המשך המסע להודו: שיר דמדומים אחרון - פרק ג`

סיור ברחובות בומביי מגלה מבנים שמאחוריהם סיפורים מענינים ומזמן צפייה במשחקי קריקט על מדשאות העיר תוך נגיסה בפאפאיה מתוקה. רגע לפני שהוא עולה על רכבת לילה לגואה, איציק גונן נפרד מרחובות בומביי.
איציק גונן
|
תמונה ראשית עבור: המשך המסע להודו: שיר דמדומים אחרון - פרק ג`

אכסניית צבא הישע

28.1.2007: בערך בשמונה בבוקר אני פוקח עין, מביט סביב ומנסה להבין איפה אני נמצא. אחרי כמה שניות אני מצליח להתאפס ולהיזכר, "צבא הישע", בומביי, הודו, כן... אור השמש חודר לחדר מבחוץ, דרך המרפסת הפתוחה, ומביא אתו אויר חמים ונעים של בוקר עירוני, ואני מתמתח בתוך הציפה וחושב לעצמי שבא לי עוד קצת לישון. בחלק ממיטות הקומותיים שבחדר עדיין שוכבים חבר`ה וישנים, כולל מטשק הפולני, בחלק אחר כנראה כבר קמו, כי נשאר רק ציוד, וחלק מהמיטות ריקות לגמרי. אני מתהפך לצד השני, מנסה להירדם שוב, ותוך כדי אני נזכר שרק עד שמונה וחצי מגישים ארוחת בוקר (כלול במחיר הלינה), וזה אומר שאם אני רוצה לתפוס את הארוחה הזאת כדאי לקום עכשיו ולרדת לחדר האוכל. כן, נראה לי שאין ברירה.

בחדר האוכל יש דלפק כזה, עם מחיצה שנסגרת מאחור, ורק לאחר שאתה נותן לבחור שעומד במטבח את אישור התשלום עבור הלילה, הוא נותן לך מגש ועליו 3 פרוסות לחם עם מרגרינה וריבה בצד, בננה (מיני כזאת), ביצה קשה, וספל קטן שחציו מלא בחלב, עם תיון בפנים, אליו אתה מוסיף מים חמים מהקומקום שעומד על הדלפק. לא לחינם הם קוראים כאן בדרום לצ`אי מאסלה של הצפון בשם milked tea. אגב, מי שלוקח כאן בהוסטל חדר לשניים (660 רופי), או חדר לשלושה (900 רופי), זכאי לשלוש ארוחות, שתדעו. חדר האוכל מלא בחלקו, ואני מתמקם ליד שולחן שבסמוך לשקע חשמלי, כדי שאוכל לטעון בינתיים את הבטריות במצלמה שלי. בשולחן לידי שתי בחורות שנראות סיניות, והן מדפדפות במרץ בלונלי פלנט שלהן, מחפשות משהו. מעניין שאין כאן בהוסטל ישראלים (חוץ משניים שפגשתי אתמול בערב והיו בדרכם לבית חב"ד), ולעומת זה הרבה בריטים, צרפתים ויפנים, ואני תוהה אם זה אומר משהו, על הישראלים או על המקום, או על שניהם. האוכל בסדר, לא משהו אבל בסדר, מתאים לאווירה הכללית, ואין ספק, המקום הזה בהחלט הפתיע אותי לטובה, אפילו שמשהו כאן מזכיר לי את השרות הצבאי, לא יודע, אולי התור לפני הדלפק, חלוקת האוכל, או סתם הסדר והשיטה. כבוד לצבא הישע ולוויליאם בות` שהקים את ההוסטל כאן בבומביי, ותמונתו, עם זקנו הלבן והארוך, תלויה על הקיר בחדר האוכל ומלווה אותנו האוכלים במבט אנושי ומעט מיוסר.

