המשך המסע להודו: יאללה, בואי נתחתן - פרק א`

צדק מי שקבע שהודו ממכרת וברגע שעוזבים אותה רק רוצים לשוב. איציק עושה זאת ושב להודו, והפעם על הפרק: דרום המדינה, עם הנסיעות ברכבות המשקשקות, נענועי הראש ובעיקר הזכרונות המתוקים. והתחנה הראשונה - בומביי.
איציק גונן
|
תמונה ראשית עבור: המשך המסע להודו:  יאללה, בואי נתחתן - פרק א`

מבומביי לגואה

הרכבת מבומביי לגואה דוהרת דרומה ואני מנסה להירדם. עוד מעט שתיים לפנות בוקר, וגם ג`ניס איאן ששרה לי לא מצליחה להרדים אותי, אולי להפך אפילו, כי השירים שלה תמיד מרגשים אותי כל-כך. בדרגש מתחתי שוכב ג`ון, בחור אנגלי מבאת`, בין 35 ל-40, גרוש שהחליט לעזוב את הכול ולצאת לראות עולם. הוא כבר חצי שנה בדרכים ומתכנן להמשיך עוד חצי שנה, ובינתיים הוא מאושר כמו ילד קטן. בשני הדרגשים ליד שוכבות שתי בנות פיניות צעירות, טאריה ופיריו, בנות 20 לערך, שמנצלות כמוני את חופשת הסמסטר. אצלם בפינלנד הכול קפוא עכשיו והן באו להתחמם קצת בהודו, עד שיתחיל סמסטר האביב. כולם כבר חורפים, אחרי שעד לפני שעה עוד ישבנו ארבעתנו על שני הדרגשים התחתונים, שתינו צ`אי ודיברנו כמעט על כל נושא שבעולם, ואפילו לפוליטיקה ולמזרח התיכון הגענו, בעיקר ג`ון, שהתעניין לדעת מה קורה עכשיו ואם יש סיכוי להסדר עם הפלשתינאים (אמרתי לו שלא נראה לי, ולא יודע אם אי-פעם יהיה סיכוי כזה, בעיקר בגלל המנהיגים שלהם).

איך זה לחיות בפינלנד, שאלתי את הבנות, כי במצב הנוכחי בארץ נראה לי הרבה יותר כיף לדבר על פינלנד. טאריה ופיריו (בעיקר טאריה) סיפרו שהן גדלו על אי ששייך לארכיפלגוס, קבוצת האיים שמדרום ליבשה, כשהעיר הקרובה ביותר היא טורקו ולהגיע לבירה, הלסינקי, זה בערך 4 שעות. וואו, לחיות על אי נראה לי מדליק, זה הרי חלומו של כל ילד! כן, גם הן אהבו את זה, מאוד, אומרות שתיהן בחיוך של פנים לבנבנים, משוועים לשמש, ממוסגרים בשיער בלונד-שטני חלק הגולש יפה עד קרוב לכתפיים. יש מעבורת שמחברת בין האי ליבשה, מוסיפה טאריה כשפיריו מהנהנת בראשה, והיא שטה כמה פעמים ביום ובכל מזג אוויר, כי הים שבאזור האיים לא קופא, אפילו בחורף. כמובן ישנם הלילות הארוכים בחורף, והימים הארוכים בקיץ, אבל זה בכל פינלנד, וכשאתה נולד לתוך זה הכול נראה לך טבעי וברור, כאילו זו דרכו של עולם. לפני שנה, כשהתחילו ללמוד, הן עברו לטורקו שם הן גרות עכשיו, אבל מדי פעם, בעיקר בחופשות מהלימודים, הן חוזרות לאי לבקר את המשפחות שלהן, הורים, אחים צעירים, ולהיזכר בילדותן.

