ויאטנאם, קמבודיה, תאילנד – טיול מושלם

תמונה ראשית עבור: ויאטנאם, קמבודיה, תאילנד – טיול מושלם - תמונת קאבר
זריחה באנגקור ואט, קמבודיה

זה ממש לא נחשב: חצי יום בדרך הארוכה בין הא-לונג לשדה התעופה של האנוי ירד גשם ואנחנו בסירה ממוגנת ואחר כך באוטובוס לא נרטבנו כלל, כאילו ראינו גשם בטלווזיה או בקולנוע. נכון, אנחנו מטיילים בויאטנאם ובקמבודיה בדצמבר-ינואר שזוהי העונה היבשה. אבל עונה יבשה בהודו-סין פרושה פחות גשם ולא אין גשם. בפעם השניה והאחרונה ירד גשם כשבועיים לאחר מכן, בפנום פן, שכנעה אותנו ג'ודי לוותר על הארוחה בספינה ולצאת לארוחת ערב במסעדה מפורסמת בעיר. יצאנו ארבעתנו, כלומר ג'ודי ובעלה פיליפ, רחל ואני, בטוק טוק למרכז העיר, עניין של כחצי שעה באופנוע רועש ברחובות סואנים. או אז נפתחו ארובות השמים וכבדו אותנו במים בשפע כל אותו ערב. נהג מונית האופנוע שיחרר כמה רצועות ומסכים של פלסטיק שקוף ירדו עלינו מכל צד – רוב הגשם נשפך בחוץ ואחר הוסיף וגבר ממש מולנו בגינה במרכז המסעדה ושימש לנו מוסיקת רקע מקסימה בארוחה נהדרת. אני לא אכביר פרטים על כך שהתמקחנו על המחיר, שאמרנו לאופנוען שלא יחכה ואז גילינו שהוא חיכה וזכה להוביל אותנו בחזרה לספינה כשפסק הגשם בוילונות מופשלים שאפשרו לנו לצלם את פנום-פן המוארת לכבוד ראש השנה הנוצרי ולקראת ראש השנה הסיני, אני רק אומר, שהיום כשאנחנו חושבים שהטיול היה מושלם, עלה בזיכרוני הגשם היחיד והמיוחד ההוא כהוכחה ניצחת לשלמות.

אז מה היה לנו: טסנו להאנוי, בירת ויאטנאם, טיילנו שם יומיים, שטנו להא- לונג ליום וחצי, טסנו לסיאם–ריפ שבקמבודיה, טיילנו באנגקור שלושה ימים, עלינו על ספינת נהרות ושטנו במקונג שמונה ימים דרך קמבודיה וויאטנאם עד הוצ'י מין סיטי, טיילו שם יומיים, טסנו משם לבנגקוק שבתאילנד ליומיים, נסענו לפאטאייה לשבעה ימים ומתוכם גם שטנו לאי קו סאמט ליומיים, חזרנו לפאטאייה ליומיים והביתה.

סיפור המעשה התחיל בעצם לפני כמה שנים כאשר שטנו בראש השנה הנוצרי מבאזל לאמסטרדם בספינת נהרות של חברת אמה-ווטרוויאז AMAWATERWAYS)). נפלא. זה היה ללא ספק הקרוז הכי מפואר (והכי יקר) שהיה לנו אי פעם. רשמנו לפנינו אז שהם משיטים ספינת נהרות גם על המקונג. באמצע 2018 פנינו אליהם וביקשנו להרשם לטיול בדצמבר. בחברה הפנו אותנו לסוכנות שלהם בארץ וסירבנו כי היה לנו ניסיון מאכזב מאוד עם הסוכנות המקומית ואיננו מוכנים להשתמש בשירותיהם. ואז הפציעה בחיינו אנג'י, סוכנת של אמה-ווטרוויאז בסן פרנציסקו, בחורה נלבבת, ילידת רומניה. זו הייתה אהבה הדדית מהרגע הראשון. אנג'י גם השיגה לנו הנחה של 500 דולר, שידרגה לנו את התא בספינה, ספקה לנו טיפים מועילים והכינה לנו כמה הפתעות על הספינה. השייט עלה כשלושת אלפי דולר לאיש, הטיולים לפני השייט (שלושה ימים בהאנוי והא לונג, שלושה ימים בסיאם ריפ) ואחרי השייט (יומיים בהוצ'י מין סיטי) עלו עוד שלושת אלפי דולר לאיש. זהו. לקחנו אתנו גם מאה דולר בשטרות של דולר (אפשר בוויאטנאם וקמבודיה לשלם בדולרים כמעט בכל מקום) ואם מחסרים את הטיפים על האוניה, מונית בהאנוי, קניות וארוחה אחת בפנום פן, החזרנו ארצה כעשרים שטרות של דולר.

24.12.18 יום שני, תל אביב-טשקנט-בנגקוק

אני שונא לטוס בכלל וטיסות ארוכות בפרט. חיפשנו באינטרנט ימים רבים עד שמצאנו טיסה מתאימה לנו במחלקת עסקים של אוזבקיסטאן אירוואיז. מחיר הכרטיס - 1800 דולר ומה שהיה חשוב לנו לא פחות היה שהטיסה נקטעה לשתים. כארבע שעות לטשקנט (3 מעלות בין המטוס לבית הנתיבות, לפני המעבר רחל שפכה על ירכיה כוס סודה, אנחנו היינו לבושים בגדי קייץ ואני הרגעתי אותה – המים יהפכו לקרח ואז יהיה לך מגן מהקור. אנחנו נושפים בהתפעלות עננים לבנים קטנים וממהרים לטרמינל) ולאחר כשעתיים של חילוץ עצמות המשכנו עוד כארבע שעות עד בנגקוק. מחלקת העסקים של חברת התעופה האוזבקיסטנית לא הייתה הגשמת חלום, בלשון המעטה, סרט הבטיחות היה מטושטש והווליום היה שקט ואי אפשר לשמוע דבר, השכבת הכסא לא כללה את הרמת הרגליים, קיבלנו טבלטים אישיים עם מבחר סרטים ברוסית ואוזבקיסטנית, (אבל ניצלנו את שקיות הניילון של האוזניות על מנת לאגור את הצימוקים הנפלאים שלהם), האוכל היה בינוני ומטה, בדרך חזרה כל הדיילות ישנו, את נעלי הטיסה המכוערות השארנו במטוס ואת נרתיקי השי המכוערים לקחנו באיוולתנו והשארנו את חלקם פה ושם במלונות. מבנגקוק טסנו כשעה וחצי בטיסה רגילה של חברת התעופה הוויאנאמית להאנוי. השעות היו נוחות ועל הטיסה בחזרה נוספה שעה אבל על זה נספר בסוף.

25.12.18 יום שלישי, האנוי

הגענו להאנוי בבוקר, את הויזות הכנו מבעוד מועד בשגרירות הוויאטנאמית בתל אביב (30 דולר). פנינו היו מיועדות למלון סופיטל. לפני עשרות שנים כשהדרכתי טיולים באירופה, מפעם לפעם התאכסנו במלון של רשת סופיטל. לא משהו, רמה בינונית ולרוב מחוץ לעיר. לכן די הופתענו שכשניסינו לברר אם המלון יכול לאסוף אותנו משדה התעופה. קיבלנו הצעה שישלחו לימוזינה לקחת אותנו בעלות של מאה דולר. לקחנו מונית מהשדה למלון בעשרים דולר בלבד.

4e29e013328a21dfc5c79be6629ad83a.jpg?l=6

למרות שהכינו אותנו וגם ראינו צילומים באינטרנט, המלון היה חוויה תיירותית, המלון בהאנוי היה המלון המפואר ביותר שהתאכסנו בו בחיינו הארוכים. השיא הזה לא החזיק מעמד ימים רבים כי היו מזומנים לנו על ידי אמה (להלן קיצור אמה-ווטרוואיז) מלונות סופיטל מפוארים במרכזי הערים גם בסיאם ריפ וגם בסייגון (כן, סייגון קיימת. מבחינת הגודל, הו צ'י מין סיטי היא כאילו גוש דן, סייגון היא כאילו תל אביב). הפאר היה בעל השראה, יצירתי, פזרני ומוקפד בכל אתר ואתר במלון. הוא בא לידי ביטוי בחדרים, בשטחים הציבוריים, בסידורי הפרחים, בתצוגות תרבותיות היסטוריות בארונות זכוכית, בפינות ישיבה בסגנונות שונים ומגוונים, ברכה ענקית, חדר האוכל והמגוון האין סופי של מזנוני האוכל.

אביא כאן שלוש דוגמאות: את פנינו קיבלה בכניסה דיילת במדים, צעירה, גבוהה ויפה. היא לקחה את הדרכונים שלנו, הושיבה אותנו עם כוס משקה והלכה לקבלה לרשום אותנו ולהביא לנו מפתחות, וגם נשאה עימה ערמה של חומרי קריאה חיוניים וחשובים ביותר שלא טרחנו כלל להציץ בהם. הדיילת היפה לקחה אותנו לסיור מדוקדק בכל אגפי המלון לפני שהובילה אתנו לחדר. היא גם תפרד מאתנו אישית כשנעזוב, לא לפני שתיקח אותנו, לבקשתנו, לסיור בחדרי אגף הישן. (רחל רושמת: בית המלון באגף החדש, הכל נפלא בייחוד ארוחות הבוקר, אבל אנחנו מתוסכלים בגלל הציפיה להשתכן באגף הישן. בסיאם ריפ המצב יתוקן.)

הדוגמא השניה נוגעת לדלתות. יומיים לא זכינו לפתוח שום דלת ברחבי המלון זולת דלת חדרנו. יום ולילה כל פעם שהגענו לאיזושהי דלת, כל דלת, עמד לידה קצין במדים מעוטרים ופתח אותה ואמר משהו בשבח הזמן המשתנה (בוקר, צהרים וערב וכל מה שביניהם).

הדוגמא השלישית והאחרונה נוגעת לשירותים הציבוריים במלון שנראו כמו שילוב של סלון מהודר עם חדר ניתוח סטרילי. אף פעם לא היינו שם לבד, ליד כיורי שטיפת הידיים עמד קצין צעיר במדים והושיט לנו מגבת בד רכה וצחורה לנגב את כפות ידינו, כי לא יעלה על הדעת שנקח בעצמנו מגבת כזו מהערימה הסדורה שהייתה מונחת על השיש כמו למסדר המפקד ביום חמישי בערב בטירונות.

c16964ec8b27d7eec9546241507f01b3.jpg?l=6

בשעה שלוש הגענו לחדר במלון וזכרנו שבאזור קו המשווה השמש שוקעת בשש, לכן זנחנו את מחמדי החדר, החלפנו בגדים, שטפנו פנים ומיהרנו לצאת אל הרחובות העוטפים את המלון שממוקם ברובע הצרפתי, במרכז האנוי ההומה. המטרה הראשונה הייתה לאכול מזון רחוב, כל האתרים וגם חברתנו חווה שהיא מומחית למזון, אמרו שהמטבח הוויאטנאמי מעולה כי הוא שילוב של שלושה נתונים נפלאים: המטבח הסיני היצירתי, המטבח הצרפתי האסטטי והאין חריפות שבמטבח התאי. אנחנו נגלה את נכונות ההערכה הזו גם ברחוב וגם במלון וגם על הספינה אבל חווית האוכל נדחתה לנו הרבה אחרי שקיעת החמה, משני טעמים: היצע האוכל בטיסות בעיסקיות ובסלונים שבשדות התעופה היה כל כך מפתה עד שהסתובבנו בעיר כמו שני אווזים לאחר פיטום.

הסיבה השניה הייתה שהרובע הצרפתי והעיר העתיקה של האנוי ריתקו אותנו. בדימוי שנשאתי אתי משנות השישים האנוי היא בירת השלטון המיליטנטי, הקומוניסטי, הפאנטי של צפון וויאטנאם. עיר שוממה ששוטחה על ידי חייל האוויר האמריקאי לעיי חורבות כיוון שהו צ'י מין הרשע השטני שלח את הוויאטקונג האכזרי להרוג את מרטין שין, רוברט דובל, מרלון ברנדו, רוברט דה נרו, צ'רלי שין, ג'ון וויין ורובין וויליאמס. ובכן האנוי עולה ופורחת, (גרים בה יותר מששה מיליון איש מתוך כתשעים ושישה מיליון ויאטנאמים) עיר הומה ותוססת, חיי מסחר שוקקים, דוכני אוכל על המדרכות ורוכלות נושאות אשל עם שני סלים עמוסי פירות, אופנועים גודשים את הרחובות והעיקר – העיר קשוטה באורות ציבעוניים לכבוד ראשי השנה הנוצרי והוויאטנמי.

אנחנו רושמים לפנינו: חציית הכבישים נראת כמעשה התאבדות, אבל אנחנו לומדים מהר מאוד, לעבור לאט, בלי לסגת ובלי תנועות פתאומיות. האופנוענים הרבים מספור, הריקשות הממונעות והמכוניות מתמרנים מסביבנו. אני בוטח בהם ורחל בוטחת בבודהה.

רוב האנשים הקטנים שאנחנו פוגשים מחייכים, גם אחד לשני. רוב – כי הנשים על האופנועים מכוסות ואיננו רואים את פניהן או חלקים אחרים של גופן. לא בגלל זיהום אוויר או צניעות, אלא שלא יחשפו לשמש וישתזפו חלילה, כי כמה שיותר לבן – יותר יפה (למה האגודה למלחמה בסרטן לא חשבה על זה – אני מתלונן באזני רחל), החנויות ברחובות ממוקמות לפי נושאים ולא לפי הגיון: רחוב נעליים, רחוב בגדים, או כלי בית, מכולות, וכיו"ב.

79e0e8c6d0057f3959db4a6f2cfc17e3.jpg?l=6

מאוחר יותר נגיע לרובע העתיק מצפון מערב לאגם, נמצא חנות קטנה שמוכרת חולצות גברים, נזכרתי שאני צריך חולצה טריקו עם שרוולים ארוכים נגד השמש והיתושים. איך אפנה אל המוכרת? – אני יודע רק שתי מילים בוויאטנאמית ואולי היא לא יודעת אנגלית כלל. נשאר לי לבחור בין עברית ליידיש, הייתי עייף אז שאלתי בעברית: כמה עולה החולצה? היא ענתה: עשר. לא שמתי לב ושאלתי: אם אקח שתים ? והיא ענתה: שמונה דולר. רק אז שמתי לב שהיא עונה לי בעברית. זהו, כבשנו גם את האנוי. בלילה נתברבר בחזרה למלון וזוג ישראלים יראה לנו את הכיוון, הם כבר כאן פעם שלישית.

bf5d5caff000a69be4d1d4f1728bb204.jpg?l=6

עקרונית, החלטנו לדחות את הקניות לתיאלנד כי הטיסה הביתה הייתה במחלקת עסקים ולא הייתה מגבלת משקל, אבל קשה היה לעמוד בפיתוי נוכח המחירים הנמוכים להפליא. כך קנתה רחל מובייל של כובעי קש למוזיאון המוביילים השקטים שלה בחצר ביתה.

פנינו מהמלון שמאלה לכיוון אגם הואן קיים. בדרך עברנו בכיכר קשוטה גדולה וריקה בה נערכו הכנות לחגיגה גדולה בחסות אינדונזיה, נערים (אינדונזים?) בתלבושת אחידה הציעו לנו כיסוני בצק חריפים לטעימה (אנחנו לא זוכרים שהיה מטבח חריף בג'קרטה).

הלכנו לאורך האגם בין זוגות מתחבקים, רוכלים המוכרים מיצים טבעיים, חטיפי פירות וצעצועים מהבהבים בשלל צבעים, ומשפחות שישבו לאכול אל מול השמש השוקעת. חלקנו כבוד ראוי לאנדרטת הקדושים המעונים, גברת עם חרב ושני לוחמים משני צדדיה.

497af40680d4e34537622f04cab597f3.jpg?l=6

אט, אט, נדלקו האורות בבתי העסק מסביב לאגם הקטן שנקרא בלשון קודש – אגם החרב המוחזרת. סיפור המעשה מעביר אותנו הישר ליחסי וויאטנאם עם שכנתה הגדולה והמאיימת סין. במאה החמש עשרה יצא קיסר וויאטנאם למלחמה בפולשים הסינים, האלים העניקו לו חרב שבעזרתה ניצח בקרב. אחרי הניצחון קפץ צב מהמים חטף את החרב וצלל בדרך להחזירה לאלים. הסיכסוכים בין סין לוויאטנאם החלו לפני הספירה ובהיסטוריה הוויאטנאמית חולקים כבוד רב לשתי גיבורות במאה הראשונה לספירה שניצחו את צבא שושלת האן הסינית והשיגו עצמאות לוויטנאם לשלוש שנים תמימות.

ואכן, אני זוכר שהיה שוב סיכסוך דמים בין סין לויאטנאם גם אחרי שהאמריקאים ברחו מהביצה ההודו סינית. התעניינו: איך ניצחתם את הסינים? הוויאטנאמי צחק. האזור שבמחלוקת הוא אזור ביצות. בעונה הגשומה הטמפרטורות שם מגיעות לחמישים ושתיים מעלות. הלחות למאה אחוז והראות יורדת מאוד מרוב חרקים מעופפים כולל יתושים נושאים חיידקי מלריה. אלה שלא חלו ומתו - ברחו. ואז הוא ממשיך: בגלל סין, האמריקאים היו אתנו, אובמה ביטל את האמברגו על אספקת נשק לויאטנאם והרשה לישראל להקים מפעל ליצור נשק קל בשותפות עם הוויאטנמים. על הגאווה במפעל הנשק המשותף שמענו שוב ושוב מפי אחרים שלא ידעו שאנחנו ישראלים. די מביך.