לתחילת הכתבה

קאלה גהודה והספריה ע"ש דיויד ששון

יום א` היום, המקומיים יוצאים לשוח כבר משעות הבוקר ואני מצטרף אליהם. כשאני צועד כך ברחובות העיר קצת קשה לי לדמיין שהעיר הזאת יושבת בעצם על 7 איים שהים שביניהם יובש, בתהליך שנמשך כמאה שנה, וכך נוצר שטח אדמה רציף אחד המהווה את העיר. למשל קולאבה, האזור בו טיילתי אתמול, היתה עד לפני כ-200 שנה אי סלעי שעליו עמד המגדלור של בומביי, תתארו לכם. בקאלה גהודה (Kala Ghoda), האזור שבין קולאבה לפורט, יש מוזיאונים רבים, חלקם סגורים היום וחלקם טרם נפתחו, אבל אותי המוזיאונים היום פחות מעניינים, מה לעשות. יש לי כאן בבומביי את היום, עד הערב, וזהו, ואני רוצה להכיר את העיר הזאת ואת תושביה מה שיותר. כן. מכאן לשם אני פוגש את מארק, סטודנט בריטי לאמנות שהחלפתי אתו כמה מילים הבוקר בארוחת בוקר וכעת הוא יושב על המדרכה ליד "הגלריה הלאומית לאמנות מודרנית", וממתין שהמקום ייפתח. אני מצטרף אליו ומתיישב לידו, ואחרי שהוא מספר לי מה מעניין אותו במיוחד בגלריה, אני שואל אותו אם הוא יודע משהו על האזור הזה. מארק אומר שלא הרבה, חוץ מזה שפרוש השם קאלה גהודה הוא סוס שחור. הממממ... איך בדיוק הגיע לכאן סוס שחור, אני שואל? אז ככה, משיב מארק, מתאמץ לדלות את הפרטים מזיכרונו, פעם עמד כאן איפה שהוא פסל עשוי אבן שחורה של המלך אדוארד ה-7, שבאותה עת היה עדיין הנסיך מווילס, והפסל הזה העניק לאזור את שמו. מאוחר יותר, ב-1965, הועבר הפסל לשמירה באחד המוזיאונים, "לא זוכר בדיוק איזה". וחוץ מזה, מוסיף מארק, כאן בקאלה גהודה צולם ב-1896 הסרט ההודי הראשון, שתדע. "זו היתה ההתחלה של בוליווד".

אני נפרד ממארק, חוצה את כיכר וולינגטון, ובחלקו הדרומי של רחוב מהאטמה גנדי (M.G. Rd.) מושך את תשומת ליבי בניין מיוחד. הבניין מבטא בחזותו שילוב מעניין של מזרח ומערב, ובחלקו העליון, מתחת למבנה משולש המזכיר כנסייה שבראשו קבוע שעון, בולטת למרחוק הכתובת: David Sassoon Library and Reading, ובאותיות מעט קטנות יותר: Founded 1847. דיויד ששון נשמע לי יהודי, ואני מתקרב לבניין כדי לראות מה זו הספרייה הזאת שעל שמו של ששון. מעל לפתח הכניסה לבניין מפוסל ראשו של מישהו עטוף בתרבוש, כנראה אותו דיויד ששון, ועל קיר הבניין, מתחת לאכסדרת העמודים, קבוע שלט מתכת המספר את תולדות המקום, שנחשב לספרייה העתיקה ביותר בבומביי. ובכן, דיויד ששו�ן היה איש עסקים ופילנטרופ יהודי מבגדד, שבשנת 1833 עזב עם משפחתו את בגדד לאחר לחץ של השליטים התורכים המוסלמים, והשתקע בבומביי. כאן הפך דיויד ששון עד מהרה למנהיג הקהילה היהודית בזכות הונו, הצלחתו בעסקים ומנהיגותו. בניין ספריית ששו�ן, שהוא מעניין גם מבפנים כולל פסל של דיויד ששון בגודל מלא הניצב באכסדרת הכניסה, נוסד ב-1847 ע"י קבוצה של מכונאים ומנהלי עבודה מהמטבעה הלאומית והנמל, שהחליטה להקים במקום מוזיאון וספריה. הבניין, שנבנה בסגנון ונציאני ניאו-גותי, הושלם ב-1870 לאחר שדיויד ששו�ן תרם 60,000 רופי, כמחצית מהסכום הנדרש להקמת הבניין. מעניין, על השלט כתוב שאותו דיויד ששו�ן גם תרם כסף להקמת פסלו של המלך אדוארד ה-7 רוכב על סוסו השחור שהוצב לא הרחק מכאן, ושאותו הזכיר מארק קודם.

