השואה בראי החברים בפורום

תמונה ראשית עבור: השואה בראי החברים בפורום - תמונת קאבר
באדיבותו של hאורי אנדרטת הנעליים בבודפשט

החיבור האישי היחיד שלי לשואה לשמחתי הוא שאבי היה במחנה עבודה במשך חודש ולא סיפר דבר מעודו. דודי קוקו אנגלר ז”ל היה בטראנסניסטריה ומלבד שחטב עצים והורעב גם הוא לא סיפר על קורותיו שם. הבוס במשרד שאני עובדת אהרון שביט שכבר הלך לעולמו היה מספר לי כיצד הוא בהיותו בן 16 ואחיו הגדול ממנו בשנתיים עזבו את בית הוריהם בפולין, ההורים היו מבוססים בעלי בית מרקחת וברחו בדרך מטלטלת לארץ ישראל. כך הם היו הניצולים היחידים ממשפחתם.

בכתה ג' התחלתי לקרוא ספרים על השואה ומאז לא מפסיקה להתעניין.

אני מביאה לכם בכתבה זו את אוסף הסיפורים והעדויות שלכם ושל הוריכם על גורל משפחותיכם בשואה כפי שהעליתם בלמטייל כדי שיישאר לדורות הבאים.

תודתי העמוקה לכם שנטלתם חלק כתבתם ושיתפתם דבר שקשה מאד לעשותו ולדובי שפתח אשכול השנה.

עדותו של המטייל המתמיד(פורסם באשכול שפתחתי ליום השואה הבינלאומי 2012):

אתמול בערב נסענו לחמי בן ה-89 לקבלת שבת, ובדרך כלל מגיעים כל בני המשפחה כולל נכדים ונינים.
חמי יליד ורצקי שכיום היא חלק מאוקראינה. הוא ובני משפחתו: הורים
ותשעה אחים ואחיות ,נילקחו למחנות. ההורים ושבעה מהאחים לא שרדו.
הוא מהיהודים שהגיעו עם האוניות לארץ בפרוץ מלחמת העצמאות ונתנו להם
נשק ביד ,ונשלחו ישר לחזית. חמי לחם לאורך כל מלחמת העצמאות בחזיתות השונות.
לאחר טקס קבלת השבת ולאחר שבני המשפחה התיישבו לאכול ארוחת ערב, שאלתי אותו אם ידוע לו שהיום
יום השואה הבינלאומי? ומייד ענה לי שבודאי שהוא זוכר. והסיפורים החלו לזרום. חמי סיפר שכאשר היה בן 16 הבריח משפחות יהודיות שלמות מעבר לגבול. בערב ראש השנה הגיעה
משפחה נוספת שהיה אמור להעבירם, ואמר להם שההעברה תבוצע בצאת החג,
היות והוא צריך ללכת להתפלל. חמי סיפר זאת לאביו, ואביו הנחה אותו לבצע את ההעברה
בערב החג ואמר לו שהוא יתפלל גם בעבורו, וכמובן שההעברה בוצעה בערב החג !

חמי העביר אנשים ומשפחות מעבר לגבול ,ע"י אירגון קטן ההעברות האלה נמשכו עד שנת 1941.ראש החוליה האחראי על העברת האנשים ,נתפס ומייד ניתלה. אביו של חמי העביר לו את הידיעה ומסר לו שלא יחזור הביתה יותר. חמי ברח ליערות באזור סטאניסלב והסתתר כנער לבד ביערות בין השנים :1941-1943. הוא ניזון משורשים ותולעים שונים ומפעם לפעם הגיח לאיזו חווה ואסף קצת מוצרים.

כך גם נתפס ע"י ה אס.אס בשנת 1943, ונלקח לגוסן – שם עבדו במחצבות אבן. בהמשך נילקחו ברגל למטהאוזן. כל הדרך חיילי האס.אס התחלפו בשמירתם לפי מיקום הגיאוגרפי.

החיילים הגרמנים היו אכזריים מאד ולעיתים לאחר ירי בצועדים ,היו משסעים עם סכין את בטנם של האסירים שנורו והיו מחפשים בקרביים דברי ערך. בצעידה זאת קפאה לחמי אחת הרגליים. במטהאוזן פגש את אחיו הצעיר נחום שמת בין שתי ידיו ביום השיחרור.

ביום השיחרור שקל חמי 30 ק"ג ובהמשך נישלח לעיר לינץ לבית חולים לשיקום ושם רצו לקטוע לו את הרגל אך הוא התנגד וסירב.

לאחר שהתחזק , היות והרכבות באותה תקופה היו בחינם למשך שנה [לצורך חיפוש קרובים] נסע ברחבי אירופה וחיפש קרובים.[הרכבות היו עמוסות והסיעו נוסעים גם על הגג של הרכבת]

בטימישוארה מצא את אחיו הגדול.

לאחר שיטוטים וחיפושים עלה ארצה [לפי התור ] בשנת 1948 וישר גויס במלחמת השיחרור. לחם בחזית הדרום כל המלחמה והיה נוכח בעת הנפת דגל הדיו באום רשרש [אילת].
פה נגמרו הסיפורים , העייפות נפלה עליו היות והוא קם מאד מוקדם בבוקר בגלל תפקידיו.
עד היום הוא משמש כגבאי בית הכנסת הגדול של קריית חיים.
מכין ילדים לטקס הבר מצווה [הכין את נינו לטקס במהלך הקייץ].
"הבחור" נוהג ברכב עד היום, עורך את קניותיו לבד , כולל עבור בית הכנסת.
מרצה בבתי ספר ביום השואה[הרצה בכיתות של ניניו !] נכון ל-04/2015.
את ערבי ראש השנה ופסח אנחנו עושים ביחד, את כל ההכנות לחג, מכין
לבד, כולל התבשילים שהם מעשה ידיו ! רק במהלך שנת 2011 הסכים לקבל מעט עזרה מבנותיו וכל זה לאחר מסע שכנועים רציני.
"הבחור" לא חזר מעולם לאירופה ולא הסכים לקבל פיצויים.
עד לפני כ-5 שנים לא היה לו תיק בקופת חולים !

ו”הבחור” זכה ב-2012 להדליק משואה דבר שגרם לו ולמשפחתו התרגשות גדולה.

סיפור זה התגלגל לעדות ב”יד ושם” בעזרת אחת מחברות הפורום שרצתה בעילום שמה בזמנו ונאותה היום להחשף לאור בקשתי שאולי זה יתרום לעוד אנשים להעיד ב”יד ושם”. זוהי אוסי – שהיא צנועה, נחבאת לכלים שתרמה רבות הן במתן עדותו של החם של המטייל המתמיד והן במתן עדותו של הסבא של הבוס הנוכחי שלי. תודה לך אוסי על עבודת הקודש שלך ויישר כוח להמשיך.

מי שמעוניין כי בן משפחתו יעיד עדות מוקלטת ל”יד ושם” מוזמן ליצור קשר עם אוסי או איתי.

תמונתו של hאורי בבודפשט

תמונתו של hאורי אנדרטה הנעליים על הדנובה בבודפשט

עדותו של שמוליק ל.:

גם אצלנו במשפחה נחשפנו לסיפורים באופן חלקי מאוד ובחלוף שנים רבות.

לחלק מהסיפורים התוודענו גם אנחנו בזכות אותן עבודות שורשים של הנכדות והנכדים.

אבי ז"ל אליו אני מתגעגע מידי יום, נולד בסאנוק שבגליציה ב - 29.1.1939.

ניתן כמובן להניח מה זה אומר להיוולד שם בתאריך הזה ואיזו 'ילדות' היתה לו.

והנה מספר סיפורים שליוו אותי מאז שנודעו לי, ולא נתנו ואינם נותנים לי מנוח עד עצם היום הזה.

הראשון -

בסמוך לאחר הפלישה הגרמנית לפולין, הטילו הגרמנים עוצר על הערים והעיירות שכבשו.

באחד מהלילות, מצאה סבתי את עצמה ברחובות החשוכים לאחר שעות העוצר כשאבי התינוק בזרועותיה - בזמן שהיא ממהרת להמלט מאימה אחרת - לבית הוריה.

חייל גרמני עצר אותה בבוטות.

הוא הצמיד את קנה רובהו לראשו של אבי.

בחלוף מספר שניות, הוא פלט לעבר סבתי כי גם לו יש תינוק כזה בבית, הוא ציווה עליה להסתלק במהירות וליווה אותה לבית הוריה למען לא יעצור אותה חייל גרמני אחר.

זו לא היתה הפעם האחרונה שאבי ניצל ממוות בשנים שבאו לאחר מכן.

השני -

סבי וסבתי החליטו להמלט ביחד עם אבי התינוק לצדו השני של הנהר - לאיזור שבשליטה הרוסית.

נסיונם לשכנע בני משפחה אחרים להצטרף - נכשל כמעט לחלוטין ואלו אמרו שיגיעו מאוחר יותר.

שני אחיו הצעירים - התאומים של סבי הצטרפו אליהם עם אבא של סבי. אימו היתה אמורה להצטרף זמן קצר לאחר מכן.

סבתי באה להפרד מהוריה, ואחותה הצעירה ביותר שהיתה קשורה אליה מאוד נתלתה על רגלה והתחננה לבוא איתה.

סבתי הסכימה ואמרה לאימא שלה שממילא גם הם יגיעו בהמשך כפי שתוכנן ובנתיים היא תשמור על אחותה.

האחים התאומים של סבי והאחות של סבתי ניצלו בזכות הבריחה הזאת.

אחיה הבכור של סבתי הצליח להמלט בשלב מאוחר הרבה יותר ולהצטרף לפרטיזנים. שאר בני המשפחה - נרצחו.

האנדרטה לשואה במוסקבה פוסל ע”י פרנק מייסלר הפסל היהודי-ישראלי כשברקע מוזיאון בית הכנסת עם פסול שלו גם.

