הקילומטרים הראשונים

הלונלי פלנט תאר את הנהיגה בליסבון כאיטית ומעצבנת, ולכן נמנעתי מלהסתובב בה באופניים, והשתמשתי במערכת היעילה של רכבות תחתיות ו-Trams. אבל בשעות אחר הצהריים נעימות של יומי האחרון בליסבון, הרגשתי מספיק אמיץ כדי להוריד את האופניים 4 קומות בחדר המדרגות הצר של הפנסיון בו התאכסנתי, כדי לבדוק שהאופניים נוסעים כשורה.על הקילומטרים הראשונים על האופניים ועל עצמי. להודות על האמת, לא חשבתי שיהיה כל כך קשה.
אילן פרי
|
תמונה ראשית עבור: הקילומטרים הראשונים
© איתמר ברק

האופניים

רובע Alfama, הרובע העתיק של ליסבון, שבקצה גבעה שלטת בראשו נמצאת הטירה Castelo de Sáo Jorge, הוא כנראה האיזור הגרוע ביותר שיכולתי לבחור בכל פורטוגל לרכיבה ראשונה. למרות שבמפה הוא נראה שטוח ואינטימי, למעשה הוא בנוי במעלה הגבעה ומורכב מיותר מדרגות מאשר כבישים. אז קצת קשה היה לוודא שהאופניים בסדר - אני סחבתי אותן על הגב יותר מאשר הן אותי - אבל לא מצאתי שום דבר חשוד ואפילו התחלתי להרגיש את התחושה המתוקה הזו של האושר: אני כאן, האופניים שלי כאן, מחר אני מתחיל וכל הדאגות והחששות שלי היו לחינם. הנה החלום שלי מתממש - והוא קל להגשמה יותר מכפי שיכולתי לקוות.

הטירה Castelo de Sáo Jorge המאפיינת כל כך את קו הרקיע של ליסבון, משקיפה מערבה אל הרבעים החדשים יותר של העיר, ונתגלתה כמקום הרומנטי ביותר שביקרתי בו עד עכשיו בפורטוגל (מומלץ בעיקר לפני השקיעה). זוגות זוגות של תיירים, מחובקים ומנושקים, מבקשים האחד מהשני לצלם אותם על רקע השקיעה, בעוד שאני מכוון את הטיימר של המצלמה על החצובה, כדי להצטלם עם בת זוגי לחודשים הקרובים: האופניים.

אין הרבה אופניים ברחובות ליסבון, בעצם לא זכור לי שראיתי אפילו אדם אחד רוכב על אופניים - וגם לא מצאתי חנויות לאופניים ולציוד עבורן בשיטוטי בעיר. אולי זו הסיבה שהרגשתי כמו עב"מ מאשר תייר על אופניים. רוכב ברחובות העתיקים של ליסבון, באופניים אולטרא מודרנים: פנסים קדמי ואחורי מהבהבים בתכלכל ובאדום, קסדה ספורטיבית.. טוב שלא לבשתי את הטייץ השחור הארוך שלי.. לא היה אחד שהבחין בי ולא סובב מבט בהשתאות, דבר שקצת הביך אותי וגרם לי לקוות שכל זה יפסק לכשאצא מן העיר.

למחרת בבוקר חטפתי הלם. לראשונה ניסיתי להכניס את כל המטלטלים שלי לתיק הצהוב הענק שמתיישב על הטריילר שנוסע מאחורי האופניים. לא רק שלא כל הדברים נכנסו, אלא שגם ככה משקל התיק היה אולי כפול מזה שהאמנתי שיהיה. לקח ראשון: אם אתם יוצאים לטיול אופניים, ודאו שאתם אורזים הכל לתיקים ועושים עם כל הציוד לפחות כמה רכיבות נסיון. זה גם יפחית לכם את ההלם ביעד וגם (יש לקוות) יביא לצמצום במשקל. ממש לחתוך בבשר החי, להוריד עוד זוג תחתונים, עוד תבלין, עוד ספר קריאה.

