התנדבות בבית יתומים באיים הקריביים

התנדבות בבית יתומים מביאה את המתנדבים אל לב ליבה של החברה, למפגש ישיר עם הקשיים שלה, עם החולשות שלה, ועם האנשים המדהימים שמפעילים אותה. בסיפור מרגש מהרפובליקה הדומניקנית, אנחנו שומעים על רשמיו של מתנדב ישראלי במקום.
יוסי עבדי
|
מפה
תמונה ראשית עבור: התנדבות בבית יתומים באיים הקריביים
Thinkstock Imagebank ©

הקדמה

כשאדם ניגש לכתוב על אירוע מכונן בחייו, לא תמיד קלה הדרך. מהיכן ניתן להתחיל, כאשר כל הקווים מצטלבים זה בזה, כאשר הרגשות רוקדים כאילו יש להם חיים עצמאיים, וכאשר החוויה האנושית שעבר, גדולה מכל סיפור כתוב עלי דף.

הסיפור האישי שלי מסתכם בחודש ימים של מסע ייחודי. בחודש ימים מסעיר ברפובליקה הדומיניקאנית הרחוקה, אי קריבי-טרופי, סמל לעולם השלישי בשלבי ההתפתחות הראשוניים. מדובר במסע בחברתם האישית של כמרים נוצרים, קתולים, המקדישים את חייהם לטיפול בבני נוער המגיעים מאזורי מצוקה ועוני. זה סיפור על חודש ימים של פעילות התנדבותית בחברת 200 ילדים יתומים, ילדי רחוב, אשר מצאו בית חם במוסד אנושי, המעניק להם את מה שהטבע מנע מהם מלקבל. זה מסע של יהודי בתרבות אחרת.

עוד בצעדיי הראשונים במסע, ידעתי כי אני צפוי לחוויה מסוג אחר, ועם זאת, לא ידעתי לאן פניי. את הכמרים ווילסון וויליאם, מנהלי מוסד היתומים, אני מכיר מזה שנים ארוכות. את שניהם פגשתי עוד בשלהי שנת 2002, כאשר התגוררו בארץ הקודש כחלק מלימודי התאולוגיה הכללית. 11 שנים הם נדרשו ללמוד בטרם קיבלו את סמכות הכמורה לידם. מאז ועד היום, נרקמה ידידות אמת, בין שלושה אנשים הבאים מעולמות שונים, אך החיים באותו העולם ממש. בין שני כמרים דומיניקאנים לאזרח ישראלי, יהודי.
 
כשהגיעו לפתח הדלת חודשי הקיץ, ידעתי כי אני זקוק לשינוי מסגרת. חשבתי על יעדי טיסה מגוונים, אך הבזק רוח קל ושיחת טלפון אחת, שינו את כיוון המחשבה. "האב ווילסון", הזמין אותי להתנדב ב-Hogar Escuela, מוסד ללא כוונות רווח, בית ספר לילדים יתומים, ובית לאלה אשר ננטשו על ידי משפחתם. כך, במקביל, קיווה ווילסון כי אכיר מקרוב את צורת החיים שהם מנהלים בשגרה. אחרי שנים של חברות קרובה, זה כנראה היה הזמן הנכון לצאת למסע.

מבחינתי, כמי שגדל בקהילה יהודית "סגורה" במקסיקו, כמי שחונך בבית הספר שלא להתקרב ל"אנשי הנצרות", המסע זה היה כמהפך עולמי. הנה אני, יהודי, ישראלי, וחייל במילואים, מבלה בחיקם של אנשים המקדישים את חייהם לישו, אשר משכימים מידי בוקר, בשעה 05:30, לתפילת המיסה המוקדמת, וליום מלא בבעיות של ילדים ונוער. קוראים להם "Salesianos": קתולים הממשיכים את דרכו של האדון ג`ובאני בוסקו, נוצרי אשר חי במאה ה-19, ואשר הציב לו כמטרה להפיץ את עקרונות החינוך והסיוע בקרב אלה הזקוקים לו.