השלישי -

לאחר המעבר לחלק הרוסי, הוגלו סבי, סבתי, אבי הקטן ושני האחים והאחות - לסיביר, ביחד עם יהודים רבים אחרים.

הגברים הועבדו בעבודות דחק קשות וכך גם הנשים.

סבתי הבריחה עימה מעט תכשיטים מפולין שנועדו להמכר ולאפשר למשפחה לרכוש מזון בתנאי הקור והרעב ששררו והפילו חללים.

בהיותו בן שלוש לערך, אבי נותר ימים שלמים לבדו בצריף הקש ששימש למגורים כשהוא מקבל פרוסת לחם אחת בודדה ליום שלם.

אבי סיפר כיצד היה מחביא את הפרוסה במעילו ומחלק אותה לחתיכות ומנסה עד כמה שיוכל להשאיר כמה שיותר חתיכות לשעות מאוחרות יותר.

במשך שעות רבות התבקש הוא לשבת על בור שחפרה סבתי בצריף שם הוחבאו התכשיטים ..…

האנדרטה לשואה במוסקבה פוסל ע”י פרנק מייסלר

הרביעי -

סבי גוייס לעבודות בצבא הרוסי במרחק אלפי ק"מ.

לאחר שסבתי הפסיקה לשמוע ממנו, ולטענתה - עליה עמדה בתוקף עד יום מותה - בעקבות חלום שחלמה - לקחה היא את אחותה הילדה ואת אבי הקטן והחליטה שהיא חייבת לסוע לסבי 'על מנת להציל אותו'.

היא נסעה ברכבות של חיילים רוסיים במשך ימים ארוכים ולילות, אלפי ק"מ. החיילים ריחמו עליה ונתנו לה ולילדים מפיתם הדלה.

כשסבתי הגיעה לבסוף למחנה הצבאי וחיפשה את סבי, אמר לה הקצין שפגשה שהוא מניח שסבי 'התפגר' כבר ומכל מקום, הוא בצריף החולים המט ליפול.

סבתי מצאה את סבי גוסס בתנאים איומים והצילה את חייו.

גופו לא התאושש לחלוטין מפגעי המלחמה והוא נפטר בישראל בגיל 64.

החמישי והאחרון שרודף אותי מאז ששמעתי עליו -

בזמן שהגרמנים כינסו את כל יהודי סאנוק בכיכר לקראת המשלוח למחנה המוות, אחיה הבכור של סבתי נמלט והסתתר בתעלת הביוב מתחת לקהל היהודים שהובל לכיכר בבהלה.

בעודו מסתתר שם, שמע הוא לפתע וראה מבעד לסורגים את אחיו הקטן בוכה בכי מר ומחפש את ההורים שהלכו לאיבוד.

נפשו נקרעה וביסורים וחיבוטי נפש לא יצא הוא מהמחבוא.

הוא הצטרף לפרטיזנים, כמעט ונרצח אך שרד את המלחמה והגיע לארץ.

בימיו האחרונים זכרונו בגד בו והוא לא הכיר עוד את הסובבים אותו.

בבית החולים, בלילות, צעק הוא שוב ושוב באידיש מתוך שנתו לאחיו הקטן שהנה יוצא הוא אליו וייקח אותו להורים, מייד הוא בא..... מייד הוא בא.....

מה איום יותר מלהמשיך ולחיות את הזוועה הזאת שוב ושוב ושוב...…

תמונתו של hאורי מאנדרטת הנעליים

סיפורה של גלי

לזכרם של אחיותיה של אמי רות וולף ז"ל , ועדית מרגולינר (שיתכן וניצלה ולא מצאנו אותה). ולסבא וסבתא של אימי .

סבי וסבתי נגנו בתזמורת הם השאירו בת אחת אצל הוריה של סבתי ובת אחת אצל הורי סבי בברסלאו שהיתה שייכת אז לגרמניה סבתי היתה אז בהריון והם נסעו להופיע באיטליה כמה ימים אחרי פרצה המלחמה, וסבי וסבתי לא יכלו לחזור הם נשלחו לגטו באיטליה, אמי נולדה בתוך הגטו. בגלל שהיו באיטליה הם ניצלו, אחרי המלחמה הם חיפשו את הבנות, אך נאמר להם שכולם הושמדו. עדויות על רות מצאנו שהיא מצאה את מותה בטרזנשטאט יחד עם סבה וסבתה. עדית לא מצאנו עדויות יתכן ושרדה.

לאחר המלחמה הם עלו לארץ, לסבי וסבתי היה קשה בארץ אחרי המלחמה ואחרי כמה שנים אמי נשארה והם חזרו לגרמניה בתקווה למצוא את הבנות.

לפני שנתיים בקרתי בטרזנשטט היה עצוב לדעת ששם אחות של אימי וסבה וסבתה הושמדו. היה גם עצוב לראות שאתר היסטורי זה מוזנח ולא מטופל.

תמונה מהאינטרנט

ap51-2010-10-04_222519_xxxxxxxxxxxxxxxxx

עדותה של JENNY2

הראשון הוא אבא שלי ז"ל שאת מותו הטרי אני עדיין לא מעכלת. אבא נולד ב Braunschweig שבגרמניה ב 31.10-1925 , עבר עם משפחתו בגיל 7 לברלין וחווה כנגד עיניו את עליית והתחזקות השלטון הנאצי. במרץ 1939 הגיע לאנגליה במסגרת ה"קינדרטרנספורט" ובהמשך המשפחה האנגליה הטובה שפרסה עליו חסות הצליחו להביא לאנגליה גם את אמו (האלמנה) ואת אחותו.

מהו ה- Kindertransport ?

במסגרתו כ-10,000 ילדים יהודים יהודים מגרמניה, אוסטריה וצ'כיה מצאו מקלט בבריטניה ושרבים מההמארגנים שלו, ומהאנשים הפרטיים שהסכימו לשמש כ"ספונסרים" לאותם ילדים לא היו יהודים.

במקרה של אבא שלי- שנפרד מאמו האלמנה בברלין במרץ 1939 עם מזודה אחת ביד בדרכו לאנגליה ולעתיד בלתי ידוע - מדובר היתה במשפחה סקוטית ענפה מהמעמד הגבוה, נוצרים אדוקים, שהסכימו לשמש לו ולעוד נער מוינה כספונסרים. הגדילה לעשות אותה משפחה כאשר הצליחו איכשהו לארגן עבודה כעובדת משק בית ולהשיג אשרת כניסה לאנגליה לסבתא שלי ולהביא לאנגליה גם את דודתי שעוד קודם לכן נשלחה לבלגיה, רגע לפני שפרוץ מלחמת העולם השניה סגרה את נתיבי הים בין שתי הארצות. וכך, בניגוד לרובם המוחלט של הילדים שלא ראו יותר לעולם את בני משפחותיהם שנשארו מאחור באירופה, התאחדה באנגליה המשפחה הקטנה.

נכון, שלא כמו אלו שהסתירו יהודים בארצות הכבושות, אותם בריטים טובים לא נטלו על עצמם כל סיכון לעצמם או למשפחותיהם, אבל עדיין מדובר במבצע ההצלה רחבת ההיקף היותר שהתקיים טרם המלחמה, והוא בבהחלט ראוי לאזכור.

תמונה שרבקה ק. העלתה בלמטייל באשכול על שואה

ב 31.3.2015 לאחר אשפוז קצר הוא נפטר בלונדון בגיל 89 . הסוף היה מהיר וללא סבל ובתוך כל הכאב והקושי יש גם את הידיעה כי חי חיים ארוכים ומלאים וכן את המחשבה כי גורלו יכול היה בקלות להיות אחרת.

יש ועצם המוות בשיבה טובה היא כסוג של נצחון..

Trains to life- trains to death

תמונותיו של hאורי ליד תחנת הרכבת בברלין בפרידריכשטראסה

פסלו של פרנק מייזלס שבעצמו ניצול קינדר טראנספורט

השניה היא סבתא רבה שלי, אמה של אמא של אבא.

את העובדות ה"יבשות" ידעתי. על זה שהיא גרה עם סבתא, אבא והדודה שלי באותה דירה בברלין טרם עזיבתם, על זה שלא הצליחו להשיג עבורה אישור כניסה למדינה שלישית שתסכים לקלב אותה בגילה. על שהיא נשארה לבדה בברלין משם נשלחה למחנה טרזיינשדט.

במהלך השהות שלי בלונדון ניסינו אני ואחי המתגורר שם להתחיל קצת בעשיית סדר בניירות בבית של אבא. לא היה פשוט להפריד בין עיקר לתפל שכן הוא אגר הכל- חשבונות וביטוחים ישנים לצד מכתבים ותמונות, כתבות עיתון ומה לא.

ואז בתוך כל זה מצאנו חבילה של גלויות מצהיבות שכתבה סבתא רבה מגרמניה לשני הנכדים שלה בבריטניה בין מרץ 1939 ועד לפרוץ המלחמה בספטמבר אותה שנה, כשעוד התנהל שירות דואר סדיר בין המדינות. לראות במרחק כל כך הרבה שנים את כתב היד הקטן והצפוף, את החתימה "נשיקות, מסבתא" היה מצמרר ומטלטל. פתאום יש לה לא רק שם אלא עדות לקיומה, לגעוגועי למשפחה, למחשבות לכמהיות.

מעטפה נוספת ובתוכה החלפת מברקים קצרים ממאי 1942 - שהתנהלה איכשהו בחסות הצלב האדום. השפה לקונית, לא ריגשית, כאילו ידעו שתעבור הרבה עינים זרות, מתמקדת בחיי יום-יום ובכל זאת אלה מסמכים לצרוב את הלב ולחנוק את הגרון. שלושה חודשים לאחר מכן לפי הרישומים סבתא רבה נשלחה לטריזיינשדט, וכעובר חודש לטרבלינקה, שם "נקבע מותה", בתרגום מן הגרמנית.