0f9762d524ce054792089e09a10f9d55.jpg?l=6

בקצה הצפוני של האגם על איון קטן שגשר אדום מוביל אליו שוכן המקדש הבודהיסטי נגוק סון. המקדש מוקדש לגנרל מהמאה ה- 13, לאל הרופאים ולמלומד, הכניסה עולה ממון ואנחנו נגד מתן כסף לדתיים, אז הסתפקנו בטיול על הגשר המואר ובהתפעלות מהשער בחזית החצר המובילה אל המקדש.

העיר מקושטת להפליא לכבוד ראש השנה הנוצרי, למרות שפחות משמונה אחוז מהוויאטנאמים נוצרים (במדינה הקומוניסטית שמונים אחוז מגדירים את עצמם אתאיסטים, תשעה אחוז בודהיסטים)

afce41c8c8de63eab92c4dc148f6cac7.jpg?l=6

בשלב זה היינו רעבים מספיק בכדי לחפש ארוחת ערב. שאלנו ברובע העתיק והראו לנו את הכיוון, הסתובבנו בין מסעדות הרחוב וחיפשנו מסעדה שתהיה גם הומה וגם נטולת תיירים. מצאנו אחת כזו עם ארבעה שולחנות ובעל העסק טורח על הסירים והאש. שולחן אחד התפנה והתיישבנו, הכל היה פשוט וכמעט נקי, אני לא זוכר מה הזמנו, כנראה פירות ים. האוכל היה נפלא, המחיר היה מצחיק וכשעמדנו לצאת, אני פניתי לבעל המסעדה וללחוץ לו את היד לאות תודה. אחרי עשר, בדרך חזרה התברברנו קצת אפילו שהמלון היה במרחק של פחות מקילומטר. הקצין פותח את השער ואנחנו סוף סוף בחדר פורקים את המזוודות.

a540b4d1b7faf7b427354bd49e36969f.jpg?l=6

פייסבוק: זה לא סיפור נחמד, שאנו מתגאים בו באופן מיוחד, אבל גם הוא חלק ממה שמאפיין טיול כזה. בתחילת הטיול, בהאנוי, פה ושם, ראינו נשים מבוגרות נושאות את מרכולתן באשל מאוזן על כתיפיהן וראשן מכוסה בחרוט-כובע קש. כל כך מעט שלא הספקנו לצלם. בלילה הראשון, בדרך חזרה למלון ראינו זקנה רצה לפנינו, מיהרנו בעיקבותיה עד שהגיעה לגומה של עץ בודד במדרכה, כרעה תחתיה בלי להסיר את האשל, הפשילה מעט את שימלתה והשתינה. כמה הערות למען הצדק הקוסמי: לא צילמנו, לגברת שבצילום אין קשר לסיפור, צולם ביום חול, בסיאם ריפ שבקמבודיה, למשל, אסור לזוגות להתחבק ולהתנשק בפומבי, אבל כל אחד יכול להשתין אפשבאלו

26.12.18 יום רביעי, האנוי

מהבוקר ועד שנגיע להו צ'י מין סיטי אנחנו בידיים של אמה, כלומר, מטיילים לפי תכנית סדורה. אבל לפני שאני מתחיל לדווח, אי אפשי לי בלי להציג את חגיגת מזנון ארוחת הבוקר שיחזור באותו היקף ענק ברשת סופיטל ובספינה, כל בוקר, באותה יצירתיות אסטטית, שורה של מזנונים, באותו מגוון לאומים (סיני, יפאני, וויאטנאמי, קמבודי, צרפתי, אנגלי, אמריקני), באותה אנינות טעם. בכדי להתמודד עם הסכנה הברורה והמיידית, אני מגביל את עצמי, בדרך כלל, לסלמון מעושן ומנגו טרי, אך לפעמים אני מתפרע וחוגג על מנות הודו-סיניות או על דים-סאם סיני, או סלמון וטונה של סושימי יפני. ורחל? - לרחל אין אלוהים.

אחרי הארוחה, אנחנו נאספים לקראת הטיול המאורגן, אנחנו סוקרים אחד את השני שהרי כל שלושים ושניים חברי הקבוצה הם חלק משמונים המפליגים (הספינה תהיה רק חצי מלאה הפעם) וכדאי לדעת עם מי אתה תקוע ועם מי אתה חוגג. חגגנו. כללית, מבוגרים וגם לא מעט צעירים, הרוב היו קנדים ואמריקאים, ביניהם הרבה יהודים שראש השנה הנוצרי אינו אירוע משפחתי מיוחד בעבורם.

a5ddde7ec9301c1f6fa9bc1801bb0498.jpg?l=6

הטיול בהאנוי מתחיל, לטעמי – בכוונת מכוון, במקדש הספרות הקונפוציאני העתיק שהוא האוניברסיטה הראשונה בהודו- סין, שהוקמה בראשית המאה האחת עשרה לבני אצילים בלבד, ולפניה ברכה הנקראת "באר ההשתקפות השמימית". החינוך בוויאטנאם הינו מעל לכל מטרה אחרת. בקומוניזם של המאה העשרים רווחו שתי מגמות הפוכות: אחת, שראתה בתרבות ובהשכלה אוייבי המפלגה ושהובלה על ידי מאו צה טונג הסיני במהפכת התרבות ושוכללה על ידי פול פוט בקמבודיה. והשניה, שהשקיעה בהשכלה כמנוף להגשמת יעדי המפלגה, והיא ברית המועצות. סין הייתה והינה האוייב ההסטורי של וויאטנאם. ברית המועצות חימשה ומימנה את צפון וויאטנאם במלחמתה בארצות הברית. הקומוניסטים הוויאטנאמים הלכו לפי המסורת הסובייטית. הקמר רוז' הקמבודים הלכו אחר האסכולה הסינית. בקמבודיה שיעור יודעי קרוא וכתוב הוא 77% , פחות מכל שכנותיה הקרובות והפחות קרובות (לאוס, סין, וויאטנאם, תאילנד, בורמה) ונחזור לעניין זה בשנגיע לקמבודיה. בוויאטנאם, שליש מתושבי המדינה ידעו קרוא וכתוב בזמן המלחמה וכיום 94% . עדיין, אמרה לי הרופאה האורטופדית שבחנה את המניסקוס שלי לפני הנסיעה, אם אתה צריך ניתוח, תעשה מה שהוויאטנמים עושים סע לסין או לתאילנד.

73d008ceccba2dabcbb3487cc3d9cf3c.jpg?l=6

האתר השני שהגענו אליו, ולשמחתי הרבה הוא סגור למבקרים, היה המוזוליאום של הו צ'י מין. מנהיגה האגדי של צפון וויאטנאם. האיש שנלחם נגד הצרפתים, נגד היפנים (בסיוע הכוחות המיוחדים האמריקנים), שוב נגד הצרפתים, נגד האמריקנים והדרום ויאטנאמים עד שניצח. רק כשאני כותב שורות אלה אני מחבר את שתי המחלצים של הכוחות הזרים מוויאטנאם ששמו קץ לשתי מלחמות מטומטמות ומקיזות דם. שניהם היו יהודים. פייר מנדס פראנס ראש ממשלת צרפת הוציא את צרפת מהבוץ ההודו סיני. הנרי קיסינג'ר, מזכיר המדינה האמריקני, הוציא את האמריקנים מדרום וויאטנאם. ובכן כמו במוסקווה, בביג'ינג, בטאיפה נמלטנו מהחובה הלא נעימה לסובב קבר של איש דמים. צפינו מרחוק, צילמנו שני דגלים אדומים וגנן בעבודתו ונסענו לגולת הכותרת של היום, שלי לפחות, הילטון האנוי.

101f040daae297735cf3cba02d7f92de.jpg?l=6

במידה רבה חיה וויאטנאם על זכרונותיה מהמלחמה ההיא, או לפחות זה מה שהיא בוחרת להראות לתיירים. עוד נשוב לעניין זה כשנחזור לוויאטנאם בסוף הטיול והשייט. אין ספק שהכלא בהאנוי בו ישבו בעיקר צוותי אוויר של הצבא האמריקני הוא אייקון היסטורי מרגש לכל מי שחי באותה תקופה.

9d8a5d83538af1f530c5c50faa55a141.jpg?l=6

שלוש עובדות מדגישים המדריכים בכלא שהפך למוזיאון. הראשונה, הכלא היה כלא לפושעים ומורדים שהוקם בידי הצרפתים, אחר כך כלא לטייסים אמריקאיים ובסוף לפני שהפך מוזיאון, לכלא לפושעים רגילים. השניה, בניגוד לקמבודיה, שום שבוי מלחמה לא הוצא בו להורג.

95158bc56ebff4e8aa222370b218a21f.jpg?l=6

החליפה של ג'ון מקיין. אבל הקסדה, הוא אמר, לא שלו

שלישית, ג'ון מקיין. הטייס ג'ון מקיין, בנו של אדמירל בצי האמריקני, השבוי הכי בכיר בכלא, הגיבור שלא הסכים להשתחרר מהכלא עד שאחרון השבויים ישוחרר, המועמד הרפובליקני לנשיאות, הסנטור הבכיר, מראשוני המבקרים בויאטנאם לאחר המלחמה, מוצג בכלא ובשיחות עם וויאטנאמים כגיבור נערץ, איש מצפון, איש אמיץ לב, מי ששבר את מחסום האיבה והעויינות בין שני העמים.

dedb9c973b500f637c0b43bcf781ac74.jpg?l=6

חזרנו למלון ובמקום לאכול ארוחת צהריים (מי רעב אחרי ארוחת בוקר כזו) חבשנו קסדות והצטרפנו לסיור במקלט לעשרה אנשים מימי המלחמה, מתחת לקומת הקרקע ליד הבריכה. המלון הקצה לסיור מדריכה משונה שאנחנו קראנו לה גברת תודה משום שאחרי כל משפט אמרה לנו תודה ובין השאר סיפרה לנו שהמקלט נתגלה כשחפרו יסודות לאגף החדש. המלון הותיק לא הופצץ כלל כי הוא שימש מקום מושב לעיתונאים הזרים שדיווחו על המלחמה ולאישים אמריקאים כמו ג'ון באז וג'ין פונדה שבאו להזדהות עם לוחמי החופש הקומוניסטים בזמן המלחמה.

4f4f6fddd4dfe4942f58be52b8b14041.jpg?l=6

סיור אחר הצהריים התנהל בריקשות של אופניים שנקראות סייקלו. עברנו בשיירה של 15 או 16 סייקלו בתנועה הסואנת של הרובע העתיק. אנחנו כבר הכרנו חלק מהמסלול מהטיול של אמש אבל היינו מוקסמים מהתמרון של נהגי האופניים בין כל הרכב המוטוריים ומהמבנים שחלפנו לידם. שתי תופעות ארכיטקטוניות משכו אל ליבנו: ראשית, הבניינים הצרפתיים המצועצעים ששרדו מראשית המאה הקודמת. ושנית, בתי הדירות הגבוהים וחזיתם הצרה הפונה אל הרחוב, כי זאת לדעת, הארנונה או איך שהם קוראים למס, נקבעת לפי רוחב החדר הפונה לרחוב.

5bf823c8e4d78909e249c7fde5561dea.jpg?l=6

לאחר הסיור הממונע, טיילנו גם ברגל ואחר כך נלקחנו למופע בובות מים, די ארוך, שייחודו העיקרי היה המוסיקה המקומית והבובות היפות ששחו במים. אוטובוס חיכה לנו בסיום לקחת אותנו למלון, אנחנו בחרנו להשאר בעיר ולא חזרנו למלון עם כולם.

495974d26fffd44ec5991fd77757adc5.jpg?l=6

חיפשנו מסעדה לארוחת ערב, אבל אז מצאנו ברחוב גברת אחת שמכרה עוגות דים סאם לבנות גדולות עם מילוי של מחית שעועית מתוקה. מי יכול לעמוד אדיש מול עוגות כאלה. אכלנו והתחרבשה לנו הכוונה לאכול משהו נוסף.

היינו עייפים והתמקחנו עם נהג סייקלו זקן שרצה שלושה דולר על מנת להוביל אותנו. הסכמנו על שני דולר ועלינו, בדרך ראינו כמה הוא מתאמץ וניחמנו על המחיר. עצרנו אותו רחוב לפני המלון שלא יראה לאיזה מלון מפואר מביא המסכן את שני הקמצנים, הוספנו לו עוד דולר והלכנו למלון לארוז את המזוודות כי מחר מוקדם בבוקר מפליגים להא לונג.

27.12.18 יום חמישי, הא לונג

0c678a5e88aaa1a043c269ab47a7400e.jpg?l=6

די הרבה זמן התלבטתי אם אני רוצה לנסוע לוויאטנאם וקמבודיה, כבר טיילתי כמה וכמה פעמים בתאילנד, בהונגקונג, בטאוייאן, ביפן, בהודו, בסרילנקה, בסין, באינדונזיה ואפילו פעם בסינגפור. די מיציתי ושבעתי מקדשים בודהיסטים והינדואיסטים על כל זרמיהם. אנגקור לא עיניינה אותי כלל. אני חושב שהסדרה המרתקת בנטפליקס על מלחמת וויאטנאם עוררה בנו את הרצון לראות היכן נכתבה ההיסטוריה בת זמננו, אבל מה שהיטה את הכף היה הא לונג (בוויאטנאמית: המקום בו הדרקון שקע).

אלפי הרים ירוקים שהם איים בוקעים בים הכחול נראו בעייני בצילומים כאחד מפלאי תבל, אפילו לפני שנבחרו בין שבעת המקומות הכי יפים בעולם. מפרץ הא לונג הוא חלק ממפרץ טונקין הזכור לרעה ממלחמת וויאטנאם-ארה"ב.

bb1d33d6002e706c5346cc8132a43933.jpg?l=6

גם האגדה הקשורה בשמו של הא לונג מבוססת על המאבק ההיסטורי בין וויאטנאם לסין. הסינים ביקשו לפלוש לוויאטנאם דרך הים והאלים שלחו דרקונים יורקי אבני ירקן ליצור חומה איים בלתי עבירה לצי הסיני ואחר חזרו הדרקונים לביתם בים.

מקרוב נראים האיים/הרים גבוהים מאוד אבל הגבוהים שבהם אינם נישאים ליותר ממאתיים מטר. יחד אתנו מבקרים במקום מיליוני תיירים כל שנה, אני חושב שראינו את רובם בספינות שמסביב. לטעמי, מראה הספינות מסביב רק מעצים את היופי.

הנסיעה מהאנוי למפרץ אורכת כמה שעות, בדרך אנחנו עוצרים להשתין במלכודת התיירים הכי מפוארת שאנחנו פגשנו אי פעם והמחירים בהתאם, לא קונים דבר, אבל אני מצלם שטיח שנעשה על פי הגרניקה של פיקאסו. וחושב, מה היה אומר פיקאסו הקומוניסט על הפיכת הציור שלו על זוועות המלחמה בשחור לבן לשטיח דיקורטיווי בצבע.

da8e45e300d4383efd0b06f7eb6ea7d1.jpg?l=6

במעגן של האי טואן צ'או, מחכה לנו פאראדאיז, ספינה מהודרת (אמה לא יכולה להרשות לעצמה לשכור לנו ספינה רגילה). אנחנו מקבלים חדר בקומה האמצעית עם קיר זכוכית שקוף לגמרי ומרפסת קטנטונת שאני אשב בה בלילה ואתבונן בהרים שלפני ובספינות המוארות שמצידנו.

הראות היתה נמוכה בגלל ערפל שמחר יהפוך לגשם, אבל הערפל הוסיף לקסם: ההרים היו אפורים מרחוק, וכשהספינה התקרבה אליהם הפך ציבעם לירוק עמוק. אני זוכר את עצמי רץ מפינה לפינה על הסיפון ומצלם לכל כיוון.

1e61d00d3fa8cca43ce29edaa7afc1d5.jpg?l=6

כעבור כמה שעות מגיעות לספינה סירות נהוגות על ידי נשים שהציעו לנו מיני מאכלים, משקאות ופירות. לכל אחת היה מקל ארוך ורשת בקצהו על מנת להעביר את הסחורה לקונה המאושר במרומי הסיפון אבל לא ראיתי מישהו שקנה. לא פלא, הייתה שם ארוחת צהריים וויאטנמית טובה וארוחת ערב טובה עוד יותר, אני אינני זוכר מה אכלנו. אבל המשקאות היו בתשלום ואנחנו טעינו והזמנו מים (6 דולר) במקום בירה (2 דולר).

בין הארוחות הייתה לנו תכנית עם אופציות: רחל יצאה בהפלגה לאי ובו הר שצריך לטפס עליו בכדי להגיע לסאנג סט, "מערת נטיפים הגדולה והיפה בהא לונג". אני, שקצה נפשי במערות נטיפים, עד כדי כך שכשהציעו חלופה להפליג לטונג סאו, חוות פנינים, מה שהייתה בברור עוד מלכודת תיירים, הפלגתי לשם.