לתחילת הכתבה

מזרקת פלורה והמדשאות של בומביי

ליד מזרקת פלורה, שנמצאת לא הרחק, באזור הפורט, עוסקים כמה אנשים בהקמת במה, קושרים בחבלים מוטות במבוק זה לזה כפי שהיינו מחברים סנאדות במחנות של התנועה, מקווים שזה יחזיק ולא יתפרק עד שההורים יבואו לראות את מה שבנינו בערב הסיום. "בשביל מה זה?", אני שואל, ומישהו מהצופים מתנדב להסביר לי שהערב תהיה כאן הופעה, שהיא חלק מפסטיבל שמתקיים בסוף השבוע בבומביי, ועכשיו אני גם מבין שמירוץ סירות הדייג (שאת סיומו ראיתי אתמול ליד שער הודו) הוא חלק מאותו פסטיבל. מזרקת פלורה נקראת על שמה של אלת השפע הרומית, ומיקומה בלב מרכז העסקים של בומביי כנראה אינו מקרי, אם לא יועיל לא יזיק. למעשה המזרקה תוכננה ב-1869 לכבודו של מושל בומביי, סר ב�ארטל פר�ר�ה, שהיה אחראי לתכנון חלק משמעותי של בומביי המתחדשת. מאוחר יותר הוקמו בכיכר ליד המזרקה גם אנדרטה וגן (שממש עכשיו עובדים בו שני פועלים המפזרים אדמה על הדשא כדי לחדש את צמיחתו), לזכרם של אלה שנפלו במלחמה לעצמאותה של מדינת מאהאראשטרה, והמקום כולו נקרא היום הו�טאמה צ`ו�ק – `כיכר הנופלים על מזבח ארצם`.

מזרקת פלורה, הבנוייה בסגנון רומי קלאסי, שולחת אלי מסר זיכרון מהעולם הקדום, ככה פתאום בלב בומביי ההודית. מיקומה כאן, חייבים להגיד, מעט מוזר ולא משתלב: באמצע כיכר המוקפת בניינים בסגנון קולוניאלי שמזכירים לך את אנגליה של המאה ה-19. ובכל זאת, דמותה הנשית של פלורה הניצבת בראש הפסל ופניה היפים המביטים קדימה, מעניקה לצופה בה הרגשה טובה, אופטימית. אולי זו הסיבה, כפי שסיפר לי כאן מישהו מאוחר יותר, שמזרקה זו אהובה מאוד על תושבי העיר בומביי. בחלקה התחתון של האנדרטה חלל פנימי עם שערים מעוצבים, ובכל אחת מארבע הפינות מוצב פסל של אשה יושבת. מי המזרקה מותזים למטה בשלוש מדרגות מעל ראשיהן של הנשים היושבות, ונאספים בבריכת מים עגולה המקיפה את האנדרטה כולה. אנדרטת המזרקה עשויה אבן לבנה, שזיהום האוויר והזמן הכתימו והפכו אותה לחו�מה במספר מקומות, ולמרות זאת, ולמרות גדר הברזל בצהוב-ירוק המקיפה את האנדרטה ושנראית כאן ממש לא לעניין, עדיין יש לנו את פלורה. כן, בסוף כנראה כולנו חוזרים לדמותה של פלורה הקטנה שבראש המזרקה, ומתמלאים תקווה מחדש.

מעט מערבה נמצאות המיידנז, המדשאות המפורסמות של בומביי שבעבר, טרם שיובשו שטחים נוספים של הים, היוו את הגבול המערבי של העיר כאן והגיעו ממש עד לשפת הים. כבר כשאני מתקרב למדשאה האליפטית (Oval Maidan), אני יכול לראות שהמקום הזה שוקק פעילות. כן, יום ראשון היום ונדמה שכל העיר יוצאת לשחק קריקט על המדשאות, או לפחות לצפות באלה שמשחקים. קריקט הוא כידוע הספורט הכי פופולארי בהודו, עוד ירושה שהותירו אחריהם הבריטים, וכאן עכשיו עשרות קבוצות קריקט ממלאות את שטחי המדשאות הענקיים, והמראה צבעוני ומרהיב. יש קבוצות ששחקניהן לבושים "לפי הספר", מדים לבנים, מגיני קרסוליים גבוהים למגיש (Bowler), ולחובט (Batsman) וכפפות בהתאם, וכמובן גם כובעי קסקט. קבוצות אחרות משחקות עם מדים צבעוניים, אך ללא מגינים ושאר הציוד, ויש גם קבוצות המורכבות אד-הוק במקום ושחקניהם, שנאספו והתקבצו לכאן ממקומות שונים בעיר לבושים בגדים מכל הבא ליד, מתחלקים לקבוצות ויאללה קדימה, העיקר לשחק.