רכבת האקספרס קונקאן-קאניה 0111 ממשיכה לחתור דרומה ואני מתהפך על הדרגש, מנסה למצוא לעצמי מקום יותר נוח בין המצעים והשמיכה שחיכו לי כאן (איזה שיפור לעומת הסליפר). עכשיו תורו של ראבי שנקר ההודי לנסות ולהרדים אותי; זה אלבום שצרבתי בפושקר במסעי הקודם להודו, ויחד עם נגינת הסיטאר הוירטואוזית של ראבי בקונצרט בניו-יורק אני נזכר בשימי (ה-D.J. לשעבר שחצה את הקווים לחב"ד) ובשאר החבר`ה, בימי רישיקש העליזים, מקלוד, מנאלי, פארוואטי, וראנסי, ג`ייפור, ושאר המקומות בצפון, ומהרהר בכל מה שקרה מאז. וואו, כל-כך הרבה קרה! ...כן, קשה להאמין, ועכשיו אני שוב בהודו, הפעם בדרום, שוב על דרגש שינה ברכבת (UB), עם הקולות והריחות ההודים המוכרים, האהובים, הנטחנים לדק בשקשוק גלגלי הרכבת, מציפים את הקרונות ומביאים אתם את הזיכרונות. טוב, באמת קרה כל-כך הרבה מאז ואין סיכוי שאצליח לספר לכם הכול (וגם לא בטוח שזה בכלל יעניין מישהו), אבל אני מרגיש שפטור בלא כלום אי-אפשר, ובמיוחד בעניין אחד.

כן, כשסיימתי לכתוב על מסעי הקודם להודו שאלו אותי רבים במיילים ששלחו אלי ולאתר "אז מה קרה בסוף עם קסי, איך זה נגמר ביניכם?". מישהי גם כתבה ושאלה ישר ולעניין: "...והשאלה הבוערת: התחתנת בסוף עם קסי? נו, רומנטיקנית חסרת תקנה. מה לעשות?"... ומכיוון שכך (חוץ מזה שגם אני רומנטיקן, אם עדיין לא שמתם לב) אני מרגיש חובה לספר משהו, כמה מילים, טרם שנחזור לרכבת ולחווית המסע הנוכחי, ובמיוחד לכם הקוראים הנאמנים שליוו את מסעי הקודם להודו, לאן הגענו קסי ואני בדרך החיים שבין פושקר לקראלה..

לתחילת הכתבה

חתונה בלוס אנג'לס

"זה בקומה השישית, מצד ימין", אומרים לנו שני השוטרים בכניסה, ואחד מהם מסמן עם ידו לכיוון המעליות שממול. זה עתה הם סיימו לבדוק אותנו באולם הכניסה לבית המשפט של מחוז לוס אנג`לס, בעיר לוס אנג`לס, מקום מגוריה של קסי, ואפילו שיקפו במכונה את תיקי היד שלנו (קצת מגזימים לא?), ואנחנו, די מופתעים מהבדיקה הקפדנית, אוספים את המטבעות ושאר פריטי המתכת שהוצאנו מהכיסים ושואלים אותם `איפה כאן נרשמים לנישואין?` בקומה השישית, בצד ימין, יש אולם שמעל הכניסה אליו רשום County Clerk. אנחנו מהססים לרגע, מביטים סביב, ואחר-כך נכנסים ונעמדים בתור. ממול, על הקיר, קבוע שלט צהוב: `לידה, מוות, נישואין`, בסדר הזה, ובחורה שחורה עם שיער בצבע בלונד-שחור, שעומדת לפנינו, אומרת שצריך למלא טופס ומסמנת עם הראש לכיוון מדף צדדי שעליו ערמה של טפסים לפי מטרת הביקור, לידה, מוות, נישואין. שנינו ניגשים לדלפק לחפש את הטופס המתאים, ואחר-כך למלא אותו ("איפה לעזאזל שמתי את הדרכון שלי, אני לא מוצא אותו", אני ממלמל לעצמי, מפנה מבט מבקש עזרה אל קסי, ובודק שוב בכל פינות התיק...).

כשאנחנו חוזרים לתור, עומדת לפנינו בחורה מולאטית גדולה, שאני נראה בערך כמו הבן הקטן שלה, שערה החום מסורק כלפי מעלה ומסופר קצר בצדדים ומאחור, בתספורת מארינס גברית; היא מחזיקה בידה מספר טפסים, ועומדת זקופה, בלי לזוז, ממש כמו פסל. כל האחרים בתור זזים, מדברים, מתלחשים, לפעמים מחייכים, ומדי פעם מתחבקים ומתנשקים, או סתם מתנועעים מצד לצד, ורק המולאטית הגדולה ממשיכה לעמוד ללא תנועה, ידיה משולבות מאחורי גבה, אוחזות חזק בטפסים שמילאה, ועיניה נשואות קדימה, הרחק, מעבר לפקידי הקבלה ולקיר שמאחוריהם.