בשעות המאוחרות של אחר הצהריים במה שקרוי שעות מאושרות בסלון הספינה היו פסנתרן וזמרת, רחל שתתה ג'ין וטוניק, ואנחנו רקדנו ורקדנו. בערב השף לימד כמה מתנדבים להכין משהו שדומה לספרינג רול. רחל, כמה צפוי ובלתי הוגן, התנדבה וביישה את המתחרים בביצוע המושלם שלה.

14b70bd6500cc0b68561eb5f4fcb046f.jpg?l=6

הלכנו לישון צופים מהמיטה בהרים החולפים לידינו בחשיכה. כמו שכבר סיפרתי, בשלוש לפנות בוקר קמתי, לבשתי חלוק ויצאתי למרפסת, ישבתי שם, סופג את את הנוף ולא רווה. זהו, אמרתי לרחל, הגשמתי חלום נפלא, אפשר לחזור הביתה.

28.12.18 יום ששי, הא לונג-סיאם ריפ

ארוחת הבוקר הייתה נפלאה, יכולתי להבחין שרק אני עורם לצלחתי תבשילים וויאטנאמים, האחרים הלכו על בטוח.

מיד לאחר הארוחה התארגנו לירידה לחוף בסירה קטנה במטרה לטפס על טיטופ "האי הכי יפה בהא לונג" לצפות על המפרץ מלמעלה. המדרגות הלא נוחות היו עמוסות בתיירים עולים ויורדים. אני עם המניסקוס הגעתי עד נקודת התצפית הראשונה (200 מדרגות), רחל עלתה עד הפיסגה (400 מדרגות), וצילמה מלמעלה את הנוף.

005dbff8acb63a1c43c5059ad655f6af.jpg?l=6

חזרנו לסירה שהובילה אותנו לספינה. אחרי כל הנפלאות הללו נסתיים השייט והתחיל הגשם שנמשך עד שהגענו בצהריים לשדה התעופה, ובגשם הספינה שטה לחוף טואן צ'או, להפתעתנו המרובה הספינה הגיעה בצורה לא נכונה למעגן ותמרנה ארוכות עד שנקשרה. אני לא הייתי מקבל תעודת סקיפר עם תמרונים כאלה בבחינה, ורחל כשייטת מנוסה בסירות נהר באנגליה וצרפת תהתה אם לא כדאי שהיא תקח את ההגה.

שוב עצר האוטובוס בדרך במלכודת התיירים המפוארת, נתבקשנו להערך לטיסה, כלומר לארוז את ציודנו מחדש: כל מכשירי החשמל וכל הסוללות לתיק היד והשאר למזוודות שיעלו לבטן המטוס. הפעם לא עמדתי בפיתוי וקניתי במחירים מופקעים כמה קופסאות מיני מתיקה ארוזים יפה ובהם קוביות של פירות במרקם של חלווה. הראשונה הייתה מפרי דוריאן המסריח ומכיוון שהתחלתי כבר לא הייתה ברירה וצרפתי לו עוד קופסה של סוכריות ג'ק פרוט ועוד של מנגו ועוד של קוקוס. לקח לנו יותר מחודש עד שהכרחנו את כל קרובינו, מכרינו, עוברי אורח, וזרים גמורים ששמנו ידינו עליהם "לפחות תטעם!" עד שגמרנו את כולן.

14a1ca73db1f8275da61876f3e370079.jpg?l=6

הנסיעה הייתה די ארוכה שהגיעה שעת הצהריים ועצרנו במועדון גולף לארוחה וויאטנאמית. אני לא יודע מי מהחבורה הרעבה חש במוזרות שנחשפה לפנינו. לא רחוק מהאנוי, לשעבר בירת צפון וויאטנאם והיום בירת המדינה הקומוניסטית, פרושה חתיכת אמריקה: מגרש גולף רחב ידים, מרשים ביופיו, על קירות המועדון הספון בקירות עץ מהגוני, תלויות תמונות של שחקנים אמריקאים מפורסמים. אם לא החברים המקומיים שמתלבשים ומתפשטים במלתחות, והעובדים בכובעי קש מחודדים, המכוסים מכף רגל עד ראש, הייתי טועה וחושב שאנחנו בטכסס או בקונטיקט. וויאטנאם הלכה דרך ארוכה מאוד מאז המלחמה ההיא.

תאן, מנהל הקבוצה מטעם אמה שליווה אותנו מהאנוי עד סייגון, היה בחור צעיר, יפה תואר, מאיר פנים, יודע הכל ופותר כל בעיה. מהיום הראשון ועד שירדנו מהספינה בסייגון, רוב הזמן היו הדרכונים שלנו בידו. שלא נאבד, שיבדוק אם הם בתוקף, שיש לנו ויזות המאפשרות כניסה כפולה לוויאטנאם, שיש לנו ויזה לקמבודיה. זה היה מוזר שהוא שוב אסף את הדרכונים במטוס, אבל הוא הסביר שמעבר הגבול בקמבודיה יכול להיות מסובך והוא ינסה להעביר אותנו כקבוצה. אנחנו ידעתנו שהשחיתות בקמבודיה היא עניין של שיגרה ועוד נחזור לזאת בהרחבה. לפי מה שכתוב בטיפים של למטייל ובאתרים דומים, מעבר הגבול היה הזדמנות לשוטרי הגבול לסחוט כמה דולרים גם מתיירים כמונו שבאו עם ויזה שקנינו באינטרנט (30 דולר לאיש)

הגענו בשלום לשני לילות למלון סופיטל בסיאם ריפ שבקמבודיה שהיה גם מפואר וגם במרכז העיר. בערב הראשון המעיזים שבנו בחרו לצאת לרחוב הקניות ולרחוב הבלויים. משפט אחד וחצי על שם העיר שהייתה בירת הקמר, שרדה ככפר קטן ובגלל אנגקור הפכה לעיר סואנת והוללת.

סיאם ריפ - פרושו ניצחון על סיאם במאה ה-16. שתי מעצמות היו בהודוסין עד שעלתה וויאטנאם לגדולה במאה העשרים. קמבודיה וסיאם. לאורך ההיסטוריה כל אחת בתורה הייתה אימפריה שהשתלטה על שכנותיה ושעבדה אותן. הסיפור הרבה יותר פתלתל ומעורבת בו גם בורמה והקמר ששלט בצ'נג מאי (תאילנד) בירתו הייתה איוטאיה (תאילנד). כל כך מסובך שגם ההיסטוריונים חלוקים בדעתם מה אגדה ומה מציאות.

מלון סופיטל בסיאם ריפ היה המלון הכי יפה שהיינו בו וזה מה שאמרנו על המלון בהאנוי וגם נגיד על המלון בסייגון, אותו סגנון מפואר עם עשרות מחוות או ציטטות של תרבויות אחרות ושל סיגננות ארכיטקטונייים, דקורטיווים, ועיצוביים מפעימים. מאחר והמלון היה לא ממש בתוך העיר העתיקה, (חמש או עשר דקות בטוקטוק ממונע ולא מדווש אנושי - לשמחתנו) הוא השתרע על שטח הרבה יותר גדול מהאחרים. על מנת להגיע לבניין המפואר בו גרנו, היה עלינו לעבור את הלובי הענק, לעלות על שביל שפונה לשני כיוונים, לברכה הגדולה או לשביל שהופך לגשר מעל לאגממנון מלאכותי מעוטר בדשאים ובעצים מוזרים. מה שכחנו? – הפוסע בשביל-גשר עובר בדרך ליד פאווליון מפולש שלפי מה שמוצג בו הוא מתאים כמקום מפלט לעישון, מקדש פולחן בודהיסטי, או סתם ביתן רומנטי לתה של שעה חמש.

998e23854134acf9c99767e16d9fc419.jpg?l=6

לפנות ערב היה ברור שאנחנו לוקחים טוקטוק לעיר העתיקה, לשוטט בשוק הלילה העתיק ולהציץ על חיי הלילה הנוצצים של סיאם ריפ .

3701520e76f3a2c41bdd79899443c5f0.jpg?l=6

וכיתתו תרמיליהם לתכשיטים

ברחוב הקניות קנינו לי עוד חולצה וצילמנו דוכן שבו כיתתו תרמילי רובים לתכשיטים וקיבלנו מסז' לרגליים. משם הלכנו ל- ,Sok sam road רחוב של חיי הלילה, היה כל כך סואן ורועש, מפוצץ באורות ניאון ובמוסיקה רבת דציבלים עד שאחרי שעה קלה חזרנו למלון בלי לאכול דבר, אבל קנינו בננות קטנות ומתוקות מאוד.

29.12.19 יום שבת, סיאם ריפ אנגקור

באחת בלילה, לפני שאני הולך לישון, שוב אני חושב: נמאס לי לראות מקדשים הינדואיסטים ובודהיסטים ואני חושב שמלאתי את חובתי כלפי האמונה (לא הפילוסופיה) ההינדואיסטית והבודהיסטית לפי במספר הפעמים שביקרתי במקדשים וכבר מניתי את הרשימה. מה שכחתי? – גם ראיתי כמה וכמה פיסלי בודהה, שוכבים, עומדים ויושבים, שכל אחד מהם הוא הכי גדול בעולם. זה מזכיר לי את עורלתו של ישוע שמוצגת לפי אומברטו אקו ("להמציא את האוייב") ב- 13 כנסיות שונות ברחבי אירופה.

ובכן היכן נמצא המקדש ההינדואיסטי או הבודהיסטי הכי גדול בעולם? האינדונזים טוענים שהוא אצלם ושמו- ברובודור. הקמרים טוענים שהוא אנגקור ווט. חשבתי על ברובודור, נזכרתי שהייתי צעיר בעשרים שנה והרבה יותר חסר אחריות כשטיפסנו וירדנו במדרגות המטורפות שלו, אחר כך נזכרתי כמה זה היה משעמם, וחשבתי לעצמי, אסור להפקיר את הספינה! קמבודיה מדינה לא בטוחה, כולם הולכים לאנגקור ווט, הספינה תתרוקן, אולי כדאי שאני אשאר לשמור עליה משודדים, במקום לבלות, חסר אחריות, באנגקור ווט.

5f94167c9f785f4024c7ba2e862dcb3b.jpg?l=6

כמה צטוטים מויקופדיה: "אנגקור ואט הוא המקדש המרכזי בעיר המקדשים העתיקה אנגקור שבקמבודיה (בקמרית, "ואט" פירושו "מקדש"). המקדש נבנה במאה ה-12 והוא הגדול והשמור ביותר באנגקור והיחיד שנשאר כמרכז דתי. אנגקור ואט נבנה כמקדש הינדי ונועד לייצג את הר מרו המיתולוגי, מקום משכנם של האלים. המקדש שינה את אופיו לבודהיסטי בשלב מאוחר יותר. כיום, המקדש נחשב לייצוג שיאה של התרבות והארכיטקטורה הקמרית ודמות המקדש מיוצגת בדגל הקמבודי. אנגקור ואט והמקדשים האחרים באנגקור מהווים את מרכז המשיכה של תיירים למדינה, והם עומדים במוקדו של מאמץ שימור בינלאומי..(אנחנו נזכיר בהמשך את הכעס הקמבודי על איכות השיפוץ ההודי ). המקדש מוקף בחומה בגובה 4.5 מטר, שהיקפה הוא 1024 מטרים על 802 מטרים. בתוך החומה שטח פתוח ברוחב 30 מטר, ואחריו חפיר מלא מים ברוחב 90 מטר. ."

משהו התבלבל בלוחות הזמנים שקיבלנו: ארוחת בוקר בשעה תשע, צילצול השכמה בשעה שלוש וחצי בלילה. נפגשים בלובי בשעה ארבע וחצי לפני זריחת החמה. ובכן "אין ברירה, יש שלושה מיליון תיירים שבאים כל שנה לאנגקור ווט ואי אפשר לזוז מרוב תיירים באתר וחייבים, ממש חייבים לצאת מוקדם בבוקר שנצליח לפחות לראות את הזריחה בשעה שש, לפני שבאים ההמונים" זה גם מה שמומלץ במדריכים השונים. אף אחד לא אומר לנו שאנגקור ווט הוא מקדש חצי חרב ושהיופי השמימי שלו בזריחה נובע רק מכך שזהב האור צובע את המקדש ומסתיר אותו לחלוטין. וראה זה פלא, למרות ההטעייה, אלפי תיירים מכל העולם מגיעים אליו בזריחה ורק כמה עשרות תועי דרך מגיעים אליו שעתיים-שלוש יותר מאוחר כשאנחנו כבר עושים את דרכנו החוצה. בקיצור מקדש זהב בשש וכותל מערבי בשש וחצי. הנה עצה לחובבי מקדשים וארכיאולוגיה – תבואו בתשע.

342ee5e51ef4bf1535573c3b1f0fe360.jpg?l=6

אני זוכר לקחת כסא מתקפל ואנחנו תופסים מקום טוב בצד בין אלפי תיירים חמושים במצלמות וטלפונים, עד שאני מבין שאני בצד האגם ולא מולו. אני משאיר את רחל יושבת וממהר להדחף ולמצוא מקום מול האגם, וכשאני מוצא את הזוית הנכונה אני נשאר שם זמן מספיק בכדי לגרום לרחל לחשוש שאני או היא הלכנו לאיבוד.

6feb8acbf92e46bdd30c97b33a0488b9.jpg?l=6

אחר כך אנחנו נכנסים בשער המקדש ואני מתחיל לאבד עניין, חורבות המקדש לא מרשימות וההסבר משעמם. השיא מגיע כאשר אנחנו מסתדרים בתור ארוך במטרה לטפס לראות את חורבות הקומה השניה ולראות גם את הנוף מסביב.

bdb9836c870be25a83605cc64ad38968.jpg?l=6

בשלב זה אני מתחייב בפני רחל לשמור לה מקום ישיבה טוב למטה והיא עולה בגבורה במדרגות הצרות והתלולות מאוד ואחר כך יורדת בהרבה יותר גבורה בהליכה לאחור כשפניה אל המדרגות ולא אל התהום שמתחתיה.

311183efd27ab909368b3c236b66650d.jpg?l=6

בשעה תשע כבר היינו במלון בחדר האוכל ויצאנו למסע שובר לב של איסוף שכיות חמדה מהמזנון האינסופי לצלחת, תוך הבנה מצערת שכל בחירה שלנו היא דחיה של משהו נפלא אחר מקיסמי פאר המטבח, שבעבורינו הם חד פעמיים בעליל. לאור הצטיינותנו בבוקר, זכינו בכמה שעות מנוחה לשינה או לברכה ואנחנו מימשנו את שתיהן, כלומר, הלכנו לישון בברכה.

25dc5d4c5e7c23d9b1ec285ff95447a0.jpg?l=6

בשעה אחת וחצי יצאנו למקדש בנטיי סריי Banteay Srei מקדש הינדי שנבנה במאה העשירית לכבוד שיווה באבן אדומה, במימדים צנועים יחסית לאנגקור ווט, אבל לטעמי יפה ממנו בהרבה.

לאחר הביקור במקדש נסענו להשתתף בחגיגה שנתית בבית ספר מקומי סמוך. לפני שנספר על הביקור כמה מילים על אמה. אחד הנושאים שמעסיקים את אמה הוא השילוב של חברת הספנות הבינלאומית בהבטים של איכות ושימור הסביבה בהודוסין (אגב, הביטוי הודוסין נטבע כנראה על ידי הצרפתים. כיוון שכל האזור, וויאטנאם, קמבודיה, בורמה, תאילנג ולאוס שוכנים בין הודו וסין ומושפעים על ידי שתי תרבויות הענק של השכנות). אמה בנתה את הספינה בוויאטנאם, כל מערכות הספינה נבנו במטרה שלא לפגוע באיכות הסביבה עם דגש מיוחד על טיפול באשפה ובפסולת. המטבח בספינה שהוא בינלאומי, עם הקפדה על מבחר של האוכל המקומי (הנפלא).

3c162bf21ff783f3a4305ab6597882a1.jpg?l=6

במסגרת תפיסה זו, אימצה אמה בית ספר מקומי והיא תומכת בו כספית, לדבריה, מתוך מרווחיה. הגענו לשם בכמה אוטובוסים כשאנחנו מביאים אתנו ארגזים רבים מלאים באריזות שי של כלי כתיבה וחפצים חינוכיים אחרים שנתבקשנו לחלק לילדים לאחר הטקס. הטקס כלל הופעות של הילדים כשאנחנו יושבים יחד אתם ומתפעלים חליפות מההופעות ומעיניהם הקרעות של הילדים שמסביבנו שמסתכלים חליפות במופע ובאורחים המוזרים.אחרי הטקס והמתנות שלפו הילדים ציורי שבלונות צבועים (את השבלונות ראינו אחר כך מוצעות למכירה בשווקים המקומיים) והגישו אותם לנו כמתנות מפרי עבודתם. היה מרגש.

חזרנו למלון להופעת פולקלור ולארוחת ערב שהסתיימה די מוקדם אבל אחרי ארוחה כזו ויום כל כך גדוש ויתרנו על נסיעה לעיר ונפלנו למיטות.