תיאור החוויות, אם כן, קשה ומורכב. הכיצד אפשר להסביר למי שלא ראה את מראה הילד הקטן, את כמות האהבה שהם חולמים לתת, לכל מי שרק יבקש? תמונה הרי היא אוסף של דמויות, אבל מקשה היא לחוש את אוסף הרגשות האישיים של כל אחד מהאנשים החקוקים בה. בחרתי, מעל במה זו, לשתף את הקוראים בחלקים קצרים מיומן המסע האישי שלי. כך, אני מקווה, אוכל לתת מבט, ולו קטן, לחווייה המעצבת והמשמעותית שעברתי בחיי.

לתחילת הכתבה

המפגש הראשון

13/09/2007, יום חמישי
כשהגעתי לחדר האוכל בפעם הראשונה, הם כבר סיימו לאכול. הצלחות היו מסודרות אחת על השנייה, השולחן היה נקי, והכוסות היו בשורה. הזמן עושה את שלו כנראה, והם כבר למדו את כללי הארוחה והניקיון, כאילו היו טירונים משופשפים וממושמעים. מייד התיישבתי לצד אחד השולחנות, והתחלתי לדבר עם הקטנים, על דברים שכבר אינני זוכר. דיברנו על מטוסים, על אוכל בטיסה, והם רצו לדעת איך זה להיות "באוויר". כשנקראו כולם לשבת במקומם כדי לקבל את הודעות האחראי, אשר עמד בקצה החדר, מצאתי לעצמי כיסא ריק לצד אחד השולחנות. לאחר שהתיישבתי, קרא לי ארנסטו, אחד הילדים הקטנים שישב לימיני, רק בן 7, לשבת לצידו. "אבל הנה, אני יושב כאן לצידך, בכסא הפנוי", אני אומר לו בתשובה. "לא. אני רוצה שתשב איתי יחד, על אותו הכיסא", הוא אמר, ומייד זז הצידה כדי לפלס לי מקום. באותו הרגע התאהבתי באותו הילד. קשה להבין כיצד ילדים שאינם מכירים אדם, מחבקים אותו חיבוק אהבה אמיתי מבלי שהכירו אותו קודם. רק לפני כשעה הגעתי למקום, וכבר מסביבי עשרות ילדים אוהבים. אלה ילדים שמחפשים אהבה, מחפשים אנשים שיתנו להם תשומת לב, חיבוק ויחס, שיתנו להם את מה שהגורל לא ידע לתת.

לתחילת הכתבה

הילדים בבית היתומים

17/09/2007, יום שני
לאחר הפסקה קטנה, ישבתי עם קבוצת ילדים, כולם עד גיל 10. הם שרו שירים, לימדו אותי מעט על שלהם, ואני מצידי סיפרתי כמה סיפורי "ישראל הרחוקה". בשלב הזה, כבר היה ביננו קשר טוב. כמו אהבה ממבט ראשון, כזו שמרגישים כאילו הכרנו כבר שנים ארוכות. לאחר שחלפו כעשרים דקות, התחילו הילדים לספר על מקום הולדתם, וכל אחד סיפר מעט על העיר בה נולד. אחד מהם, אוחז את ידי, ולא עוזב. אני לא אומר דבר. חיבה – הרי – זה מה שהם מחפשים. כעבור מספר דקות הוא מביט בעיניי ואומר לי: "אני רוצה שבסוף השבוע תבוא לבקר אותי בבית". אני מביט אליו במבט אוהד, ולפני שאני מספיק להוציא מילה אחת מפי, הוא ממשיך את המשפט: "אני אשלם לך את כל הוצאות הנסיעה, 200 פסו", הוא מדגיש. "חסכתי את הכסף מזה כמה חודשים, ועכשיו אני רוצה לתת אותו לך, כדי שתבוא איתי". זה היה, ללא ספק, אחד הרגעים המרגשים שהיו לי איתם. הדמעה החלה זולגת, בלי שאיש ראה, לא רק בגלל מה שאמר הקטן, כי אם בשל האופן שבו נאמרו הדברים: במעין שכנוע עצמי של ממש, כאילו רצה זאת בכל מאודו, ואחרי הכל – הוא מכיר אותי לא יותר מיומיים. "תהיה איתי בסוף השבוע?", הוא שב ושאל. ואני, מה כבר אוכל לומר? הרי אי אפשר לסרב, ואי אפשר להסכים. בשלב זה, הותרנו זאת כשלב פתוח. אותו הילד צפוי היה להיקשר אלי יותר ויותר ככל שחלפו הימים.