ולא מרפות ממני המחשבות על אישה לא צעירה, בודדה כל כך בהתמודדותה עם הזוועות. סבתא שלי היתה ביתה היחידה ואחרי שהיא והנכדים עזבו את ברלין קשה לדמיין איך היא שרדה. אמנם שניים מאחיה המבוגרים נשארו גם הם מאחור בברלין לאחר שהילדים הצליחו לברוח, אבל היו כמוה חסרי עתיד או תקווה. אחד מהם,לאחר מות אישתו וכשהוא נודד מדירה צפופה אחת לשניה ויודע שהוא עומד כל רגע להישלח מזרחה, ניצל את החירות היחידה שעוד נותרה לו- לקבוע הוא ולא הנאצית את מותו- ושלח יד בנפשו.

ובנסיעה האחרונה שלה מזרחה ובחודש במחנה, כשלא היה לידה איש מאהוביה, אוכל רק לקוות שנאחזה בתקווה שמשפחתה תמשיך להתקיים ושיהיה מי שתזכור את שהיתה פעם נערה, אישה, רעיה, אמא, סבתא..

זכות וחובה לי גדולות להעלות כאן את סיפורה.

האנדרטה לשואה ביוהנסבורג-דרום אפריקה- WEST PARK

עדותה של יונה וקשת

אמי ואני היינו בברלין לפני חודש, והלכנו לסיור היהודי. היה קשה ומרגש, במיוחד באנדרטה שבתחנת הרכבת בגרונוולד (בתמונה). באחד הלוחות גילינו תאריך של משלוח יהודים שהתרחש בדיוק ביום הולדתה של אמי - 1.3.43.

אמי היתה בתם הבכורה של סבי ושסבתי ז"ל, ונולדה ב"מחנה עבודה" ("לאגר") באוקראינה. אחרי המלחמה עברה המשפחה להולנד, שם נולד דודי, וכשהיתה אמי בת שש עלו לארץ, כאן נולדה דודתי. אבותיהם של סבי ושל סבתי מתו במהלך מסעותיהם, והם מעולם לא סיפרו לנו את פרטי המקרה...כפי הנראה לא נותרו בהם כוחות, והמשפחה נאלצה להותירם מאחור, דבר שמעולם לא הרפה מהם. אמהותיהם זכו לעלות לארץ, ואם סבי האריכה ימים ואף זכתה לנינה (אניwink).

למרבה המזל אחיהם ואחיותיהם עלו לארץ עוד לפני המלחמה.

יום השואה תמיד קשה לי. ונראה כאילו כל שנה הוא קשה יותר, כאשר הסיפורים יוצאים לאור, גם אלה שבמשפחתי וגם אחרים, וההכרה מתקשה לספוג את כל הזוועה והכאב הזה, כשהוא מתרגם לסיפורים של אנשים.

לפני מספר שנים בתי הבכורה עשתה בביה"ס את "ספר המשפחה" (עבודת שורשים), ורק כך, בעקבות תחקיר שעשתה, עלה סיפור מחריד שמעולם לא שמענו קודם: אמי היתה אז תינוקת, וסבתי ז"ל נשאה אותה על ידיה כאשר סבי נתפס ברחוב, ביחד עם עוד חבורה של יהודים, ע"י חיילים אוקראינים. חייל אחד העמיד את כל היהודים בשורה, וככה, בשביל הכיף שלו - ירה בהם למוות, אחד כן-אחד לא - לנגד עיניה של סבתי. למזלנו הרב סבי היה מאלו שלא, אבל רק לנסות לתאר בראשי את הסצנה הזאת שעברו קורע אותי לגזרים.

עדותו של יערי:

בצד האישי שלי ... וקשה היה לשמוע הרבה סיפורים ... למרות שרק לאחרונה החלה הפשרה ...

אביה של אימי נרצח במיידנק ... יחד עם כל המשפחה שלו ... אמא שלי שתחייה, כתינוקת, הסתובבה באירופה יחד עם אימא שלה עד שהצליחה לעלות ארצה ב 1948.

אבא שלי ז"ל, שרוב משפחתו נרצחה בצ'רנוביץ (רומניה-אוקראינה), נמלט עם הוריו וסבתא שלו לבוקרשט ואח"כ הצליחו לעלות ארצה ב 1950.

מצ"ב לינק המתעד ראיון עם סבא שלי על ההיסטוריה שלו ושל משפחתו בשואה,,,

סבא שאני הכרתי כסבא למרות שהוא לא האב הביולוגי של אימי שאביה (סבא שלי,,,) ניספה בשואה עוד טרם נולדתי,,,והאימא שלה נישאה בשנית מיד לאחר המלחמה והוא זה שגידל את אימי כאבא לכל דבר,,,

היום נחשפתי לראיון הזה איתו בפעם הראשונה והצטמררתי,,,

מוזמנים להאזין לעדותו של דוד הובל (סבו של יערי)

עדותה של עדי ולדניצקי:

סבתי וסבי מהצד הבולגרי לא מספרים הרבה על השנים האלו של תקופת השואה אבל כן מציינים שוב ושוב שהסיבה היחידה ששרדו היא שהמלך הציל אותם . שמחתי לקבל חיזוק לכך מהעדות הזו .

סבתי ברטה גרינשפן גם היא מעולם לא דיברה על נושא השואה .

זוכרת ניסיון שלי כילדה לשאול אותה ומיד היא היתה מסתגרת בחדר , כורכת תחבושת על ראשה וטוענת שכואב לה הראש ויש לה מיגרנה .מבקשת מסבא שלי יוסף גרינשפן לתת לי שוקולד ולתת לה לישון ....

בחושים של ילדה הפסקתי לשאול .

רק לאחר פטירתו של סבי התגלה לנו שהיא סבלה ממחלת רדיפה וטראומת שואה ממנה לא התאוששה ואף טופלה נפשית . סבי הצליח להסתיר זאת מאיתנו , בנו היחיד ונכדיו , כל עוד היה עדיין בחיים .

אשר לסבי יוסף , הוא נעתר וסיפר לי לראשונה חלק מהפרטים הקשים כשעשיתי עבודת שורשים ודובבתי אותו לעזור לי לפתח את העץ ... (משפחה קטנה , אבא שלי הוא בנם היחיד) . אז שמעתי כיצד נספו שאר בני משפחתו וכיצד הוא ניצל כשקפץ מרכבת נוסעת אל השיחים וחמק מיריות החיילים אחריו .

מלבדו ומלבד אח אחד נוסף ששרד אך איבד רגל במלחמה , נספו כל שאר בני משפחתו .

לאחר שסבי סיפר לי , כנראה שמשהו נפתח אצלו והוא הסכים לתת עדות שאף פורסמה בספר שנכתב על העיירה שבה נולד בפולין שנקרא "פודוולצ'יסקה והסביבה" .

ברטה ויוסף גרינשפן יהי זכרם ברוך.

תמונות מהאינטרנט

#alt

miami_holocaust_memorial_1.jpg

אנדרטה לשואה במיאמי ביץ'

עדותו של אלי_88

אותו חלק של מוזיאון בפראג של ציורי ילדים ,הייתי שם עם אמא של אישתי -ילידת צכיה ,ניצולת מחנה טרזין ,הציורים הם של ילדי אותו מחנה ,היא מכירה את רוב הילדים שציירו את התמונות -מטרת נסיעתי עם אמא של אישתי היתה לכנס של ניצולי מחנות ההשמדה כשהם היו ילדים ,הם הובאו לאיזה בית ספר לתקופה מסויימת כדי להסתגל לאט לאט לחיים ,,,,,,שם פגשתי המון אנשים שמאד ששמחו לפגוש ישראלי ,,,,,

לגבי אותו מוזיאון יהודי בפראג ,אני זוכר את הקירות המכוסים בשמות יהודי צכיה שניספו בשואה ,אני זוכר שחיפשנו את שמות משפחתה של חמותי -ישבה באולם אשה די זקנה שאסרה את הצילומים -ואני כמו לא מבין מוצא את השמות ומצלם עבור חמותי -האשה ניגשה אלי והיא אומרת לי ,,נו פוטו ,ואני בסערת רגשות עצומה מתחיל לבכות מאותו קיר מלא שמות ואז האשה אומרת לי או -קי פוטו ,,,,לעולם לא אשכח.

תמונה של hאורי מהאנדרטה של פרנק מייסלר לזכר קינדר טראנספורט בברלין

עדותה של אמה:

גדלתי על סיפורי הגבורה,שירי המלחמה,מחנות שלא היה בהם זכר למליוני היהודים.על סיפורי סבתא,ואמא המשתיקה אותה "אל תפחידי את הילדים".רק כשהגענו ארצה,לאט,לאט התחילו לספר על מחנות העבודה,על השגת מזון למשפחה,על היותה בת 9 הצעירה בבנות,סוחבת שקי תפוחי אדמה,לא,לא פחדו לשלוח דווקא את הקטנה,מה כבר יעשו לילדה שנראת כצל של עצמה?על בניית הגשרים על פיצוץ הגשרים ובנייתם מחדש.על מוות מטיפוס.איך בן קובר את אמו והוא בן 15.היום לפעמים,סתם כך פתאום אמא מתחילה לדבר על התקופה ואני מפחדת כל כך מהלב שלה,הסוכר,הלחץ הנפשי ובשקט מנסה להרגיע.ואז היא שואלת: "ואיך תדעו?".
נדע,נעביר לדורות הבאים,נזכור לעד ולא נסלח.

מאז שנכתבו הדברים אמה של אמה הלכה לעולמה.

