השכונה שלי בברצלונה

כל מי שביקר בברצלונה או עומד לבקר בה מכיר, שמע או קרא על הרובע הגותי, הרמבלה ובנייניו הייחודיים של אנטוני גאודי ושותפיו לזרם המודרניסימו בהם מתהדרת ברצלונה. אבל בברצלונה שכונות רבות ולכל אחת מהן אופי משלה.
אביב מברצלונה
|
מפה
תמונה ראשית עבור: השכונה שלי בברצלונה
© איתמר ברק

הקדמה

אני מתגורר בחלקה העליון של ברצלונה. מבחינה מוניציפלית משתייך האזור לשכונת גרסיה, אבל בעבר היה האזור, שרובו אז גבעות חשופות, מנוקד בבתי הקיץ של עשירי העיר, שהיו עולים אליו בחודשים הלוהטים, בהם חלקה הנמוך של העיר מבעבע מחום, ואילו כאן למעלה ניתן ליהנות מן הבריזה המגיעה מן הים. השכונה שנבנתה על שיפוליו המערביים של ההר כרמל, מכונה El barri del coll כלומר "שכונת האוכף" בשל אותו אוכף בין שתי הגבעות שעל אחת מהן פארק גואיי המפורסם, ועל השנייה פארק "La creueta del coll" שפירושו "צלבית האוכף". כל האזור כולו מאוד ירוק ומכיוון שהוא נמצא גבוה מעל העיר אפשר לראות ממנו את הים הכחול ואת העיר הנפרשת מתחת. 

בעבר היתה כל השכונה מקבץ של בתים פרטיים ולהם חצרות, שאת חלקם אפשר לראות עוד כיום. אבל ההתפתחות העירונית מילאה אותה בבתים משותפים בעלי שלוש או ארבע קומות ביניהם עדיין משובצים כפנינים הבתים נמוכי הקומה והציוריים.

לתחילת הכתבה

קצת היסטוריה

כשהגעתי לברצלונה לפני כשש שנים התאכסנתי בחודשים הראשונים בביתה של איזבל, קרובת משפחה, שהחליטה לצאת לכמה חודשים מהעיר לדירה שיש לה בקוסטה בראווה. מששבה איזבל העירה, עם תום החוויה הכפרית, נאלצתי לחפש דירה אחרת למגוריי. איך מחפשים דירה, לא היה לי מושג וגם כמי שזה עתה החל עושה את צעדיו הראשונים בשפה החדשה, היה מצבי קשה שבעתיים. עיון בלוחות הנדל"ן בעיתונים הוכיח לי עד מהרה שרוב המודעות המתפרסמות בהם שייכות למשרדי תיווך. משהתקשרתי לאחת המודעות התברר לי שמאחורי המודעה התמימה, לכאורה, אין שום דירה ספציפית. התבקשתי לבוא למשרד, בו קיבלה את פניי סוכנת נדל"ן מיומנת וחייכנית, שהסבירה לי את עקרונות השיטה. היה עליי לשלם סכום לא קטן מראש ותמורתו התחייבה הסוכנות להראות לי דירות מן המאגר שברשותה. "עד שתמצא את הדירה המתאימה לצרכיך" הבטיחה הסנוכלת במאור פנים. קול פנימי הורה לי לנקוט משנה זהירות. כמה ימים אחר-כך סיפר לי חבר מבית-הספר שבשיטה זו הם גובים סכום נכבד מראש ומראים לך חורבות, שאפילו מחפשי דירה נואשים ומרודים היו מהססים לקחת. יתר על כן, לאחר שהראו לך שש או שמונה דירות הם דורשים ממך תשלום נוסף. "מוטב," יעץ לי אותו חבר, "לפנות לאיגוד מנהלי הנכסים, הם מעמידים לרשותך מאגר עצום של דירות להשכרה בחיתוך לפי אזורים ומדורגים על-פי המחיר והכול חינם אין כסף." כך הגעתי למנהלת הנכס של הדירה הזו. למרות שהרחוב היה סמוך מאוד לביתי הקודם, לא היה לי מושג היכן הוא נמצא, עד כדי כך שכאשר הורו לי להגיע בשעה היעודה לדירה כדי לראות אותה בפעם הראשונה לקחתי מונית. 