לתחילת הכתבה

סיפורים מהחיים 

18/09/2007, יום שלישי
מי שאינו נמצא כאן, במקום, מי שאינו חש את שאני חש, יתקשה להבין. גם תמונות לא יסבירו. וכיצד אפשר לתאר נחלים של בכי פנימה, יערות של ענפים – כשעל כל אחד יושב כמו ציפור, סיפור חיים של ילד יתום מאהבה ביולוגית. מארקוס, אחד הקטנים שבחבורה, חזר היום מבית החולים לאחר שלא הרגיש טוב, עת שהה בחיק דודתו במהלך סוף השבוע. כשהם חוזרים ל"משפחה" ביום שישי בבוקר, הם לא חוזרים לאם ואב, אלא לדודה או אחות המוכנות לקבל אותם למשך כיומיים שלמים. גם אז, רובם סובלים מאלימות ומצוקה. אבל הם חוזרים. והפעם זה היה מארקוס שרץ אלי מרחוק. "הייתי חולה, אבל עכשיו חזרתי. קניתי לך מתנה במה שהיה לי", הוא אומר. מהכיס הוא מוציא שרשרת צלב לבנה, דמותו של ישו ברורה לכל, ועשוייה חרוזים-חרוזים. "זה בשבילך", הוא חוזר, ומייד מבקש שאשים אותה על צאוורי. ומה אומר אני, יהודי, אשר נדרש על ידי חבר קטן לכבד את מתנתו הגדולה? לקחתי את הצלב הלבן בידי, והבטחתי לו לקחת אותו למקום הבטוח ביותר בחדר, כדי שלא יאבד לי לעולם. גם עכשיו, הרגשות צפו ועלו כאילו הגשם לא פסק מזה יומיים.


20/09/2007, יום חמישי
אמיליו, כומר צעיר, מנהל המוסד, מספר לי מידי כמה ימים, את סיפור חייהם של חלק מילדי המקום. כל פעם מחדש, הוא מחזיר אותי למציאות, לאחר שאני כאילו כבר שוכח; שוכח שהם כאן, כי בשבילם, אין "שם". זה הבית שלהם. ניסיון החיים של ילד בן 10, יביא אותו בנקל להיות מבוגר כבן 40. אבל ילדים הם ילדים. כשהם מתרוצצים בין כדור ודשא, קשה לקלוט את מטען החיים, את ילקוט הזכרונות שהם סוחבים איתם, חלקם עם צלקת גוף של ממש.

01/10/2007, יום שני
לואיס מתקרב אלי, אוחז ברגלי, גובהו כמטר וחצי. בן 7.5 היה. "תישאר כאן עוד שנה אחת, בבקשה", הוא אומר. "עוד שנה". אני רוצה להגיד ש"כן", אבל יודע שאומר "לא". אני רוצה להסכים, אבל תוך פחות משנייה אני שב ורואה את הסביבה. אני יודע, כמו שהם יודעים, שעוד כמה ימים אהיה בדרך חזרה, על המטוס, בדרכי הביתה, לחיי השגרה. כבר עכשיו אני פוחד לשכוח כל שנייה שאני עובר כאן, כי אני יודע את כוחם של חיי היומיום. אני פוחד לאבד את זכרונות העבודה עם הילדים, כי זכרונות ייחודים היו לי. עדיין הם כאלה. אני יודע שעבודה, משפחה, לימודים - חזקים מכל דבר אחר. אבל אני יודע שהפעם זה יהיה אחרת.

העולם מלא בבעיות. ילדים רעבים הפכו למספר, ולמי שגר בטוב, קשה להבין את הצד השני. מתים יש כל יום, חולים מתווספים הרי כל שנייה, ואפריקה – כמשל - הפכה כבר לסמל ודבר של תמותה וכאב. נראה שאני אתקשה לשכנע ישראלי כי ייתן ולו מעט משלו לאלה שכאן. שכן מה לו ולהם? כשאני מגיע לכאן ורואה בעיניי שלי את הקושי בלקיים 200 ילדים יתומים, אני מבין אחרת. הרבה מאיתנו, כנראה, מאמינים לדבר רק כשהם רואים אותו.