בשולי המדשאה, באוהלים שהוצבו במקום או בדוכנים על המדרכות שמסביב, מוכרים אוכל ושתייה. אני הולך על כוס גדולה של מיץ קנה סוכר שסוחטים לי במקום (וזה טוב, אלוהים כמה שזה טוב!), יחד עם פאפאיה חתוכה יפה ומוגשת על צלחת, ומתיישב עם צופים אחרים על אחד מגזעי עצי הקוקוס השכובים על הקרקע בשולי המדשאה, לצפות במשחקה של אחת מקבוצות המקצוענים. בעת שאני נוגס בפאפאיה המתוקה יש לי תחושת דז`ה-וו. חזקה: יום א`, משחק קריקט, פאפאיה, ואני ביומי האחרון בדלהי, לקראת הטיסה חזרה הביתה, אחרי 3 חודשים בצפון. עכשיו אני מרגיש כאילו לא עזבתי כלל את הודו ואני פשוט ממשיך את הטיול מהעיר בה סיימתי אז (דלהי), לעיר בה אני מתחיל עכשיו (בומביי), שוב ביום א`, שוב צופה במשחק קריקט, ושוב אוכל פאפאיה, רק שלוש שנים אחרי... פשוט מדהים!

טוב, למרות שאני מנסה להתעניין ולהבין אני חייב להודות שקריקט לא עושה לי את זה. לא יודע, אולי אני לא מבין מספיק את הטקטיקה והאסטרטגיה שמאחורי המשחק, אולי משהו אחר, אבל המשחק הזה נראה לי איטי, חסר אקשן ומשעמם, ועוד לחשוב שמשחק אחד כזה גם יכול להימשך כמה ימים, תתארו לכם... אחרי שעה של צפייה בשחקנים ובצופים, אני מוציא מהתיק את "שיר דמדומים אחרון", שהתחלתי לקרוא עוד בטיסה, וחוזר לקרוא על עלילות אנו�ר�אד�הה ו�וארד�מאן`, שאהבתם הלכה והחמיצה, ועכשיו גם על נפלאות נאנדיני בבומביי. הספר מספר על הודו הקולוניאלית של שנות ה-20 במאה הקודמת, והוא ספרו הראשון של כותב שהוא בן למשפחת אצולה מבומביי, שהתחנך בבומביי, אנגליה וארה"ב. כבר קראתי איזה שליש מהספר, אפילו יותר, ואני יכול לספר לכם שאני די מאוכזב, לא יודע, אולי בגלל שציפיתי ליותר. יש אמנם עלילה, שלפעמים היא מעניינת ולפעמים מופרכת, אבל הכתיבה מאוד שטחית ולא מעוררת השראה, מוגבלת כזאת. ובכל זאת, אני סקרן איך זה יתפתח ולאן זה ייקח, מה גם שהעלילה מתרחשת בבומביי, ואני עכשיו כאן, אז אולי זה יוסיף לי משהו על העיר. בואו נקווה שכן.

בדרך מהמיידנז חזרה לקולאבה אני צועד לאורך המבנים של אוניברסיטת בומביי. לאוניברסיטה הזו מספר קמפוסים בעיר ומחוצה לה, אבל הקמפוס הזה שבפורט הוא הראשון, כאן כל זה התחיל. האוניברסיטה נוסדה ב-1857 בכספי הנדבן הפרסי בן דת זאראתוסטרה, סר קוואסג`י ג`יהאנגיר (בנו הקים את הגלריה הכי מפורסמת בבומביי, גלריית ג`יהאנגיר), ומבניה תוכננו על ידי האדריכל הבריטי גילברט סקוט. המבנים המרשימים בסגנון גותי כוללים את ספריית האוניברסיטה, את אולם העצרות ואת מגדל ראג`אבאיי, שגובהו 80 מטר ובנייתו נשלמה ב-1878, 20 שנה לאחר הקמת הביג-בן המפורסם שבלונדון, ששימש לו כמודל. הסיפורים מספרים שבעבר ידע השעון שבראש המגדל לנגן 16 מנגינות שונות, כולל "אל נצור המלכה" ואפילו סימפוניה של הנדל. המנגינות נוגנו כל שעה עגולה, והתחלפו כל 4 שעות. בינתיים השעון הזדקן והתעייף, הרפרטואר שלו הצטמצם, וכעת הוא משקיף על שטחי האוניברסיטה והמיידנז וממתין, אולי, למישהו שיבוא ויחדש את ימיו ואת תהילת עברו.

