הענק האדום והשכן שמצפון

יאיר מטייל בבייג'ין וממשיך אל עבר היעד הבא- מונגוליה.
יאיר
|
מפה
תמונה ראשית עבור: הענק האדום והשכן שמצפון
Chung King/Depositphoto ©

בייג'ין - שווקים וטיאנאנמן

בתור מי שמשתדלים לטוס בטיסות הזולות ביותר מצאנו את עצמנו (אורית ואנוכי) על מטוס של חברת אירוסויט האוקראינית בדרך לבייג`ינג דרך קייב... אחרי שבועות ארוכים של לימודים לבחינות, בחינות והרבה עבודה זו הייתה הקלה גדולה להיות סוף סוף על המטוס. הטיסה עברה בצורה סבירה אם כי אני חייב להודות כי זו אחת מחברות התעופה הפחות מפנקות שטסתי בהן (אין סרטים בטיסה ויש רק דיילים אוקראינים לא נחמדים עם אוכל תפל...).הנחיתה בביג`ינג הפתיעה אותי קצת. ציפיתי לראות מטרופולין דחוס ומיוזע כמו דלהי או בנגקוק ומצאתי במקום זאת עיר מודרנית עם שדירות רחבות ובנינים קומוניסטים גדולים. העיר נראית בתנופת בניה רצינית ומכל פינה מציצים מנופים וסמלים של האולימפיאדה הקרובה ב-2008 בביג`ינג.

נסענו במונית משדה התעופה למלון Far East - אכסניית נוער מדוגמת שנמצאת מדרום לכיכר טיאנאנמן עמוק בתוך החוטונגים - הסמטאות הצפופות והישנות של העיר שלאט לאט מפנות מקום לגורדי השחקים שמסביב. האכסניה כוללת בתוכה פאב עם מסך טלוויזיה גדול, מטבח ועוד הרבה נוחיות שאני לא מורגל למצוא במלונות...אחרי התמקמות קצרה ניצלנו את העובדה שהיה זה יום א` בבוקר וקפצנו לביקור בשוק Panjia Yuan שמתקיים רק בימי שבת וראשון. אל השוק הגענו בשתי אוטובוסים ובדרך התחלנו להפנים את העובדה שהרוב המוחלט של הסינים לא מדבר אף לא מילה בודדת באנגלית. השוק עצמו ענק ומורכב משדירות על גבי שדירות ובהם מוכרים אינסוף מזכרות ויצירות אומנות מסלעים צבעוניים ועד כדי חרס - מומלץ לבוא יותר לקראת סוף הטיול כדי שיהיה גם למה לקנות...

המשכנו לאחר מכן לתחנת הרכבת הגדולה של ביג`ינג שם רכשנו כרטיסי אוטובוס לארליאן, עיר הגבול עם מונגוליה. התיישבנו למספר דקות בכורסאות הנוחות שבאולם ההמתנה ומבלי להרגיש נרדמנו שלושתנו במקביל למשך שעה וחצי. התעוררתי בקושי רב, טבול כולי בזיעה ובצעדים כושלים הלכנו למלון ושקענו בשנת צהריים בריאה. אחר הצהריים עשינו סיור בכיכר טיאנמן המרשימה שבקצה האחד שלה ניצב המאוזוליאום של מאו עם גופתו המשומרת (מנהג קומוניסטי מקובל וגרוטסקי משהו) ובקצהו השני ניצב השער של העיר האסורה ועליו מתנוססת התמונה של מאו טסה טונג או כמו שנהג המונית שלנו קרא לו: Chinese No. 1. המשכנו אל שוק האוכל הלילי של בייג`ינג מצפון מזרח לכיכר. השוק בנוי משורה של דוכנים מוארים ומסודרים ועליהם שיפודים של כל החי והצומח הקיים בסין. מצרצרים דרך ג`וקים, אוגרים, נחשים, תולעים, רגלי צפרדע ואפילו סוסוני ים - נראה היה כאילו המוכרים חיפשו את הדברים הכי ביזאריים שיכלו למצוא, שמו אותם על שיפוד וניסו למכור להמונים. רוב הקהל היה נראה כמו אנשים שבאו לראות ולצלם אבל מידי פעם ראיתי איזה תייר אמיץ או סיני מחויך נועץ את שיניו באיזה צרצר מסכן. אנחנו הסתפקנו בתמונות והלכנו לאכול מרק אטריות במסעדה מקומית.

