התנדבות באפריקה וספארי

תמונה ראשית עבור: התנדבות באפריקה וספארי - תמונת קאבר
שחר וחלק מהחבר'ה

לטיול בת מצווה ובהמשך לשנת בת המצווה שכללה התנדבויות רבות (יזומות על ידה) ביקשה בתי להתנדב בבית יתומים באפריקה. הופתעתי, לאורך השנים תכננתי (ביני לבין עצמי) שאת טיול בת המצווה נעשה במערב ארצות הברית – קניונים, גייזרים, טבע וכו'. הצעתי לה אבל דחתה בנימוס וחזרה וביקשה ילדים יתומים באפריקה. ביקשה – קיבלה. בירורים ראשונים העלו שיש גופים ש"מתווכים" בין מתנדבים פוטנציאליים לבין בתי יתומים. בירור יותר מעמיק גילה שהם גובים סכומי כסף נכבדים (כ- 1,300$ בממוצע לתקופה של שבועיים) תמורת ה"זכות" להתנדב. הסכום הנ"ל הוא בגין התיווך וכולל מגורים, הסעה משדה התעופה ואולי ביטוח. הא ותו לא!!! לאט לאט קראתי יותר כתבות שהגדירו את זה כ"תיירות התנדבותית". בקיצור – יש מי שגוזר קופון על חשבון המסכנים. לא מתאים לי. דרך קבוצה בפייסבוק שנקראת "התנדבות באפריקה" הגעתי למישהי שהתנדבה בעבר בשני בתי יתומים בקניה. וכך הגעתי ל- Huruma Children's Home בעיר Ngong (גונג), מרחק של כשעה מניירובי. יצרתי איתם קשר במייל, הם דוברי אנגלית כשפת אם והתקשורת מאוד נוחה. מנהלת המקום הסבירה שהם גובים כסף רק עבור האירוח בדירה שהם מעמידים לרשות המתנדבים בתוך שטח בית היתומים והארוחות – 25$ למבוגר ללילה, 15$ לילד ועבור ההסעה משדה התעופה או מניירובי לבית היתומים (50$ לרכב). אולי לא כל כך זול ביחס למחירים בקניה, אבל עדיין נשמע לי הוגן והגון ובוודאי הרבה יותר זול מאשר דרך הגופים המתווכים. מבחינתם אפשר להגיע לכל פרק זמן שרוצים. לאחר קריאה של טיפים רבים והמלצות, הגעתי למסקנה שאין טעם להגיע לתקופה של פחות משבועיים וכך הוחלט. אם אחרי הקריאה תחליטו לבדוק שם התנדבות, ניתן ליצור איתם קשר במיילים:

sialo.huruma@gmail.com

mamazipporah@yahoo.com

או בווטסאפ: 254704417254+

לקראת סוף יולי טסנו לקניה, עם אתיופיאן איירליינס – דרך אדיס אבבה (הזמנתי את הכרטיסים באתר eDreams). אין לי הרבה דברים טובים להגיד על הטיסות. היה עיכוב ביציאה מהארץ (במקום להמריא ב- 00:45 המראנו ב- 5:30), כתוצאה מכך איחרנו לטיסת ההמשך. באדיס אבבה רשמו אותנו לטיסה הבאה שנדחתה גם היא. בקיצור, במקום להגיע לניירובי ב- 10:30 הגענו אחרי 18:00. את מרבית השעות באדיס בילינו על הרצפה כי אין מספיק מקומות ישיבה. רק בחלק קטן מהזמן יכולנו לשבת בטרקלין שם קיבלנו ארוחת צהרים.

התכנון המקורי היה להגיע לניירובי ומיד לצאת לטיול בעיר (עם נהג שהוזמן מראש, פרטים בהמשך), לישון לילה במלון ושהנהג של בית היתומים יאסוף אותנו למחרת היום. בפועל, בגלל העיכוב הפסדנו את הטיול (אל דאגה, השלמנו לאחר ההתנדבות) וכך משדה התעופה נסענו ישר למלון. הזמנתי חדר במלון שנמצא בשולי ניירובי עם הפנים לגונג - Ngong Hills Hotel. המלון היה נחמד, ארוחת הבוקר הרבה פחות... כך שהרעיון טוב, אבל אני ממליצה לחפש מלון אחר.

בבוקר הגיע הנהג של בית היתומים ויצאנו לדרך. מסתבר שחלק ניכר מהקנייתים הם נוצרים, רובם פרוטסנטים. הגענו לבית היתומים ביום ראשון והתקבלנו על ידי המנהלת שסיפרה שהם בדרך לכנסייה שנמצאת בשטח בית היתומים והזמינה אותנו להצטרף. זו היתה חוויה מעניינת – שירים, ריקודים והרבה הרבה הטפה – שבמהלכה בירכו גם אותנו על הגעתנו. בהמשך התברר שהדת, התפילות וההטפות הם חלק מאוד משמעותי בשגרת היום והחיים במקום (קצת יותר מדי לטעמי, אבל מי שאני שאשפוט). לאחר מכן התחלנו בהיכרות עם המקום.