תמונתה של נירית מ-THONON LES BAINS השוכנת על גדות אגם LEMAN שפורסמה באשכול שפתח דובי ב-2015

עדותה של נילי שיצאה למסע לפולין עם תלמידיה ובתה התלוותה למסע:

להלן קטעים ממסעה .לקריאת האשכול במלואו לחץ כאן.

מאושוויץ המשכנו לבירקנאו, מחנה שבו תעשיית המוות הגיעה לשיאה.
לבירקנאו הגיע אבי , שהיה אז ילד, שטרם חג את יום הולדתו ה-14. הוא הגיע למחנה מפלצתי זה לאחר דרך ייסורים ארוכה, שהחלה בגטו ביאליסטוק, בו חיי שנתיים. כאשר חוסל הגטו הוא הועבר למחנה השמדה מיידנק, שבו נרצחו אמו, סבו, סבתו, דודיו ושאר המשפחה. ממיידנק הועבר עם אביו למחנה העבודה בילז'ין, שם נורה האב. כאשר חיסלו הגרמנים את בליז'ין הוא הועבר לבירקנאו, ועבר את הסלקציה של דוקטור מנגלה.
בבירקנאו הוא גר בצריף הילדים, שכבר לא קיים. תפקידו היה לחלק מזון לאסירים עם ילדים נוספים, כאשר כל הקבוצה הייתה רתומה לעגלת חלוקה.
מבירקנאו הוא הוצעד בצעדות המות למטהאוזן. שם שוחרר על ידי החיילים האמרקאים.
לצערי אבי נפטר כחצי שנה לפני מסעי הראשון, וכל מה שאני יודעת הוא מעבודת השורשים שכתבה בתי. אבי לא דיבר, ואני לא שאלתי.

התחנה הבאה- מחנה המוות מיידנק.
מזג האוויר היה קר מאוד. רוח חזקה נשבה כיאה למקום אפל זה.
גם מחנה זה משמש כמוזיאון, אך בו נכנסים למקלחות החיטוי וצופים בתא הגזים .
המקום הנורא מכל הוא הקרמטוריום, בו שרדו התנורים. הנורא מכל הוא שבצמוד לתנורים מיקם מפקד המחנה את האמבטיה שלו, כדי להנות מן החום שייצרו התנורים שבהם נשרפו הגופות. משמע: זה היה הג'קוזי שלו.
בהר האפר של הגופות, הנמצא במקום יש 7 טונות של אפר גופות, ובין היתר גם אפרה של משפחתי כולל סבתי, שמעולם לא הכרתי.

ארובת המשרפות במיידנק צילום של נילי

במשך המסע לא כתבתי דבר, ולפיכך דילגתי כעת על המקום, שבו כולנו בכינו, והוא נמצא לא רחוק מלנצוט.
המקום נקרא זבילוטובסקה גורה. בצמוד לישוב הפולני ישנו יער ובו נמצאים בורות, שבהם קברי אחים. כ- 8000 יהודים קבורים בקברי אחים של יהודים וכ- 2000 פולנים קבורים בקברי אחים של פולנים. הקבר האיום ביותר הוא קבר ענק של ילדים יהודים, שהושלכו חיים לבור ואז נורו ונרצחו גם באמצעות רימונים. מסביב לקבר תלויות תמונות של חלק מן הילדים הטמונים במקום.
המשלחת שלנו כללה קרוב ל-350 נפש. כולם הסתובבו במקום בשקט מופתי, כאשר רק קולות הבכי נשמעים. הייתה זו חוויה מצמררת.
במסעי הקודם הייתי ביער אחר שבו בורות ירי, וגם אז החוויה הייתה קשה ביותר.כמובן שבמקומות רבים בפולין ישנם קברים שכאלו.
סבתי,סבי ודודי מצד אמי מצאו את מותם בקבר שכזה בכפר הולדתם

הרחבה של רחל לבון:

באופן מקומי הנאצים עשו שימוש בשיטת הירי לבורות עד סיומה של המלחמה - למשל, בעיירה בוצ'אץ' שחלק מיהודיה גורשו למחנה ההשמדה בלז'ץ, נורו למוות אחרוני היהודים בגטו על גבעת הפדור שבפרברי העיר. בבוצ'אץ' נחפרו הבורות בסמוך למקורות המים של העיר ודם הקורבנות חלחל למי השתייה של העיירה. היהודים אולצו להוציא את גופות הנרצחים מן הבורות ולהעבירם למקום קבורה חלופי כדי להפסיק את זיהום המים.

כעשרת אלפים איש, ביניהם 800 ילדים, טמונים בקברי האחים הגדולים ביער בוצ'ינה, הסמוך לכפר זביליטובסקה גורה (Zbylitowska Ga) שבפולין.

הקורבנות נרצחו ביער בוצ'ינה (Buczyna) במסגרת האקציות של יהודי טרנוב הסמוכה. טרנוב הייתה בין הערים הראשונות שאליה נכנסו כוחות גרמניה הנאצית, בסמוך לפריצת מלחמת העולם השנייה וכיבוש פולין.

ב-8 בספטמבר של שנת 1939 נכבשה העיר. יום למחרת, כבר בערו מרבית בתי הכנסת בטרנוב. מסע ההרג וההתעללות ביהודי העיר נמשך בחודשים ובשנים שלאחר מכן, ובאמצע חודש יוני של שנת 1942, החלו האקציות למחנות השמדה בפולין.

ב-11 ביוני יצא המשלוח הראשון של כ-3,500 יהודים למחנה בלז'ץ, הראשון מבין שלושת מחנות ההשמדה שהופעלו על אדמת פולין במסגרת "מבצע ריינהארד" - התוכנית לחיסול יהודי אירופה.

בין ה-15 ל-18 ביוני נשלחו עוד כעשרת אלפים איש למחנה, שבדרום-מזרח מחוז לובלין. כ-6,000 מהם נרצחו בדרך - ביער בוצ'ינה: כוחות אס אס אילצו קבוצות של פולנים לחפור בורות ענק ביער. יהודי טרנוב הובאו למקום במשאיות, נורו למוות וגופותיהם הושלכו לבורות. [חלקות היהודים(מגודרים בגדר כחולה) -מומלץ לראות בתמונות באתר הבית ספרי משלחת תשע"א] בין הנרצחים היו כ-800 ילדים, מרביתם מבית היתומים של טרנוב.

בכניסה לשטח ההריגה בפולין ניצבת אנדרטה סמלית לזכר הנרצחים. במקום נמצאים שלושה קברי אחים התחומים באמצעות גדרות: הבור שבו טמונים יהודי טרנוב, קבר האחים של הילדים וקבר אחים נוסף של כ-2,000 פולנים שנרצחו עם השנים על ידי הנאצים.

השטח נמצא כיום באחריות עיריית טרנוב, שמקיימת בו מדי שנה (בדרך כלל בחודש נובמבר) עצרת לזכר הנרצחים - היהודים והפולנים.

בבית הקברות בוורשה – צילום של נילי

התחנה האחרונה- וורשה.
סיירנו בבית העלמין היהודי הענק, בו קבורים אישים דגולים וגם פשוטי העם. אחד הרגעים המרגשים- כאשר תלמידה בכיתת החינוך שלי מצאה באמצעות מפת בית הקברות הממוחשבת את קברו של אחד מאבות משפחתה.

מעבודת השורשים של בתי הבכורה למדתי שאבי נשלח יחד עם סבי למחנה עבודה, אבל שם המחנה לא היה ברור לי, בשל כתב ידה. גם היא לא יכלה לפענח את השם.
למדתי את השם בליז'ין רק כאשר חזרתי מפולין. לפני המסע ניהלתי התכתבות עם הממונה על היכל השמות, כיון שגיליתי ששמו של אבי נמצא ברשימת הנספים של מחנה מטהאוזן. הפנתי את תשומת לבה לכך שאבי מילא דפי עד בשנת 1999, וכי חסר דף עד שבוודאי מילא על אביו. כאשר הייתי בפולין היא מצאה את דף העד הזה שבטעות הוקלד בשם משפחה שונה. היא כתבה לי את השם השגוי, וכך ראיתי באמצעות אתר יד ושם את דף העד של אבי, ובו נכתב שהמחנה שבו נרצח אביו הוא מחנה בליז'ין.
מאז אני עסוקה בקריאת מידע על מחנה זה. לא מצאתי ערך בעברית על המחנה אלא זכרונות של אנשים שהיו במחנה. באחד מהם מצאתי שהמחנה נמצא כ-50 ק"מ מראדום.

האנדרטה בזבילוטונסקה גורה – תמונתה של נילי

עדותה של איריס ס.

בשבוע שעבר היינו בוורשה. 04/2015

עברנו בתחנות ההנצחה העיקריות של יהודי וורשה. מסע מורכב , מרגש , מצמרר ומטלטל.

אבל הייתה גם נקודה אישית. אחד הרחובות הראשיים בגטו היה רחוב Niska. אמו של בן זוגי נולדה בבית מס' 8 ברחוב הזה.

כיכר השילוחים - האומשלגפלאץ נמצאת ברחוב המקביל. המוזאון יהודי קרוב מאד גם הוא.

אחד הדברים שהיו חשובים לנו בביקור הזה , היה ניסיון לאתר את הכתובת. העיר כמובן נחרבה ונבנתה מחדש ,
אך שמות הרחובות ומיקומם נשמר. היום הרחוב הוא רחוב שיכונים אפרורי ורגיל. שום עדות לעבר...למרות זאת
היה מרגש להגיע ולמצוא את בית מס' 8.

צילום מפת הגטו שצילמה איריס

הרחבה של לבון רחל:

על גטו וארשה ניתן לקרוא כאן.

על מרד גטו וארשה ניתן וחשוב לקרוא כאן וכאן.

