המדריך לטרמפיסטית בניו-זילנד

רבות כבר דובר וסופר על ניו זילנד כגן-עדן האבוד בכלל וכגן עדן לטרמפיסטים בפרט. מנסיוני אחרי שלושה חודשים בארץ שיש בה יותר כבשים מבני אדם, אני יכולה להעיד שהכל נכון.
מערכת אתר למטייל
|
תמונה ראשית עבור: המדריך לטרמפיסטית בניו-זילנד
© מאורי הירש

הקדמה

רבות כבר דובר וסופר על ניו זילנד כגן-עדן האבוד בכלל וכגן עדן לטרמפיסטים בפרט. מנסיוני אחרי שלושה חודשים בארץ שיש בה יותר כבשים מבני אדם, אני יכולה להעיד שהכל נכון. מתישהו בשנה שעברה נחתתי באוקלנד, והחלטתי לוותר על שירותי ה kiwi experience, אותם אוטובוסי התיירים שמזכירים טיולים שנתיים של כיתה ח`, ולנסות לחוות את ניו-זילנד האמיתית. כך, עם שיר בלב ואגודל שלוף, יצאתי לאחת ההרפתקאות המדהימות של חיי. פגשתי ממיטב אוכלוסיית הקיווים (זה השם המקומי לניו-זילנדים אותנטיים), גיליתי שהם בוודאי האנשים הנהדרים ביותר בעולם. אנשים פתחו בפני את הדלת של האוטו, ובעקבותיה את הבית, הכיס והלב. אנשים הזמינו אותי לישון אצלם, לקחו אותי למסעדות, קנו לי בגדים, הסיעו אותי למחוז צרכי גם אם היה מדובר בעיקוף של 100 ק"מ, וכל זאת בלי לבקש דבר בתמורה (גם לא את מה שאתם חושבים, תורידו את החיוך הממזרי!). להלן כמה מהאנקדוטות היותר מעניינות מסיפורי הטרמפים שלי.

ההתחלה, כמו כל ההתחלות היתה קשה. מסתבר שכדי לתפוס טרמפ מאוקלנד צריך הרבה אמונה, הרבה אופטימיות, ובעיקר הרבה סבלנות. וכך, לאחר שלושה טרמפים כושלים, שקידמו אותי בערך 500 מטר כל אחד, מצאתי את עצמי עומדת על שוליו של כביש מהיר, כשמסביבי שורקות המכוניות ב -120 קמ"ש. אני, באופן לא רצוני מתחילה לחשב את זמן התגובה שלמדנו פעם לתיאוריה בשקלול עם חוקי המכניקה של הבגרות בפיסיקה, רק כדי לגלות שכנראה, אני הולכת להעביר פה את הלילה.

לתחילת הכתבה

ביי אוף איילנדס

לבסוף הגיע הגואל בדמות ג`וני, מאורי חביב (המאורים הם ה"natives" של ניו-זילנד), שלקח אותי אל משפחתו וגילה לי מחדש את המשמעות של לחיות טוב. יש להם, לחמולה המאורית שלו, שטח אדמה פרטי ומ-ד-ה-י-ם באזור bay of islands, וכך זכיתי למפגש הראשון עם התרבות המאורית: האוכל המסורתי, ביקור בבית הקברות המשפחתי (שאם הייתם רואים אותו הייתם מצטערים שאתם חיים!!), וטיול ג`יפים בשטח היפהפה שהוביל למפרץ פרטי ועוצר נשימה. שלושה ימים ביליתי עם המשפחה ובסיומם נפרדנו בחיבוקים ודמעות, כשמשפטי מפתח מצורפים ללקסיקון שלי (העולם מלא אפשרויות חדשות כשאתם יודעים לאמר "איש זקן עם מקטרת ירוקה" במאורית).

במקרה אחר הייתי צריכה להגיע מהמילטון (די למעלה באי הצפוני) לוולינגטון (הבירה השוכנת בדרום האי הצפוני), מרחק לא מבוטל בכלל. בשלב הזה כבר הייתי טרמפיסטית מאומנת. עם זאת, עדיין התחבטתי בדילמה הנצחית: האם לחייך את החיוך המיוחד שלי (ששמור רק לטרמפים ולכפיליו של בראד פיט), בתקווה שהנהג יסתכל ויחשוב לעצמו שאני גורם בעל ערך מוסף למכונית שלו. האופציה השנייה הייתה לעטות את הפרצוף הכי אומלל שלי (זה ששמור ל"אני סטודנטית ענייה ומסכנה - תנו לי הנחה בארנונה"), בתקווה לפרוט על נימי מצפונו של הקיווי המזדמן. בדרך כלל ככל שהתארך זמן ההמתנה עברתי באופן טבעי מאופציה א לאופציה ב. שתיהן עובדות, אגב.