מהר מאוד הבנו שזה לא בית יתומים כמו שאנחנו מכירים מהסרטים. אין מראות מאוד קשים. הילדים לבושים (לעיתים הבגדים קצת קרועים ובטח בלויים אבל יש בגדים), הם לא רזים ומורעבים, הם מלאי שמחת חיים ובכל הזדמנות רוקדים ושמחים. בית היתומים יושב על שטח גדול מאוד שכולל – כנסיה, בית ספר מגיל גן ועד יב' בו לומדים גם ילדים מהאזור וכמובן שטחי מגורים. במקום לומדים כיום כ- 300 ילדים בכל הגילאים. מתוכם כ- 100 ילדים שמגיעים בבוקר בהסעה ועוזבים בסוף היום, כ- 100 שלומדים במקום בתנאי פנימייה ויוצאים פעמיים בשנה לחופשים בבתים (אם זה מסתדר להורים שלהם, לא תמיד זה כך) והשאר יתומים שחיים במקום. כשאנחנו היינו הכי קטנים היו שני יתומים בני שנה וקצת, אחד מהם אוטיסט וחרש ☹. המקום פועל מכספי תרומות שמרוכזים על ידי קרן נאמנות בארצות הברית ונתמך גם על ידי קהילה מאריזונה.

כל עוד בית הספר פעיל, שגרת היום מתחילה בשעה 5:30 – קימה, התארגנות, תפילות, ארוחת בוקר והליכה לבית הספר. בסביבות 10:00 יש הפסקה לשתיית דייסה חמה ובצהרים ארוחה חמה. לאחר מכן הכנת שיעורי בית וזמן חופשי למשחקים. ב- 17:30 ארוחת ערב חמה (מאוד דומה לזו של הצהרים) ואז התכנסות בחדר האוכל לשמיעת שירים (לרוב דתיים) והטפה של הכומר המקומי. 20:00 התפזרות לחדרי המגורים. בחופש הם קמים מאוחר יותר וחוץ מלימודים כל השאר נראה פחות או יותר אותו הדבר.

אין ציפייה מהמתנדבים לפעולות מסוימות, הכל מאוד חופשי ולבחירה אישית. כבר כאן אדגיש כי מבחינתם ההתנדבות היא להיות עם הילדים ולעשות איתם דברים – לא כביסות, לא עבודות נקיון וכד' (דברים ששמעתי שעושים בבתי יתומים אחרים, קטנים ועניים יותר). המנהלת לא ביקשה מיוזמתה אבל כשאני שאלתי מה להביא לילדים ביקשה בעיקר ציוד לבית הספר וחטיפים מקומיים.

אנחנו הגענו מספר ימים לפני סיום הלימודים ויציאה לחופשת הקיץ. באותם ימים אני הצטרפתי לכיתת גן החובה ועזרתי למורה להפעיל את הילדים – דפי צביעה וטושים שהבאנו להם, בלונים, העתקת שיעורי הבית לחופש וכד'. הילדים לומדים באנגלי וכבר בגן חובה יודעים קרוא וכתוב! הבת הצטרפה לכיתה של הקטנטנים ופשוט שיחקה איתם. בנוסף היא הצטרפה למטבח ועזרה לבשל – הדבר החביב עליה. ביום סיום הלימודים האווירה היתה מעורבת. לא כל הילדים שיש להם בתים/משפחה ידעו אם הם יוצאים לחופשה או לא.

כשהתחיל החופש הסתבר שאין לילדים יותר מדי הפעלות או תכנון מה לעשות במשך היום, למעט הדברים הקבועים והכנת שיעורי בית בצהרים. לכן לדעתי כדאי לתזמן התנדבות לתקופת החופש, במקום שהילדים יסתובבו בחוסר מעש. כדי שתהיה להם תעסוקה כל יום הוצאנו להם דברים אחרים שהבאנו, חלקם התאימו לקטנים יותר וחלקם לגדולים – לימדנו אותם לשזור צמידים מחוטים, חילקנו מדבקות וקעקועים, לימדנו אותם לשחק במשחקים הכי בסיסיים (קנינו במקס סטוק) – דומינו, סולמות וחבלים, קפיצה בחבל, גומי וכד'. בשאר הזמן עזרנו להם לנקות את השטח, לעבוד בערוגות (הם מגדלים ירקות לשימוש עצמי), המצאנו משחקים, השמענו מוסיקה ורקדנו איתם. ובעיקר – דיברנו איתם (עם הגדולים יותר), הם צמאים לשיחות וגיליתי אצלם צורך לפרוק, לספר על החיים שלהם. כולם כאחד נשמעים אסירי תודה על כך שהגיעו דווקא לבית היתומים הזה, שמענו מהם סיפורי זוועה על מקומות קודמים שגדלו בהם, ויש להם על מה. המאמא שהקימה את המקום (היא מתגוררת שם אך הניהול בפועל עבר לבת שלה) היא אישה חמה עם לב ענק וראויה לכל שבח.

למשך 3 ימים הילדים (גן עד כיתה ח') הוזמנו לפעילויות בכנסיה בעיר ליד, הצטרפנו ביום הראשון אבל זה הספיק לנו. הצ'ופר היחיד – במהלך ההפעלה אנחנו הלכנו לסופר לקנות קצת יוגורטים וחטיפים לעצמנו ולשוק לקנות בננות לכולם. הם לא מקבלים פירות וירקות טריים בשוטף. ביומיים שנשארנו במקום, הצטרפנו למתנדבות מאריזונה שעבדו עם הבוגרים (פרויקט מדהים של הכנה לחיים, כי בסיום בחינות הגמר של יב' הם צריכים לעזוב את המקום).

מבחינת התנאים הטכניים – הדירה בה גרנו היתה מצוינת, מיטות נוחות, מצעים נקיים, פינת אוכל, מטבח מאובזר יחסית. הארוחות שלנו היו שונות מאלה של הילדים ויותר עשירות (קיבלנו בשר, אם כי נמנענו ממנו בדרך כלל) והן הוגשו לנו בדירה. בדירה ה- wifi עבד לסירוגין ורק בפינת האוכל, בחצר הוא עובד מצוין. באחד הימים הראשונים נסענו עם הנהג לעיר והצטיידנו בסופר במוצרים יותר מערביים - גבינה, יוגורטים וקצת ירקות ופירות טריים. אי אפשר לצאת משם לבד וגם אין לאן לצאת ברגל אבל אין בעיה מבחינתם לתאם עם הנהג שלהם.