התמונה באדיבותה של ירדן

על מרד גטו וורשה חשוב לקרוא כי זו היתה הפעם הראשונה על אדמת אירופה שהתארגנה קבוצה של יהודים לפעילות אקטיבית מזויינת נגד הכוחות הגרמנים באירופה הכבושה. הם היו ללא אמצעי לחימה מיוחדים ובכל זאת לא יראו מהאויב מולו התמודדו.

אנדרטת מרד גטו ורשה בחסות האינטרנט

images?q=tbn:ANd9GcQFR6106emDazg1x2qsydy

עדותה של שירלי ט.(הפעם ללא סאבטקסט)

הסיפור הראשון - מופיע גם בחלקו בבלוג שלי על פריז.

https://www.lametayel.co.il/הנכם+מוזמנים+bienvenue+a+paris+יום+3

לסבתי, חיה שפר, ילידת ורשה, היו שתי אחיות גדולות ממנה שעברו לגור בפריז בשנות ה-20.

שתיהן הקימו שם משפחות וקיוו לעתיד נהדר ו"מודרני" יותר מהחיים בפולין.

לצערינו הגדול, שתיהן ניספו בשואה.

מרים לבית שפר, בעלה יצחק בראון ובנה גיל - נשלחו למחנה דראנסי ושם הוצאו להורג.

פריידל (פרידה ) לבית שפר - נשלחה גם היא אל מותה למחנה דראנסי עם בנה ז'ילבר

תמונתה של פריידל

פריידל היתה האחות הבכורה במשפחה - משפחת שפר. נולדה ב- 1905. לאחר נישואיה - שם משפחתה בראון.

מרים - האחות הצעירה ממנה - נולדה ב- 1905. מרים - לאחר נישואיה - שם משפחתה בראון. זו התמונה המשפחתית.

סך הכל היו שבעה אחים ואחיות במשפחה, כשסבתא שלי היתה כמעט הכי צעירה - נולדה ב- 1910.

הסיפור המשפחתי שלהם דומה לאלו מהסרטים "נקודת איסוף" או "המפתח של שרה" - גורלם של יהודי פריז בתקופת השואה, שנלקחו לאצטדיון החורף ביולי 1942 ומשם נשלחו למחנות הריכוז וההשמדה.

אנו מניחים במשפחה שגם הם נשלחו לאותו אצטדיון ארור - ומשם למחנה המוות.

בתה של פריידל, הלן, הצליחה לברוח לאיזור הכפרי והכירה שם בחור גוי. היא נכנסה להריון וילדה בן - ושמו ז'אן-לוק. התינוק נולד באסם, בתנאים קשים והלן לא שרדה את תלאות הלידה ונפטרה לאחר מספר ימים. גם כאן, הסיפורים במשפחה אינם מובהרים עד הסוף, וחלק מאיתנו חושבים כי ייתכן והלן נרצחה ע"י כפריים או אפילו בני משפחתו של חברה הגוי.

תמונתה של הלן

בכל אופן, ז'אן-לוק התינוק שרד והמשפחה הגוייה גידלה אותו.

לימים התחתן עם בחורה נוצריה, ונולדה להם בת. הנישואין לא החזיקו מעמד וז'אן-לוק סיים את חייו חולה ובודד.

בתו, פרדריק - היא הצאצא היחד ממשפחה זו. היא התחנתה עם בחור לא יהודי, ממוצא בולגרי ונולדו להן שלוש בנות.

אנו נמצאים בקשר הדוק עם פרדריק ומשפחתה ונפגשים מדי כמה שנים.

למרות שבנותיה הן לכאורה לא-יהודיות, הן מאד אוהבות את ישראל ומתגאות בקרובי משפחתם היהודים.

הסיפור השני - סיפורו של משפחתו של סבי, אברהם לנגלבן, גם הוא יליד ורשה, פולין.

אביו, יעקב, נפטר בגטו ורשה, ואמו - חיה (לבית גולצווייג) ושתי אחיותיו - רוזה ופלה נישלחו למחנה טרבלינקה וניספו שם.

למעשה, הוא היחיד שנותר ממשפחתו בחיים. הוא גם דאג להנציח מאוחר יותר בדפי-עד ביד-ושם את בני המשפחה שניספו בשואה.

(כשבני עידו ביקר בבמסגרת המשלחת הבית-ספרית לפולין והגיע לטרבלינקה - הוא קרא שם יזכור לכבודן.)

סבי וסבתי הספיקו לעלות ארצה בשנת 1935 והקימו בית בתל-אביב.

הם ניסו לשכנע את בני משפחתם שנשארו בפולין ובצרפת לעלות לארץ - אך לשווא.

סבא אברהם, שזכה לראות ולהחזיק בידיו את ניניו - בניי עידו ואמיר , נהג לומר שהם הניצחון שלו על הנאצים ועל מה שעוללו למשפחתו. זה היה האושר הגדול עבורו.

הסיפור השלישי - הוא סיפורו של אבי - פרופ' אריה גראבויס ז"ל.

אני מביאה אותו כפי שהוא סיפר לנכדיו (בניי) :

"נולדתי ב – 1930 באודסה שבברה"מ.

שם משפחתי "גראבויס" משמעותו בית קברות, והוא אחד מהכינויים שניתנו ברוסיה ליהודים כדי להעליבם ולהשפילם. אבל אבותיי נשאו שם זה בגאווה כי מה שהיה חשוב להם זה שיהיו אנשים ישרים המצליחים בכל מעשיהם.

כילד, גרתי ברומניה וסבלתי מהאנטישמיות שגברה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. בדרכי לבית הספר נהגו ילדים גויים להעליב אותי ולהרביץ לי. כשהייתי בכיתה ב' הייתי תלמיד מצטיין, הראשון בכיתה, ובכל טקס סיום השנה נהגו לתת לתלמיד הראשון המצטיין בכל כיתה פרס מתנה- ספר. ואני זוכר, שלפני זה, המנהל קרא להוריי לבוא אליו והוא סיפר להם על הישגיי, ושיבח אותם על כך, אבל, אמר שאני לא אקבל את הפרס כי העם הרומני לא חייב לשלם את מחיר הספר בשבילי. כמובן, ההורים שלי קנו את הספר כדי שאני אקבל פרס, כפי שהגיע לי, אבל אני זוכר היטב את הרגשת ההשפלה.

בתחילת תקופת השואה הייתי ילד כבן. 11 בסביבה בה גרתי החלו להתקיף את היהודים, להרוג אותם ולשלחם למחנות ריכוז. באחת הערים הסמוכות ריכזו את היהודים בבית-מטבחיים והרגו אותם. שחטו אותם כמו בהמות. כאשר הורי שמעו שהורגים יהודים ושולחים אותם למחנות-ריכוז, הם נכנסו למחבוא - מרתף, שבו הסתירו אותי ואת אחי הצעיר, איזי. המרתף היה מתחת לבניין בו היו חיילים גרמנים, לכן היה אסור לנו לצאת ממנו. היה אסור לנו לשחק ולדבר בקול רם. כתוצאה מכך, לא יכולתי ללכת לבית-הספר כמה שנים, ולמדתי בעצמי בלילות. כשהיה חושך מוחלט, יצאו ההורים שלי מהמרתף בסתר, וקנו אוכל אצל נוצרים טובים שעזרו להם תמורת כסף.

והנה, כעבור שלוש שנים, היו הפצצות והחיילים הגרמנים החלו לברוח. שמענו את קולות המלחמה מבחוץ ויצאנו מהמרתף. פגשתי בחוץ חיילים רוסים שבאו לשחרר אותנו, וכיוונתי אותם למקומות החשובים אליהם היו צריכים להגיע ולכבוש. בשל כך, שיבחו אותי והרשו לי להצטרף לבית-ספר תיכון, שם השלמתי מהר מאד את כל חומר הלימוד."

"הוריי הקפידו למרות השואה והמצב הקשה, להכין אותי לבר מצווה, ובשבת, בפרשת "בלק" יצאנו מהמחבוא (שזה היה מעשה מסוכן), בשנת 1943, והלכנו לבית הכנסת שנהגנו לבוא אליו בחגים, ושם עליתי לתורה."

פרט זה חשוב לנו במיוחד, משום ששלושת בניי (התאומים עידו ואמיר ואחיהם הצעיר תומר) נולדו בתאריכים סמוכים לתאריך העברי של אבי - ולכן ההפטרה שלהם היא פרשת בלק, בדיוק כמו סבא שלהם. זו היתה מעין סגירת מעגל – סבא אריה ציין את בר המצווה שלו תחת איום ופחד ואילו נכדיו חוגגו את בר המצווה שלנו על אדמת מדינת ישראל, בגאווה ועם ראש מורם.

בנוסף קוריוז קטן :

שם משפחתה מבית של אמי כרמלה הוא "לנגלבן" – פירושו "חיים ארוכים".

כשהורי התחתנו, גראבויס עם לנגלבן – "בית קברות" עם "חיים ארוכים" – היה זה עוד ניצחון של הרוח ושל האהבה.

האנדרטה לשואה בפריס ששירלי צילמה

העדות של חברתי הטובה ד”ר אדלה מורנו שופך אור על גורל יהודי בולגריה

חברתי הטובה ד"ר אדלה מורנו גדלה בבולגריה וחוותה עם משפחתה את השואה.

מדיכוי ושואה – לתקומה. אדלה מדריכה בהתנדבות במוזיאון הילדים בחולון ב"דיאלוג עם הזמן":

"בתקופת מלחמת העולם השנייה גרה משפחתי בעיר וידין בבולגריה. בתקופה זו בולגריה הייתה בת ברית של ממשלת גרמניה הנאצית והיטלר דרש מהמלך הבולגרי, פרדיננד, לשלוח את היהודים ל"מחנות עבודה" בגרמניה כדי לעזור במאמץ המלחמתי של הגרמנים.
המלך סירב לדרישה בנימוק שהיהודים יכולים לסלול כבישים ומסילות ברזל בבולגריה, כדי שהצבא הגרמני יעבור בדרך למזרח. הסיבה האמיתית לסירוב היתה התנגדות העם והכנסייה הבולגרית לגירוש, ובכך למעשה הציל המלך את יהודי בולגריה.
גם אבי נלקח למחנות העבודה בבולגריה, ולאחר שנה חזר הביתה ושב לנהל את מפעל הרהיטים אשר היה ברשותו. במקביל, החל לעזור לפרטיזנים שנלחמו בצבא הגרמני.