לפני המולאטית עומד זוג שנראים מקסיקנים, קטנים וחמודים כאלה. הם מדברים ביניהם ספרדית עם מלא התלהבות ותנועות ידיים, ומהמעט ספרדית שאני מבין נשמע כאילו הם עסוקים בתכנון המשך היום, מי עושה מה, וכל זה. לפניהם עומדת הבחורה השחורה עם שיער הבלונד-שחור, שהסבירה לנו קודם מה עושים, ולפניה שני זוגות, אחד של שני שחורים, שקטים וחייכנים, שמביטים בביישנות זה אל זו, ומדברים בשקט, ושני של בחורה שנראית סינית, פניה לבנות ורציניות עטויות שיער שחור חלק ויפה המקיף את פניה כמו מסגרת של תמונה, והיא ממתינה יחד עם בחור לבן גדול ומקועקע, שנראה די מפחיד.

כשמגיע תורנו מפנה אותנו מישהי אל הפקיד בצד שמאל, שחזר זה עתה מהפסקה, בחור שחור שגובהו גדול אך מעט מרוחבו, והוא עטוף חולצה פתוחה שנראית מאחור כמו אוהל זוגי. הבחור, קוני מק`קורמק, בודק את זהותנו בעזרת רישיון הנהיגה של קסי והדרכון שלי, עובר על הטופס שמילאנו, משלים כמה פרטים חסרים (`כמה שנים למדת?`, ועוד כאלה שאלות מההפטרה), וכשמסיים הוא אומר לנו לחזור עוד שעה בדיוק, "שניכם!", הוא מדגיש ומפנה מבטו אל כל אחד מאתנו, לקבל את טופס הרישום לנישואין מודפס ומוכן. באותה נשימה הוא מודיע לנו שבקומה הראשונה יש קפיטריה, ונוכל להמתין שם ולאכול משהו, יפה מצידו.

הקפיטריה למטה נראית די ריקה, כמה ממתינים כמונו, רובם זוגות, יחד עם עוד כמה פקידים רעבים שלא מסתפקים בסנדוויץ` שהאישה הכינה, או שאין אישה שתכין, וכאן יש ארוחה חמה ונראה שאפילו זולה. קסי הולכת לבדוק מה יש להם להציע, ואני יוצא החוצה להאכיל את המדחן בעוד כמה קווטרים שאספנו, 25 סנט לכל 15 דקות חנייה. כשאני חוזר קסי כבר התמקמה בשולחן פינתי, ועל השולחן כוסות הקפה שלנו ועוד כמה חטיפים (סניקרס, אלא מה...). הקופאית שיושבת על כסא גבוה ליד הקופה מביטה בנו במבט משועמם, ואחר-כך חוזרת לעיתון היומי. באמת נראה שהיום יום חלש, והאמריקאים עוד לא התאוששו מההנג-אובר של חגיגות ה-4 ביולי, יום העצמאות. הכל סביב שקט, רגוע, ונע בעצלתיים, וגם לשני השוטרים מהכניסה יש זמן, והם מגיעים לאכול משהו.

לקראת השעה אחת אנחנו עולים חזרה לקומה 6 ונעמדים בתור. כשאנחנו מגיעים לקוני מק`קורמק הוא שולף ומציג לנו את הטופס שמילאנו קודם, הפעם מודפס, ומבקש שנעבור ונבדוק אותו. אנחנו בודקים ומעירים על כמה טעויות דפוס, וקוני לוקח את הטופס, מבקש מאתנו להמתין במקום, וחוזר אחרי כמה דקות עם הטופס מתוקן. אנחנו מאשרים וחותמים, ואז קוני מבקש ששנינו נרים את ידינו הימנית ונישבע שכל הפרטים שכתבנו נכונים. אנחנו מביטים אחד על השנייה, מרימים את ידינו, ולאחר שקוני מסיים להקריא את השבועה שנינו אומרים "I Do", וקוני חותם על הטופס בתנועה שגרתית של בקיא ומנוסה. עוד קודם, כשנכנסנו לראשונה לאולם, ראינו שלט גדול שאומר שחתונות מתקיימות במקום בימי שישי בלבד, והחלטנו שאנחנו הולכים על יום שישי הקרוב, יאללה, נגמור עם זה וזהו.