השבועיים עברו במהירות שלא תיאמן, בערב האחרון עשינו מסיבה פרועה עם המון חטיפים שקנינו להם באותו היום בסופר וריקודים עד מאוחר. הפרידה היתה קשה מנשוא, לנו לפחות. הילדים שם כבר מורגלים לביקורים של מתנדבים ונראה שלהם היה פחות קשה, לפחות כלפי חוץ. היו לי על כך שיחות עם המאמא והמנהלת, שאלתי אם זה לא עושה להם יותר עוול מתועלת. לשיטתן ואני נוטה לקבל את הדברים לאור מה שראיתי, עדיף מעט מבכלל לא. הילדים נהנים מתשומת הלב שמורעפת עליהם ומהמתנות הקטנות שהם מקבלים. יש מקום לדיון מעמיק יותר מן הסתם, אבל בגדול אני שמחה שעשינו את זה ובטוחה שעשה לילדים טוב. אנחנו שומרות אני מקווה שנמשיך לשמור איתם על קשר, דיברנו איתם בשיחת וידאו, שלחנו תמונות, בקרוב נשלח להם חבילה עם דברים ומכתבים ואני גם מתעתדת להיות ספונסרית של אחד הילדים (40$ לחודש לילד מגיל שנה עד כיתה ח', 80$ לגדולים).

בבוקר האחרון, אחרי מסדר הדמעות (שלנו, הם פחות מחצינים רגשות) הגיע הנהג לאסוף אותנו והתחלנו את החלק השני של המסע. נסענו לבית יתומים לפילים ולקרנפים - the david sheldrick wildlife trust, בפועל יש שם כרגע רק 15 פילונים. הביקור נחמד אבל ההסברים קצת ארוכים ומייגעים, באנגלית עם מבטא כבד. הבת שלי לא הצליחה להבין כמעט כלום ודי מהר השתעממה. משם נסענו לשוק המסאי מארה בניירובי (במקום נפגשנו עם עובדת מסוכנות הטיולים שליוותה אותנו בשוק ועזרה להתמקח) – מקום מצוין להצטייד בכל המתנות והמזכרות שתרצו לקנות, המבחר הכי גדול שראינו ומחירים הכי זולים. ההמשך היה במוזיאון לתולדות קניה – מיותר, לא באמת מלמד על השבטים כפי שחשבתי. סיימנו את היום ב- Bidwood suite hotel שלהבדיל מקודמו, מומלץ מאוד וכך גם המסעדה שבמלון – אוכל מצוין, מגוון ובמחירים זולים.

בבוקר הגיע נהג ויצאנו ל- 5 ימי ספארי מהממים. את הטיול בניירובי ובספארי הזמנתי מראש מסוכנת בשם אן שמנהלת בית היתומים היפנתה אותי אליה. היא היתה מקסימה, נעימה ומשתפת פעולה וענתה לכל מייל או הודעה שלי במהירות (יחסית לקצב בקניה). היא גם שלחה לי את הנהג שאסף אותנו משדה התעופה וכל היום היה בהיכון בגלל העיכוב בטיסות. הזמנתי 5 ימי ספארי, ביקשתי לבקר במסאי מארה, באגם נקורו ובאגם נאיבשה לפי המלצות שקיבלתי. כמו כן, ביקשתי להצטרף לעוד אנשים ולא לנסוע לבד. הסוכנת הרכיבה טיול שכלל 2.5 ימים במסאי ועוד יומיים בשני האגמים/פארקים הללו. כבר כאן אציין שאחרי המסאי, הביקור ב- Naivasha hells gate מיותר (למרות שהסוכנים בדרך כלל מציעים לנסוע לשם, לדעתי מטעמי נוחות שלהם). למזלי הבנתי את זה בדרך משיחות עם מטיילים אחרים ועם הנהג ולכן תוך כדי ספארי שינינו את המסלול ונסענו לאגם בוגוריה שהיה מדהים. גם במקרה הזה אן היתה נהדרת ושינתה את המסלול ואת המלון בלי כל בעיה. במסאי מארה ראינו את כל החיות שאפשר היה לדמיין ולצפות ואת נדידת העדרים לכיוון טנזניה. הנהג היה מצוין, ידע להגיע למקומות בהם היו החיות ודאג לכל מה שצריך. לפי המלצתו שינינו מעט את התכנון (האריך את הנסיעות בשמורה בשני הימים הראשונים וויתרנו על כניסה לשמורה ביום השלישי (בוקר, החיות ממילא פחות פעילות) ובמקום זה היה לנו יותר זמן לבקר בכפר מקומי. הלינה היתה בלודג' – צימרים מעץ עם שירותים ומקלחת – מוצלח וחדש יחסית. לאחר מכן נסענו לנקודה בה התפצלנו, כל אחד לכיוון שהוא הזמין. הכל מאוד מסודר, יש נקודות קבועות אליהן מגיעים הנהגים, הנהג המוסר מחכה עד שכל אחד עולה לרכב שצריך לקחת אותו. בדרך לנקורו, הנהג החדש הציע לעצור לשיט בנאיבשה וזה היה רעיון מצוין גם כי אחר הצהריים יש תאורה (טבעית) מעניינת וגם כי לא היה טעם להגיע מוקדם לנקורו (אין מה לעשות בעיר). השיט ממש נחמד, יש המון סוגים של ציפורים וגם היפופוטמים – מומלץ. את שני הלילות הבאים ישנו במלון בנקורו, בסיסי אבל מצוין – חדרים גדולים, מקלחת ושירותים סבירים ואוכל לא רע. את היום הרביעי בילינו בפארק נקורו, הנוף מדהים ויש בנוסף לחיות שכבר ראינו גם כמה סוגים של קופים וגולת הכותרת – קרנפים לבנים ואפורים. אחר הצהריים שילמנו לנהג תוספת והוא לקח אותנו להר געש באזור. ביום האחרון נסענו, כאמור, לאגם בוגוריה במרדף אחרי הפלמינגו שכבר לא נמצאים בנאיבשה. הנסיעה ארוכה אבל מצדיקה כל רגע – עשרות אלפי פלמינגו ורודים ולבנים. בנוסף יש שם מעיינות חמים – בכניסה לפארק מוכרים ביצים טריות וניתן לבשל אותן במעיינות. בסוף היום חזרנו בנסיעה ארוכה לניירובי, לאותו מלון (השארתי שם מזוודה עם כל הקניות וזה היה מאוד נוח).