בספטמבר 1942 אבי ארח בבית את מפקד הפרטיזנים של הגדוד הצפוני הבולגרי והיוגוסלבי, בויין ז'ונוס, אשר היה זקוק לטיפול רפואי. כעבור חודש עזב בויין את הבית מוסתר בעגלת חציר, אך הוא נתפס על ידי השוטרים והעגלון סיפר שלקח אותו מהבית שלנו.
את אבא שלי אסרו, חקרו בעינויים קשים כדי שיגלה עם מי הוא קשור במחתרת. הוא לא גילה שום מידע והתביעה דרשה עבורו גזר דין מוות. אמי ביחד עם הקהילה היהודית הפעילו את כל הקשרים והכספים הדרושים להגן על אבי. הקשרים בין הבולגרים והיהודים היו טובים מאוד. בסופו של דבר, העונש שנגזר על אבי היה 25 שנות מאסר.

באותו זמן פורסמה גם גזרה שליהודים אסור לצאת מהבית. העוצר היה כללי מלבד שעתיים ביום בהן ניתן היה לצאת ולהצטייד במזון. הייתי בת חמש ורציתי לשחק עם בני דודיי. אמי הרשתה לי לעבור דרך הפתחים שהיו בחצרות הבתים כדי להגיע לבית של דודתי ולשחק שם. בדרך הייתי צריכה לחצות רחוב אחד. יום אחד רצתי ברחוב בזמן ולא ראיתי שבקצה הרחוב עומד חייל גרמני. החייל ראה אותי וצעק לי לעצור. כמובן שרצתי יותר מהר והספקתי להיכנס לחצר ביתה של דודתי לפני שתפס אותי. עד היום אני זוכרת את הפחד ואת הדודה מביאה לי מים ומרגיעה אותי.
אמי נשארה עם שני ילדים, אני ואחי הקטן, בלי פרנסה ובלי אבא. היא הלכה לראש העיר ובקשה שיאפשר לה לנהל את מפעל הרהיטים של אבא כדי לפרנס אותנו. ראש העיר נעתר לבקשתה בתנאי שיתלווה אליה שוטר בכל בוקר בדרך למפעל ובשעות אחר הצהריים בדרכה הביתה. אמי ניהלה את המפעל שלנו במשך שנתיים. הייתה לנו פרנסה וכך גם יכולנו לעזור לחברי קהילה אשר היו בעוצר.

כעבור שנתיים הצבא הגרמני נסוג, הרוסים רדפו אחריהם והגיעו לעירנו. הם שחררו את האסירים, וביניהם היה גם אבי.
כשאבי חזר הביתה, ברגע הראשון לא הבחנתי בו. הוא התקרב אלינו וקפצתי עליו בשמחה. הוא הרים אותי על הידיים בנשיקות וחיבוק גדול.

המשטר החדש שפט את משתפי הפעולה עם הגרמנים בזמן המלחמה. גם ראש העיר עמד למשפט. אמי העידה לטובתו והוא לא נענש.

לשמחתנו הרבה עלינו לארץ ב-1949 ביחד עם אבא שלי שגם ידע עברית ועזר לנו ללמוד את השפה מהר".

האמא של אדלה הלכה לעולמה בשיבה טובה בת 101 לפני כחודש וזכתה לראות נכדים ונינים. אין ספק שזהו הנצחון הפרטי של משפחתם.

זהו הפסל של הפטריארך סטפן שזכה לתואר חסיד אומות עולם במעשיו להצלת

יהודי בולגריה שצולם על ידי בביקורי בבולגריה ב-2010.

הפסל מוצב בעיירה שירוקה לוקה בבולגריה. צולם על ידי.

האבנים הקטנות ששומרות על הזיכרון – הסבר של שפטשפט מ-2013 על אבני הנגף
כשהולכים על מדרכות ברלין רואים אותן, בוהקות בצבען הזהוב, או שנתקלים בהן, מפני שהן בולטות מעט מעל פני הקרקע.
כשמנסים לקרוא מה חרות עליהן, מרכינים מבלי להרגיש את הראש. רק אז מגלים שבדיוק שם, מול אותו בניין או חנות, גר פעם יהודי שנספה בשואה. "אבני הנגף" של האמן הגרמני גונטר דמניג נועדו להפר את שגרת חיינו ולאלץ אותנו לזכור.

ניתן למצוא אותן בכל רחבי גרמניה. מול בתי מגורים, בחצרות בתי ספר ובכניסות לחנויות יוקרתיות, מבצבצות להן בצבע זהוב בוהק, בולטות מעט מעל פני המדרכה, כ-9,000 "אבני נגף".

כל אבן נגף, (stolpersteine בגרמנית) היא למעשה גל-עד קטן, אנדרטה פרטית לקורבן שואה שהיה קשור למקום בו הונחה.

האנדרטאות הצנועות הללו פזורות כיום בכ-1,900 כפרים וערים ברחבי גרמניה. על 100 סנטימטרים רבועים מצויינים באופן צנוע רק השם, תאריך הלידה ותאריך ונסיבות מותו של הקורבן שהתגורר, עבד או למד באותה כתובת. אך דווקא הפשטות של אבני הזיכרון הללו היא הסיבה להתפשטותן המהירה, והעובדה שניתן למצוא אותן כיום בכל רחבי גרמניה היא סוד יעילותן.

ראשיתו של סיפור ההצלחה בתערוכה של האמן הגרמני גונטר דמניג לפני כ-16 שנים. אז הניח לראשונה סרט של כ-16 קילומטר לאורך שביל ששימש את הנאצים במאי 1940 כדי להוביל אלף צוענים מהעיר קלן שבמערב גרמניה לקרונות הרכבת הנוסעת מזרחה אל מחנות ההשמדה.

"זו הייתה חזרה כללית לקראת השמדת היהודים", מסביר דמניג את חשיבות האירוע בשיחה עם ynet. הגרמנים רצו לבחון כיצד ניתן להוביל אנשים על גבי משאיות לרמפות ומשם לתוך הרכבות שהובילו מאוחר יותר מיליוני יהודים אל מותם. "אבל אחת הנשים, שהתגוררו באותה עת בשכונה, התחילה להתווכח איתי", מספר דמניג. האישה טענה שבשכונה כלל לא גרו צוענים. "כשהראיתי לה את המסמכים שגיליתי במחקר שלי, היא הופתעה. אז הבנתי את החשיבות שבאנדרטאות הפרטים הללו".

דעת דמניג, כמו לדעת רבים אחרים, לפרוייקט יתרון בולט אחד: "כשבונים את האנדרטאות הגדולות, אפשר לבחור פשוט לא להגיע לשם או להניח זר פעם בשנה". אבל לדמניג חשוב להראות שאנשים שיתפו פעולה לכל הפחות באופן סביל עם הנאצים; שהיו צריכים לדעת שהשמדת היהודים התרחשה בכל שכונה בארצם.

ולכן הוא מציב כיום את אבני הנגף שלו, שבולטות מעט מעל פני המדרכה, בעזרת מימון ציבורי או פרטי מול הבתים בהם גרו קורבנות הנאציזם בגרמניה. "זכר הקורבן ממשיך להתקיים כל עוד ששמו לא נעלם", מסביר דמניג את המניע העיקרי שעומד מאחורי יצירות האומנות, שהפכו עם השנים למפעל חייו.

הוא עדיין חורט כל שם בעצמו על קוביות הפליז, ומודה שלפעמים זולגות דמעות מעיניו כשהוא לומד על גורל הקורבנות: "חשוב לי שזה לא יהפוך למפעל זכרון תעשייתי, לכן אני עושה כמעט הכל לבד".

המימון להנחת אבני הנגף מגיע לרוב ממועצות אזוריות או מהציבור הרחב. לדמניג חשוב להפוך את תהליך הנחת הגל-עד לפרויקט למידה, במיוחד עבור הנוער. כך נולדים בבתי ספר מיזמים, שבמסגרתם התלמידים לומדים על גורל אחד הקורבנות שהתגורר בקרבתם, ודרך סיפורו האישי מרחיבים ומפנימים את מה שאירע בתקופה האפלה ביותר בהיסטורית ארצם.

חייבים לזכור את כולם

"בכיתה י' למדנו על השואה, והמורה סיפרה לנו על הפרויקט. הסתבר מאוחר יותר, שבתוך מבנה בית הספר התגורר בזמנו יהודי בשם וולטר לוונתל. מיד הכיתה החליטה שאנחנו רוצים להניח לזכרו אבן נגף", סיפר ל-ynet כריסטיאן שטיינברג, כיום בן 20, תלמיד לשעבר בתיכון "אריך פריד" שבברלין.

תלמידי בית הספר, שבו לא למד אף לא יהודי אחד, נרתמו למשימה. הם אירגנו הקרנה של סרטי שואה, ודמי הכניסה שימשו אותם כדי לקנות את אבן הנגף הראשונה, שעלותה הייתה כ-500 ש"ח. "אלא שעם התקדמות הפרויקט הסתבר שבבניין גר לא רק יהודי אחד, אלא 14, שכולם הוכנסו למשלוח לאושוויץ ונרצחו שם. אז החלטנו שלא די באבן אחת, וחייבים לזכור את כולם", אומר שטיינברג.