30.12.18 יום ראשון, סיאם ריפ אנגקור תום

היום האחרון בסיאם ריפ הוקדש לאנגקור תום. העיר האבודה אנגקור תום (angkor Thom) נבנתה במאה ה-12 על גדות הנהר סיאם ריפ, על ידי מלך הקמר שניצח את הפולשים הוויאטנאמים, במאה ה-17 נזנחה ונעלמה בג'ונגלים. בין לבין נבנו בעיר המוקפת חומה מקדשים וארמונות וחיו בה בין 80 ל- 120 אלף איש במבני עץ על שטח של תשעה קמ"ר.

6be7ce38e443e2c81ea57a86710fe093.jpg?l=6

ביקרנו בשני אתרים, הראשון היה מקדש הבאיון (Bayon) מהמאה ה-12שהוא מקדש אלף הפרצופים של בודהה ש"מחייך ברצינות" לכל רוחות השמים על עשרות מגדלים, לפעמים נדמה שכולם מסתכלים עליך. על הקירות שיפצו היפנים את תחריטי האבן המתארים את הקרבות עם הוויאטנאמים, שוב, לחוסר שביעות רצונם של הקמבודים.

המדריך הנמוך, השמנמן והמחייך שלנו, ששמו היה , איך לא – לונג, אנחנו קראנו לו: בודהה המחייך,"" Stay together like sticky rice " היה המוטו שלו. סיפור חייו המרתק יסופר בהמשך, הציע לנו לצלם, כל מי שחפץ בכך, מתנשק נשיקה אסקימוסית עם בודהה. וכולנו הסתדרנו בשורה. חוץ מהנשיקה, אין ספק שהמקדש היה מרשים ביותר. ובעוד שבועיים בפאטאיה נפגש שוב באותו פסל של בודהה רב צדדי במקדש האמת העשוי כולו עץ .

9d16ce0478b35798b914ec56ee1ceb65.jpg?l=6

כאשר הצהרתי בהא לונג שזו היתה מטרתי העיקרית בטיול – לא דייקתי, היו שתיים. השניה היתה מקדש פרום (Prohm) המקדש נבנה במאה ה-12 כמנזר ואוניברסיטה והוקדש על ידי מלך הקמר לאימו. באיזשהו מקום קראתי שהיו צריכים לתחזק אותו כשמונת אלפי איש ואולי זו הסיבה שנעזב והוזנח.

d667667144925380c1acb46d3ae135a2.jpg?l=6

משך השנים ראיתי צילומים של המקדש הבודהיסטי שנלפת על ידי גזעי עצים (פיקוס?) שמתפתלים סביב קירות ומבנים ומאיימים לחנוק הכל כפיתוני ענק. מרתק, מפעים, מפחיד. תמיד קיוויתי שיום אחד אגיע אליו. אני מנחש שהשאירו אותו אחרון ברשימה כי גם המארגנים הבינו שזה יהיה שיא הביקור באנגקור.

85879947726315efef396c9403b80590.jpg?l=6

מה שקרה כאן הוא התגשמות הצדק הקוסמי, אם יש משהו כזה, או מעגל חיים שלעולם אינו נגמר. המלך מסלק את העצים ובונה מקדש – העצים כובשים את המקדש מידי המלך- ההודים משפצים, כלומר הקמבודים טוענים שהם הורסים- התיירים כובשים את המקדש והעצים עד שאי אפשר לזוז במקום.

ec20733d91f4b12c2b8103e0c11d4bb0.jpg?l=6

עמדנו לפני הכניסה והמדריך פתח בדברי הקדמה, אחרי פחות מדקה לא הייתי שם, לא יכולתי להמתין ומיהרתי פנימה, רץ מעץ לעץ מבית לבית, מבקש לא להחמיץ אף עץ, והשאר מסופר בתמונות.

בדרך חזרה עצרנו בחצר הפילים. פילים לא היו שם, החצר היתה ענקית, השמש יקדה ואני, אני עדיין הייתי במחשבתי בין העצים שבמקדש, אפילו לא ירדתי מהאוטובוס.

היה לנו אחר צהריים חופשי, הנה חיסרון של מלון מפואר, לא בא לנו לחזור לרובע העתיק של סיאם ריפ, כל כך נעים במלון, ישנו מעט, אחר כך ירדנו לברכה, רחל שחתה ושתתה ג'ין וטוניק, אני עשיתי שעה קלה של תרגילי הידרותרפיה במים. ארוחת ערב, אחר כך קצת פיפטנו עם חברינו למסע, ריקוד וחצי ליד הפסנתר, טיול לילי בשבילי המלון, עלינו לארוז להלכנו לישון כי מחר עולים על הספינה אמהדרה, או בעצם על נהר המקונג – עוד שם נושא זיכרונות כבדים מהמלחמה הנוראית ההיא.

31.12.18 יום שני, הספינה אמדרה, הרים תאומים

הנסיעה לספינה ארכה כחמש שעות, ולפיכך קיבלנו קופסאות אוכל עם טורטיות בטעמים שונים לפי בחירה, אנחנו עוצרים לשירותים, מה שנקרא happy house אישה הולכת לשם לקטוף את הפרח. גבר הולך לירות בארנבת (1)או לירות בפיל (2). (אם כי לונג נהג לומר: room to release your stress). השירותים היו באתר נופש קמבודי ובו סוכות הסבה על קלונסאות בתוך מי אגם שמימיו נסוגו ונתעפשו בעונה היבשה.

11216e86d51a3a7cdfee153a8b670fc6.jpg?l=6

שקיות המים הצבועים נועדו ליתושים שבמקום לעקוץ מוזמנים להסתכל בעצמם במראה

והנה זה בא. הספינה חיכתה לנו ב- KAMPONG CHAMלמטה, בנהר המקונג הענק, ירדנו אליה בדרך מאובקת שלאורכה עמדו אנשי צוות לתמוך בנזקקים. בעליה לספינה עברנו במשטח מוצף שלא נביא את האבק פנימה, שתינו משקה ציבעוני וקיבלנו מפיות קרות ורטובות לקנח את ידינו ופנינו, מה שחזר על עצמו כל פעם כשעלינו לספינה משך שמונה ימים. כשנרד מהספינה נקבל תמיד בקבוק מים ולפעמים כשהמעבר מספינה לסירה גם חליפת הצלה כתומה.

כמה מילים על מים. ערכתי פעם חשבון: יש מעט מאוד מקומות בעולם בהם אפשר לפתוח סתם ברז ולשתות מים. ארה"ב, קנדה, מערב אירופה, אוסטרליה, ניו זיילנד, יפן וישראל. וויאטנאם וקמבודיה אינן ברשימה ולכן, בכל חדר, בכל יציאה מהספינה, בכל סירה, בכל אוטובוס היו לנו בקבוקי מים זמינים.

אנחנו פונים לקבלה ושם מחכה לנו הפתעה קטנה/גדולה: אשראי שי של 150 דולר שנוכל להשתמש בה לפי רצוננו לכל מטרה בספינה והזמנה לארוחת ערב עם קברניט הספינה (שוויתרנו עליה), בתא נמצא אחר כך גם בקבוק שמפניה וכל מיני תופינים, כל זאת כמתנה מאנג'י הסוכנת הנלבבת שלנו בסן פרנציסקו. על הארוחה עם הקברניט ויתרנו ואת בקבוק השמפניה נשתה במלון סופיטל בסייגון עם כל החבורה לפני הפרידה, כי מי רוצה שמפניה כשהמשקאות החריפים בספינה חינם ונשפכים כמים.

ארוחת צהריים קלה, ואחריה, נכנסנו לתאים המפוארים שקיר אחד שלהם, הפונה החוצה, שקוף ומרפסת קטנה לפניו. המזוודות שלנו כבר היו בפנים.

ebc08eec2f085b79d68ece7a41fd3f89.jpg?l=6

לפני שאנחנו מפליגים עדיין מזומן לנו טיול במה שקרוי "הרים תאומים" והם אפילו לא גבעות, אלא שלאחד קוראים זכר ולשני נקבה והם משמשים מקום עליה לרגל לזוגות נישאים ומביאים להם מזל משובח לקראת חייהם המשותפים בעתיד. האתר הבודהיסטי המקודש הוא מודרני, ציבעוני וקיטשי עד מאוד.

69629d556f0e4b70de3552c79252d736.jpg?l=6

לפנות ערב מזומן לנו עונש שקרוי בערמומיות: קוקטייל קבלת הפנים של הקברניט ובו בעצם מוצג באריכות צוות האוניה מהקברניט ועד אחרון המלחים, או כך לפחות נדמה לי, כי אנחנו או מאחרים לבוא או מקדימים לצאת מהטכסים הללו, שיש להם נטיה לחזור כמה פעמים בהפלגה, השד יודע למה.

אני מתבונן בצילומים מאותו ערב ואני נזכר שלמר מרכוס, מנהל המלון (כך נקרא מספר שתים בספינה) הייתה הודעה חשובה שנאמרה במבטא אוסטרי כבד, אסור הלילה לפתוח דלתות או חלונות שפונים כלפי חוץ כי אנחנו תחת מתקפה כבדה של פרפרי לילה. זו הפעם היחידה בשייט ובטיול כולו שנתקלנו במעופפים מכל סוג,

01dcaa2aa59199a6c30b4eacb448897c.jpg?l=6

לאחר הקוקטייל מזומנת לנו ארוחת ערב חגיגית לכבוד שנת החזיר, השנה החדשה הבאה עלינו לכתיבה וחתימה טובה, ואנחנו רואים במבוכה שבשולחן הקברניט והצוות הבכיר נותרו שני מקומות פנויים באשמתנו. אחרי הארוחה רקדנו ורקדנו לצלילי הפסנתרן המחורבן עד שלאחרים לא הייתה ברירה אלא להצטרף אלינו ובהמשך הערב הייתה רחבת הריקודים מלאה ושמחה, גם בזכותנו וגם בגלל האלכוהול שברובו היה ללא תשלום ולכן נשפך כמים. בסביבות שעה חמש אנחנו מרימים עוגן ומפליגים כעשרים ושניים מיל עד Angkor Ban ועוגנים בסביבות שמונה בערב לחניית לילה.

המקונג שלפעמים נראה כאגם ענק, הוא נתיב מיים הומה, מקור חיים לישובים שלגדותיו, גורף קרקעות סחף כבדות ופוריות. זורם בעצמה רבה מפסגות ההימלאיה לאורך למעלה מ-4,000 ק"מ, הוא הסיע במשך מיליוני שנים מיליוני קוב של סחף עשיר במינרלים,

d3f80dcef06c53bded156ed1d9a34d5a.jpg?l=6

המחזה שמלווה אותנו לאורך כל הדרך הוא ספינות ארוכות גורפות או מסיעות אדמות סחף למכירה. ולהערכתי, הן חופרות גם במטרה להעמיק אותו בכדי לאפשר לספינות בעלות קוער גדול לשוט בו בעונה היבשה. בקצהו הדרומי במרכז הדלתא שוכנת הו צ'י מין סיטי. האזור מפורץ במאות פלגי מים וקילומטרים רבים של שדות אורז.

225f6197fbce3112a44e4bc329cf05f2.jpg?l=6

שקי החול על שול המקונג מעידים על כמות ועוצמת המים בעונה הרטובה

1.1.19 יום שלישי, אנגקור בן, אוקנאלי

אנגקור בן הוא אחד הכפרים היחידים בקמבודיה ששרדו בשלמותם את טרופו של פול פוט והקמר רוז' (את שמם הם קיבלו מהמלך נורדום סיהנוק בתקופה שהוא חשב שהוא שולט בהם). בתי העץ שלו הם מזכרת אחרונה למה שהיתה קמבודיה לפני מאה שנה. והסיבה שהכפר שרד אחרי שהם שרפו את כל הכפרים האחרים היא פרוזאית להחריד: כאן גרו אנשי הקמר רוז' ומפקדיהם.

d863c7b2d29ce8add1caf3f4d137e210.jpg?l=6

אנחנו עוד נספר את סיפור השואה הקמפוצ'ית מפי מדריכנו לונג, אבל כמה מילים על ההשמדה הגדולה (1975 – 1979). מנהיג הקמר רוז' פול פוט אינו שם אלא כינוי שקיבל סאלוט סאר, צעיר ממשפחה עשירה ורבת השפעה ומקורבת למלוכה שהתגוררה בכפר קטן בקומפונג תום, שנבקר בו בהמשך הטיול. הוא היה צעיר שחונך לכמורה ונעשה קומוניסט פרו-סיני בין השאר בגלל שנאתו לוויאטנאמים. הוא טופח על ידי הסינים, כשהגיע להשתלמות בסין אובחן על ידם כבעל פוטנציאל פוליטי והם קראו לו בכנוי שהתבסס על ראשי התיבות של אבחנתם. רוצח ההמונים אימץ לא רק את הכינוי אלא גם את רעיון מהפכת התרבות, אלא שהוא שיכלל אותה אפילו יותר ממאו צ'ה דונג. הקמר רוז' היו חבורה דלת מספר שעלתה לגדולה בגלל: 1- תמיכתו של המלך נורדום סיהנוק (שאחר כך הושם על ידי פול פוט במעצר בית), 2- רדיפה של הקמר רוז' על ידי ראש ממשלה איש צבא רודני אכזר. 3-הפצצות מסיביות של מטוסי ארה"ב (ריצ'רד ניקסון נתן את ההוראה) שעשו שמות באוכלוסיה הכפרית והבריחו מאות אלפים לפנום פן הבירה. לפני שפול פוט הפך את פנום פן לשממה חיו בה יותר ממיליון איש. פול פוט ביקש להחזיר את הקמבודים לעבודת האדמה (מסביב לחוות שהקים לחקלאים החדשים, הקמר רוז' פיזר מוקשים, שהחקלאים בעל-כורחם לא יברחו. פול פוט קרא למוקשים "החיילים המושלמים").

דוגמא: לפני שזרח כוכבו של פול פוט בקמבודיה, היו שם כעשרים וחמישה אלף רופאים, אחרי שנוצח הקמר רוז' נותרו 47 רופאים בכל קמבודיה. הקמבודים טוענים שפול פוט הוא רק השישי בגיבורי המאמץ לצימצום התפוצה המוגזמת של המין האנושי על כדור הארץ: מאו-סטאלין-היטלר-הירוהיטו-סאדם חוסיין-פול פוט. יש מחלוקות כמה קמבודים הוא הרג: מיליון, שני מיליון או שלושה, אבל הטירוף הרצחני שלו הביא אותו לניסיונות לכבוש חלקים מתאילנד, לאוס ווויאטנאם, ולהרוג את כל הזרים כולל אלפי פליטים וויאנאמים שברחו לקמבודיה מהמלחמה, כלומר, להתגרות בצבא שהביס את צבא ארצות הברית "זה היה גרוע מפשע זו הייתה שגיאה" אמר בזמנו טליארן, שר החוץ של נפוליאון - צבא וויאטנאם לא רק גירש את הפולשים הקמפוצים אלא שכבש את קמבודה והקים בה ממשלה (PRK) שנלחמה בקמר רוז'. בניסיונות תיווך ובגיבוי האו"מ תמה בסוף המאה הקודמת מלחמת האחים בין בקמר דוז' למתנגדיהם, והשלטון חולק בין שני הצדדים. פול פוט נשפט על ידי הקמר רוז' אך זכה לפי ההערכה למות מוות טבעי – התקף לב בגיל 72 . קמבודיה נשארה עם מתנה אחת שאינה יכולה להפטר ממנה עד עצם היום הזה – אין לה מעמד ביניים ולכן יש לה שלטון דיקטטרי שלא התחלף מ- 1989, שחיתות איומה, קומץ של עשירים ומיליוני עניים מרודים. לסיפורים האישיים נחזור כשנגיע לשדות ההרג.

a762848a79396e725013b7995c8c4a09.jpg?l=6

פייסבוק: אחרי השואה הקמבודית, פול פוט הותיר שלטון ריכוזי שהשגיו הם מים מזוהמים, בתים בלי חשמל, כפרים בלי בתי ספר והעדר מערכת בריאות. מצד שני בונים כל הזמן מקדשים, כי יותר מששומרים הקמבודים על בודהה- שומר בודהה על הקמבודים.

בבוקר כסיירנו בכפר הצריפים, ביקרנו בבית של אלמנת גנרל קמר רוז',

1011e8ea26fd9fd00f9735c1e173d912.jpg?l=6

הסלון ופינת הטלוויזיה

3e35fadd3071ef18093cba04cd81075e.jpg?l=6

ארון הבגדים

06d5eb48506bbd5e7b1f31dbb908720c.jpg?l=6

המטבח

895327f70068206facf2a14af0a1b184.jpg?l=6

אשתו של גנרל מאואיסט בקמר רוז' חוזרת בתשובה

אחרי הצהריים עלינו ארבעה, ארבעה, על טוקטוק נסענו לאוקנאלי (OKNHALEY ) ביקרנו בבית ספר מקומי, התרשמנו בפריחה מחודשת של הבודהיזם המקומי, שהרי בכל העולם התקווה היחידה שיש לעניים זו אמונה דתית, ואם חשבנו שאתמול ראינו קיטש, הרי היום נוכחנו שמה שחווינו שם היה רק סימנים של פריחה מקומית לעומת השפע שנחשף לפנינו עתה.

