית היא כבר היתה) אולם אף אחד לא יכול היה לומר לנו מה מצב הכביש. מתברר שהוא לא עביר בקטעים נרחבים ובהם צריך לקחת סירה לעקוף אותם. רק להגיע לשם היה לוקח כשבוע, אף אחד לא רצה להתחייב על זמן וזה לא היה שווה את המאמץ. חזרנו כלעומת שבאנו. האמת ש-Rio Branco משעממת אפילו יותר מ- Porto velho וחוץ מקפוארה שראינו בפרק שאר הזמן עבר עלינו בלהתחבא מהחום במיזוג של הקניון המקומי. טוב, בסטנדרטים שלהם גם ל-4 חנויות קוראים קניון.

לתחילת הכתבה

מעבירים יום בכפר בהיומאיטה (Humaita)

Humaita - הכפר שבסוף הכביש. כך קראנו לו. מכאן והלאה אין יותר כביש, רק ג`ונגל. לא שניתן לקרוא לכביש שהגענו איתו כביש. יש בו יותר בורות מכביש. אילו היו מגרדים את האספלט, היה ניתן להגיע יותר מהר. 4 שעות של קפיצות נוראיות באוטובוס. מה אנחנו עושים כאן? מחכים לסירה שאמורה לעבור כאן מחר בבוקר ושתיקח אותנו ל-Manaus, שהיא מעין אי שניתן להגיע אליו או בסירה או בטיסה.

3 ימים במורד נהר ה-Madeira (עץ), שנקרא כך בגלל העצים שצפים עליו אחרי גשמים באזור, כשרק יערות האמזון משני הצדדים. בדרך הסירה עוצרת בכל מיני כפרים קטנים שהגישה אליהם היא רק דרך הנהר. קנינו ערסלים לשייט כי אלו המיטות על הסירה והם לא כלולים במחיר. את הערסלים השארנו ב-Porto Velho אצל קפטן הסירה שתעבור פה מחר אחרי שהבטיח לנו שיתלה אותם במקום שבחרנו, בשביל שיהיה לנו מקום לינה בסירה כשנעלה ב-Humaita, כ-12 שעות לאחר היציאה מ-Porto Velho. דניז פחדה להשאיר את הערסלים עם הקפטן ועוד יותר פחדה לשלם מראש. אני, שידוע כאופטימי, לא כ"כ חששתי מעניין הכרטיסים, כי הסירה חייבת לעצור ב-Humaita, אולם הייתי בטוח שאת הערסלים הוא ישכח לתלות וכשנעלה לסירה תהיה לנו בעיית מקום. חששות או לא, הרבה ברירות לא היו לנו, ולכן הערסלים נשארו עם הקפטן בסופו של דבר.

כפר קטן, Humaita. באזור מרכז הכפר והנמל ישנה רק אכסניה אחת שם אני נמצא עכשיו, יושב על המדרכה בחוץ וכותב. 8 בערב ועדיין 40 מעלות עם 200% לחות. לא ניראה שזה מזיז למקומיים, כולם בחוץ מטיילים ברחוב. אני אוהב מקומות כאלה בהם כולם מכירים את כולם ואומרים שלום אחד לשני. טוב, היתושים התחילו ל"חגוג" עלי. משום מה נראה לי שהם נמשכים לריח של דוחה היתושים שלי (עם הריח שלו הוא דוחה גם כל דבר אחר שבסביבה. לכן אני לבד בחוץ). אני הולך להתחבא בתוך הכילה.
6 בבוקר, על המדרגות שיורדות לנהר.

ממתינים לסירה שכמובן אין לה לוח זמנים קבוע. איתנו ממתינים עוד כמה מקומיים. משאית אחרי משאית פורקת ארגזי בירה ריקים ושלושה סבלים מורידים אותם במדרגות (יש לפחות 100) ומסדרים בערימה קרוב למים. לפי כמות הארגזים שממתינה להם, הם לא יגמרו בקרוב. כל הארגזים יעלו יחד איתנו לסירה. הנהר משמש, בין היתר, כקו אספקת מוצרים בסיסיים, כגון בירה כמובן. (אני עם הסקרנות שלי הייתי מת לדעת כמה מקבלים הסבלים על העבודה שוברת הגב הזאת. שאלתי את זה שניראה הכי פחות מפחיד והוא אמר לי שלירידה עם ארגזים ריקים הם מקבלים 5 סנטבוס, כ-2.5 סנט, ולעליה עם ארגזים מלאים, 15 סנטבוס). מידי פעם מגיעה סירת דייגים וכמה סבלים מעמיסים עליה בלוקים של קרח מהמפעל שמעבר לכביש. הכתובת על מפעל הקרח אומרת שהוא קיים מאז 1918.