במשך שנתיים, הזמינו תלמידי בית הספר עדי ראייה, ביקרו בגנזכים וארגנו אירועים כדי לאסוף את הכסף הדרוש להנחת 13 אבני הנגף הנוספות. כיום מונחות 14 אבנים בורקות בכניסת הבניין. "הרבה אנשים נעצרים שם וקוראים אותן. דבר כזה בולט לעיי", אומר שטיינברג.

דווקא בקהילה היהודית, היוזמה הפרטית של דמניג נתקלה תחילה בהתנגדות גדולה. נשיאת הקהילות היהודיות בגרמניה, שרלוטה קנובלוך, שפכה קיטונות של ביקורת על הפרויקט ואמרה ש"חייבת להיות דרך אחרת להיזכר בקורבנות השואה מלבד צורה אותה ניתן לרמוס ברגליים".

אך קרובי משפחה של קורבנות שואה אינם שותפים לדעת קנובלוך, ורבים מהם החלו לממן הנחת אבן נגף לזכר יקיריהם. דמניג מצידו משיב לביקורת בדרך מקורית: "כל אחד שנעצר ליד אבן נגף וקורא אותה, בעצם מרכין את ראשו לזכר הקורבן".

הוא מספר שבחלק מהשכונות, ובמיוחד בחנויות שהולאמו מבעלות יהודים, הייתה התנגדות של תושבים או הבעלים להנחת האבנים. "אבל כ-80 אחוז של הציבור תומך בי תמיכה נלהבת", מעריך דמניג, שבכל זאת כבר קיבל שני איומים על חייו. הוא נחוש להתמיד במפעלו. "אני כבר לא מסוגל לעשות משהו אחר". למרות ההתנגדות ההתחלתית הפרויקט, שקיבל את ברכת מוסד "יד ושם", צובר תאוצה. השנה דמניג יתחיל להניח אבני נגף גם מחוץ לגרמניה.

לתלמיד לשעבר שטיינברג הפרויקט שינה את הדרך בה הוא חושב על השואה. "למדתי הרבה. מה שמפתיע במיוחד הוא שפתאום התחלתי לשים לב לכל אבני הנגף האחרות שמונחות ברחבי ברלין. אז הבנתי שזה קרה בכל מקום. איך הם יכלו לא לראות את מה שקרה?"

התרגשתי מהפיכת אבני הנגף-האנדרטה הקטנה וחלק מאנדרטה גדולה לזכרון מודרני בסיסי- חלק ממה שאנו דורכים עליו- האדמה היסוד -כשאנחנו מסתכלים- אנו רוכנים שאנחנו דורכים על זה- אנחנו גם ממרקים את זה.

וכל אבני הנגף- פזורות להן במקומות שגרו בהם אנשים- ושמם חקוק באבן.

R.O -מספרת על מציאת אבני הנגף של משפחתה באשכול מ-2012 של ברנדי כאן.

ג'ני, לא תאמיני מה עשית לי עכשיו, כשאת כותבת על כך שמשפחת אביך מונצחת בעיר בצפון,

לפתע עלה בדעתי שאולי גם משפחת אבי מונצחת בעיר שבו נולד בגרמניה, בגוגל כתבתי

שם העיר עם המילה אבני נגף , כמובן בגרמנית, והנה רשימה, וברשימה לא אבי ואחיו שהגיעו לארץ,

אבל הסבים שלי , אחיו של אבי ובני משפחתו שנרצחו , דודנים , מה אומר לך, לבי החסיר כמה פעימות , ביקרתי בעיר זו לפני הרבה שנים ונראה לי שעכשיו אני חייבת להיות שם ולראות במו עיני את האבנים האלה.
אם עד לפני דקות אחדות הסתכלתי על הפרוייקט הזה מהצד, לפתע אני חשה חלק מזה , התחושה די

מעצימה את היחס שלי לפרוייקט.
כאשר עמדתי מול האבנים האלה לפני שנתיים וחצי בפרייבורג , ולפני חצי שנה בברלין, התרגשתי למרות
שלא הכרתי את השמות , כרגע אני ממש מרגישה שבוער לי בעצמות לעמוד מול שמות המשפחה ולהניח פרח.
תודה ג'ני שפקחת את עיני.

איך ג'ני- JENNY 2 מצאה את אבני הנגף של משפחתה?

נכנסתי לרשימה שבאתר הבית של הפרויקט, בקישור שברנדי נתנה כאן, אך שם העיר שלה לא

הופיע שם. ניסיתי להקליד בגוגל את שם העיר בצירוף המילה Stolpersteine , והינה וישר

הגעתי לדף באתר העיריה העוסק בפרויקט, והמכיל רשימה שמית.

וכך גיליתי כי רק בינואר השנה הונחה אבן על שמה המציין את התאריכים המדויקים ב 1942

בו נשלחה לטרזיאנשדט וכעבור חודש (ויומיים) לטרבלינקה. עד כה היה ידוע שהיא נשלחה

מזרחה בטרנספורט ב 1942, אך הפרטים - המצמררים בדיוקם הגרמני - חדשים.

ולכל אלה שעכשיו מחפשים בעקבות הדיון, אני מציעה לחפש כמוני לפי שם העיר בצירוף שם

הפרויקט או פשוט לחפש ישירות את אתר הרשמי העיריה הרלוונטית (תנסו שם העיר + stadt )

ולפנות אליה.

עדותה של ריבה גוארון אמו של צביקה כפי שמסרה ל”יד ושם”

(צביקה ברוב אדיבותו העביר אלי את עדותה).

היות והסרטון הינו רכוש יד ושם איני יכולה להביא את העדות המוקלטת אביא לכם כאן תמצית עדותה.(בעת כתיבת הכתבה ריבה עוד היתה בחיים. באפריל 2016 נפטרה ובאותו יום הגיחו לעולם זוג תאומים – דור ההמשך.)

להלן סרטון על הקורות של היהודים מרומניה שהוגלו לטראנסניסטריה שהיתה על גבול מולדובה של היום לאוקראינה.

תוך כדי צפייה בסרט לעיל לפתע ראיתי את עדותה של סוניה פלטי. נדהמתי לראותה. זו אימו של ילד בשם עדי פלטי שלמד איתי בבית ספר עממי “המגינים” בחולון. המשפחה הזו גרה באותו בניין שגרנו כשהייתי ילדה בבית הורי - כניסה אחת לפנינו. כמובן, כפי שהיא אומרת בסרט היא הרגישה שעליה לשתוק. אז מעולם לא סיפרה לנו על מה שעברה בטראנסניטריה. כל שידעתי על האם שהיא היתה כותבת בעיתון. מתברר כי היא כתבה ספר בשם אל מעבר לדנייסטר נערה בארץ גזירה.

להלן עדותה של ריבה גוארון שנולדה בעיירה בשם הרצה – HERTZA שהייתה שייכת אז לרומניה והיום לאוקראינה. היא ילידת ט”ו בשבט 1926 לאבא הרש ושהיתה לו חנות לתבואות. בעירה היו הרבה יהודים שהלכו לבית הכנסת ושמרו על המסורת היהודית. בסוף 1939 באו הרוסים לעיירה ולקחו חצי מהתושבים לסיביר. כשזה קרה היא היתה רק בת 13. בשנת 1941 באו הגרמנים והרומנים שעשו יד אחת איתם, ריכזו את היהודים בבית הכנסת ולקחו אותם לצעדה- צעדת מוות. הוליכו אותם ברגל ילדים נשים וטף לטרנסניסטריה.מי שלא יכול היה ללכת הגרמנים ירו בו. הם נאלצו לחצות את נהר הדיינסטר וחלק מהאנשים נפלו ומתו בעת החצייה. ההורים לקחו אותה חלק מהדרך על הידיים כי לא היה לה כוח ללכת. הם הגיעו לקולחוז לדיר חזירים שלא היו לו חלונות והיה בו מאד קר בחורף.הנעליים התבלו אז עטפו בנייר עיתון את הרגליים. באותו דיר חזירים הצטופפו הרבה משפחות. אפילו שמיכות לא היו להם להתכסות וכך התהלכו בלבוש לא הולם בחורף של אוקראינה. האמא שלה חלתה בטיפוס הבטן ושכבה ברוב הימים. לא הצליחו להשיג לה רופא ולא תרופות. אביה היה מחפש אוכל עבורה ועבור שתי אחיותיה הקטנות ממנה. הוא גם היה מחפש עבודות להתפרנס. לילה אחד ירו באביה ברגל. הרגל התנפחה מאד ומהזיהום הוא נפטר. האמא נפטרה ונערכה לה לוויה. כששבה מהלוויה לדיר חזירים לא מצאה איש. היא “בילתה” 3.5 שנים בטראנסיסטריה בתנאי הקור, מחסור חמור באוכל ועם הרבה יאוש ודכאון מהחיים האלה. אח”כ נלקחה לבית יתומים.

כשהגיעה לארץ חיה בקיבוץ חניתה מ-1945 ועד 1969.

זו עדותה של ריבה הכה מצמררת ,בתמציתיות, שמשקפת את חיי היהודים והילדים בילדות שנגזלה ממנה ,שלא היתה לה.

להלן שיר הפרטיזנים

נפקד כאן בכתבה מקומה של יהדות צפון אפריקה שלגביה לא קיבלתי עדויות מחברי פורום אבל חייבים להזכירה. ניתן לקרוא עליה כאן וכאן.

כדאי לקרוא את הכתבה של ינינה שסיירה בפולין בחברת בתה 10/2015. היבטים מעניינים על המסעות לפולין של הילדים ושל האם ששולחת את בתה למסע כזה.

אשמח אם מישהו מאנשי הפורום שיש לו עדות מארצות מרוקו, תוניסיה או לוב יפנה אלי למתן עדות.

להלן שיר של חנה סנש שנירית הביאה באשכול שפתחה זיוה על השואה מ-2010 כאן.