284f60e22adc9f968dde384961bd890f.jpg?l=6

הסיור של אחר הצהריים הסתיים במלכודת תיירים, ביקור במפעל לגידול תולעי משי וכל מה שבא בעיקבותיו עד לעיבוד משי ומכירת הבדים הנפלאים במחירים מופקעים לחבורות תיירים שקנו וקנו בלי לחשוב מה יעשו בבית באוצרות הצבעוניים הנדירים הללו. כמו בסיור בחוות הצדפות בהא לונג ובמפעל קליעת הקש שעוד מזומן לנו בהמשך בוויאטנאם, קל היה להבחין שכל היצור על עשרות עובדיו החל לכבודנו כשהגענו ותם ברגע שהיינו בדרכנו החוצה.

cf77f5118c6bbee6a7b14a6cafc5151a.jpg?l=6

בשעה חמש הפלגנו לבירת קמבודיה, פנום פן, בדרך הייתה לנו שקיעה מקסימה עם ג'ין וטוניק ומצלמות, ובשבע הגענו והספינה עגנה לכמה ימים. אחרי ארוחת הערב נערך לנו מופע קריוקי אבל אנחנו לא נכחנו בו כי אני עשיתי תרגילי הידרותרפיה בברכה ורחל מצאה בסיפריית האוניה ספר של רמי אורן.

ac3bc304851e8101cf71a82dc71bb9d5.jpg?l=6

2.1.19 יום רביעי, מנזר אודונג, קמפונג טראלאש, פנום פן

d80c5ff8e4d962a12d6bb965b2e4f02f.jpg?l=6

בוקר הזה יתחלק לשניים כמיטב המסורת שלנו. החלק הראשון יוקדש לתורה והשני לקמח. בבוקר נסענו לאודונג (OUDONG) שמוקפת בהרים ירוקים ופה ושם בין העצים הרחוקים מציץ עלינו, פוקח עין, בודהה ויש לו על מה לשמור, כי אנחנו באים ל- VIPASSANA DHURA ארמון-מנזר, חדש, ציבעוני, הגדול ביותר בקמבודיה. האזור נקראPREAH REACH THROAP והוא 22 ק"מ מפנום פן, בירת קמבודיה.

b702de48cc4d78185183123343d59255.jpg?l=6

אודונג הייתה בירת קמבודיה מאז 1618 אחרי שפנום פן נזנחה במשך הדורות. ב- 1865 המלך נורודון קבע את פנום פן לבירה אבל אודונג נשארה עיר חשובה בעלת מאות בנינים, מקדשים, סטופות ואחוזות מלכותיות. רוב העיר הושמדה בהפצצות מטוסים בשנות השבעים על ידי ראש הממשלה, לון נול, במאמץ להשמיד את לוחמי הקמר רוז' שהתבססו במקום.

באנו אצל המקדש הגדול, ואחרי שקיימנו מצוות של נעליך מעל רגליך, נתכנסנו ישובים על אחד השטיחים לשמוע דרשה מרתקת מכוהן מקושט בנזיר לצידו.

80a20ef242ec0b9fee09c3d2a0c9d17b.jpg?l=6

הקירות היו מעוטרים בציורים יפים שאיש לא הסביר לנו את פישרם, ואני החמצתי את הדרשה שללא ספק תיארה איך אם נהיה אנשים יותר טובים כל העולם יהפוך לגן עדן בעבורנו גם עכשיו וגם בגילגול הבא. במקום לחזור בתשובה הלכתי לחפש את השרותים והגעתי למגורי הנזירים והנזירות. השעה הייתה כמעט 12 בצהריים, וזה כידוע המועד בו אוכלים הנזירים הכתומים את ארוחתם היחידה.

b3a553a3d115423a5a5e9adf823a8dd1.jpg?l=6

עשרות רבות של נזירים גלוחי ראש, הלכו בשורה ארוכה איש וקדרתו בידו, הזקנים והחשובים בראש והצעירים והמועמדים לנזירות מאחור. מנגד עמדה שורה ארוכה של נזירות עוטות שמלות לבנות וגלוחות ראש, ליד צריפיהן, ובידיהן סירי ענק מתוכם דלו בתרוודים גדולים מנות אורז, והוריקו אותן לקדרות, תוך כדי כך שהן מוסיפות בננה, או מנגו לקינוח. דממה מוחלטת,

72801e2ac3aacc5d62d08104b88bcc8f.jpg?l=6

מן המנזר יצאנו לבקר בכפר KAMPONG TRALACH ,

037097e377c0f13e084cbf1b0824350b.jpg?l=6

שוב, בית מסורתי ששרד את הטיהור של הקמר רוז'. העמודים מעידים לאיזה גובה מגיעים המים שבמקונג בעונה הרטובה, בשאר הזמן קומת הקרקע היא מחסן, מקום ליבוש מיני פרות, צמחים ועשבים, אזור מגורי חיות הבית, חניה לאופנועים ובעיקר, מקום מאוורר לתלות בו ערסלים

85b310fe87bacb256c1c42ba527a38a4.jpg?l=6

אחרי נסיעה , בעגלה נגררת על ידי שור באי לה דיג שבסיישל, אני חשבתי שאיש לא יעלה אותי על עגלה שנסחבת עלידי שור, גם בגלל האיטיות וגם במה שנראה לי כסבל של השור. אז כאן עמדו חיכו לנו חמש עשרה עגלות רתומות לצמד שוורים לבנים נהוגות כל אחת בידי עגלון ערמומי שישב לו על ספסל מרופד בראש העגלה. אלו היו עגלות נטויות לאחור שנועדו לשאת חציר, קש וגבבא ואנחנו נאלצנו לשבת ברגלים פסוקות אחד אחרי השני בעגלה, משתדלים שלא להחליק, מחזיקים בכל כוחנו בשולי העגלה, למרות שנאסר עלינו לעשות זאת. לא פלא שדרשו מאתנו ערב קודם בספינה לחתום על טופס המסיר כל אחריות מאמה אם אנחנו בוחרים לעלות על העגלה ולנסוע בה. לא חתמנו, לא בחרנו, אבל נסענו לכפר.

617a34d0e8e2d0295998fdd4ce44febb.jpg?l=6

שלוש בירות לקמבודיה, הראשונה אנגקור תום, השניה אודונג והשלישית פנום פן או בשמה המקורי ואט פנום דון פן שמתרגם המקדש שבנתה פן על הגבעה.

4622618f8a5658e40e6c31ab8a7754ce.jpg?l=6

לפי האגדות אשה עשירה בשם פן בנתה מקדש על הגבעה שנקראת בקמרית פנום. לפני מלחמת וויאטנאם, פנום פן, עיר שהוקמה לחוף שלושה נהרות, נבנתה בפאר על ידי הקמרים ופותחה על ידי הקולוניאליסטים הצרפתים, עד שיצא שמה – פנינת אסיה. במלחמת וויאטנאם עבר חלק מנתיב האספקה של הויאטקונג דרך קמבודיה והאמריקנים הפציצו את מקום הנתיב המשוער. ההפצצות והמלחמה בוויאטנאם, גרמו לבריחת אוכלוסיה, ויאטנאמים ברחו לקמבודיה בגלל המלחמה והאיכרים - כמיליון וחצי קמרים ברחו מהכפרים שהופצצו לפנום פן. כשהשתלט הקמר רוז' על פנום פן הוא גירש את הזרים, הוציא להורג את העשירים, המשכילים, אנשי מעמד הביניים וגם אלפי וויאטנאמים ואת השאר שלח לכפרים להיות חקלאים. הקמר רוז' גורשו מהעיר ב- 1979

ויקופדיה: "לאחר המלחמה, נשענה וייטנאם על הסיוע הכלכלי והצבאי של ברית המועצות, עד לקריסתה בשנת 1989. ב-1978 פלשה וייטנאם לקמבודיה שכנתה, עקב רציחתם של אלפי וייטנאמים גולים על ידי ה"קמר רוז" והטרור שהטיל משטרו של פול פוט, שגרם להצפת וייטנאם בפליטים קמבודים, ונסוגה סופית רק ב-1989."

8bacf67457aef3b069499fe7c0ccf426.jpg?l=6

מאז העיר הולכת ומשתקמת בעזרת גופים בינלאומיים, צרפת, אוסטרליה ויפן. בצד הבתים בסגנון קמרי או צרפתי צומח כרך ובו גורדי שחקים. חברות בנילאומיות רבות תוקעות כאן יתד והקמפוצים מציינים בגאווה רבה כי תוך שנתיים יבנה בעיר הבנין/מגדל הכי גבוה בעולם. לא נחמד בעליל.

39ecdec28a000f302c388c8d4efcb4c1.jpg?l=6

העוני בקמבודיה נורא, יש שכבה של שילטון מושחת ולשאר אין כלום. שלושה מיליון תיירים מגיעים כל שנה לקמבודיה. מה יש בקמבודיה שמושך כל כך הרבה תיירים?- רק, או בעיקר, אנקור ווט שנבחר לאחד מעשרת האתרים התרבותיים החשובים בעולם. אבל רק שני מיליון תיירים קונים כרטיסי כניסה לאתר. הכרטיס הזול ביותר יעלה כחמישים דולר. אופס, להיכן נעלמו כל שנה 50 מיליון דולר? שימו לב, איך מזהים שוטר בעיר – אם אתם רואים מכונית לקסוס של טויוטה אתם יכולים להניח בביטחה שיש שוטר בפנים, כי רק שוטרים יכולים לאפשר לעצמם לקנות לקסוס. האיש הכי עשיר במדינה הוא ראש הממשלה ומשפחתו כמובן, הממשלה כוללת כמה מנהיגים של הקמר רוז'. בצבא. משרתים 3000 גנרלים, אף אחד לא יודע מדוע.

אחר הצהריים אנחנו יוצאים בריקשות לסיור ראשון בעיר. אנחנו מתחברים בריקשה ומכאן ואילך גם עד סוף הטיול לזוג האנגלי שבקבוצה בעיקר כי יש להם חוש הומור והאנגלית שלהם לא נשמעת כאילו הם לועסים תפוח אדמה לוהט תוך כדי כך שהם מדברים.

העיר הומה ותוססת, מסעדות ובתי קפה בכל פינה, תחבורה סואנת של אופנועים, ריקשות (2-3 דולר לנסיעה) וגם מכוניות, תאורת רחוב צבעונית לכבוד שני ראשי השנה ושווקים רבים של ירקות, פירות, פירות ים, פרחים, דוכני אוכל, בגדים וכל מיני.

אנחנו עוצרים בכיכר שפרח לוטוס גדול מפוסל במרכזה וזו האנדרטה לעצמאות הקמבודית מהשלטון הצרפתי (1958) כי זאת לדעת פרח הלוטוס במזרח נושא כל כך הרבה משמעויות, חבריות, דתיות, מוסריות עד ששכח שהוא גם סתם פרח שגדל בדרך כלל בביצות מצחינות ולא סימפטיות.

5c43a746d0cbf5a446766c5c24b3b727.jpg?l=6

אנחנו מגיעים לאנדרטה של נורדום סיהנוק, (משך השנים צברתי כל מיני מילים נהדרות שאני אוהב לגלגל בלשוני כמו נגורנו קאראבך, קאמצ'טקה, איספאהאן, לואנג פראוואנג, לאנזרוטה, סאראסוטה, טאקאיאמה, דורדון, סנט יאגו די קומפסטלה. וגם נורודון סיהנוק. רציתי כל כך להגיד לו שלום נורודון סיהנוק אני בא אליך מנגורנו קאראבך בדרך ללואנג פראוואנג. אבל אחרתי, נשאר רק הפסל.)

אנחנו בוחרים להשאר בשוק ועורכים מסע עם הזוג האנגלי לחפש קשיו במחירי מציאה כי הוא ענף יצוא מתפתח ולא עולה בידינו, המחירים שהם דורשים בשוק ובכל מקום אחר דומים למחירים בארץ אם כי האגוזים כפולים בגודלם. להשוואה, במחיר שעולה קילו קשיו (80 שקל) יכולים ארבעתנו לאכול כאן ארוחת ערב במסעדה מקומית. ערב יורד (חושך בשש) ואנחנו עולים על ריקשה ומבקשים מהנהג שיחזיר אותנו לנמל, הנהג לא מוצא את הדרך ועוברי האורח לא יודעים לקרוא את הפתק שבידינו, אנחנו נוסעים להנאתנו ברחוב ליד הנהר הלוך וחזור, לא מוצאים את הכניסה לנמל, ומתחילים להרהר באזהרה ששערי הנמל נסגרים בלילה.

לטוב או לפחות טוב הגענו בדיוק בזמן למופע פולקלור של נערות שבאו מהעיר. אחרי המופע הבלתי נשכח, פנינו לחדר ועברנו כרגיל ליד הקבלה, עמדה שם צעירה ממושקפת וחביבה שמנהלת את הקבלה בספינה, והייתה לנו שאלה לגבי מסז' ולה הייתה שאלה אם אנחנו רוצים פיצוי על ארוחת הערב המוחמצת עם הקפיטן, זו שהתחמקנו ממנה בערב הראשון. בצורה שהוצגו הדברים, היה מאוד בלי נעים לסרב בפעם השניה וכך נחרץ גורלנו לאכול בעוד יומיים - שלושה ארוחה, ארוכה ומשמימה עם צוות האוניה ועם כמה אורחים שלא הכרנו ועוד נחזור לעניין זה.

להערב הייתה מזומנת לנו ארוחת ערב קמבודית ואנחנו נהננו מאוד. אני עובר על התפריט, מנסה להזכר מה אכלנו ואז אני רואה שמנהלת המסעדה לערב זה היא MAKARA, מקרה הוא שם החודש בו נולדה הנערה הצחקנית והחביבה בת 21 בסך הכל. אתם מישראל – היא זיהתה אותנו מייד. אתם יודעים שהשם שלי בעברית הוא "מה קרה?" כדרך התיירים ונותני השירות נקשרנו יחד בעבותות אהבת נצח (כלומר עד שירדנו סופית מהספינה). רחל לימדה אותה עברית ובחנה אותה לאחר השינון ואני קיבלתי ממנה פרוסות מנגו קלוף כל פעם שהבחינה שאין מנגו בתפריט או במבחר שעל המזנונים.

3.1.19 יום חמישי, פנום פן: שדות ההרג צ'נג אג, S-21 , ארמון המלך

לא ספרתי כמה פעמים הופיעו המילים שחור, רצח עם, עינויים, הרג, רצח, זוועה, בדף היומי המודפס שקבלנו, כמו בכל ערב, ובו פירוט הפעילויות של יום הבא. כמו בכל יום הייתה אפשרות בחירה, סיור אחד לשדות ההרג ובית כלא S-21 והיה סיור שני לשוק של פנום פן. לנו לא היה ספק, אם היה איזשהו צידוק לטיול מעבר להא לונג ואנגקור, הוא היה היסטורי, כלומר - מלחמת וויאנאם ולזוועות הקמר רוז'. לא הלכנו לשוק.

b7a76056d8a75ede48659acbc9285831.jpg?l=6

שדות ההרג צ'נג אג היו במרחק של 15 קילומטר ממרכז פנום פן.בשטח לא גדול, אולי חמישה דונם, היו עשרות אלפי שדות כאלה ברחבי קמבודיה. כאן משמרים אותם, 129 בורות קברי אחים המוניים, באתר נרצחו 17.000 איש, רובם הגיעו מכלא אס- 21. המסלול המחובלל מוביל אותנו בין בורות/שקעים באדמה שלא נדרוך על קברים.

1e8d3f323dd3b846347b0a4f5853b5fc.jpg?l=6

אנחנו עומדים מול עץ וסרטים צבעוניים עליו, שהיה מקום הוצאה להורג לילדים בלבד. הסוהר שהיה אחראי להוצאה להורג של ילדים, חי עד היום בקמבודיה: לא הייתה לי ברירה, אם לא הייתי מוציא ילדים להורג, היו מוציאים להורג את ארבעת ילדי.

62433a20edec163d56ed258dd1e16e64.jpg?l=6

בכניסה או מבחינתנו ביציאה מהשדה עמד מגדל אקווריום גבוה ששמונת אלפי הגולגלות בו סדורות לפי גודלן, מינן, ילדים למטה, נערים מעליהן וכך הלאה. בחשבון לאומי, יותר ממיליון איש אישה, זקן ונער מתו כך. השאר המיליונים מתו ממחלות ורעב. קברים אינם יותר מקברים, וגם גולגלות שבורות הם משהו שאתה צריך כוח מדמה בעבורם. בכל זה היה משהו וירטואלי, מרוחק, לפחות יחסית, למה שבא אחריו.