בומביי באזור זה של הפורט, חשוב לומר, יפה, מכובדת ואפילו נקייה יותר, וכשאני מטייל בה כך לאיטי נדמה לי שאני באירופה הישנה של דיקנס, ויקטור הוגו, או דוסטוייבסקי יותר משאני בהודו. הרחובות רחבים ויפים, ולאורכם שדרות עצים רחבות כשמאחוריהם בתים שנבנו בסגנון קולוניאלי. אחד הדברים המוזרים שיש כאן ברחובות המרכזיים באזור הזה אלה עצי הפיקוס הגדולים, שגזעיהם עבים ומשורגים, והם כולם מסויידים בשני צבעים, חום ולבן. העצים נראים כאילו הם עומדים למסדר המפקד או משהו, כשבתחתית הגזע הצבע הוא חום, בערך מטר, ומעליו עוד איזה חצי מטר בלבן. לבן כבר התרגלתי לראות במחנות הצבא שלנו, אבל חום??? מעניין מה הרס"ר שלנו היה אומר על זה...

תוך כדי הליכה ברחוב מתלווה אלי הודי מקומי, בחור כבן 30 לערך, ומתחיל לצעוד יחד איתי. הוא מספר לי שהוא מורה, כאילו להראות לי שהוא לא סתם מישהו, מחייך אלי חיוך של שותף סוד, ואחר-כך מרצין ומספר שאתמול בלילה התמוטט כאן בניין, לא הרחק, ו-45 אנשים מתו. כן, מה שאתם שומעים. עוד מעט יתחיל טקס של שריפת גופותיהם במקדש שנמצא ברחוב שבו אנחנו צועדים, הוא ממשיך בסיפורו, ואולי אני רוצה לבוא לראות... אני מאוד מופתע, ואומר לו שמוזר, לא שמעתי על כך דבר, והוא אומר כן, כן, עכשיו הולכים לשרוף את גופותיהם. אני מתלבט ביני לביני על הידיעה הדרמטית והמוזרה הזאת, וככל שאני חושב על זה הסיפור הזה נראה לי יותר מופרך. בעודי מתלבט אני מחליט ומספר ל"מורה" שלצידי שביקרתי בואראנאסי (הוא נראה מאוד מופתע), וכבר ראיתי שם איך שורפים גופות, ועוד באש התמיד של שיווה, שהיא בת 5000 שנה. ה"מורה" פותח מולי זוג עיניים שכולן פליאה, השתאות, ובסופן אכזבה, ואז אומר "אה..." כזה ארוך, מסתובב ונעלם לו... מה תגידו? טוב, מי שכבר היה בהודו מכיר את העניין הזה של אנשים וילדים שבאים אליך עם כל מיני סיפורים מהתחת, אבל אני חייב לומר שאני כל פעם מופתע מחדש מהיצירתיות וכושר ההמצאה של כל מספרי הסיפורים האלה.