כעת, כשאנחנו אומרים לקוני שאנחנו רוצים להתחתן ביום שישי, הוא שולף מהמגירה טבלת שעות ושואל: "באיזו שעה?"; קסי אומרת "עשר", וקוני בודק ואומר שעשר ורבע פנוי. "כמה זמן זה לוקח?", אני שואל, "חמש דקות", עונה קוני. "אוקיי, עשר ורבע", אנחנו מסכמים. לפני שאנחנו עוזבים נותן לנו קוני מעטפה עם טופס בקשה לקבל עותק חתום של תעודת הנישואין, אותו ניתן ביום שישי לפקיד, אחרי החתונה. "העותק החתום יגיע אליכם בין 4 ל-6 שבועות אחרי החתונה", הוא מוסיף. "ואם אנחנו רוצים לקבל את זה יותר מהר", אנחנו שואלים את קוני? "אז תקנו בדואר מעטפת אקספרס, עם בול של 13.65$, ותביאו אתכם לחתונה, ואז זה ייקח עד 15 יום".

כשאנחנו נכנסים למכונית אנחנו מביטים אחד על השני, ומתחילים לצחוק, יו מה זה היה הסרט הזה, זה אנחנו היינו שם או מישהו אחר? קסי נוהגת, משתלבת בתנועה של 405 צפון, לכיוון קלוור סיטי ולה-בריאה, ואני מביט על הטופס המודפס; זהו, הוצאנו רישיון להתחתן, אבל עדיין אפשר להתחרט, אני אומר לקסי, עד יום שישי יש עוד כמה ימים... אחר-כך שנינו נהיים רציניים, ולרגע ארוך אחד כל-אחד מאתנו מתכנס אל עצמו. פתאום העסק הזה של החתונה נהיה מוחשי וברור, וכמה שלא נגיד (אני בכל אופן), שזה הכול שטויות, סתם פיסת נייר, וכל זה, בכל זאת, אנחנו הולכים להיות בעל ואישה, זה לא צחוק. לא עוד רווק עליז, שצוחק על כל הנשואים המסכנים, שהאהבה והכיף נגמרו להם ברגע שהם התמסדו והתחתנו (באמת זה מפחיד אותי, נשבע לכם!), שעכשיו כבר לא יוכל להחליף חברות (רגע, אתה כבר כמעט ארבע שנים עם קסי, אז מה הסיפורים האלה על החלפות...), שלא יוכל לעשות רק מה שבראש שלו (גם זה בעצם לא ממש נכון, אבל אתם יודעים, העובדות לא חשובות כרגע, חשובה ההרגשה).

זהו, עכשיו הכל נגמר, נהיית כמו כולם, ומה שנשאר לך זה לחלום על הימים הטובים שפעם היו... קסי מתחילה לדבר על דברים שצריך לסדר, פינוי הדירה שלה, ומכירת כל מה שנצליח למכור מהריהוט ("מה שלא נצליח למכור נחלק לשכנים ולחברים", היא אומרת), ובסוף גם מכירת המכונית, ואני מרגיש שהנישואין שלנו, שעוד כמה ימים יגיעו, עוד לא ממש חדרו אצלה להכרה. אצלי בינתיים הרגש מתחיל לעבוד, לאט-לאט, ואני מרגיש בבטן פרפרים קטנים שהולכים ומתרבים; הם עדיין קטנים, לא כאלה שמערבלים לך את הכל ומשתקים אותך, אבל בכל זאת פרפרים, שמסמנים שמשהו גדול קורה, והמשהו הזה בדרך אליך...