בדרך בין אתר לאתר לונג, מדריכנו החייכן מספר את סיפור משפחתו. כשהגיעו הקמר רוז' לכפר בו אביו לימד, הוא סילק את ילדיו ושלח אותם לאזור מרוחק. משך שנות המלחמה הוא לא ראה את הוריו. אביו הסתיר את העובדה שהיה מורה, כי מורה - אחת דתו - למות. הקמר רוז' בדקו את כפות ידיו במטרה לבדוק אם היה עובד אדמה. האב אמר שהוא ספר. הושיבו כמה לוחמים ואמרו תוכיח – ספר אותם. הוא עמד במבחן והפך ספר של הקמר רוז' עד נפילתם. אחרי המלחמה, שיתוף הפעולה, אפילו רק כספר - הייה סיבה שלא נתנו לו לחזור להוראה. לונג היה תלמיד טוב ואומץ על ידי משפחה בפלורידה שמימנה את לימודיו וגם אירחה אותו שם , הוא קורא להם אימא ואבא האמריקאים שלי. אחרי שהוכשר להיות מורה, הבין שבקמבודיה בתי הספר (כמו שרותי רווחה, חשמל בכפרים) הם סוג של סכנה לשלטון והשכר בהתאם, פנה לעבוד בתיירות. עוד נחזור לסיפור של לונג.

f3161eabca1c4bf17aed2486303d19b9.jpg?l=6

בלב בעיר, פעם פנינת אסיה והיום עיר מודרנית הוללת, ברחוב 113 פינת רחוב 350 שוכן מוזיאון שהיה בית ספר תיכון, ומבחוץ גם נראה שכזה, עד שהקמר רוז' (1975-79)הפכו אותו לכלא המרכזי בו עונו והוצאו להורג לאחר מכן יותר משבע עשרה אלף איש. טאול סלאנג, (גבעת עץ התשוקה או גבעת הסטרכנין), מוזיאון רצח עם, או כלא אס – 21. איך שלא נקרא לו הוא חוויה מצמררת. צילומים של חלק מהקורבנות תלויים על הקירות, חלק מחזיקים שלטים המציגים את התאריך בו נאסרו או הוצאו להורג. מכל אלפי האנשים שנכנסו בשערי הכלא יצאו רק ארבעה חיים ושניים מהם מוכרים את ספריהם ביציאה. פה ושם יש בין הצילומים גם קלסתרים של גברים לבנים שלא גורשו או שלא ברחו בזמן. בובות מדגימות כיצד הם היו אזוקים ברגלים, איש לרעהו, והכי חשוב במרחק שלא יאפשר להם להתאבד על ידי הטחת הראש בקיר.

עיניהם היו מכוסות, מי שהסיר את הכסוי הוצא להורג. מזונם היה אורז, רק אורז שזה מרשם בטוח לסכרת ולמחלות קשות הנגרמות מחוסר ויטמינים, חוסר חלבון, סידן, אשלגן, ברזל, מגנזיום. הם היו אוכלים כל מה שנכנס לכלא: תיקנים, חיפושיות, נמלים, עכברים ושממיות – העיקר שלא יראו אותם, כי מי שנתפס אוכל משהו זולת האורז – הוצא להורג. מטרת העינויים הייתה כל כך אופיינית למשטר קומוניסטי: מחפשים מרגלים של ה-CIA האמריקני ושל NKVD הסובייטי. גם הטכניקה הייתה דומה: מענים אותך עד שתודה שאתה סוכן ותצביע על סוכנים אחרים, בני משפחה, מכרים או סתם אנשים שאינך מכיר כלל. ואז הם לא באים להתארח כאן במקומך אלא יחד אתך עד הסוף המר. ומהדרים במצווה - כמו משטרי איימים אחרים הם אימצו את הרעיון של מקיאוולי: אם אתה הורג – הרוג את כל המשפחה שלא יוותר מישהו שירצה לנקום. בחרתי שלא לצלם במקום למעט פינה בה כלובי תרנגולות ששימשו לעינוי אסירים. בתוכם מונחים היום כמו פסלי ראש של פול פוט.

9d970ba2f1a6eb147d13630d8d93c3c3.jpg?l=6

חזרנו לארוחת צהריים בספינה.

35eb3fcfe3fd307572d0e1904c67c750.jpg?l=6

אחרי הצהריים יצאנו לראות מתקן לאומי אחר. הקופלקס הגדול של ארמון המלך, מקדש הכסף (PRASAT PARK), מגורי המלך והגן היפה בו שוכנות כל שכיות החמדה הללו שמותר לצלם אותם רק מבחוץ. בצדק. כי למרות שלונג טוען כי קמבודיה מחזיקה בשני שיאים: ראש הממשלה הכי עשיר בעולם והמלך הכי עני בעולם, מבפנים אתר המלוכה נראה לא רע בכלל. הארמון נבנה במאה השבע עשרה והוא מפואר, מחופה, גדוש ומעוטר בריהוט בזהב, כסף, פסלי בודהה וציורים צבעוניים. הוא משמש לטכסים בלבד.

a01b2be556c5095b70f8cb4cd7002dcc.jpg?l=6

מה שמעניין בעליל הוא מקדש הכסף, עומדות רגלינו היחפות בחיל ורעדה במקדש המלך הקמבודי ריצפתו עשויה כולה אריחי כסף במרכזו בודהה עשוי זהב במשקל 90 קילו מעוטר ביותר מאלפיים יהלומים. לונג אמר שגם היהלום הגדול בעולם נמצא שם אבל אנחנו לא ראינו. מעל בודהה הזהב עומד בודהה קטן יותר, עשוי אבן ירקן ולפניהם ערוכות מנחות של פרות וקטורת, לפתע ראיתי תיבה מלבנית ובתוכה שטרות מהוהים וקמוטים רבים ומטבעות קמבודיים (1000 ריאל = שקל אחד) הסתכלתי מסביב ואני מתעניין אצל המדריך המקומי שמפליג כל הזמן בתאור העוני המקומי: הכסף זה בשביל לתת או לקחת? מישהו ענה לי ברצינות אבל אני כבר לא שמעתי את התשובה כי יצאתי החוצה.

fc4669b2feac7c3f57d4d346bb1c4c08.jpg?l=6

האוטובוס חזר לספינה ושאלו מי רוצה לרדת בשוק המרכזי, (PSAR THMEY) ירדנו ליד המקדש הצהוב, רק רחל ואני, וחיפשנו קשיו בזול ולא מצאנו, קנינו מנגו במקום, לקחנו ריקשה וחזרנו לספינה, ראינו בדרך עוד שני שווקים אבל לא ביקשנו לעצור.

בערב יצאנו בריקשה בגשם לאכול ארוחת ערב אחרונה בפנום פן על ערב זה סיפרתי בפתיחה.

חזרנו צולחים בדרכנו את ים האורות, הקולות, המוסיקה הצועקת ובליל ריחות המטבח הקמבודי. מכל זה קלטנו והבאנו לכאן מצולמים, רק את הראשונים.

b5916a2a5cb640f26878699d71fc7225.jpg?l=6

4.1.19 יום ששי, מקמבודיה לוויאטנאם

ביום הזה, שהיה יום של שייט לא היו ארועים מיוחדים. בתשע וחצי לערך צפינו במפגש שלושת הנהרות לפני פנום פן, הסתכלנו על מתחם המלך נורודום ועל המעגן המלכותי שלו, מצד הנהר.

8924c3dafd78faeb2d50fbca56e518cd.jpg?l=6

נפרדנו מפנום פן שבקמבודיה והפלגנו על המקונג 62 מיל ימי ל- TAN CHAUשבוויאטנאם. בכניסה לוויאטנאם באה סירה ולקחה את תאן עם הדרכונים של כולנו לביקורת על הגדה השמאלית של המקונג, במקום שהיה מעבר הגבולות. תאן השתהה שעה ארוכה ואחר כך חזר והפלגנו שוב דרומה במורד הנהר. היה זמן רב להידרותרפיה בברכה ולמסז' לשנינו.

שתינו ג'ין וטוניק והסתכלנו בשקיעת השמש המקסימה על הגדה הימנית. היו המון פעילויות על הספינה, שברובן לא לקחתי חלק. שתי הרצאות של תאן על וויאטנאם, משחק בינגו, יוגה, התעמלות של מתיחות, טכס שתית תה וויאטנאמי, כיתת בישול של השף (רחל הצטיינה כרגיל), הצגה- קילוף-עיצוב-אכילה של כל הפירות שאנחנו לא מכירים, מסיבת גלידות, ארוחת ערב וויאטנאמית ותחרות כשרונות בין הצוותים השונים שעל האוניה. (לא להאמין – זכה הצוות של המכונאים).

86c94275ac6c88bbad21ecf7217d1023.jpg?l=6

הבנות לא זכו בתחרות: מהקרה באדום, פקידת הקבלה במשקפיים, מנהלת המסעדה בסגול והמסז'סטית בתכלת

אמש נפרדנו מלונג, בודהה הצוחק. אם אדרג את שלושת המדריכים כי אז הטוב שבכולם היה המדריך הוויאטנאמי שקיבל את פנינו בהאנוי ונפרד מאתנו כשעלינו למטוס בדרך לקמבודיה. אינני זוכר את שמו אבל הוא היה מעיין נובע, אוצר של מידע על וויאטנאם, תרבותה וההסטוריה שלה. הפחות טוב מכולם היה סוני שבו נפגוש מחר. היינו זקוקים ליום שלם עד שהבנו אותו או עד שהוא נרגע והתחיל לדבר לאט.

קמבודיה הייתה כולה של לונג והייתה לו דרך מוזרה להציג את ארצו. לונג דיבר על עצמו, משפחתו, אשתו, ילדיו, הראה לנו תמונות של בני משפחתו בטלפון, עד שאני, שתמיד מעלה ומלא קושיות כרימון , הבנתי לבסוף שלא היה לי כמעט מה לשאול. בין אנקדוטה לבדיחה, בין תאור יחסיו עם אשתו וילדיו (לבנו בן העשר היה יום הולדת כשלונג על הספינה והוא הזמין אותנו לברך את הילד ולשמוע אותו שר באנגלית רצוצה) לונג השמנמן והצחקן אמר כל מה שהיה צריך לומר וגם די הרבה דברים שאסור לומר כלל. כמחווה ללונג אספר סיפור קטן שלו שמלמד גם עליו וגם על קמבודיה.

בכל מקום תיירותי שביקרנו בו היו סביבנו ילדים רבים מציעים משקאות, פרות ומזכרות של תיירים. לונג אמר וחזר ואמר, אל תקנו מילדים ואל תתנו להם כסף – כל יום שילד מוכר משהו זה יום פחות בבית הספר וזה יום שהורס את עתידו. פעם הוא ראה ילדה בת עשר מרכולתה לפניה והיא בוכה. למה את בוכה ? כי לא מכרתי שום דבר ואם לא אמכור ואביא כסף הביתה, לא אוכל ללכת אחר הצהריים לבית הספר. לונג אמר, אני אקנה ממך אם תקחי אותי אתך אליך הביתה. היא הביאה אותו הביתה ולונג אמר לאימא: תני לה ללמוד היא רוצה, את הורסת את עתידה. האם אמרה אני לא אתן לה ללמוד כי פרנסת המשפחה חשובה יותר. הם התווכחו ארוכות עד שהגיעו לפשרה, פעם ביומיים לונג יתן לילדה דולר וביום זה היא תלך לבית הספר. היום הילדה בתיכון (הוא הראה לנו בגאווה את צילומיה בטלפון שלו). עכשיו הוא משלם בעבור לימודיה הרבה יותר כסף אבל גם משפחתה תומכת בלימודיה.

אחרי הביקורים בשדות ההרג וכלא -S21 אני חושב שהסיפור של לונג מאפשר לי לסיים את הפרק של קמבודיה עם ניצנוץ זעיר של תקווה.

5.1.19 יום שבת, וויאטנאם- טאן צ'או, אברגרין איילנד, הפלגה לסה דק

dab4e66eef562db72ac107644b6d7cda.jpg?l=6

תרנגולות חופש?

21 ק"מ מגבול קמבודיה אנחנו עוגנים בוויאטנאם ליד העיירה הלא מתויירת טאן צ'או. שוכנים בה בעיקר וויאטנאמים אבל גם מיעוט גדול של קמר ומיעוט קטן של סינים. היא למעשה עיר המחוז אן ג'יאנג (AN GIANG) בדלתה של המקונג, שנקרא- סל האורז של וויאטנאם. וויאטנאם היא יצרנית האורז השניה בגודלה בעולם (לאחר תאילנד), אבל היא צורכת יותר ולכן מיצאת פחות. שדות האורז של אזור הדלתה מספקים שלושים אחוז מהאורז שמגדלים בוויאטנאם, כלומר, מתוך 96 מיליון איש ברפובליקה הסוציאליסטית של וויאטנאם, מאה שמונים וארבע אלף חקלאים ובני משפחותיהם, עושים זאת על שטח של 62 מיל רבועים בלבד. ולהצלחה הזו יש אבא אחד והוא נהר המקונג המספק מים ובעיקר אדמת סחף שמדשנת ומפרה את כל האזור. כבר דברנו על הספינות הארוכות הכורות למכירה אדמת סחף ממימי הנהר ומשנעות אותו לגדות הנהר יומם ולילה ללא הפסק.

לפני שאני מסיים את הסקירה הצמחונית הזו אין לי ברירה אלא להזכיר את הקמר רוז' שכבשו כאן ב- 1978 כפר קטן ובו 3157 איש, וויאטנאמים וקמרים והרגו את כולם, למעט שנים. מה שנקרא בזכרון הלאומי של וויאטנאם השחיטה/ הטבח של בה צ'וק (THE BA CHUC MASSACARE)

c73692c5776887b868a4afc64959964f.jpg?l=6

לבשנו חליפות הצלה וירדנו לסירות שהובילו אותנו לחוף מבטחים (מזח רעוע, מלוכלך ומסריח) בטאן צ'או, שם חיכו לנו טרישו, ריקשות ממין חדש: רוכב אופניים אחד ונוסע אחד.

21ed013ce466a13720ccb1306af7598a.jpg?l=6

החלק היפה בנסיעה היה המראה של בתי העסק משני צידי הכביש. בית קטן, עם חדר אחד, ומבואה מרוצפת. על המבואה הוצגו הסחורות למכירה וחלקן היו בקדמת החדר. מאחור היה אפשר להבחין בברור בחלל המגורים הכולל מיטות ומטבחון ומקל עליו היו תלויים בגדים וזה מה ששימש ארון לאיכסון מה שלא לובשים.

8261e026d51fda592cf277968ce8a86b.jpg?l=6

בגדי בני הבית היו תלויים בחוץ בשמש. תחילה חשבנו שנפלנו על יום כביסה, אחר כך, כשראינו שהתופעה חוזרת, הבנו שבעונה היבשה כאן ארון בגדי המשפחה

מה שכחנו? – את הערסל. בגלל העונה היבשה הערסל/ים היו בחלקם בתוך הבית ובחלקם בחוץ.

d68d1b4d8aefb407c44986aba8564cc4.jpg?l=6

299faaa96f9c18ce452c38aef571b256.jpg?l=6

בין בית לבית היו מונחים מתייבשים בשמש גרגירי אורז בשפע.

1ee100de245f1a7fb47e12b5c2cf1d58.jpg?l=6

מסע הריקשות הגיע לשני מבנים גדולים, מלכודות תיירים בהם שזרו מחצלות קש וארגו יריעות משי, כמקובל, הכל פעל והופעל מהרגע שנכנסנו עד שהפסקנו לקנות ועמדנו לצאת.

387e67da1a36c1bd16864e9408ebb9a3.jpg?l=6

בין כל עיסקי המשפחה יש להם גם תחנת דלק

משם חזרנו לריקשות שהובילו אותנו חזרה למזח והפלגנו בספינה במקונג לאי שנקרא אברגרין (ירוק עד) לראות איך חיים התושבים הכפריים באזור הדלתה.

8f544e161f437b95b07214bdd3c3783a.jpg?l=6

החלק היותר מרשים היה בתי הסירות שסבבו את האי ואת החופים האחרים שאורך גדות המקונג ויובליו השונים.

2b9a6c7bc95029c4dbd8d8eef4fb4dcc.jpg?l=6

4657546d12a3b3b94522d7aa9bddb067.jpg?l=6

עושה רושם שאף אחד לא בבית

e64068b8bb95f613271b9382608b4d3a.jpg?l=6

סירה לגור וסירה לקפוץ למכולת

66eb08ba08bfe8747bf0df477dbad00d.jpg?l=6
d13d579828089832252cae5301b12e04.jpg?l=6

מעגן וגשר הכניסה לאי

סבבנו בין בתי הכפר וגם הצצנו לבתים שכולם על כלונסאות ארוכות בגלל העונה הגשומה (או עונת הפשרת השלגים בהרים) שתעלה מאוד את פני המים במקונג. יש עשירים ויש עשירים פחות

ce42f3349489a55ba91376dc80f162d3.jpg?l=6

183a7994b26e58083d598f8229838b0a.jpg?l=6

באי ראינו הרבה ילדים כי באנו בחופשת ראש השנה, נשים צעירות וזקנים. מעט מאוד גברים כי הגברים כנראה עבדו בעיר גדולה, או במפעלים מחוץ לאזור.

ac20e653870cd423f59681a982310488.jpg?l=6

סלון, מטבח וקומת קרקע

3bcdbd5cdefb7dd9fc7c5a8676fc645a.jpg?l=6

5ba2c7006a9e32df6f083a69c4dbae83.jpg?l=6

0780d37bf83c5e780fa62c561ad37f64.jpg?l=6

ברוב הבתים היה חיבור לחשמל ובחלק גם מכשירי טלוויזיה, אבל כלי התקשורת העיקרי היה רמקולים על עמודים גבוהים שהשכימו את בני הכפר בחמש בבוקר בצלילי ההימנון ואחר כך המשיכו לקשקש ובין לבין להשמיע מוסיקה וויאטנאמית. הנושאים היו תחזית מזג האוויר, רפואה מונעת, הודעות ממשלתיות על חיסונים וכיוצא בזה וכל מיני שיחות בנושאי מוסר קומוניסטי וגאווה לאומית.

e3ca4e7ebe1faa786347fea5d22710b6.jpg?l=6f6bbe6f69fdb6f1bd647d2495aff089b.gif?l=6

פייסבוק: זה לא סיפור נחמד. אפשר לדלג. בצילום אפשר לראות חבית כחולה וצינורית נמשכת לקומה השניה. זו המהפכה הגדולה של השלטון שחייב את תושבי הכפרים להתקין אסלות עם חיבור לחבית או לבור ספיגה. הממשלה נתנה חמישים אחוז מההוצאה(כ- 100 דולר). מה היה עד אז? - (עדיין אפשר להפסיק לקרוא עכשיו) בכל בית כפרי היתה בריכה ובה גידלו דגים. על הברכה הניחו קרשים שתי וערב ומי שהיה זקוק לנקביו היה עומד עליהם ומאכיל את הדגים. זה היה אפילו יותר גרוע מקרפיונים באמבטיה.