לתחילת הכתבה

הביקור בבית

הבית ניצב על גבעה משקיף אל הים. השעה הייתה שעת בין ערביים והשמש הנוטה לערוב האירה בבעירה גוועת את העיר השרועה למרגלותיי, עד לפאתי שדה התעופה. למרות הקסם של הדירה וסבר הפנים הנעים של האזור, נראה לי המקום מרוחק. כאדם עירוני מטבעי המרגיש נוח בהמולה השוקקת, לא ששתי לקחת אותה. המרחק ממנה לתחנת הרכבת התחתית (כ-12 דקות צעידה) נראה לי רב, אבל נתוניה הטבעיים של הדירה כגון מספר השכנים המועט, פטיו פנימי רק של הדירה, חלונות הפונים כולם אל הרחוב או אל הפטיו, מצרך נדיר במיוחד בבנייה בברצלונה, בה פונים רוב החלונות בבתים שבמרכז העיר לתוך ארובות איוורור צרות הממלאות את הדירות בריחות לא נעימים, ובעיקר דמי השכירות האטרקטיביים הכריעו את הכף וחתמתי על החוזה. אנטוניו, בעל הדירה, התגלה כבעל בית אידיאלי. תמיד נכון לעזור, מגיע לתקן תיקונים קטנים בבית, סלל עבורי קו טלפון לחדר המשרד, תלה עבורי את התמונות שהבאתי מישראל. 

חוזה שכירות ספרדי נחתם לחמש שנים. לאחר שנה יכול השוכר לעזוב מרצונו, מבלי לשלם דמי הפרה, אבל בעל הבית לא יכול להתיר את החוזה אלא בתום חמש שנים ושכר הדירה מתעדכן מדי שנה בהתאם לעליית מדד הבניה. כעבור שמונה חודשים פנה אליי אנטוניו וסיפר שאימו בת השמונים ושבע, אותה העביר לגור בסמוך לאחותו, בכפר מחוץ לעיר, מבקשת לחזור הביתה. הוא יודע, כמובן, שאין לו שום אפשרות חוקית לסיים את החוזה, אבל אם אסכים לעזוב מרצוני, הוא ישלם לי דמי תיווך למציאת דירה חדשה, ואת ההפרש בין שכר הדירה אותו אני משלם לו, לשכר הדירה אותו אצטרך לשלם, עד לתום השנה מיום חתימת החוזה. הסכמתי להצעתו מאפשר לאימו לשוב לביתה. כמה חודשים לאחר מכן, השאיר לי הודעה לאקונית בתא הקולי שאימו האהובה נפטרה. התקשרתי להשתתף בצערו ומצאתי אדם שבור ומתאבל. מסתבר שבשובו יום אחד בצהריים לאכול, מצא אותה שרועה על הרצפה בדרך לאמבטיה בדירה שכל-כך אהבה. אנטוניו לא שכח את החסד, שלדבריו עשיתי איתו ועם אימו, שאיפשרתי לה למות בביתה ועל-כן לאחר כשנה נוספת התקשר אליי לומר שקנה דירה אחרת ואם אני רוצה אוכל לחזור להתגורר בדירה. שמחתי על ההצעה וחזרתי לאותה דירה, שבינתיים שופצה ושודרגה. ולענין המרחק מהעיר, הרי זה היה בראשי בלבד לאחר שאתה לומד את הדרכים והאפשרויות המרחק פתאום מתקצר. אבל הרווחתי נוף מדהים, דירה מצוינת, אוויר נקי, סביבה ירוקה ושכנים טובים. 

מצידה האחד של השכונה נמצא פארק גואיי ומצידה השני פארק "צלבית האוכף" שהיה בעבר מחצבה וכיום זהו פארק קטן שבמרכזו פסל ברזל גדול מעשה ידי אדוארדו צ`יידה ובריכה שבה משתכשכים ילדי השכונה בימי הקיץ. השכונה גולשת על צלע הר ומתאפיינת ברחובות תלולים במיוחד שבחלקם מדרגות אבן. באחדים יש בצמוד למדרגות הבנויות גם מדרגות נעות חשמליות. כך באמצע הרחוב על-מנת להקל על התושבים. 