03/10/2007, יום רביעי
נראה כי רק עין רואה היא עין מרגישה. גם כאן, רק מי שרואה ילד אחד, רק מי שמחבק אותו, וקושר את חייו בחייו, גם אם לרגע קט, רק אז ניתן להבין שהילד הזה זקוק לעזרה. מאז הכרתי אותם ולמדתי אודות המצוקה הכלכלית של המוסד, הידיעה הזו ליוותה אותי בכל רכישה, בכל נקודה לפריטת דולרים, בכל חנות וקניון. מאה דולרים יכולים לשנות את מראה חדרם של הקטנים, להביא צבע חדש, תמונה משמחת. מאה דולר. אבל כשיש כל כך הרבה רעב בעולם, כשיש כל כך הרבה מצוקה במדינה אחת, באי קטן, קשה להשיג יחס אוהב לילד קטן אחד. הרי יש "עוד", ותמיד יהיו. ואחרי אלה יש "עוד", ויהיו גם "עוד". וכשיש כל כך הרבה, לפעמים נבהלים ולא עושים כלום.

04/10/2007, יום חמישי
כשהיינו שם ברכב, באחת משיחות העומק שחווינו יחד, התחלנו לדבר על משמעות היותו "כומר". חייו, לעין זרה ובלתי מוכרת, יכולים להיות כמסכת של קשיים. הוא אינו יכול להקים משפחה, לשאת אישה, להביא ילדים לעולם – אחת הברכות הבסיסיות של עולם היהדות והחיים. יציר האדם ופרי גופו.

ווילסון הוא אדם שמתרגש מהר. בקלות הוא בוכה, גם אם בשקט. הוא בוכה במבט, בעין, במילה. לפעמים, וכך ראיתי אותו כפעמיים, הוא בוכה דמעות אמיתיות. הוא התחיל לספר לי על אותם ילדים קטנים, חסרי ישע, אשר זקוקים היו לכל מפלט אהבה שהוא יכול היה לתת להם בשנתיים בהן ניהל את מוסד בית הספר ליתומים. הוא סיפר לי על הלילות בהם בילה ללא שינה בבתי חולים ללא תרופות, כאשר אחד הילדים חלה. הוא סיפר לי על הימים הקשים שעבר כשאחד הילדים נפצע, כשאחד הילדים בכה ורצה לעזוב. בשיחה מרגשת עד דמעות, בו שיתף אותי בסיפור חייהם של כמה מהילדים, הבנתי שהעובדה שווילסון אינו יכול לשאת אישה, ואינו יכול להקים משפחה, העובדה הזאת לבדה – אין משמעותה כי הוא אינו יכול להיות אב. "יוסי", הוא אומר לי, כשחצי מבט לכביש המהיר וחצי מבט מופנה אליי, "דע לך שאני האבא הטוב בעולם. אני אבא למאתיים ילדים ואיש משפחה של עשרות משפחות". והוא צדק. לילדים הללו הוא היה אב, והם, בשבילו היו ילדיו. הוא האכיל אותם, בילה איתם, אמר להם תפילה בבוקר ובלילה, היה איתם בקושי, בשמחה, הוא הרי הקדיש את חייו, את ימיו ולילותיו להם. עבודתו הייתה להקדיש את זמנו לחייהם שלהם. וכאן למדתי, כי אב אינו בעל הזרע, כי אם בעל הלב. זה היה אחד מאותם שיעורי החיים שידעתי שהיו הסיבה לביקורי ברפובליקה הדומיניקאנית. בשביל זה אני כאן. 

לתחילת הכתבה

כתב: יוסי עבדי. הכותב חזר לאחר פרסום הסיפור לבית היתומים, ושוהה שם כעת. ניתן לברר עוד פרטים על התנדבות במקום על-ידי פניה לדואר האלקטרוני שלו.
הכתבה פורסמה לראשונה באתר "אומדיה".

יעדי הכתבה

סגור
×