כל שעה בערך יורד מבול של גשם למשך כ-5 דקות ומיד יוצאת השמש כאילו כלום לא קרה. השעה 11, הסבלים עדיין סוחבים ארגזי בירה, אנחנו ושות` עדיין ממתינים ואין זכר לסירה באופק. ישנה שמועה שמתרוצצת שהסירה יצאה מאוחר. בעל הקיוסק, שמשמש גם כסוכן נסיעות ומוכר כרטיסים מנסה נואשות בטלפון הציבורי, להתקשר לנמל ב-Porto Velho, לברר מה קורה עם הסירה.

השעה 16:00. בעל הקיוסק סוף כל סוף יוצר קשר. הסירה עדיין לא יצאה מ-Porto Velho בגלל מחסור בנוסעים וכרגע מתוכננת ליציאה בחצות הלילה, מה שאומר שלפני 12 מחר היא לא תגיע. המקומיים החלו לתלות ערסלים ולהתכונן להעביר את הלילה. בהתייעצות קצרה, ומאחר והערסלים שלנו היו כידוע על הסירה, החלטנו לחזור לאכסניה. ושוב אני מוצא את עצמי יושב בחוץ צופה על העוברים ושבים. מכונית עם רמקול על הגג נוסעת הלוך ושוב וברעש מחריש אוזניים מזמינה את כולם להגיע למשחק הכדורגל בין Humaita לבין Manicore השכנים מהכפר ליד שנמצא כ-12 שעות הפלגה במורד הנהר. ריאל אחד עולה כניסה למשחק (כחצי דולר).

וכך, בשעה 20:00 אני מוצא את עצמי נוהר עם כל עמך בית Humaita לכיוון אצטדיון הכדורגל. כל הכפר הגיע למשחק, גברים, נשים זקנים וטף, לבושים במיטב מחלצותיהם כאילו הם הולכים לחתונה. אישה מבוגרת בקהל, עם קול בס אדיר שמתגלגל כמו "גל" של משחקי כדורגל, מקנטרת את שחקני היריב ומקללת את השופט כאשר החלטותיו לא מוצאות חן בעיניה. מתברר שגם באמזון השופט בן זונה. כל פעם שהיא פותחת את הפה הקהל מתגלגל מצחוק. המשחק עצמו לא התעלה לרמה מרעישה ולשמחת כולם הסתיים בניצחון הקבוצה המקומית בתוצאה של 0:1.

השעה 23:00 ואנחנו שוב בנמל ממתינים לסירה. יחד אתנו ממתינים שחקני הקבוצה האורחת וקומץ אוהדים, או יותר נכון אוהדות, לסירה שתחזיר אותם הביתה. רוב השחקנים כבר שיכורים לחלוטין ואלו שעדיין לא עובדים על כך במרץ בפאב שמעבר לכביש. חששתי שהם יעלו שיכורים לסירה שלנו, ולשמחתי הרבה אחרי כשעתיים עברה במקום סירה אחרת שלקחה אותם חזרה הביתה. שיכורים מגעילים אותי.

השעה כמעט 3 לפנות בוקר ומישהו פתאום מזהה אור מרחוק. נראה כמו סירה שמתקרבת. תוך שניה הכל מתעורר מסביבנו. כמה טוסטוסים ורכב אחד מגיעים ופורקים נוסעים וציוד. איך לעזאזל הם ידעו שהסירה מגיעה בלי להיות כאן? ואכן לא ניתן לטעות. ה- Paulo Arnaud היא הסירה היחידה בצבע כתום והיא סוף כל סוף פה מולנו מתכוננת לעגינה. בסך הכל היא איחרה "רק" ב-43 שעות. במקום שבו הזמן לא שווה כ"כ הרבה כסף זה ממש לא נורא. קטן עלינו.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×