בחשש כבד התחלתי להוריד את כל הציוד אל קומת הקרקע, האופניים יורדים שתי קומות, העגלה שלוש קומות, התיקים לקומת הקרקע, ושוב האופניים, ושוב התיק...עד שהכל היה בחדר הכניסה כבר הזעתי כמו אחרי 20 ק"מ, מבטיח לעצמי שיותר לא אקח חדר בקומה גבוהה. כל מה שלא נכנס לתוך התיק (אוהל, שק"ש, מזרון) חובר בגומי אלסטי מעל התיק, הטריילר חובר לאופניים, והופ... אני ברחוב. שוב הלם: התחושה מוזרה לחלוטין ולא מזכירה בכלום את הרכיבה הנעימה של אתמול בערב. הטריילר כל כך כבד, שהוא גורם לאופניים להיות לא יציבים (גם התיק על הכידון לא תורם ליציבות).

במהירות נמוכה (כלומר, כל הזמן - בנסיעה עירונית) ואחר כך אגלה שגם במהירות גבוהה (בירידות מהירות) ממש קשה להחזיק את האופניים מיוצבות, ופתאום הרכיבה כוללת גם עבודה משמעותית של הידיים ולא רק של הרגליים. יצאתי בתחושה של חוסר ביטחון, ברכיבה לכיוון Casais, עיר נופש 25 ק"מ מערבית לבירה, ומשם תכננתי להמשיך צפונה לאורך חוף האוקיינוס האטלנטי. למעשה עקפתי את רכס ההרים שבפסגתו נמצאת העיירה Sintra, שאמורה להיות יפייפיה, אבל נמצאת גבוה מדי עבור הכושר הנוכחי שלי.

לתחילת הכתבה

אני

לאורך כל היום הראשון הרגשתי שמשהו לא בסדר, כלומר, שלא ככה זה צריך להרגיש, שהטריילר כבד מדי, שקשה לי מדי, שאי אפשר להנות מרכיבה עם כזה חוסר ביטחון, ומה שבטוח: ככה זה לא יכול להמשך.

קשה לי לשים את האצבע על הנקודה שבה זה השתנה. אולי בסוף היום הראשון, אולי בבוקר היום השני, רכבתי על כביש N247 (שלאורכו ארכב ימים ארוכים), שכמעט ואין בו מכוניות, משמאלי האוקיינוס האטלנטי, מאחורי כל הבית שלי לחודשים הקרובים ופתאום הוא הרגיש כבד פחות ופתאום נמלאתי אושר. אושר אמיתי, מזוכך. שמרגישים רק פעמים בודדות בחיים, כשמשהו באמת גדול קורה, וצרחתי לעצמי אל האוויר הקר: "כן, אני כאן! אני באמת עושה את זה!".

הימים שבאו אחר כך היו מלאים בניגודים. אולי זה מזג האוויר, שבגלל הקרבה לאטלנטי משתנה מדקה לדקה, אולי זה בגלל ים הציפיות והחששות שלי שהתנפץ בפתאומיות בימים הראשונים לרכיבה. רגע אחד נפלא לי, מדהים, הכל מחייך אלי, הכל נפלא, ורגע אחד פתאום כזאת בעסה, שקשה להאמין שכל כך חיכיתי להיות פה.

ישנם רגעים שאני מצלם בראש ויודע: ככה בדיוק קיוויתי שהם יראו: אחרי כמה שעות של טפטוף ואפרוריות, פתאום יוצאת השמש, רוכב בהילוך גבוה, משמאלי, עד האופק, האוקיינוס הגועש, מימיני גבעות מוריקות, עדרים רועים. פה ושם מבצבצים כפרים לבנים, הטמפרטורה נמוכה מאוד אבל אני לבוש היטב ולא איכפת לי, וטוב לי. 