בדרך לספינה השייט התארך, גם שטנו מול הזרם וגם מול הגלים שיצרה הרוח לכבודנו, שנדע להעריך את גודלו של המקונג. בספינה חוץ מהארוחות, היוגה, הברכה והמסז'ים היתה הרצאה על חתונה ויאטנמית, סדנא לקיפול מפיות, ומזנון טעימה לפירות אקזוטיים (דוראן היה שם).

לפנות ערב הפתיעה אותנו שקיעה מקורננת.

be5c3734126ebcf0496891b5eae5803f.jpg?l=6

אשר יגורנו בא לנו – ארוחת ערב עם מרכוס ותאן ועוד שלושה זוגות שלא הכרנו כי הם לא היו מהקבוצה שלנו. היו להם שלושה מאפיינים: הם היו עבים מאוד, משעממים מאוד, ורעבים מאוד - מה שעשה את הארוחה ארוכה מאוד. לא היה מנומס לקום לפני שכולם גומרים לאכול, והם אכלו ואכלו ואכלו עד שהתרוקן חדר האוכל ונותרנו יושבים ומתבוננים בצלחות שלהם ובתוספות שהם ביקשו עוד ועוד ואנחנו תוהים מי יתפוצץ קודם: הם מאוכל או אנחנו מתסכול.

בערב שיחקו משחק של ידע שגם בו לא ממש השתתפתי אלא שכשאלו מה הפרי הנפוץ בעולם ואני הרמתי את ראשי מהפיייסבוק שבטלפון וצרחתי בניצחון – בננה. ומאותו ערב ועד היום אני יודע שהפרי הכי נפוץ בעולם הוא המנגו.

בשש בערב עגנו בסה דק (SA DEC)

6.1.19 יום ראשון, סה דק, זאו קוויט, צ'אי בהי

510877a5b21c64c32e393845f0a1daa9.jpg?l=6

בית המשפחה של היאן טאי לי

ב- 1928, ילדה בת 15 ממוצא צרפתי, שאימה מנהלת בית ספר מקומי, עושה דרכה לפנימית בנות בעיר סה דק שבוויאטנאם, היאן טאי לי, צעיר בן 27 ממוצא סיני במכונית פאר עם נהג, אוסף אותה בדרך, הם מתאהבים ומנהלים בהחבא רומן ארוך וסוער. משפחתו העשירה והאצילית מאלצת אותו להנשא לבת עמו. הם נפרדים, הקשר ניתק והוא אינו רוצה/יכול לראות אותה שוב. והיא, שבורת לב, עולה על אוניה בדרך לחיים חדשים בצרפת. ממרומי הסיפון היא מבחינה במכונית הפאר מגיעה וחונה בהחבא בצל אחד המחסנים. לימים, מרגרט דורס כותבת את סיפור אהבתה והספר הביוגרפי המאהב זוכה בפרס גונקור ב- 1984. הספר מוליד ב- 1992 סרט באותו שם שזכה בפרס סאזר על הקריינות של ז'אן מורו בבימוי ז'אן ז'אק אנו ואנחנו צופים בו על הספינה בערב לפני שאנחנו יורדים לבקר בסה דק (SA DEC)

348ce38bbd03471ee2954519e541fb7d.jpg?l=6

הטיול מתחיל בשוק האוכל העירוני, בין צלופחים, דגים, נחשים ושאר פירות הים ובעלי חיים יבשתיים שאנחנו נוהגים לדרוך עליהם, לרססם או סתם לברוח מהם.

fcf582f3d1476ffec91c8bb693a13a1d.jpg?l=6

אנחנו ממשיכים לארמון המפואר של משפחתו של היאן טאי לי. הבית שבנוי בסגנון צרפתי-סיני, ויש בו כמה קירות מעניינים

b1c36d65b02d0d85591ea6c29d173311.jpg?l=6

התחנה הבאה בסיור מתעתעת. בסבך היער החרוץ בתעלות שטות סירות ובהן תיירים וויאטנאמים נהנים מהנוף והשייט. אנחנו עולים ויורדים בגשרים שבין התעלות ונהנים לא פחות.

e410a9f4c42aadb476e0b279d11e3f75.jpg?l=6

סונג, המדריך המקומי שלנו, מפר את השלווה הפסטורלית כשהוא מתחיל לחשוף בורות ומנהרות. אנחנו בזאו קוויט (XEO QUYT ) בסיס חשוב של הויאט קונג במלחמה עם ארצות הברית. האמריקנים ידעו על מיקומו והפציצו אותו ללא הרף וללא תוצאות.

e8c9ce8621900d096a2978af02587da9.jpg?l=6

שיא הביקור הוא ביצה קטנה תחומה בעצים מסביב. בביצה צמחי מים ומוטות פזורים תקועים בה. בצד הביצה נבנו מדרגות למשטח צפייה גבוה מעל הביצה כולה.

cc32b51ddf10b01a2aa2def837ccce93.jpg?l=6

במלחמה היא נראתה כמשטח חניה מתבקש למסוקים בקרחת היער. שום מסוק לא נחת שם וטוב שכך – הביצה הייתה מלכודת ממוקשת ונחיתה של מסוקים בה הייתה עשויה להיות נחיתתם האחרונה.

אחרי הצהריים היינו אמורים לסייר בצ'אי בה (CAI BE) בשוק הצף אלא שהוא היה מושבת ביום ראשון, מה שלא היה סגור היה מפעל משפחתי שיצר סוכריות קוקוס ונייר אורז – מלכודת תיירים. החלק האחר בסיור היה בית קייט (KIET HOUSE ) בית וויאטנמי בן 150 שנה.

בערב אנחנו אורזים, משלמים בעבור המסז'ים ומחשבים את הטיפים לחלוקה. מאוד משעשע שתן מנהל הקבוצה מסייע לנו לחשב מי מקבל כמה כשהוא אחד הנהנים. בגלל 150 הדולר, האשראי שקיבלנו בזכות אנג'י, הסוכנת שלנו בסן פרנציסקו, הוספנו רק כשמונים דולר.

7.1.19 יום שני, מי טו פורט, הו צ'י מין סיטי

לא בלי צער אנחנו יורדים בפעם האחרונה מהאמהדרה ונוסעים למלון סופיטל במרכז סייגון. אלה שבאו רק לשייט עוזבים ואנחנו חוזרים להיות הקבוצה הראשונית שסיירה בצפון וויאטנאם ובסיאם ריפ לפני ההפלגה.

הו צ'י מין סיטי, רחוקה יותר מאלף מיל מהבירה האנוי, משתרעת על 2000 קמ"ר וגרים בה כתשעה מיליון תושבים. סייגון לשעבר, שמה הוסב על ידי הצפון וויאטנמים לאחר כיבושה ב- 1975. היא נוסדה על ידי הקמרים אבל נכבשה על ידי הוויאטנאמים כשקמבודיה הייתה עסוקה במלחמתה בסיאם. העיר המודרנית אינה מצליחה להתגבר באזורים רבים על אורח ורמת החיים של וויאטנאם העניה.

בלב העיר, השפעת העידן הקולניאלי הצרפתי שהחל ב- 1859 ניכרת מאוד בארכיטקטורה שלה, אם כי ברובעים אחדים של העיר היא דומה באופן מתסכל מאוד לרובע עסקים נוצץ של עיר מערבית.

d8993b0db50ccafd42d3376a28761e79.jpg?l=6

החוויה הראשונה בעיר הענקית והתוססת הזו הם האופנועים וכמובן רוכבות האופנועים. קוראים להן נינג'ה ויאטנאמי. כבר דיברנו בהן - לבן זה יפה והן לא יחשפו שום פיסת עור לשמש. חלק מחברות חצאית לסקוטר, וגומיה לשרוולים.

תרשמו - לפי החוק אסור יותר מארבעה לסקוטר, מתוכם שני ילדים. עד גיל שש אפשר בלי קסדה. רשיון רק מגיל 13. חברים אמריקאים אומרים שהם נוהגים כמטורפים. אנחנו חושבים שחוקי התנועה שהם המציאו הרבה יותר מוקפדים ומוצלחים מאלה שלנו. נוסעים לאט. לא מתחשבים באף אחד על הכביש ולא בתמרורים, בסוף מישהו הרי ימצמץ ויוותר.

חצינו צמתות סואנים לאט ובבטחה. לא ראינו תאונות. אמרו שיש אבל הרוכבים מסכמים ביניהם לפני שיגיע שוטר. משטרה, פרושה לקיחת האופנוע לשבוע ולקיחה של דברים נוספים. לחצי האוכוסיה יש אופנועים וזה הרבה מיליונים. כמו קן ענק של צרעות מזמזמות שיצא לשוח ויצא משליטה.

2a4ac2911dd6546d2fe640ee5a32a59f.jpg?l=6

הטיול שלנו מתחיל במקדש Ba Thien Hau Temple שהוא מקדש טאואיסטי מפואר ומצועצע המוקדש לאלה טאיין האו שהיא רכובה על מרבד, וממונה על חילוץ ימאים בים.

9dff838459d6f288ec6bd70c5bc45f33.jpg?l=6

בזמן שרחל התפללה, אני סבבתי בין תבליטי הקיר היפים, מצר שאף אחד לא מספר לי את סיפורם שבוודאי יפה שבעתיים.

f66aa62a94b8fa9e944cd862928d120f.jpg?l=6

בתחנה השניה, נפל עלינו בלב הו צ'י מין סיטי בית דואר צרפתי לכל דבר שנבנה על ידי גוסטב אייפל בסוף המאה התשע עשרה.

d809ef22137733eb32af3e7843e6b104.jpg?l=6

בחלל המרכזי של בית הדואר היו באסטות רבות שמכרו צ"א כלומר כל מיני מזכרות נפלאות שאחרי שנקנה אותן ונישא אותן לביתנו הקט על גדות ים הכנרת, נגלה שאין לנו מה לעשות בהן, מלבד להועיד אותן להיות צוברי אבק.

af61498627795aaf5c88941068c0ce9e.jpg?l=6

הריצוף המשולב בברזל היה מעניין וגם תמונת הו צ'י מין בפסיפס צופה על כל היופי הזה.

5ac56cfa99b9cd798ce9056de6e5a221.jpg?l=6

מול בית הדואר עמדה לתפארת הקתדרה הגדולה לכבודה של מריה הקדושה, גם היא נראתה כל כך צרפתית שנזכרנו כי כבר נפגשנו בה פעמים רבות באירופה. בעצה אחת עם מדריכנו סוני, צילמנו אותה מרחוק והמשכנו הלאה.

461f74e09d36e6fa26c091c53daf5aeb.jpg?l=6

והנה עומדות רגלינו בפני ארמון האיחוד מחדש, מה זאת אומרת – בפני הארמון. הכוונה לשערי האחוזה של ארמון נשיא דרום וויאטנאם שכמה זמן לפני שבאנו (30 באפריל 1974) נכנסו בשער זה טנקים צפון וויאטנמים וסיימו את המלחמה. הנשיא שנמלט משם בזמן לא הספיק להנות הרבה שנים מהארמון הכל כך מפואר, פזרני וקיטשי, וכל כך שומם.

f8241634ba9dc2f06dcb3bb88c5d0ee5.jpg?l=6

אולמות לקבלות פנים עם ריהוט מצועצע שמחקה משהו ישן ששיך למאה אחרת ואולי לא שייך לשום דבר.

d474046e93f2c40b20bc3ffea6d955d4.jpg?l=6

אני זוכר, שטיח אדום ענק בכניסה, כורסאות מעור טבעי או מולבן או צבעוני כמו של מועצות מנהלים או משרד עורכי דין משגשג.

392a03b27af984df0929bf9e49b8edc1.jpg?l=6

חדר אוכל, חדר משחקים, חצר פנימית עם צמחים מסופרים,

3f0e9021a240a6365213717e9e6da376.jpg?l=6

ואפילו רגלים משומרות של פיל חסר מזל,

faeb414ab156a93f5604acf035d8e041.jpg?l=6

פיספסנו את המרתף ומנהרותיו בו היו אמורים לנהל את המלחמה, וכנראה טעינו בכך. בלעדיו - אפשר לוותר על הביקור .

השיא של היום הזה ואולי גם השיא של ביקורנו בעיר היה המוזיאון לשרידי המלחמה או כפי שנקרא בעבר המוזאון לפשעי המלחמה של האמריקנים והסינים.

לפני שנכנס לתאור המוזיאון, אני מבקש להתייחס לשאלה שנשאלתי כמה פעמים בפייסבוק: איך אתם נהנים?

הנאה היא מילה לא פשוטה. אתחיל ממה שאין. אין נופים יפים כמו בטוסקנה, אין שכיות אמנות כמו בפריז, אין נקיון כמו בשוויץ, אין קניונים כמו בארה"ב ואין חיי תרבות כמו בלונדון. זהו מסע אנתרופולוגי והיסטורי מרתק ולפעמים מזעזע. אז להנאה יש משמעות שונה. אני מנסה לחפש דוגמאות בחיי: לקרוא את "הארץ" בביצה בה אנחנו חיים, לנסות להתמודד עם סוגיה קשה בתלמוד, לעבוד שעה במכון כושר, לצפות בסדרה על מלחמת ויאטנאם בנטפליקס. הנאה? מה זה הנאה?

החוויה במוזיאון היתה מטלטלת עד מאוד. ראינו דוגמאות של מדים, כלי נשק, סמלי יחידות אמריקאיות, פצצות כימיות להשמדת יערות, פצצות ענק וכל מיני שנראו כמו כל מוזיאון מלחמה אחר, אבל אז הגענו לקבוצה של חדרים שהציגה את צילומי המלחמה של צלמים זרים, אמריקאים בעיקר. ואז זה נעשה נורא, נורא עד מאוד. ואני אעשה את מה שהצלמים, החיים ואלו שלא חזרו משם, היו מבקשים: אל תסבירו – תנו לצילום לדבר.

d03de4ec1fd06dd9440ebb7d2f42653d.jpg?l=6

efd7b33d3e81af4abb5532f796b73c7b.jpg?l=6

58a6fd2cc050b8eeeb7639cc121cc7d4.jpg?l=6

d18b0612d0ce20211744e3e75be92411.jpg?l=6

4926ddac7d3a65711cd0e604980bdc99.jpg?l=61ad09984a17df78f61b07de793f4194c.jpg?l=6

2be31c351b79cb6080b055b13ee08674.jpg?l=6

פייסבוק: מוזיאון המלחמה בסייגון. מסוק וטנק אמריקני חונים בחצר, לא רחוק מהגליוטינה. זהו מוזיאון למתים ולסובלים. תפסתי את הויאטנאמי שאמר לי - את ההסטוריה כותבים המנצחים וסיפרתי לו על חנוך לוין ואמרתי לו ממשלות לא מעניינות, הן לא מנצחות ולא מפסידות. בכל מלחמה מפסיד מי שמת ומנצח מי שיוצא חי. כן, עניתי לו, גם אני לא חשבתי על הרעיון הזה עד חנוך לוין

התחנה האחרונה הסיור של היום הייתה, איך לא, השוק של בן תאן (BEN THANH MARKET). אנחנו מחבבים מאוד שווקים גם אם הקשיו נמכר רק במחירים מופקעים. פיצינו את עצמנו וקנינו תרמיל עם חיבור לטלפון בשלושים וחמישה שקל, סנדלי אילת של קרוס בשמונה עשר שקל, כובע קש רחב טיטורת, עם פרחים לרחל בעשרה שקלים ששכחנו במטוס בדרך לטשקנט, ושני סוגי קפה: אחד קפה בטעם קוקוס והשני היה קפה שגרעיניו עברו לפני קלייתם בקיבתו של סמור שעלו שבעה דולר לכל שקית.

פייסבוק: אנחנו בין המיצרים. עוד שנת 2019 נכתבה ונחתמה לנו לטובה והנה מייררת, ממשמשת ובאה שנת הכלב. והעיר הו צ'י מין סיטי (לפנים סייגון) צוהלת ושמחה.

b1349f4bcc7f18e82ab38b928dfa2965.jpg?l=6

מרכז סייגון, שנקראה פעם "פריז של אסיה" הופכת עם רדת החשיכה, לכבוד שני ראשי השנה, לעיר שופעת אורות צבעוניים.