שירה הראשון של חנה סנש,
עוד לפני שהתבררו זוועות השואה (ערב יום הכיפורים 1940)

לחפש בן אדם, מאת חנה סנש

במדורות מלחמה, בדליקה בשריפה,
בימים סוערים של הדם,
הנני מבעירה פנסי הקטן,
לחפש, לחפש בן אדם.

שלהבות השריפה מדעיכות פנסי,
אור האש מסנוור את עיני,
איך אביט, איך אראה, איך אדע, איך אכיר,
כשהוא יעמוד לפני?

תן סימן אלוהים, תן סימן על מצחי
כי באש, בדליקה ובדם
,כן אכיר את הזיו הטהור, הנצחי
את אשר חיפשתיו: בן אדם.

השיר “הקיץ האחרון” משקף יותר מכל בעייני את הדמעות והכאב מהמוות בשואה וממות החיילים

שנלחמו על תקומת המולדת.

בחרתי לפרסם את הכתבה ביום העצמאות ה-67 למדינת ישראל כיון שאני מוצאת קשר ישיר בין

השואה של העם היהודי לבין התקומה בארץ ישראל והקמת מדינת ישראל. כתבה מאד מעניינת של דן מכמן על קשר זה כדאי לקרוא כאן. דן מכמן הוא פרופסור מן המניין במחלקה לתולדות ישראל וראש המכון לחקר השואה ע"ש ארנולד וליאונה פינקלר באוניברסיטת בר-אילן, ומכהן כראש המכון הבינלאומי לחקר השואה ביד ושם.

משלחת של קציני צה”ל בעת ביקור בפולין בבירקנאו התמונה באדיבותה של ירדן ש. שצילמה אותה מסמלת יותר מכל “אנחנו כאן”

אשמח לקבל את תגובותיכם, הארותיכם והערותיכם ולכל הרחבה או עדות

נוספת שאינה מופיעה כאן וחשוב שתזכר לעד.

הכתבה “השואה בראי החברים בפורום 2016 “ לחץ כאן!!!

אהבת? הנה ההזדמנות שלך לפרגן

רוצה לעקוב אחר הבלוג של לבון רחל קולומבוסית?

הפוסט הבא ›
חולון - גני סיפור חדשים בעיר הילדים  הקסומה
חולון - גני סיפור חדשים בעיר הילדים הקסומה
מתוך הבלוג של לבון רחל קולומבוסית
02-05-2015
קרא מאוחר יותר
‹ הפוסט הקודם
איסלנד- היא המדינה שביקרתי בה והייתי חוזרת אליה היום!!!
איסלנד- היא המדינה שביקרתי בה והייתי חוזרת אליה היום!!!
מתוך הבלוג של לבון רחל קולומבוסית
01-04-2015
קרא מאוחר יותר
לכל הפוסטים של לבון רחל קולומבוסית »

תגובות

רוצה להגיב לזה? יש להתחבר לאתר:

 

תיעוד נדיר ומרגש - מודה לך ירדן מקרב לב!!!

***בבלוג שלי תוכלו לקרוא על ארצות מערב ומזרח אירופה, סקנדיביה, אסיה התיכונה, סין, יפן, מרוקו, דרום אמריקה ודרום אפריקה, בוצואנה וזימבבואה וכתבות רבות על ישראל וירושלים בפרט ולאחרונה גם על השואה ואיסור האכלת ציפורים בלחם*** לחצו על הבלוג מטה***
היכנסו לבלוג שלי באתר למטייל
השב  · 

תיעוד נדיר ומרגש

ירדן
השב  · 

לצביה היקרה!!!

***בבלוג שלי תוכלו לקרוא על ארצות מערב ומזרח אירופה, סקנדיביה, אסיה התיכונה, סין, יפן, מרוקו, דרום אמריקה ודרום אפריקה, בוצואנה וזימבבואה וכתבות רבות על ישראל וירושלים בפרט ולאחרונה גם על השואה ואיסור האכלת ציפורים בלחם*** לחצו על הבלוג מטה***
היכנסו לבלוג שלי באתר למטייל
השב  · 

למטייל המתמיד היקר לי כל כך!!!

***בבלוג שלי תוכלו לקרוא על ארצות מערב ומזרח אירופה, סקנדיביה, אסיה התיכונה, סין, יפן, מרוקו, דרום אמריקה ודרום אפריקה, בוצואנה וזימבבואה וכתבות רבות על ישראל וירושלים בפרט ולאחרונה גם על השואה ואיסור האכלת ציפורים בלחם*** לחצו על הבלוג מטה***
היכנסו לבלוג שלי באתר למטייל
השב  · 

רחל היקרה

צביה מטיילת
השב  · 

הכתבה בנושא השואה !

מעל 200 טיפים בנושא בודפשט- מוזמנים לצפות בטיפים העדכניים ביותר של העיר !
היכנסו לבלוג שלי באתר למטייל
השב  · 

ליערי מודה לך על השיתוף המצמרר ומרגש!!!

***בבלוג שלי תוכלו לקרוא על ארצות מערב ומזרח אירופה, סקנדיביה, אסיה התיכונה, סין, יפן, מרוקו, דרום אמריקה ודרום אפריקה, בוצואנה וזימבבואה וכתבות רבות על ישראל וירושלים בפרט ולאחרונה גם על השואה ואיסור האכלת ציפורים בלחם*** לחצו על הבלוג מטה***
היכנסו לבלוג שלי באתר למטייל
השב  · 

לאנשי הצפון - מודה לך על הערכתך!!!

***בבלוג שלי תוכלו לקרוא על ארצות מערב ומזרח אירופה, סקנדיביה, אסיה התיכונה, סין, יפן, מרוקו, דרום אמריקה ודרום אפריקה, בוצואנה וזימבבואה וכתבות רבות על ישראל וירושלים בפרט ולאחרונה גם על השואה ואיסור האכלת ציפורים בלחם*** לחצו על הבלוג מטה***
היכנסו לבלוג שלי באתר למטייל
השב  · 

ליונית מודה לך על תגובתך המרגשת!!!

***בבלוג שלי תוכלו לקרוא על ארצות מערב ומזרח אירופה, סקנדיביה, אסיה התיכונה, סין, יפן, מרוקו, דרום אמריקה ודרום אפריקה, בוצואנה וזימבבואה וכתבות רבות על ישראל וירושלים בפרט ולאחרונה גם על השואה ואיסור האכלת ציפורים בלחם*** לחצו על הבלוג מטה***
היכנסו לבלוג שלי באתר למטייל
השב  · 

לאורי היקר - תודה!!!

***בבלוג שלי תוכלו לקרוא על ארצות מערב ומזרח אירופה, סקנדיביה, אסיה התיכונה, סין, יפן, מרוקו, דרום אמריקה ודרום אפריקה, בוצואנה וזימבבואה וכתבות רבות על ישראל וירושלים בפרט ולאחרונה גם על השואה ואיסור האכלת ציפורים בלחם*** לחצו על הבלוג מטה***
היכנסו לבלוג שלי באתר למטייל
השב  · 

לאמה היקרה - חן חן על הערכתך!!!

***בבלוג שלי תוכלו לקרוא על ארצות מערב ומזרח אירופה, סקנדיביה, אסיה התיכונה, סין, יפן, מרוקו, דרום אמריקה ודרום אפריקה, בוצואנה וזימבבואה וכתבות רבות על ישראל וירושלים בפרט ולאחרונה גם על השואה ואיסור האכלת ציפורים בלחם*** לחצו על הבלוג מטה***
היכנסו לבלוג שלי באתר למטייל
השב  · 

מודה לך מירה!!!

***בבלוג שלי תוכלו לקרוא על ארצות מערב ומזרח אירופה, סקנדיביה, אסיה התיכונה, סין, יפן, מרוקו, דרום אמריקה ודרום אפריקה, בוצואנה וזימבבואה וכתבות רבות על ישראל וירושלים בפרט ולאחרונה גם על השואה ואיסור האכלת ציפורים בלחם*** לחצו על הבלוג מטה***
היכנסו לבלוג שלי באתר למטייל
השב  · 

תודה לך ברנדי!!!

***בבלוג שלי תוכלו לקרוא על ארצות מערב ומזרח אירופה, סקנדיביה, אסיה התיכונה, סין, יפן, מרוקו, דרום אמריקה ודרום אפריקה, בוצואנה וזימבבואה וכתבות רבות על ישראל וירושלים בפרט ולאחרונה גם על השואה ואיסור האכלת ציפורים בלחם*** לחצו על הבלוג מטה***
היכנסו לבלוג שלי באתר למטייל
השב  · 

מרגש


היכנסו לבלוג שלי באתר למטייל
השב  · 

רחל, כל הכבוד לך על הפרוייקט הזה שנטלת על עצמך,

אורנה
השב  · 

לפעמים נגמרות המילים (ומתחילות הדמעות)

השב  · 

לחגי - מודה לך מאד!!!

***בבלוג שלי תוכלו לקרוא על ארצות מערב ומזרח אירופה, סקנדיביה, אסיה התיכונה, סין, יפן, מרוקו, דרום אמריקה ודרום אפריקה, בוצואנה וזימבבואה וכתבות רבות על ישראל וירושלים בפרט ולאחרונה גם על השואה ואיסור האכלת ציפורים בלחם*** לחצו על הבלוג מטה***
היכנסו לבלוג שלי באתר למטייל
השב  · 

נסעתי ביום חם באוטובוס בברלין. הנהג נבח לאנשים להצטופף

הטיול מוצלח מאוד, כשלא מספיקים את כל התכנית.
השב  · 

השואה של כולנו

אמה
היכנסו לבלוג שלי באתר למטייל
השב  · 

תיעוד חשוב ומרגש - כל הכבוד!

השב  · 

תודה על בלוג שהוא נר תמיד🔥

השב  · 

תגובות פייסבוק

סגור
×