לתחילת הכתבה

שער הודו

בא לי לבקר עוד פעם בשער הודו, לפני שאני עוזב את בומביי, ואני חותך לכיוון אפולו באנדר. בומביי, שבמשך כל השעות האחרונות היתה חמה ולחה, מתחילה להיות נעימה. רוח קלה מנשבת מכיוון הים ואנשים מטיילים לאיטם בחבורות ובמשפחות, נהנים מאחר-הצהריים של יום א`. ליד שער הודו מלא באנשים, עוד יותר מאתמול, והצלמים שממתינים שם באופן קבוע למבקרים מצלמים בטירוף, כדי להספיק את כל המבקשים להצטלם. אני קונה שני גביעי נייר של בוטנים מחוממים, עובר ליד ספינות הטיול המסיעות את המבקרים לאי אלפאנטה וספינת המוזיאון ויקראנט, ומתיישב בצד השער, במעגן סירות הדיג, צופה בדייגי אחת הסירות המקפלים רשתות וחבלים, רוחצים סלים, ומכינים את הסירה, כך נראה, לדייג לילי. עוד כמה שעות גם אני אהיה בדרכי מכאן, לתחנת הרכבת לקחת את הרכבת לגואה, וראשי כבר עסוק בשאלות איך תהיה הנסיעה ברכבת, איך יהיה בגואה, וכל זה. "החיים זה מה שקורה בזמן שאנחנו מתכננים את העתיד", אמר פעם ג`ון לנון, והמשפט הזה חולף לי עכשיו בראש ומחזיר אותי לכאן, ולבחורה שחומה ונאה, ששערה השחור והמבריק מכוסה בחלקו במטפחת אדומה, והיא לבושה מכנסיים וחולצה קצרה כאחד הדייגים. הבחורה עומדת לא הרחק ממני, ליד בסיס המתכת החלוד אליו נקשרות הסירות, ומגלגלת חבל לבן ועבה, ולרגע היא מזכירה לי את רוזה פלמייראו הברזילאית מ"ים המוות" של ז`ורז`ה אמאדו; רוזה שנולדה בנמל אבל יצאה לעולם הגדול, כי לא אהבה להישאר במקום אחד; רוזה שבכל מקום בו היא נמצאת פורצת מיד מהומה, "כי היא נושאת אתה תער מתחת לחצאית ופגיון על החזה, וגם כי יש לה גוף מושלם"... ורוזה ההודית הזו, שעומדת לא הרחק ממני, מסיימת בינתיים לגלגל את החבל, וקוראת לאחד הדייגים שעל הסירה. זה יורד מהסירה לרציף, צועד בזהירות על לוח העץ הצר, ויחד הם מעלים לספינה שני ארגזים שממתינים לא הרחק, אחד מהם פתוח ובולטים ממנו מוטות קטנים של ברזל וחבל עם משקולות, ונעלמים במדרגות המובילות אל מתחת לסיפון העץ.

בצדו הצפוני של שער הודו עומדת אנדרטה של אדם לבוש גלימה, ראשו עטוף בתרבוש המגולגל סביב, ידיו שלובות על חזהו, ועיניו מביעות חכמה ושלווה, והרבה סבלנות. מי זה? אני שואל את עצמי בשעה שאני מתקרב לאנדרטה שמסביב לה גינת דשא עגולה המוקפת בשורת פרחים ו"מצבות" בטון עם ציטוטים מדבריו. על האנדרטה כתוב כי זהו סוואמי ויוקאנאנדה (Swami Vivekananda). אני מתקרב עוד יותר וקורא על האנדרטה את סיפורו של "הנזיר הנודד", שהפך לאחד מהמנהיגים הרוחניים המפורסמים והמשפיעים של פילוסופיית היוגה והוודנטה (Vedanta) ודמות מובילה בהיסטוריה של הינדוסטאן והודו. הוא חי רק 39 שנים (1902-1863), אך למרות תקופת חייו הקצרה הספיק להשפיע באופן משמעותי גם בהודו וגם במערב. הוא היה, כך כתוב על השלט באנדרטה, ההינדו-סוואמי הראשון שהגיע למערב, עת השתתף ב"פרלמנט העולמי של הדתות" שהתקיים בשיקאגו ב-1893, כחלק מהיריד העולמי שם, ועורר עניין רב כשהציג את ההינדואיזם כדרך פילוסופית שיש לה דברים חשובים ללמד את המערב. מעניין, במסעותי בצפון לא נתקלתי בדמותו של ויוקאנאנדה, וכעת הדמות הזאת מאוד מסקרנת אותי ואני מחליט שבאחד הימים הקרובים, ברגע שיהיה לי קצת זמן, אחפש באינטרנט עוד פרטים עליו.

נהייתי רעב, ואני מרגיש שהגיע הזמן לארוחת תאלי ראשונה במסע הזה. מסעדת קאמאט (Kamat) בקולאבה קוזוואי הסואן, כמה דקות הליכה משער הודו מקבלת את פני. בשעות אלה של מעט אחרי השקיעה, כשאור השמש עדיין לא נסתלק כליל מהעולם והירח טרם הופיע בשמים כדי לתפוס את מקומו בהצגה הלילית, הרחוב כבר משנה פניו והופך לבאזאר גדול, ואנשים מתחילים להתקבץ מכל עבר. אצל קאמאט הם כותבים שמאכלי דרום הודו הם המומחיות שלהם, אבל הם גם יודעים ומכינים את מאכלי הצפון. על התאלי שלהם יש להם זכויות יוצרים (כך כתוב בתפריט), והתאלי אכן טוב. הם לא מגישים תפוחי אדמה או עדשים אלא רק מנה גדולה של אורז וסביבו מנות קטנות יותר של כל השאר, כולל ק�רד (לבן מקומי) שאני מאוד אוהב. חלק מהמנות חריף לאללה, ואני מתנחם בצ`אפאטי ובלאסי בננה, ומזמין מהם עוד נגלה, ולקינוח צ`אי מאסלה. זהו, נראה לי שאני מסודר עד לרכבת הלילה לגואה.