עם סוכנות הנסיעות ניתן להתכתב במייל: info@bluemountaintrekking.com

או בווטסאפ: 254722761738+

מוקדם בבוקר למחרת טסנו לזנזיבר, במלון ארזו לנו ארוחת בוקר ממש טובה לאחר ששאלו אותנו מה נרצה. לאחר 3 שבועות היינו מותשות והחלטנו רק לנפוש. בהתאם להמלצות הזמנתי מלון בחוף Nungwi הצפוני - The Z Hotel. יקר, ממש, אבל שווה כל דולר. מלון מהמם, במיקום מעולה, מסעדות מצוינות, שירות שאין לתאר. הבעיה היחידה – והיא לא קשורה למלון – היתה קשורה למזג האוויר. באופן חריג לחודש אוגוסט, לא רק שלא היה חם אלא שהיה מעונן רוב הזמן ולכן לא יכולנו להיכנס לבריכה וגם לים רק קצת, כאשר השמש הציצה בין העננים. לא יצאנו אפילו לשנורקלים. הפעם היחידה שהוצאנו האף מחוץ למלון ולחוף היתה לשחייה עם צבים בבריכה טבעית של מי ים. שם מגדלים ומטפלים בצבים שנלכדו ברשתות דייגים ו/או נמצאו על החוף. פעם בשנה ביום מרוכז מחזירים אותם לאוקיינוס.

את הטיסה מניירובי לזנזיבר הזמנתי דרך אתר Destinia.

אחרי 5 ימים טסנו חזרה הביתה דרך אדיס אבבה (שוב), עייפות, מתגעגעות ומוצפות ברגשות עזים. היה חלום!!!

בחרתי להשאיר לסוף חלק לא נעים של המסע – במקור היינו אמורות להתנדב בבית יתומים אחר שקיבלתי עליו המלצות משתי בנות שהתנדבו שם מספר פעמים ואף המשיכו לתמוך כספית. השורה התחתונה היתה שאחרי שהמנהל קנה את אמוני הסכמתי להעביר מראש כסף לספארי שהזמנתי דרכו (הטענה היתה שזה שיא העונה וצריך לתפוס את המקומות הטובים) ולמגורים אצל המשפחה המארחת. בפועל, חודשיים לפני הטיסה וכמובן אחרי שרכשתי כבר את הכרטיסים הוא נעלם עם הכסף של שלושתינו. בשגרירות קניה לא התרגשו מהסיפור ולא רצו לעזור. אז יש גם כאלה ולכן, ככל הנראה, עדיף להגיע למקומות כמו המקום שהיינו בו, שם לא ביקשו כסף מראש וגם לספארי שילמתי רק כשהייתי בבית היתומים – אן הגיעה ושילמתי לה במקום בכרטיס אשראי, תחת פיקוחה של מאמא ציפורה.

ולסיום, למי שעוד לא השתעמם, מצ”ב היומן שניהלתי בפייסבוק בזמן אמת:

יום 1

הבוקר נסענו מניירובי לגונג 'פה נמצא בית היתומים שנשהה בו בשבועיים הקרובים, לבקשת היורשת שהעדיפה להתנדב על פני טיול בארצות הברית או בכלל. יש פה כ- 300 ילדים מגיל שנה + ועד 18. מעטים מהם מגיעים הנה כל בוקר לבית הספר + ארוחות וחוזרים בערב לבתים שלהם. לחלק גדול יש משפחות ובתים אבל הם גרים כאן בתנאי פנימייה ונוסעים הביתה רק בחופשים. חלקם יתומים באמת וחיים פה. בית הספר הוא נוצרי ויש פה כנסייה. כיוון שיום ראשון היום, הם בילו את כל הבוקר בכנסייה, בשירים, ריקודים ומטיפים. אני חייבת לציין שבסך הכל הילדים נראים שמחים ומרוצים. בית היתומים מהסיפור של אנני זה לא.
היורשת מתרגלת את האנגלית - כל הילדים מדברים סווהילית ואנגלית ברמה ממש טובה - ומפתיעה לטובה ביכולת הדיבור והשיחה. מחר נראה איך בנויה שגרת יומם, כולל בית ספר.