לתחילת הכתבה

בפושקאר

חצי שנה קודם, אני נזכר, ליל הסילבסטר של 2004, אני בפושקאר, שרוע על הדשא של `סאן-סט קפה` מתחת ליריעות אוהל צבעוניות, מביט ברוקדים וממתין לחצות. תזמורת מנגנת מוזיקת דיסקו, ואיה הירושלמית רוקדת שחבל לכם על הזמן, פשוט נפלא! לקראת חצות מכבים את האורות ומתחילים את הספירה לאחור, עשר, תשע, שמונה... ובחצות בדיוק מעיפים זיקוקים לשמיים, מפוצצים כמה חזיזים, ואחר כך פורסים לכל החבר`ה מסביב עוגה גדולה שהמסעדה תרמה, ועליה הכתובת `שנה חדשה מאושרת, 2004`. הריקודים על הדשא מתחדשים, ומי שלא רוקד שרוע על השטיחים, שותה ומעשן מכל הבא ליד.

מי שיש לו חברה אתו מתנשק, ומי שיש לו חברה אבל היא לא אתו, כמוני, חולם איך היה מתנשק אתה אילו היתה כאן עכשיו... כן, אני עדיין זוכר את ההרגשה הזאת, ומה שכתבתי אז, באותו לילה לפני חצי שנה, ש"אני חושב על קסי יותר ויותר, ומרגיש כי להימצא במחיצת האנשים שאתה אוהב זהו האושר האמיתי! עכשיו מתבהרת לי התמונה יותר מתמיד; די, מספיק עם ההתלבטויות האלה, אהבה היא הימור, לא פוליסת ביטוח. כבר יותר משלוש שנים אנחנו יחד, והגיע הזמן שאפסיק לחשוב במונחים של ביטוח חיים, או תשלום עבור ימי מחלה, ומה יהיה אם ככה, או ככה, זהו, הגיע הרגע לקפוץ למים. במידה רבה יצאתי להודו כדי לקבל החלטה, כך אמרתי לעצמי, ולקסי, ועכשיו אני מרגיש שאני יכול להחליט, כן, אני יכול ואני רוצה, ויאללה, בואי נתחתן!".

אני עוצם עיניים ונזכר, וגם עכשיו עובר לי רעד כזה בגוף, ואיתו גם הגעגוע לאותו לילה מיוחד של תחילת שנה, ליד האגם הקדוש של פושקאר, כשבבת אחת הכל נראה לי ברור כל-כך, ומובן. בונו ו-2U שרו ברקע `האהבה באה העירה, אני עומד לקפוץ מהרכבת הזאת / כשהאהבה באה העירה אני הולך לתפוס את הלהבה...`, ואני חשבתי לעצמי שזהו, אני הולך עכשיו לקפוץ מרכבת החיפושים וההתלבטויות ולעשות את זה, כן, אני הולך לתפוס את הלהבה!

בראוני, כלבתנו האהובה, קופצת עלינו ולא נותנת לנו להיכנס לאוטו, בטוח היא מרגישה שאנחנו הולכים להיעלם לה עכשיו להרבה זמן. לפחות אנחנו משאירים אותה בידיים טובות, נועה ויוני יטפלו בה באהבה עד שנחזור, אבל קסי כבר מתגעגעת, וגם אני. חמש וחצי בבוקר, ואנחנו בדרך לשדה התעופה. בת"א, בפינת שוק הכרמל, אנחנו אוספים את מאיה, שמגיעה טרוטת עיניים אבל עומדת בגבורה בשעה המוקדמת ואפילו מצליחה להישאר ערה בדרך. בשדה התעופה אנחנו מתחבקים ומתנשקים, "תעשו חיים!" היא אומרת, ומפליגה עם האוטו חזרה לת"א בים הערפילים של הבוקר.