בחזרה בהוסטל של צבא הישע אני פוגש את מטשק, אחרי מקלחת, ואנחנו מתיישבים בחדר האוכל לפטפט קצת. הרכבת שלו יוצאת שעתיים לפני שלי, אבל גם לו יש עוד קצת זמן. מטשק מספר לי על הטיול המתוכנן שלו בהודו, ונראה שהבחור מנסה לאכול את כל העוגה ההודית בבת-אחת. מבומביי הוא נוסע מזרחה להיידראבאד ומשם הוא רוצה לרדת דרומה לקראלה, ואחר-כך לעלות לצ`נאי (מאדראס). בכל מקרה הוא מתכנן על רכבת של יומיים או משהו מצ`נאי לדלהי, שם הוא אמור לפגוש איזה קרוב משפחה, והכול בשלושה שבועות... "אין סיכוי", אני אומר לו, אתה הולך לרוץ כמו עכבר מסומם ובסוף אפילו לא תזכור איפה היית. מטשק מחייך אלי חיוך פולני כזה, שאומר שאם כבר שילמתי על כרטיס והגעתי להודו אז צריך להספיק מה שיותר, אחר-כך מביט בשעון שתלוי על הקיר ואומר טוב, צריך להתחיל לזוז. אנחנו נפרדים בלחיצת יד וב"אולי עוד נתראה בקראלה, מי יודע", והוא לוקח את הציוד שלו ויורד לרחוב.

לי יש איזה שעתיים לשרוף, ואני מצטרף לעוד כמה חבר`ה שמחכים לרכבות ולמטוסים שלהם בפינת הישיבה הצמודה לחדר האוכל. על השולחן יש כמה עיתונים מקומיים וזו הזדמנות להתעדכן במה שקורה בבומביי ובעולם. סרינה וויליאמס לקחה את ה- Australian Open ותחשבו שלפני כמה ימים שחר פאר שלנו לקחה לה מערכה וכמעט ניצחה אותה ברבע גמר. עכשיו תדמיינו לעצמכם ששחר היתה לוקחת את האליפות, נשמע מדליק הא?!? חוץ מזה, מעניין לקרוא בעיתון מקומי מודעות במדור היכרויות. בחורות מציגות את עצמן ומדגישות את הקאסטה שממנה אמור לבוא החתן המבוקש. המודעות האלה מזכירות לי איזה משפט מ"שיר דמדומים אחרון", שאומר שמרבית המחזרים בהודו נוהגים לשאול את הכלות המיועדות "אם הן יודעות להכין צ`אפאטי דקים מאוד, או אם תעסנה את כפות רגליו של החותן כל ערב אחרי הארוחה"...

לתחילת הכתבה

בדרך לתחנת הרכבת

לקראת עשר אני מוציא את ה"בית" שלי מחדרון שמירת החפצים, יורד למטה ולוקח מונית לתחנת הרכבת. למוד ניסיון העבר עם רכבות הודו אני מחליט להקדים מעט, מה שבטוח בטוח. כמה דקות נסיעה ו-40 רופי, ואני בשערי תחנת ויקטוריה. בינתיים כבר הספקתי לקרוא בספר על הפעם השנייה שבה הגיעה אנו�ר�אד�הה היפהפיה ועכשיו גם עצובה לתחנה הזאת, אחרי חודשים רבים של אבל, לאחר האסון, כשו�ארד�מאן בעלה בא לבית הוריה באודייפור כדי לקחתה חזרה לבומביי, לדארייה מאהאל, "הבית שליד הים" בחוף ג`ו�הו� הצפוני. עכשיו תחנת הרכבת הזאת כבר נקשרת אצלי לסיפור עצוב יותר, כאשר עלילת "שיר דמדומים אחרון" מתקרבת אל סופה הטראגי, הצפוי, אפילו שכבר התרגלתי שכל רגע הספר מנחית עלי עוד אסון. אמה של אנו�ר�אד�הה אמרה לה כבר בהתחלה כי "בחיים האלה, יקרה שלי, אין חסד", ועכשיו נשאר לאנו�ר�אד�הה רק השיר אותו היא מהמהמת לעצמה כשהיא שוכבת לה בוילה הישנה ושבורת הלב, "הבית שליד הים". תוך כדי מחשבה על הספר אני נכנס לתחנה, ומה אגיד לכם, אני פשוט בשוק. המראה כאן מדהים, לא ראיתי בחיים דבר כזה, נשבע לכם. אני לא יודע אם אצליח לתאר לכם אבל אנסה: מאות רבות של אנשים, משפחות שלמות, נשים וילדים, כולם עם שקים ותיקים עמוסים ממלאים את כל חלל האולם המרכזי של התחנה; חלקם יושבים על הרצפה ואוכלים, אחרים יושבים על תיקיהם ואחרים ממתינים בעמידה, וזה עשר בלילה, שתבינו. האם זה בגלל מוצאי יום א`, או שככה זה רגיל, לך תדע.