יום 2

הבוקר התחיל, בעל כורחנו, בשעה 5:00 כשמחדר האוכל שנמצא ממש מול הדירה שלנו, בקעו קולות שירה. מסתבר שהילדים מתחילים את היום בשעה זו בתפילות ובשירה. אח"כ ארוחת בוקר וב- 7:00 הולכים לכיתות. למזלנו, בסוף החודש ביה"ס נסגר ושגרת היום תתחיל שעה מאוחר יותר.
אנחנו מקבלות אוכל שיותר מתאים לאורחים לדעתם וכך יצא שלבוקר קיבלנו נקניקיות שנראו והריחו כמו משהו שאתם לא רוצים לדמיין... נאלצתי להסביר לאחראית על האורחים שמספיק לנו פעם ביום לקבל בשר ולא בבוקר (עד כה קיבלנו בשר בכל ארוחה והילדים לא מקבלים אפילו פעם ביום.. מחר נלך לקניות סופר ונצטייד בחמאה וגבינות. שחר עבדה הבוקר, לבקשתה, במטבח. מבשלים בסירים ענקיים על מדורה. אני נשלחתי לכיתת גן החובה. הילדים לומדים אנגלית מגיל אפס ובגן כבר לומדים לקרוא ולכתוב בסווהילית ובאנגלית. מי אמר מדינת עולם שלישי נחשלת? אחר כך יצאנו לשחק עם משחקים שהבאנו להם מהארץ, היה כייף לראות אותם נהנים.
כאמור, זהו סוף שנת הלימודים ויש הופעות סיום של פולקלור מקומי. נחמד לראות את האילתורים שלהם: במיכל של נוזל כביסה חתכו פתח בחזית, בפיה השחילו ענף ובין שני קצותיו נמתחו חוטי תיל - והנה יש סוג של בנג'ו. חוטי תיל נוספים נקשרו לעיגולים עליהם הושחלו פקקי מתכת של בקבוקים - רעשנים/קשקשנים.

ימים 3 + 4

אתמול הבנו שאפריקה זה כאן. בשדה התעופה רכשתי כרטיסי סים לטלפונים (2 ג'יגה) ולמחשב (12 ג'יגה). בשבת בערב במלון גלשנו קצת, ממש קצת, וביום ראשון זה כבר לא עבד. איש המחשבים כאן לא מצא את הסיבה והתקשר לחברה וראו זה פלא - לטענתם ניצלנו הכל... הוא סיפר לי שזה קורה כאן הרבה... בקיצור יש לנו רק וויפי שלא עובד בדירה אלא בשטחים הפתוחים.
כל בוקר אנחנו עם הילדים, שחר עם הקטנטנים ואני עם גן החובה. בכיתה שלי חגגו יומולדת לאחד הילדים, במסיבה חמודה אבל כמות הממתקים שהם קיבלו לא מביישת מסיבות אצלנו. אהבתי שבתחילת המסיבה המורה אמרה להם שעוד מעט תהיה עוגה (הילד רק לומד פה ומגיע כל יום מהבית, כנראה שהביא איתו את העוגה) ושלא יהיו אנוכיים ולא יגידו למה לו יש עוגה ולמה לי לא חגגו או חגגו בלי עוגה, כל אחד ומה שיש לו. בהמשך היום ניפחנו בלונים לכל ילדי הגנים והם היו בעננים. הדברים הקטנים... שיעור התעמלות קצר וארוחת צהרים. אחר הצהריים נסענו למרכז המסחרי בעיר קרובה שנקראת קארן, בעיקר בשביל לקנות מוצרי חלב שהם לא אוכלים בכלל. באופן מפתיע שמנו לב שלא ראינו מק-דונלד אחד מאז שהגענו. יש רק ברגר קינג, פיצה דומינוס ו-kfc. חזרנו בדיוק לסוף הטקס, לקראת היציאה לחופשה. מחר כל הילדים שיש להם בתים יסעו ויישארו רק היתומים, כ-70.

יום 5

היום היה יום קשה. אני לא זוכרת אם כבר סיפרתי אבל הילדים מורכבים מ-3 קבוצות - ברי המזל שרק לומדים פה ומגיעים מדי יום. אלה יצאו אתמול לחופשת הקיץ; ילדים שיש להם משפחות אבל לומדים וחיים פה בתנאי פנימייה; ויתומים. ילדי הקבוצה השנייה, ברובם, יצאו היום לחופש, רק אלה שמישהו בא לקחת אותם. רבים מהם לא ידעו הבוקר אם הם הולכים או נשארים ופשוט חיכו. אחת הנערות סיפרה לי ששני אחיה הקטנים מגיעים כל יום אבל היא בפנימייה וכנראה לא תצא לחופש. פתאום בצהריים הגיעה אלי ו"התנצלה" בשמחה שבסוף היא כן הולכת כי אבא שלה הגיע... ילד אחר עמד כל הצהריים עם הפנים לשער ובכה, כי אותו לא באו לקחת. הצד הקשה והכואב של המקום. לא פשוט. בסוף, אגב, נשארו 97.


יום 6

שגרת ה"חופש" של הילדים כוללת נקיון השטח (הלא קטן) של המקום, ארוחות ובערך כלום נוסף. צריכים להעסיק את עצמם, מגדולים ועד קטנים. 2 כדורי רגל מהוהים ולא מנופחים, כדורסל אחד ועוד איזה כדור קטן. אם אנחנו מוציאות משהו לתת להם או לעשות איתם - פריזבי, טיקות הודיות, קעקועים, שזירת צמידים - ההתקהלות סביבנו היסטרית. מבחינת אוכל - הם מקבלים 3 ארוחות חמות ומזינות אך בסיסיות. אני לא יודעת מה הם אוכלים לארוחת בוקר - אוכלים מוקדם, כשאנחנו עדיין ישנות. בצהריים ובערב הם מקבלים בעיקר קטניות - שעועית, עדשים, אורז ולפעמים תפוחי אדמה. הקטנים מקבלים ב- 10 גם דייסה חמה הגדולים מרק. אבל הם לא שותים כלום כמעט כל היום!!! הגדולים - כיתה ד' ואילך מקבלים כוס מים בסוף ארוחת הצהריים. הקטנים לא ומה ההסבר לכך - קר בחוץ והמים קרים והם עלולים להיות חולים... אחד הקטנים ביקש ממני בצהריים מים ולא הסכים לאכול, אבל לא הסכימו לו בשום פנים ואופן. בסוף אכל, הבין שאין לו ברירה.