לתחילת הכתבה

מתורכיה להודו

יום שישי מוקדם בבוקר, השדה די ריק והכול הולך במהירות. בתור לטורקיש אנחנו פוגשים את רמי ואסתי, זוג בסוף שנות העשרים שלהם שנוסעים ("קצר") לדרום הודו, גואה. מקשקשים קצת, וכבר יש חברים לבלות את ההמתנה הארוכה שמצפה לנו בשדה התעופה של איסטנבול. הטיסה עוברת טוב, ושדה התעופה על שם אתאטורק, מייסד תורכיה המודרנית, מקבל אותנו בברכה. אחרי הנחיתה אנחנו מתמקמים על הכורסאות של סטארבאקס, בקצה אולם היציאה, זה המקום הכי טוב בסביבה, ומכאן אף אחד לא יזיז אותנו. יש לנו 6 שעות לחכות עד הטיסה שלנו לבומביי, לאסתי, רמי ולי, ולקסי, שטסה ישר לבנגקוק יש 10 שעות המתנה, מסכנה... את הודו קסי לא אוהבת ("איך אפשר לא לאהוב את הודו???", אני עדיין ממשיך לשאול אותה, מאז המסע הקודם, ולא מקבל תשובה הגיונית), ולעומת זה יש לה תוכניות בתאילנד (משפחה, חברים), אז מה שנשאר לנו זה שבסוף המסע ניפגש ונבלה שבוע בחופים של קוצ`אנג, לא הרחק מהגבול הקמבודי.

בינתיים אנחנו מזמינים קפה, ועוד קפה, קצת ממתקים מהדיוטי-פרי, משהו מהבורגר קינג בקצה השני של האולם ("מי מתנדב ללכת?"), ומדברים. מדברים על הקיבוץ (רמי ואסתי מרגבה ושבי ציון), ועל השינויים שהוא עובר בשנים האחרונות. האם הערבות ההדדית היא עדיין ערך מרכזי בקיבוץ, ואיך לא משאירים מאחור את אלה שהם יותר חלשים, מבוגרים, מוגבלים, וכאלה שלא יצליחו כבר להסתגל לשינויים? וכמובן מדברים על הודו. לרמי ואסתי יש רק איזה שבועיים, והם מתכוונים להתנחל באחד החופים של גואה. אני מספר להם על המלצת יורי לנסוע לאום-ביץ`, ליד גו�קארנה, ואומר להם ששמעתי שבגואה הכול מלא וצפוף, ואפילו חוף שקט כמו ארמבול נהיה נורא מסחרי. בכל מקרה אנחנו מסכמים שאם הם יגיעו לאום-ביץ`, שישלחו לי מייל איך שם, כי אולי גם אני אגיע לשם, אם יישאר לי זמן. איכשהו הזמן עובר ובשש אנחנו הולכים לשער היציאה. קסי מלווה אותנו, ושוב פרידה, חיבוקים, נשיקות, כמה דמעות חרישיות שמתייבשות בדרך למטה, והבטחה הדדית שעוד חודש (קצת פחות אפילו) ניפגש בשדה התעופה של בנגקוק.

הדיילות התורכיות מחייכות אלינו בעליה למטוס, ואני מתנחל ליד החלון. השכנה שלי בטיסה היא הלן, נעים מאוד, אשה פולניה, כבת 60 לערך, נמוכה ושמנמונת, צ`אבי כזאת, לבושה בטריינינג אפור, ביתי, ונראית כאילו הגיעה לטיסה בדרכה למכולת השכונתית. יש לה שיער שטני חלק, פרוע מעט, עיניים ערניות ופניה נעימים. היא מאוד נלהבת לדבר, ודי מהר אנחנו שוקעים בשיחה. מסתבר שהיא מרצה לכלכלה באוניברסיטת לודג`, וכעת היא מנצלת את חופשת הסמסטר יחד עם קבוצה של 18 איש שיצאו לטיול בדרום הודו, 20 יום. אחרי כמה ימים בבומביי הם מתכננים לנסוע מזרחה דרך פו�נה להיידראבאד וצ`נאי (מאדראס), ומשם דרומה במדינת טאמיל נאדו, וחזרה צפונה לבומביי דרך קראלה וגואה. אחלה טיול, אני אומר לה, רק שנראה לי שעשרים יום זה קצת מעט בשביל סיבוב כזה. היא התאלמנה מבעלה לפני כמה שנים, ולכן כעת היא יוצאת פחות לטיולים, היא אומרת, ואם טיולים אז בקבוצה מאורגנת. גם ילדיה כבר עזבו את הבית, היא מוסיפה אחרי הפסקה קצרה, והיא מרגישה מאוד לבד. לפני שמגישים את ארוחת הערב היא עוד מספיקה לספר לי שאתמול, באיסטנבול, גנבו לה את הארנק עם כרטיס האשראי שהיה בו וקצת כסף, והיא מה זה התבאסה.