לתחילת הכתבה

המילטון

בחזרה להמילטון, מכיוון שדרך ארוכה הייתה לפני, הייתי תלמידה חרוצה ואף הכנתי שלט, אותו לא הספקתי אפילו לשלוף כשעצרה לי מכונית ובה שני כמרים. הרהרתי לעצמי ש"שני כמרים נסעו באוטו" זאת התחלה של בדיחה סוג ג` ועליתי על המכונית. הכמרים, שהסתבר שהם שייכים לאסכולת הנוצרים המשיחיים (מאוד שכיח בניו זילנד, במיוחד לכל המטיילים שהתאכסנו ברשת האירוח של hit), מאוד התלהבו לשמוע שאני מישראל. במשך 7 השעות הבאות זכיתי לשמוע רפרטואר שלם של שירים על ישו בשני קולות (תתפלאו, אבל יש המון כאלה!!!), ועמדתי בגבורה בפני נסיונות עדינים אך החלטיים לנצר אותי. בסוף הבטחתי לשקול את זה באהדה. שקלתי. לא.

בפעם אחרת, עליתי למשאית (נורת אזהרה ראשונה נדלקת), ובה גבר חסון (נורת אזהרה שניה), בעל מראה של חוואי מצוי (כובע, שפם ושיזוף צהלי). בעודי משננת לעצמי את המנטרה "אלוהים ברא את כולנו טובים", הקשבתי לו מספר על זה שהוא גר בגפו בחווה לגידול חזירים (נורת אזהרה שלישית), ביחד עם חמישה כלבי האמסטאף גזעיים (רביעית), ושאל אם לא אכפת לי לעבור דרך החווה שלו כדי לקחת משהו (חמישים נורות אזהרה רוקדות טנגו מעל ראשי).  כמובן שעשיתי את המעשה ההגיוני ביותר - התחלתי לגמגם. ואז, תוך כדי שאני משחזרת ברוחי את קורס ההגנה העצמית שעשיתי שנתיים קודם ("בנות, הכי חשוב זה לצעוק חזק ולברוח מהר"), ביקשתי בעדינות לרדת. ליתר בטחון ניסיתי לעשות פרצוף של כונפה, שיחשוב שכדאי לו.  בדיעבד, הסתבר שהאיש היה התאום הרוחני של אמא תרזה. הוא מאוד הצטער שהוא גרם לי להרגיש לא בנוח, דאג לי לטרמפ הבא (סבתא בת 60 עם מכשיר שמיעה, מה שבטוח בטוח) ושילח אותי לדרכי תוך אלפי התנצלויות. קיווים הם אנשים נהדרים, כבר אמרתי?

ועוד אנקדוטה קטנה לסיום, היתה זאת כבר שעת בין ערביים, אחת השעות הפחות מומלצות לתפוס טרמפים, ואני באמצע שום מקום, אי שם בחוף המערבי של האי הדרומי. אני כבר אחרי המתנה של כשעתיים (פי 18 בערך מזמן ההמתנה הממוצע), הפרצוף האומלל (אופציה ב - זוכרים?) כבר build in על הפנים, ובדיוק מתחיל לרדת גשם. מרפי במיטבו. אני מנסה לחשוב מה מקייוור היה עושה במקומי וכל מה שאני מצליחה להיזכר זה שפעם הוא הכין פצצה משתי כוסיות אשל וגומי לעיסה. ממש כשסף היאוש מגיע לגבהים חדשים (ואני כבר עם פרצוף של "אנא תרמו ח"י שקלים") עוצר לידי וואן והדלת נפתחת. מעבר לענן הגראס, אני מזהה במטושטש שתי דמויות בגיל העמידה (= שלושים פלוס) ואז מתנהל הדיאלוג הבא:
 

noga: where are you guys going?
strangers (in an extremely stoned voice): we don’t know. come in…


אז עליתי... כיאה לבחורה ממושמעת. אחרי שהענן הירקרק התפוגג קמעה (הפסקה רגעית עד הג`וינט הבא), הצלחתי להכיר את שותפיי לרכב. זוג האוסטרלים ג`ו ולין, שעושים טיול קרוואנים בניו-זילנד, בתור הפוגה קלה מעבודתם בכפר לנוער... שנגמל לסמים. כמו שאמר פעם מישהו חכם: אתה לא יכול להיכשל - במקרה הכי גרוע תשמש דוגמה שלילית... כמובן, שזהו רק קמצוץ מפסיפס החוויות שעברו עלי ברחבי ניו-זילנד. בין היתר זכיתי לקפיצת באנג`י בחינם, טיסה פרטית בשמי הארץ בחינם, טיול סנפלינג לתוך מנהרות (בחינם), וכמובן, וזה הדבר החשוב האמיתי - המון חברים חדשים. קיווים הם אנשים נהדרים, כבר אמרתי?

 

לסיום, טרמפים בניו זילנד היא חוויה נפלאה ומומלצת. כמובן שיש לשמור על כללי הזהירות (בנות - לא לעלות לבד בלילה על משאית עם רובה צייד במושב הקדמי), להתאזר בהמון סבלנות, ובעוד יותר חיוכים. והעיקר - בלי פאניקה...

כתבה וצילמה נגה עמית
nogaamit@hotmail.com

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×