ולעומתם יש רגעים נוראיים, שבהם אני יודע שאם אני אשבר ואחזור - זה יהיה בגלל רגעים שכמותם, אני מותש אחרי יום רכיבה ארוך, מרגיש אשם על זה שאני לא בכושר מספיק, ועל זה שהציוד כל כך כבד, כבר קר ותיכף חושך, אני מת להגיע לעיר שבה החלטתי לעצור ללילה, רעב, מתחיל טפטוף, אני ממשיך ומקווה שהוא ייגמר, במפה מצוייר קו כחלחל של נחל לפני העיר - אבל איזה נחל, זה נהר ענק, הירידה אליו לא נגמרת, ובמהירות גבוהה האופניים רועדות לגמרי וצריך להחזיק חזק, וקר לי כי אני כבר רטוב, מת מפחד להחליק בסיבובים כי לא נסעתי אף פעם עם כזה מטען מאחורה ושוב כועס על עצמי שלא עשיתי את זה - המכוניות צופרות כי הן רוצות שאני אסע יותר מהר, ופתאום נגמרת הירידה, ומתחילה העליה של הצד השני ואני יודע שהיא תקח עכשיו דקות ארוכות, והטריילר הכבד "סוחב" אחורה, פתאום, אם חשבתי שלא יכול להיות יותר גרוע - מתחיל ברד נוראי, כל הנהגים מסתכלים עלי ברחמים תוך כדי שהם חולפים עלי ומתיזים עלי מים מעורבבים בברד, ואי אפשר לעצור לרגע כי מימין יש צוק ומשמאל תהום ואני ממשיך לדווש, ממתין שהעזאזל הזה ייגמר - וכשהוא מסתיים, מסתיימת גם העליה, אבל אז אני חשוף לרוח מהים, ושוב כל כך קר לי ואני מפסיק כאן כי גם אמא שלי קוראת את הדיווחים האלו.

מחשב הדרך, הספידומטר, הופך להיות החבר הכי טוב שלי. יחד אנחנו סופרים כל 10 מטרים בעליות, יחד אנחנו חוגגים כל 100 ק"מ שרכבנו בפורטוגל ויחד אנחנו מהמרים באיזו מהירות ממוצעת יסתיים היום - כפונקציה של אחוז העליות במהלך היום והכושר המשתפר.

לתחילת הכתבה

פורטוגל

הנתיב של השבוע מקביל לחוף הים, עד עיירת הדיג Peniche. אז אחתוך יותר לעומק המדינה. בלילה הראשון ישנתי באתר קמפינג על החוף בלילה השני בפנסיון בעיירה Ericiera והלילה שוב בקמפינג, בחוף שנקרא Sants Cruz.
אתרי הקמפינג נעימים ובעונה זאת של השנה גם די ריקים. הם ממוקמים היטב, ועולים בין 3-5 יורו לאדם עם אוהל קטן. למי שמתכנן קמפינג בפורטוגל - כדאי להצטייד (מוכרים בכל אתרי הקמפינג ובחנויות הספרים הגדולות) בספר שנקרא Rotiero Campista שמפרט את כל מאות אתרי הקמפינג במדינה, כולל מפת הגעה, המחירים והשרותים שניתנים בכל אחד (גם באנגלית).

בנלה, חברי הטוב שמקנא בי בגלל שלא היה לו האומץ להצטרף אלי למרות שהטיול הזה היה פעם חלום משותף של שנינו אמר לי בערב האחרון שלי בארץ: "אתה הרי יודע כמה מדוכא אתה תהיה אחרי שבוע, כשתסתכל אחורה ועוד תראה את המקום שיצאת ממנו...". נזכרתי בו הבוקר וצחקתי, כשעמדתי על צוק בחוף הים, אחרי יותר ממאה ק"מ של רכיבה ובאופק הבחנתי בסלע המרשים של Cabo de Cruz, הנקודה המערבית ביותר של יבשת אירופה, מצוק של 150 מטר מעל פני הים, שאליו טפסתי בחריקת שיניים, בבוקר היום השני לרכיבה. לא נורא, בנלה, אתה הרי עוד תצטרף אלי בטיול הזה, ואז נראה מי מסתכל אחורה על מי...בדיווח הבא: הקשיים ההתחלתיים מסתיימים ואני אפילו מתחיל להנות.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×