אני מספר לה שגם לי פעם גנבו ארנק עם כל התעודות וכרטיסי האשראי, וכסף, אז אני יכול להבין איך היא מרגישה. אני שואל אותה על אוניברסיטת לודג`, והיא מספרת, ואומרת גם שיש אצלם איזה 50 סטודנטים ישראלים. אני מספר לה שעכשיו הרבה חבר`ה ישראלים ממוצא פולני מוציאים דרכונים פולניים. "מה תגידי", אני שואל, "לפני 60 שנה או משהו היהודים ברחו מפולין, ועכשיו בניהם ונכדיהם רוצים לחזור ולהיות פולנים?"; היא מחייכת בתנועת ראש, משהו כמו `כך דרכו של עולם`, ובינתיים מגיעה העגלה עם האוכל. הדיילת מציעה לנו גם יין, יחד עם הארוחה, ואנחנו לוקחים יין אדום ושותים לחיים! (אחר-כך יסתבר לי שהגברת לא רק פולניה, אלא גם יודעת לשתות). כשהדיילת חוזרת מאוחר יותר הלן מזמינה עוד בקבוק בשבילה, וגם אחד בשבילי (לא נעים לסרב כשהיא שואלת אם גם אני רוצה), אבל כשהיא מזמינה את הבקבוק השלישי אני פורש, די, מספיק לי. עכשיו אני כבר ממש הרוג, אחרי כל האוכל והיין הזה, שם עלי שמיכה ויאללה לחרופ...

לתחילת הכתבה

נחיתה בבומביי

בסביבות חמש בבוקר אנחנו נוחתים בבומביי, וכבר ביציאה מהמטוס לשרוול חוזרת אלי הודו בבת אחת, עם נענועי הראש של ההודים מצד לצד (שזה אומר כן), כמו נדי מסיפורי הילדים, וצוואר הקפיץ שלו. בהמתנה לתיקי הגב שלנו, שלא מאכזבים ומגיעים בשלום, יופי, אני עומד עם אסתי ורמי, וכאן כבר מציפים אותנו מסביב כל הריחות ההודים המוכרים המגיחים מהרחוב דרך דלתות האולם; ריחות שהם תערובת של ריח זיעה חמוצה, אשפה שממתינה בפח קצת יותר מדי זמן, חריפות של קארי ומעט עשן בלתי נראה המעורב בריח קטורת מתקתק. "זהו, הגענו להודו!", מחייך ואומר רמי, שטייל כאן לפני 7 שנים, ורואים שהוא נהנה לחזור.

אנחנו אוספים את התיקים, ואחרי שמחליפים קצת כסף אנחנו נפרדים; רמי ואסתי ייסעו מכאן לשדה התעופה לטיסות פנים הסמוך, סנטה קרוז, כדי לקחת טיסה לגואה, ואילו אני הולך לחפש רכבת. כן, ככה זה כשאתה אוהב את הרכבות של הודו, אפילו שהן מאחרות, צפופות, רועשות ומלוכלכות. אני מרגיש שבשבילי הרכבת היא דרך טובה להיכנס לעניינים ולהשתלב באווירה ההודית, וגם הזדמנות ליהנות מהנוף המשתנה בהדרגה במעבר מחבל ארץ אחד לשני. ובמילים אחרות - לגמוע מכוס החוויה ההודית לאט-לאט וליהנות מכל לגימה.