יום 7

הבוקר הפעלנו את הקטנים עם חוברות צביעה ושיעור ספורט ואחר הצהריים לימדנו כמה מהגדולים יותר לשזור צמידים מחוטים צבעוניים. שגרה. האישה שהקימה את המקום ומנהלת אותו לאורך שנים רבות נקראת מאמא ציפורה. לאחרונה היא עברה ניתוח גב ועדיין מתאוששת, אז הבת שלה מנהלת בפועל. בכל אופן, מאמא צפורה עדיין שולטת במקום ביד רמה. היום היא החליטה שהיא צריכה ללכת את כל השביל הלוך וחזור כולל עלייה וירידה, כחלק מתרגול ההליכה שלה, כשהילדים מלווים אותה בשירה ואחד הבוגרים מצלם וידאו (לדרישתה). אז בנוסף להיותה השחקנית הראשית היא היתה גם הבמאית. כך, שלחה את כל הקטנים לחכות לה למעלה וכשהגיעה קבעה איפה כל אחד יעמוד, לפי הגיל ואבוי למי שניסה להתקדם - היא הורתה לגדולים ממנו להזיז אותו (וגם דחפה את מי שצריך עם מקל ההליכה) וציינה, במפורש, שאף אחד לא יקלקל לה את התמונה... אז חוץ מחיבוקים ודיבור יפה על הילדים ואליהם, יש גם צד קצת יותר קשוח, אבל בקטנה.

יום 8

החבר'ה פה נוצריים דתיים, כך שאת ימי ראשון הם מבלים בכנסייה. הצטרפתי אליהם בחלק מהבוקר, אין ספק שהם יודעים לעשות שמח לכבוד ישו 🤣 שרים, רוקדים ושומעים הטפות דתיות. פתאום המטיפה הראשית (בתה הנוספת של המאמא) בירכה אותנו (שוב, גם ביום ראשון שעבר זה קרה, עם הגעתנו) והזמינה אותי להגיד כמה מילים. מביך. אתמול הגיעו 2 מתנדבות נוספות מקהילה באריזונה שתומכת במקום כבר שנים ארוכות וגם הן בורכו והוזמנו לבמה. ואז הודיעו שעכשיו זה השיר של האמהות ושלושתינו נאלצנו להצטרף אליהם לריקוד...
שחר בילתה בזמן הזה במטבח ועזרה בבישולים, כפי שהיא אוהבת. לאחר ארוחת הצהריים שלהם חילקנו להם חטיפים שהבאנו מהארץ. מהיכרות עם הנוגעים בדבר, אחת האחראיות ביקשה שנעמוד עם השקית בפנים וכל הילדים יצאו החוצה וייכנסו שוב בטור שאם לא כן, הבלגן יחגוג. מדהים שלא רק הילדים מחכים לקבל, גם המבוגרות שעובדות פה חיכו שניתן להם. נתנו, ברור.
אחר הצהריים שוב בילינו עם הקטנים המתוקים, שלמדו לעמוד מתחת למרפסת שלנו ולקרוא לשחר שתרד c219c30320ef2b7ca21b486880b04b34.png?l=8 . לאחר מכן עזרנו להכין ולהגיש את ארוחת הערב (הקבועה, פחות או יותר - סולת עם קצת מרק ותבשיל שעועית וכרוב). מזל שאנחנו מקבלות אוכל אחר..

יום 9

הבוקר קמנו וראינו שהילדים עובדים בערוגות, אז הצטרפנו אליהם בשמחה לנכש עשבים. הזכיר לי את ימינו בבית הספר עם המורה פולק. בצהריים, חופש או לא חופש, כל הילדים נכנסו לחדר האוכל והכינו שיעורי בית במשך שעתיים כשהגדולים עוזרים לקטנים במידת הצורך.
הקהילה מאריזונה תומכת במקום על בסיס שוטף. יש להם פרויקט מקסים שבו בכל שנה הם דואגים לבוגרים אשר מסיימים את התיכון. הם הקימו עבורם בית נפרד, מחוץ לבית היתומים ובכל שנה רוכשים לבוגרים ציוד- מגבות, סדינים, כלים, מנורות ואפילו מזרונים. פרויקט נוסף שהם עשו כאן - הקימו חדר תפירה עם 8 - 10 מכונות. יש תופרת והתלמידים הבוגרים שמעוניינים בכך מצטרפים אחר הצהריים. הם לימדו אותם לתפור שמיכות ותיקים ואלה נמכרים כאן בחנות קטנה ונדמה לי שגם לגורמים בחוץ. כל ההכנסות הן כמובן לטובת רווחת הילדים. קנינו לנו שמיכה נחמדה. המחיר לא ממש זול (25 דולר) אבל זו תרומה, אז שיהיה (תיקים ב- 5 דולר). בהזדמנות זו ניצלנו את התופרת ונתנו לה סדין שהבאנו מהבית ואין לו שימוש, על מנת שתחתוך אותו לשניים ותתפור 2 סדינים למיטות התינוק של הבנות האהובות עלינו כאן. זהו להיום, מחר קמות מוקדם ונוסעות עם הילדים לבקר ילדים אחרים בעיר הקרובה.