לתחילת הכתבה

הדרך למונגוליה

למחרת בבוקר עשינו עוד סיבוב מקיף בכיכר טיאנאנמן שהיתה מלאה בסינים צעירים ומבוגרים שהעיפו עפיפונים באוויר. בייג`ינג היא עיר ענקית וכדי להגיע ממקום למקום צריך פשוט ללכת הרבה או לחילופין להיעזר במונית או ברקשת אופניים. בצהרי היום נסענו עם המוצ`ילות לתחנת האוטובוסים Beijao שנמצאת בצפון העיר וממנה יוצאים האוטובוסים לגבול מונגוליה. האוטובוס שלנו היה אוטובוס שינה שהכיל כ-30 דרגשים עם מצעים וכריות. בהתחלה זה היה נראה מאוד מפנק אך מיד לאחר מכן הבנתי שהדרגש לא מותאם למימדי אלא יותר למימדיו של ילד בן 10 או של סיני ממוצע. ההמתנה ליציאה לדרך לקחה הרבה זמן ובמקום לצאת ב-16:30 יצאנו יותר לקראת 20:00. במהלך הנסיעה הוקרנו סרטי קונג פו סיניים בזה אחר זה ואני נרדמתי לקול צרחות קרב ואגרופים. התעוררתי לזריחה וגיליתי שהאוטובוס נוסע על שתי קוליסים באמצע המדבר - חול ושממה מכל עבר.
 
לקראת 8:00 בבוקר הגענו לארליאן ומצאנו את עצמנו בעיר מודרנית עם הרבה חנויות (כולל חנויות תכשיטים ומחשבים) ואף לא אדם אחד שידע אנגלית. אחרי הרבה שימוש בשפת סימנים ובשיחון הסיני שלי הבנו שמאחר והגענו בזמן פסטיבל הנדאם שהוא החג הלאומי של מונגוליה הרי שהגבול סגור למשך חמישה ימים והדרך היחידה לחצות למונגוליה היא באמצעות רכבת. משרד הרכבת שנפתח ב-9:00 התמלא במונגולים שהתגודדו סביב האשנב ובדרך כל מיני ספסרים מקומיים הציעו למכור לנו כרטיסים במחירים מופקעים. החלטנו שאין ברירה ואני התחלתי להידחף בתור יחד עם כולם. כאן המקום לציין שלמרות העבר וההווה הקומוניסטיים למקומיים אין שום תרבות עמידה בתור והבלגאן והדחיפות חגגו.

למזלי הפקידה באשנב ראתה את הדרכונים הזרים בידי והושיטה יד ולקחה אותם לפני כל השאר וכך חסכה ממני את המשך המאבק... יצאנו מהמשרד גאים עם כרטיסים לכל החבורה ועלינו לרכבת שכמובן יצאה רק לאחר שעות רבות. הרכבת המונגולית היתה מורכבת רק מקרונות מחלקה שניה עם ארבע מיטות בתא וממושקה מונגולית שאחראית על כל קרון. בקצה הקרון היה סמובר של מים רותחים שבער על גחלים ואנחנו זכינו לכוס תה חם מהממושקה שלנו ולשקית עם מגבת ומצעים. מיד אחרי שחצינו את הגבול מסין למונגוליה הגיעה הממושקה ושידרגה לנו את הכרטיסים לכאלו שיביאו אותנו עד לבירה, אולן בטר. Zamyn Ude, עיירת הגבול שבצד המונגולי היתה ההפך המוחלט מארליאן. עיר קטנה ללא אספלט עם הרבה בתים קטנים ורעועים שנראים כולם אותו הדבר עם הרבה ילדים חמודים.