אני יוצא החוצה מהטרמינל ותכף זורמות אלי ההצעות מכל כיוון: לסדר לי מלון במחיר ממש טוב כי ממילא לא אספיק לרכבת, לקחת מונית מיוחדת כי זו נסיעה ארוכה לעיר, ובכלל עדיף לנסוע באוטובוס לגואה ולא ברכבת ובוא ניקח אותך לתחנת האוטובוסים המרכזית... אני מודה לכולם על ההצעות, וקונה בדלפק להזמנת מוניות כרטיס למונית (390 רופי, כולל המטען), שתיקח אותי לתחנת הרכבת ויקטוריה (VT) שבאזור הפורט של בומביי. ריקשה אמנם זולה יותר, אבל לריקשות, כך קראתי, אסור להיכנס למרכז העיר. בשעת בוקר מוקדמת זו (06:30), בומביי עדיין די חשוכה, והרחובות ריקים, מה שהופך את הנסיעה למהירה, ואחרי פחות משעה אנחנו מגיעים לתחנת הרכבת. העובדה שאין כמעט תנועה לא משפיעה על נהג המונית שלי בכל מה שנוגע לשימוש בצופר, והבחור נוסע וצופר על כל מה שזז בסביבה. בוקר טוב הודו, כבר כמעט שכחתי את השיטה ההודית בכל הנוגע לשימוש בצופר. הצפירות שלו נשמעות עמומות כאלה, כאילו לא אנחנו אלא מישהו מאחורינו צופר, מה שגורם לי מדי פעם להפנות מבט אחורה, רק שאני לא רואה אף אחד צמוד אלינו...

בדרך אנחנו נוסעים לאורך קילומטרים רבים של שכונות עוני, ברחובות שמשני צדיהם גרים אנשים בפחונים וחושות עלובים בני קומה וחצי, הצמודים זה אל זה כמו קרונות ישנים ודהויים של רכבת שירדה מהפסים לפני זמן רב והשאירו אותה ככה לנפשה, כמו שהיא, ולאף אחד לא אכפת. מחוץ למבנים עומדים צמודים סולמות עץ פשוטים לטיפוס לחצי הקומה העליונה, המשמשת כנראה לשינה. הכול כאן מרופט, עלוב, עני ומלוכלך. אנשים רבים גם ישנים על מיטות בחוץ, בסמוך לכביש, ובשעה זו הם מתחילים להתעורר. חלקם נשארים במיטות, צופים בתנועת המכוניות והריקשות החולפות על פניהם, ואילו אחרים מבעירים כמה עצים למדורה קטנה שעשן לבן מסתלסל ממנה אל השמים, ושמים סיר עם מים לחימום. פה ושם עומדים אנשים ומתרחצים עם דלי מים וקערה קטנה, אתה הם מתיזים מים על פניהם, שערם ופלג גופם העליון. מישהו מתגלח בצד, ואחרים שכבר קמו מתגודדים בקבוצות קטנות בצד הכביש ומדברים.

בומביי הענקית (יותר מ-17 מיליון תושבים), שבשנת 1996 הוחזר לה שמה המאראתי המקורי מומבאי, על שמה של האלה מומבה, בניסיון להחזיר לעיר את מורשתה ולסמל את השתחררותה מעברה הקולוניאלי, מתעוררת לבוקר חדש, ובהבזק אחד מתגלה לך הודו המלוכלכת, המוזנחת, הרעבה, הודו של מקבצי הנדבות ושל החיים בניוול ובחוסר כול, הודו הענייה. כן, אלא שהודו הרבה יותר מורכבת ועשירה ממה שתוכל לראות בהבזק אחד או שניים, כפי שלמדתי בחודשים הארוכים שלי בצפון. דרושים כאן עוד הרבה הבזקים, ועוד הרבה זוויות ונקודות מבט, ובעיקר הרבה סבלנות ואורך-רוח. רק אם אתה מצוייד בכל אלה ובעיקר אם יש לך מספיק סבלנות להקשיב וללמוד תגלה הודו נוספת ושונה, הודו שבצד ההשלמה עם הגורל גם אינה מוותרת ומרימה ידיים.

הודו שמאמינה בחיים ובכך שאדם נולד שוב ושוב, כשהתנהגותו במהלך חייו (הקארמה שלו) יכולה להשפיע על סיכוייו להיוולד בגלגול הבא אל קאסטה גבוהה יותר ולחיות בנסיבות חיים מוצלחות יותר. כן, זוהי הודו שגורמת לרבים להירתע מפניה ולהעדיף את העולם הנקי, המסודר, המטופח, ולאחרים לעומתם היא מהווה מקור כוח והשראה. כיצד היא עושה זאת לא אדע, לפלא הוא בעיני. אולי חלק מהתשובה נמצא בדברים שכתב הנרי מילר כי שם, בהודו, "בלב אותה כוורת רוחשת של בני אדם נמצאים שרידיו המפרפרים של עולם אשר היה ויהיה תמיד מהמם"...

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
0
×