יום 10

הבוקר קמנו ב- 6, מי אמר שבחופשה ישנים עד מאוחר... הצטרפנו לילדי הגן ובית הספר היסודי שנסעו לעיר הקרובה גונג . הגענו לכנסייה קתולית ענקית, שנמצאת בתוך מתחם ענק, שם יש כל השבוע הפנינג חינמי לכל ילדי האזור. ומה כולל ההפנינג אתם שואלים? ובכן, אין ספור שירים דתיים, סגידה עיוורת לישו ולאלוהים, קצת פעילות בכיתות ושוב חזרה לתוך הכנסייה להשלמת הסגידה... אמממ, מעבר ליכולת הספיגה שלי. כשהילדים נכנסו לכיתות אנחנו הלכנו ברגל עם שתי מורות (מקפידים פה שלא נלך לבד לשום מקום מחשש שירמו אותנו) לסופר קטן להצטייד בקצת יוגורטים וחטיפים להשלמת התזונה ולשוק שם קנינו בננות לכל הילדים. הם לא אוכלים פירות בכלל, שלא לדבר על ירקות (מעבר לכרוב ותפוח אדמה). כך שבננה מבחינתם זה פינוק רציני. המחירים פה ממש מצחיקים, במיוחד בשוק - 65 בננות + מנגו גדול אחד עלו לי 5$. הכל נמכר לפי יחידות ולא לפי משקל. בקבוק מים של 750 מ"ל עולה 50 שילינג שזה 1/2 דולר. כמובן שכששחר הלכה לקנות לבד ביקשו ממנה 200 שילינג. מזל שהמורה אמרה לה מראש לא לשלם יותר מ- 50. היא חזרה בלי והמורה קנתה לה אצל אותו מוכר במחיר האמיתי. כמו שהמורה אמרה לי - כשהם רואים איש לבן (מיזונגו) הם רואים כסף. מחר נוותר על תענוג הנסיעה לכנסיה ונישאר פה עם ילדי התיכון, נראה מה נעשה.

יום 11

היום ויתרנו על תענוג הנסיעה לכנסיה הקתולית, החלטה שפחות מצאה חן בעיני הילדים - בשבע בבוקר הם עמדו מתחת לדירה שלנו וקראו לשחר... היא, מצידה, העדיפה להתעלם ולהמשיך לישון.
לבוגרים, אלה שהמתנדבות מאריזונה עובדות איתם, היה שיעור בישול. היה מצחיק לראות שחלקם לא יודעים אפילו להדליק גפרורים. הפרויקט הזה הוא דבר מקסים ממש. במשך השבוע שהן נמצאות פה הן מדברות איתם אחד על אחד על המון דברים וכן, עושות להם שיעורים שילמדו אותם להתחיל את החיים מחוץ לבית היתומים. אתמול, למשל, היה להם שיעור על איך לנהל תקציב, יום אחר היה שיעור על איך להיזהר ממחלות ומהריונות לא רצויים וכד'. לאחר סיום בחינות הגמר שיהיו בדצמבר, הם יעברו לגור בבית שנבנה מכספי תרומות של הקהילה מאריזונה, למשך שנה. במהלך השנה הם יקבלו תקציב מאוד מינימלי ויידרשו לנסות למצוא מקומות עבודה. יש חברות שעובדות עם בית היתומים ומציעות משרות. מי שלא יתקבל, ינסה למצוא עבודה במקום אחר. אבל גם אם לא ימצא, הוא לא ייזרק מהדירה. בעת הכניסה לדירה תהיה להם אספקה של מוצרי מזון לתקופה של כ- 3 חודשים, עד שיתארגנו על עצמם. בתום השנה הם יפנו את הדירה לטובת המחזור הבא ויצטרכו למצוא את דרכם בחיים. לכולם יש ספונסרים מארצות הברית ומאוסטרליה ואלה אמורים לעזור להם בהמשך עם לימודים. אחר הצהריים נתנו לילדים טלפון של פעם, שעשינו משתי קופסאות של יוגורט וחוט. הם נגנבו מזה לאללה. לפני שטסנו שאלתי את המנהלת של המקום מה תרצה שנביא לילדים. היא ביקשה ציוד בסיסי לבית הספר וחטיפים. היום מסרתי לה את הציוד שקנינו להם אלא שהיא מיד שאלה אם הבאנו גם חטיפים... סיפרתי לה שכן ושכבר חילקנו אותם לילדים ביום ראשון אחרי הכנסייה (היא לא היתה) ופניה התכרכמו. מסתבר שציפתה שנביא גם לה... מאחר שסיימנו גם את כל החטיפים שהבאנו לעצמנו כהשלמת תזונה, נתתי לה כיף כף אבל היא נראתה מאוכזבת בעליל. אז כשתבואו להתנדב פה תזכרו להביא לה חטיף אישי.