לתחילת הכתבה

אולן בטאר

מונגוליה היא ארץ ענקית, פי שלוש מגודלה של צרפת ועם אוכלוסיה פצפונת של 2.5 מליון איש ומתוכם כמיליון גרים באולן בטר. בשנת 1240 השתרעה האימפריה המונגולית בפיקודו והשראתו של ג`ינגיס חאן מבייג`ינג במזרח ועד הונגריה במערב וויאטנם בדרום - האימפריה הגדולה ביותר בעולם עד לאותה תקופה. עם השנים קרסה האימפריה ובמשך מאות שנים היו המונגולים תחת כיבוש סיני. ב-1924 הוקמה במונגוליה מדינה עצמאית קומוניסטית בחסות סובייטית, הכתב המונגולי הוחלף באותיות קיריליות ומנהגים רבים כגון שתיית וודקה אומצו מהרוסים. אנחנו עשינו סיבוב צילום בחוצות Zamyn Ude ואחריו התמקמנו בקרון הרכבת הנוח שלנו. במעבר מסין למונגוליה מחליפים את גלגלי הרכבת שכן המסילות הרוסיות במונגוליה הן צרות יותר מסין (על מנת למנוע ולהאט פלישות צבאיות). ואחרי כל הכאב ראש יצאנו סוף סוף לדרך בשנת לילה מתוקה. אין ספק כי אין כלי תחבורה שמאפשר לך שינה טובה ונוחה יותר מקרון שינה ברכבת לילה. התעוררתי לקול שקשוק הרכבת כשמשני צידי הקרון השתרעו להן ערבות דשא אינסופיות ומידי פעם הציץ לו גר לבן (אוהל מקומי) בודד בערבה.

אולן בטר התגלתה לנו כעיר נעימה למדי. היא בהחלט מודרנית ויש בה אפילו מסכי פלסמה כשלטי פרסומת ורמזורים אינספור. בפרברים שלה אפשר לראות שיכוני רכבת אינסופיים שהוקמו ע"י הקומוניסטים וגם הרבה גרים מוקפים בגדרות עץ רעועות של התושבים היותר עניים. אנחנו התמקמנו במלון קטן שבעצם בנוי ממספר דירות בבנין דירות ישן וקיבלנו חדר בדירה שנראתה כאילו קפאה בזמן. העיר נחשבת לעיר הבירה הקרה ביותר בעולם ובחורף ממוצע הטמפ` צונחות בה ל-30 מעלות מתחת לאפס. העברנו את יומנו הראשון בעיר בסעודת סושי מצוינת במסעדה קוריאנית מקומית ואחריה ביקרנו בכיכר המקומית - כיכר סוחבטר שבה הוכרזה עצמאות מונגוליה.

בדרך חזרה בעודנו מהלכים ברחוב בשעת אחר צהריים שמשית הוקפנו לפתע על ידי חבורה של כ-5 מונגולים. לי זה היה נראה חשוד וכל הזמן העפתי מבט מאחורי הכתף לכיוון התיקים על הגב שלי ושל אורית. אחרי מספר שניות הבחור שהיה מאחורינו השמיע צעקה קצרה וכל החבורה התפזרה לה בבת אחת. לי זה היה נראה כמו הכנה לשוד וגם אורית ציינה שזה היה "כמעט ונפגע"... יש הרבה אזהרות וסיפורים על ניסיונות גניבה שכאלו באולן בטר וחשוב לפקוח עיניים. אנחנו הגענו לעיר עם סיומו של פסטיבל הנדאם המסורתי שבו מתרחשות גם באופן מסורתי הרבה גניבות.... הפסטיבל הוא חגה הלאומי של מונגוליה ונערכות בו תחרויות רכיבה, היאבקות וקליעה למטרה. אנחנו צפינו בו בטלוויזיה כי הגענו כבר לאחר סיום הפסטיבל.

ביומינו השני בבירה כבר התחלנו להתארגן עם עוד מספר ישראלים לשכירת רכב לנסיעה מערבה. עשינו קניות בשוק המקומי ושכרנו וואן רוסי (פרוגה) במטרה לצאת למסע של שבעה ימים מאולן בטר מערבה ולסיים באגם חופסגול שבצפון. ועל הרפתקאותינו בערבות מונגוליה - בכתבה הבאה (איזו בניית מתח...).

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×