שתי נשים מתחרות על התואר מלכת השכונה. לולי (דולורס), כלומר ייסורים או מכאובים, העובדת בקונדיטוריה. כבת 50, ששיערה עשוי בלונד לאו דוקא טבעי, תמיד מאופרת בהפרזה, עובדת כל יום מן השעה שתיים בצהריים ועד תשע בערב, שישה ימים בשבוע. היא יודעת הכול, מכירה את כולם, ומאחר שאני רוחש לה כבוד, אני זוכה ממנה ליחס מועדף: חביבות יתר, המלצה על עוגות וטעימות מיוחדות, היא תמיד שומרת עבורי את הלחם היותר טרי, וכמובן, כנוצריה טובה לולי מאוהבת בארץ הקודש וחלומה הוא לבקר במקומות בהם פסע ישו. בכל פעם שאני נוסע לישראל אני מדווח לה ובשובי היא מחכה לשמוע סיפורים על ארץ הקודש. הנושפת בעורפה לכתר היא סוניה, הקופאית בסופרמרקט, גם היא מכירה את כל השכונה. תמיד יודעת מי מחפשת עבודה כעוזרת בית, היכן התופרת, למי לפנות בבעיות בצנרת או תקלה במערכת הגז ,גם איתה יש לי יחסים קרובים ומיוחדים בזכות תשומת הלב שאני מעניק לה. 

בבניין שש דירות, שלוש בכל קומה. ובקומת הקרקע — סופרמרקט קטן. איזור האיטליז נמצא ממש מתחת לחדר-השינה שלי, ולעיתים בבוקר אני מקיץ לקול הלמות סכין הקצבים על קרש העץ. ביחד איתי בקומה מתגוררים חוסה אנטוניו ורוסה מריה, אשר להם חנות תכשיטים, פפה ופילאר, השכנים שלי מעברו האחר של הפטיו, היא עובדת כפקידה והוא נהג מונית. בקומה מעל מתגוררים ז`וזפ לואיס ואשתו פפיטה בעלי בית-מרקחת, הם גם בעליה של דירה נוספת בבניין אותה הם משכירים לזוג צעיר עם כלב ומעליי זוג פנסיונרים חביבים, ולריאנו ופלורנסיה, שיש בינינו הסכם הדדי להשקיית העציצים בכל פעם שמישהו מאתנו נעדר לפרק זמן ממושך. למרות היותי זר אני מתקבל בחביבות רבה אצל השכנים המקומיים. ולריאנו גם מתנדב להאכיל את ביאנקי החתול הלבן שלי בן ה-13 שהגיע איתי מישראל לכאן. 

חלק מן הבתים הבודדים והישנים נתפסו כיום על-ידי "אוקופאס". צעירים המשתלטים על מבנים נטושים, מתחברים לחשמל ולמים מבלי לשלם עבורם, כמו גם אינם משלמים מיסים. רובם מאוד צבעוניים לבושים ברישול, חלקם הגדול בליווי כלבים ונוכחותם מורגשת בשכונה במיוחד כשמנסים לפנות את אחד הבתים ואז כל החברים יוצאים להפגנות מחאה, צועקים, שורקים במשרוקיות בניסיון לשנות את רוע הגזירה. אחד מהם ויקטור הוא צייר חובב ומעטר את כל השכונה בציורים ובגרפיטי מושקעים במיוחד.

בימים אלה מתקיימת במרכז הקהילתי שבשכונה תערוכה המתארת כיצד נראתה השכונה לפני 100 שנה, ליד צילומים המתארים נקודות בשכונה מהתקופה ההיא, צולמו צילומים עכשווים של אותן פינות בדיוק, ניתן לראות שהרחובות לא היו סלולים ואלה היו דרכי עפר, התושבים המצולמים בבגדי חג לבושים אחרת מאשר היום, בתמונה מסוימת באותו עיקול מצולם אוטובוס קומתיים של אז ולידו אוטובוס מודרני של היום. ביום שביקרתי בתערוכה התקימה באותו ערב הרצאה של זקני השכונה וכל אחד סיפר איך הייתה לו השכונה אז... כלומר בשנות השלושים והארבעים. 

אני גר בדירה כבר שלוש שנים ומרגיש כאחד מהשכונה, אנשים שאני לא מכיר אבל ראו אותי בשכונה מקדימים לי שלום, עם חלק מהאוקופס אני משוחח באופן קבוע, במיוחד זוכרת לי טובה צעירה מרוקנית שזכתה לקבל ממני רהיטים שלא נזקקתי להם, כאשר עזבתי את הדירה בפעם הראשונה. אני כבר מזמן שכחתי שנתתי לה מיטה ומזרון אבל ערב אחד עמדתי ושוחחתי עם חברים ליד פתח ביתה וכשהיא יצאה החוצה אמרתי לה: "אני השכן ממול," והיא ענתה לי: "אני יודעת, לפני ארבע שנים נתת לי את המיטה שעדיין משמשת אותי." 

מבחינתי, שכנים טובים, סביבת מגורים נעימה, דירה נוחה וחפציי האישיים שהבאתי מישראל, הם המעניקים לי כאן תחושת בית ומשדרגים את חיי כאן.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×