אני תופס פינה כדי לצלם את המראה יוצא הדופן הזה, ואז ניגש אלי מישהו מעובדי התחנה ואומר לי שאסור לצלם. "למה?", אני שואל. ככה, הוא אומר. "טוב", אני אומר לו, וחושב לעצמי שאין טעם להתווכח איתו, בעיקר בגלל שכבר הספקתי לצלם שתי תמונות, ואני מעמיס את הבית והולך לחפש מאיזה רציף יוצאת הרכבת שלי. על לוח תנועת הרכבות כתוב שהיא יוצאת מרציף 8, אבל עובד תחנה שיושב ליד שולחן קטן לא הרחק משם אומר לי שהרכבת שלי יוצאת מרציף 15. נו, מה יהיה? עוד תחושה של ד�ז`ה-וו�, הפעם מהרכבת הראשונה שלי בהודו, מדלהי לפאטנקוט, כשכמעט פספסתי את הרכבת בגלל שחיכיתי ברציף הלא-נכון לשם שלח אותי פקיד הרכבת. אז למי להאמין, ללוח התחנה או לעובד הרכבת? אני מתקדם בכיוון אליו הראה לי פקיד הרכבת ובמעבר לרציף 15 אני שואל עובד אחר, גם הוא במדים חומים, ישוב ליד שולחן, וגם זה אומר רציף 15. טוב, אם שניהם סגורים על 15 נלך לשם, אני אומר לעצמי ומתחיל להתקדם לאורך הרציף. כמה פורטרים חבושי כובעים אדומים מתחילים להזדנב מאחורי ושואלים "גואה, גואה?", וגם זה סימן טוב שאני במקום הנכון. לשמחתי מסתבר שהרכבת כבר עומדת וממתינה על הרציף ואני הולך לאורך הקרונות עד שאני מגיע לקרון שלי. בחוץ תלויה רשימת הנוסעים בקרון, וכשאני מגלה שם את שמי אני נרגע סופית, הגעתי למקום הנכון. טוב, יש עוד קצת זמן ואפשר לקנות כוס צ`אי ולגשת לחדר ההמתנה, שגם הוא עמוס ומלא, ורק בקושי אני מוצא איזה כסא פנוי להתנחל עליו.

כשאני עולה לקרון שלי, לקראת מועד יציאת הרכבת, אני מוצא בתא את ג`ון האנגלי, אותו הספקתי כבר לפגוש אתמול בבוקר כשחיכינו יחד בתור לכרטיסים בתחנת הרכבת ויקטוריה, ועוד שתי בחורות פיניות צעירות שנראות נחמד, במיוחד אחת מהן. שלושתם כבר הספיקו להתמקם בתא וג`ון מסמן לי שאני יכול לדחוף גם את הבית שלי מתחת לדרגש שלו, התחתון, ליד התיקים שלו. שתי הבנות הפיניות מציגות את עצמן, טאריה ופיריו (היותר חמודה) וארבעתנו מתיישבים על שני הדרגשים התחתונים, עוצרים את בחור ה"צ`אי, צ`אי, צ`אי" שתופר את המסדרון, כדי שימזוג לנו milked tea ופוצחים בשיחת מטיילים שחלקה היכרות עמוקה יותר וחלקה האחר מה התוכניות שלנו בגואה, שגולש די מהר לשאלות של "למה", ומה כל אחד מאתנו מחפש כאן בהודו. באחת-עשרה בלילה בדיוק הרכבת יוצאת לדרכה, איזה יופי, רכבת ראשונה שלי בהודו שיוצאת בדיוק בזמן...

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
0
×