יום 12

הבוקר הצטרפנו למתנדבות האחרות להכנת ארוחת בוקר לבוגרים, שכללה פנקייקים ענקיים כמו שאפשר לצפות מאמריקאים ונקניקיות שלא הצלחתי להבין מה הקשר שלהן, אבל שיהיה. לאחר שהם סיימו לאכול התפתחה שיחה בה כל אחד הוזמן לספר על חייו. סיפורים כואבים. אחת זיעזעה במיוחד - בת לאם חד-הורית שהיתה אלכוהוליסטית ומסוממת, הזניחה כמובן את הבנות שלה ונפטרה כשהבחורה שסיפרה היתה בכיתה ח'. אחותה הנשואה לקחה אותה ואת יתר אחיותיה אך המשפחה של בעלה שנאה אותן ואילצה אותה להעביר אותן הלאה לאחת הדודות. שם הדוד התעלל בהן. היא התחילה להשתמש בסמים ועשתה עוד דברים שלא רצתה לספר עליהם. בשלב מסוים היא התגלגלה הנה, לא פירטה איך זה קרה, והמשיכה להשתמש. עד שיום אחד היתה בכנסיה וקיבלה החלטה להתנקות ולדבריה היא עומדת בזה וכל זה, כשעדיין לא מלאו לה 18... לכל אחד יש סיפור וכולם דומים פחות או יותר. פשוט נורא. נערה אחרת, צעירה יותר, סיפרה לי שיש לה אמא אבל מגיל קטן היא בבתי ילדים. בבית הקודם המנהלת התעללה בילדים והיא וילדיה היו מכים אותם מכות רצח. יום אחד מאמא ציפורה - מי שהקימה את המקום בו אנו נמצאות - פשוט הגיעה לשם והצליחה "לחטוף" 18 ילדים ולהביא אותם הנה וכך הצילה אותם. היא גם גרמה לכך שאותה אישה תעמוד לדין והיא ישבה בכלא. כל יום אני שומעת עליה דברים נפלאים נוספים, פשוט להוריד את הכובע בפניה. הנערה הוסיפה וסיפרה שראתה את אמא שלה ביום שישי שעבר, אחרי שלא ראתה ולא שמעה ממנה משנת 2016! וכפי שאמרה בחיוך עצוב- כנראה שהפעם הבאה שאראה אותה תהיה בעוד הרבה זמן. אחר הצהריים הלכנו לראות את הבית שהקהילה מאריזונה בנתה לבוגרים. כרגע יש בו 4 חדרים - 2 בחדר, והם בונים עוד 2. כיוון שיש יותר בוגרים ממקום, לחלק מהבוגרים שוכרים חדרים בבניין שנמצא לא רחוק משם. בחוץ יש חצר גדולה ולול תרנגולות והנוף משם יפהפה. פשוט פרויקט מהמם. זהו, מחר יהיה היום האחרון שלנו פה. נראה איך נעבור אותו ואת הלילה הבא.

יום 13

הילדים במקום ביקשו ממני לחגוג לשחר יומולדת, כי לא נהיה שם בתאריך האמיתי. כמובן שהסכמנו ונסענו לעיר כדי לקנות להם חטיפים וממתקים למסיבה. את שאר היום העברנו בעיקר עם הבוגרים והבוגרים של השנה שעברה. בכל ערב, בסביבות 19:00, כולם מתכנסים בחדר האוכל לשיחת תנך/ישו יומית ושירי הלל לאתם יודעים מי, בווליום מטורף. חשבתי לשים את כל החטיפים בקערות גדולות אבל האחראיות אמרו שזה לא יעבוד וצריך להכין להם צלחות אישיות. אז המתנדבות הנוספות עזרו לי להכין צלחות ממש מפנקות. לאחר מכן הכומר/המטיף או איך שלא קוראים לו, פתח את הערב והיפנה את הברכות כלפינו הוא גם לא האריך מדי בדברים, וזה היה נחמד. לאחר מכן כל הילדים נשלחו החוצה והיו צריכים להיכנס חזרה בטור מסודר ולקבל צלחת.
כשסיימו לאכול, הצלחות נאספו, השולחנות נערמו מאחור, והתחילה מוזיקת ריקודים במקום שירים דתיים. או אז החלה מסיבה פרועה ושמחה, כשגם בלונים הועפו באוויר והוסיפו לאווירה. הבנות אמרו לי מראש שאצלם ביומולדת הם נוהגים לשפוך קנקן מים על החוגג וביקשו את רשותי לשמר את המסורת. כמובן שהסכמתי (וגם שחר), רק שלא היו מים חמים והם שפכו עליה (שוב, בהסכמתי אך הפעם שלא בידיעתה...) מים קרים. בסוף שחר לימדה אותם גם את ריקוד הציפורים. בקיצור היה ערב משגע שממש עזר להעביר את הבאסה. מסדר הדמעות נדחה לבוקר.

יום 14

פרידה, דמעות (שלי בעיקר) ומתחילים את חלק ב' של הטיול.

צפיה במפה צפה במפת הפוסט

אהבת? הנה ההזדמנות שלך לפרגן

רוצה לעקוב אחר הבלוג של orly13?

‹ הפוסט הקודם
מדריד וטולדו
מדריד וטולדו
מתוך הבלוג של orly13
14-06-2018
קרא מאוחר יותר
לכל הפוסטים של orly13 »

תגובות

רוצה להגיב לזה? יש להתחבר לאתר:

 

תגובות פייסבוק

הודעות מהפורומים על זנזיבר

תמונת המשתמש
היי! רוצה להתייעץ לגבי זנזיבר? פשוט שואלים פה והחברים מהפורום ישמחו לענות לך :)
תמונת המשתמש

טיסה לזנזיבר

nat84
1
תמונת המשתמש

זנזיבר

מיכאלהר
1
תמונת המשתמש

כמה זמן צריך לחיסונים לדרום אפריקה - מאוריציוס/זנזיבר

God
2
תמונת המשתמש

שכירת רכב

karpnava 2510
1
תמונת המשתמש

ברכות במלונות זנזיבר

מיכאלהר
4
סגור
×