ואנחנו יצאנו לעיר ברגל למסעדה וויאטנמית Nha Hang Ngon שחיכתה לנו לא רחוק מהמלון ‪160 Pasteur, Phurong Ben Nghe, Quan 1 ,

פנינו מהמלון שמאלה ברחוב הראשי, עברנו אתר בבניה שקירותיו צעקו בשבח המהפכה הקומוניסטית,

3101c89307f7d29c46762acee76dcc40.jpg?l=6

עברנו את הקתדרלה פנינו שמאלה ושם בסיוע של מלצר במסעדה אחרת הגענו אל המסעדה שהיתה גם מפוארת, גם עמוסה, גם הגישה לנו ארוחת ערב וויאטנאמית משובחת וגם בלשון המעטה, ממש לא הגזימה במחיר.

8.1.19 יום שלישי, הו צ'י מין סיטי, קו צ'אי

98a0472344d7abca3e4ef31a914f349e.jpg?l=6

Cu Chi היא מערכת מנהרות של 250 קילומטר ואנחנו נוסעים לבקר באתר אחד במערכת , 35 ק"מ מסייגון. ואנחנו יצאנו לסיור מעליהן (אני) ובתוכן (רחל). צפינו בכניסות למנהרות, בחדרי המפקדות, החיצוניים והפנימיים,

343eb8bbb1c5333c004a36dc15a17a63.jpg?l=6

למדנו על מערכות של מלכודות מרשימה. המלכודות שהזכירו מלכודות לחיות נועדו מכתחילה שלא להרוג את חיילי האוייב אלא לשפד אותם באופן שצרחות הכאב שלהם ירתיעו את חבריהם מלהתקדם.

3566d1b4c74525ffb78b6ed66178a47e.jpg?l=6

d9ba263c00809f946facadd2c1c86268.jpg?l=6

fc0bb4accd781d1360b0211d2c75e8a2.jpg?l=6efe43ed555ed9d64f4da526f427d1ff4.jpg?l=6

614ff9d7d31c57f76f1a89773d6c1449.jpg?l=6

בסיום הסיור נתכנסנו לשיחה עם לוחם וויאט-קונג לעבר, איש קטוע יד ימין שהיה אחד הדיירים במנהרות במשך כחמש שנים.

הוא דיבר ואנחנו שאלנו שאלות: לא ראו אור יום – מפעם לפעם יצאו החוצה בעיקר בחשיכה. אוכל- היו מביאים מבחוץ , אוגרים ומבשלים בפנים, מערכת ארובות הוציאה את העשן במקום רחוק אחר. נשים – היו גם לוחמות נשים במנהרות בעיקר בעניני מטבח ורפואה. מין – אסור בהחלט. מחלות נפש – לא היו הפחד והנחישות שמרו עלינו. ביוב- השתדלו בחוץ, אבל היו מקומות מיוחדים בפנים ושוב מערכת פליטת ריחות שהובילה למקום אחר בכדי שלא יוכלו לאתר אותם לפי הריח. האמריקאים לא ידעו שהמנהרות הללו היו בתוך התחום וליד הגדרות של בסיס גדול של חייל האוויר שלהם.

בסיום הפגישה קמתי ניגשתי את האיש וקדתי בפניו קידה הודית, אמרתי לו כמה מרגשים היו דבריו והוא הושיט לי את יד שמאל ללחיצה. ובזאת תם טיולנו הרישמי בוויאטנאם.

7b9678509fc35ea58b634920aeb3969b.jpg?l=6

אחרי הצהריים התכנסנו כמעט כל חברי הקבוצה סביב שולחנות ליד הברכה שעל גג המלון,

8d85da8a44e629406ce2ba2f08872d68.jpg?l=6

רחל ואני הבאנו את בקבוק השמפניה שקיבלנו בספינה בזכות אנג'י. בקשנו מהבר כוסות ושתינו לפרידה. הצטלמנו, הודנו שוב לתאן.

662d53808a77a961c3532188dd1d8b55.jpg?l=6

בערב, יצאנו ג'ון ומגי האנגלים לשחזר את ההצלחה הקולינרית של הערב הקודם לחפש מסעדה לאכול. מישהו המליץ על מסעדה וויאטנאמית טובה 5ku station ואנחנו מצאנו אותה מאחורי המלון. זו הייתה מסעדה מקורה אבל ללא קירות היו בה עשרות רבות של שולחנות עץ גסים לארבעה שישה או שנים עשר איש או שלושים. לרוב השולחנות היה מרכז שרוף בגלל שהקדרה שבה הארוחה הארוחה הוגשה על גחלים רוחשות. כלומר, מדורה קטנה לכל שולחן. אינני בטוח, אבל אני אומד שהיו שם מאות סועדים רובם וויאטנאמים צעירים. חשבתי שלא ימצא לנו מקום אבל נמצא, אלא שהמלצר לא היה בנמצא, עשרות המלצרים והמלצריות היו רתוקים למסך טלוויזיה ענק ששידר משחק כדורגל בו הפסידה וויאטנאם שנבחרת ממדינה אחרת. האוכל הגיע והיה כרגיל משהו מפירות הים, מה שלא הגיע היה החשבון המתנו לו כמעט עד בוש. בדרך חזרה עצרנו ליד חנות גלידה של בן אנד ג'ריס והתאכזבנו פעמיים, הגלידה לא הייתה טעימה והמחיר ששילמנו היה יותר יקר מארוחת הערב.

ארזנו את המזוודות שנטו להתפוצץ, שמנו כמה חפצים כבדים בתרמיל החדש שלי ובתרמיל הישן של רחל והלכנו לישון, לילה אחרון בוויאטנאם.

9.1.19 יום רביעי, הו צ'י מין סיטי בנגקוק

חברים: יאיר הוא יזם נדל"ן שעובד וגר בפאטאייה, חווה היא אשתו מומחית בתחום ההסעדה וגרה בביתם בנוף ים. כששמעה חווה שאנחנו נוסעים למזרח היא אמרה – כשיגמר הטיול תבואו לפאטאייה, אני אבוא גם, נבלה ביחד. בעצה אחת הוספנו עשרה ימים לטיול.

d6b3860d61b8c0c153d0181b4d26e660.jpg?l=6

בנגקוק, בלילה על הנהר

זו לא הייתה פעם ראשונה שחגגנו בפאטאייה. באוקטובר 2013 באנו אליהם לשנים עשר יום. ליאיר היתה דירה פנויה וגרנו בה כשהיינו בפאטאייה, אלא זה היה רק לחלק מהזמן, לפני שחזרנו לארץ, יומיים גרנו בהילטון מילניום בנגקוק, השקפנו מהברכה ומחלון החדר על הנהר והעיר המשנה את צבעיה בשעות היום והלילה. אכלנו ארוחת מזנון חופשי במאה שקל בהילטון וכשיצאנו כשאנחנו מפוטמים (אני כרגיל באויסטרים, בג'מבו חסילונים על הגריל ובסושימי), עצרה אותנו מלצרית ואמרה, שימו לב כאן יש גם חדר גבינות שדילגתם עליו. אני אפילו זוכר שכשנכנסתי לחדר, ראיתי את המזנון הארוך והרחתי את הריחות הייתי כל כך מתוסכל שדמעות עלו בעיני, אבל לא נגענו כי לא היה מקום. רקדנו בבר שעל גג המלון, יצאנו לשייט בתעלות בבנגקוק וגם לסיורי שווקים. מפאטאייה יצאנו לחמישה ימים לשני איים: לקו צ'נג הגענו עם הטנק של יאיר במעבורת וטיילנו באזור. המלון בקו צ'אג היה שונה, אכלנו במסעדה על ראש ההר, יחד עם הקופים שאסור להסתכל להם בעיניים. ממנו ירדה מעלית לחדרי המלון שהיו על שפת הים שבהם גרנו כי חווה לא ויתרה. רחל ואני יצאנו לטייל וגילינו שכונה מקסימה צפופה-צפופה עם בתים על כלונסאות בתוך המים, במפרץ, בחוף הים, שם קניתי ווילון צדפות לכסות את השער של הדירה במגדל דיזנגוף בכדי שאוכל לשבת ולעשן בדלת פתוחה , רחל קנתה מובייל צדפים למוזיאון המוביילים המתים שלה. בקו סאמט שם אירחנו בהתרגשות רבה טייפון ליום ולילה כשהבונגלו שלנו עומד במה שנראה לנו מרכז הסערה: בין עצים שנשטפים במים ומול חוף ים במרחק כמה צעדים, שגליו הסוערים התחרו ברעש ארובות השמים. למחרת טיילנו בכפר ששכן בחורשה מאחורי החוף ובוססנו ברחובותיו שהיו לנחלים קטנים בגלל הטייפון. בארוחת הערב על שפת הים, חזרה השלווה עד כדי כך שהשולחנות שלנו עמדו בחול של חוף הים. לא רחוק משם עמדו כמה צעירים והפריחו עפיפונים שהם קופסאות נייר ונרות בוערים בתוכם. היו גם שתי צלילות, שהראשונה הייתה באי סמוך לחוף פאטאייה ומכיוון שירדנו מהסירה מוקדם מדי פיספסנו את אתר השנירקול. השנירקול השני היה הרבה יותר מוצלח ואני חושב שיצאנו אליו בסירה מקו צ'אנג. בפאטאייה, חוץ מקניות ומסז'ים. הלכנו לראות מופע של דראג קווינס, אכלנו דגים שניצלו לפנינו בשוק הלילה, אחר כך, במקום לשכור מונית שכרנו אופנוען וחיבקנו אותו שנינו מאחור, רחל באמצע, תוך שאנחנו מכוונים אותו לאן לנסוע, טיילנו על טיילת החוף בלילה וראינו את הנערות/נערים מציעים את עצמם לעוברים והשבים בחוף הים. חצינו בגאון את רחוב חיי הלילה של העיר על אורותיו ושאון המוסיקה הפרועה שלו. אני בקרתי סוף סוף באחד ממוזיאוניו של רוברט רי רייפלי שכתב את אחד הספרים האהובים עלי בילדותי "לא יאומן כי יסופר".

חזרנו להיום 9 בינואר 2019, בצהרים אנחנו טסים לבנגקוק, מחליפים את שני הסימים של וויאטנאם וקונים סים תאילנדי, ומודיעים לחווה ויאיר שמחכים בהילטון מילניום שאנחנו בדרך, לוקחים מונית וכרגיל אני מצלם, ליתר ביטחון, את הנהג והרשיון המודבק לידו. כעבור עשרים דקות או משהו כזה אנחנו במלון המוכר. אוכלים ארוחת ערב מפוארת.

ddbe7142d21864566af3c6a2180c9e18.jpg?l=6

השניים מספרים לנו על אסיה טק מתחם חדש ונוצץ שנראה מרחוק מחלון חדרנו. ואנחנו מפליגים בסירה של המלון לשוק החדש שנפתח לא מכבר בעברו השני של הנהר מרחק של כרבע שעה. האורות נשקפים מרחוק ואנחנו מבחינים בברור בגלגל הענק המואר שהוא סמל של האתר החדש. אנחנו יורדים אל המזח ונפעמים כי אנחנו זוכרים בנגקוק אחרת, לפנינו מתחם ענק מואר, נקי, חנויות מצוחצחות, מסעדות יקרות ואפילו הבאסטות נראות כמו מדפי בית מרקחת. למזלנו הטוב או הפחות טוב אכלנו כבר ואין סיכוי שנטעם מהמאכלים המפתים שמוצעים מדיפי ריח של תאבון. המחירים לא זולים ואנחנו מבחינים שיש לא מעט דוכנים שהמוכרת עוטה מיטפחת ראש של אישה מוסלמית. גם זה חדש.

927c33700d41d1828fc44636070fedd2.jpg?l=6

אנחנו חוזרים למלון, עולים לבר, זמרת שירי נשמה נחמדה, אבל את מה שהיא שרה אי אפשר לרקוד, אני הופך כוס משקה, אנחנו עוברים שולחן, העובדות מנקות ומיבשות ואנחנו חוזרים אל השולחן ליד החלון הצופה מלמעלה על העיר המוארת, אחרי כמה דקות אנחנו משלמים ויורדים לחדר לישון.

10.1.19 יום חמישי, בנגקוק

מזנון ארוחת הבוקר דומה בשפע ובמבחר למלון סופיטל ולמזנון הספינה וכרגיל הבחירות הקבועות שלי גורמות לשמחה ולעצב.

יאיר וחווה מספרים לנו עוד בארץ על אייקון סיאם המתחם המסחרי החדש שנפתח ליד המלון, מרחק של שתי דקות הליכה. אני לא חסיד של מרכזים מסחריים אבל חווה משתפכת בתיאור.

96fac9d50148cc77d48382eb63535207.jpg?l=6

כל השמות הגדולים נמצאים שם, המקום ענק ויפה והכי מהמם הוא שהמתכננים ביקשו להכניס את כל חמדות העיר לבניין אחד כולל השוק הצף המפורסם, בלי הליכלוך ובלי נהגי התוקתוק הנכלוליים.

6d537dbe17b5c6489fddbb0a5411f529.jpg?l=6

שום הקדמה אינה יכולה להכין אותנו להלם של המפגש עם היופי הזה.

7fd097bdfcbe44ab60d85c0b16752c1e.jpg?l=6

כל אזור וכל קומה מעוצבים בסגנון שונה וכולם יחד שומרים על קשר אסוציאטיווי עם התרבות התאית: קש וגומא, גילוף בעץ, מקדשים בודהיסטים, אולמות פולחן בציבעוניות עזה, הדפסי בד מסורתיים, כלי מטבח, באסטות, סירות עם חרטומים שמזדקרים בחציפות אל על

815dcaef43bf80854919d6bcdff78d23.jpg?l=6

ואני מזכיר כי אינני מתאר את הסחורות והמוצרים לכשעצמם אלא על השימוש בהם כמוטיבים מעוררי השראה לעיצוב חללים פנימיים קטנים, בינונייים וענקיים.

a6fb591cde3ffc434007713152b9fe7a.jpg?l=6

יש זרים, אבל רוב הקהל היה – מלוכסני עיניים. היחידים שקל היה לזהות היו היפנים המוקפדים בלבושם ובהתנהגותם והסינים והקוריאנים בשאון דיבורם. לפי שהם היו מיעוט ונעו בקבוצות, אני מניח שרוב הקהל היה בני המקום, כלומר תאים, וזו בשורה חשובה לחברה התאית – יש מעמד ביניים. .

da30a1543bd9ca55b6f803ec04c4b744.jpg?l=6

הקניון הענק מבקש להביא משפחות ולכן הקצה אזורים להפעלת ילדים, מקיים מופעים בהם משתתפים ילדים (ילדות קטנות מדדות בנעלי עקב שבאות לבושות מחלצות, ומאופרות מהבית)

913ba8f87632da4fb07e143544d76aa3.jpg?l=6

פייסבוק: אני לא מת על קניונים וממעט לבקר בהם. אבל. היום היתה לנו הפתעה. מישהו, עם ים של כסף שיחזר את בנגקוק בחלל סגור אדיר. גם לקיטש, אומרת חברתנו חווה, יש כמה רמות. כאן הביאו אותו לשלמות.

5ae7d972fb50aa04ef19779274e6f8d3.jpg?l=6

על יד העיצוב כאן, ווין בלאס וגאס נראה כמו שיכון עממי של עמידר.

4b35aa064f26fc69f36e93f6ce02053c.jpg?l=6

אני לא אמנה את הכל וגם לא אראה יותר מדי ( בפייסבוק שלחתי שתים או שלוש תמונות)אבל אתן שני סימנים: ליד חנויות מעצבים בין לאומיים פתחו דוכנים של אוכל רחוב , הזרימו מים ושמו בהם סירות עם אוכל כמו בשוק הצף. אין סוף מקומיים, מעט תיירים מערביים. שווה אם אתם בסביבה.

שתי חוויות מפוקפקות היו לי בקניון.

האחת, לפנות ערב, חזרנו לשם פעם שניה לאכול בסירות הצפות. לפנינו בתור, עמדה גברת מקומית והקפידה בבחירתה את המנות מתוך המבחר, והיא עמדה על כך שמה שבחרה יחומם לפני שהיא לוקחת. די התעצבנתי לחכות, ואז שהגיע תורי עשיתי את זה בקיצור, נתתי לשפית שבסירה לבחור בעבורי את המנה ובלי לחמם, שילמתי ולקחתי. והאוכל היה כל כך מחורבן, עד כדי כך שזרקתי אותו אחרי שטעמתי

שניה, קניתי שעון מהפכני בשלושים וחמישה שקל: במקום שהמחוג יעשה את כל המלאכה, קבעו החכמים חריץ בשולי השעון ושלוש טבעות נתונות אחת בתוך השניה נעו בקצבים שונים מציגות איך עוברים חיינו, בשניות, דקות ושעות. כל כך הוקסמתי שלא נתתי את דעתי על כך שאני מבחין בספרות רק באור מלא ובמשקפיים. למחרת באתי אצל המוכר שדיבר תאית שוטפת ובקשתי להחליף את השעון לאחר גדול ממנו. למזלי הזדמן למקום עובר אורח מקומי שידע אנגלית והוא סייע בידי להשלים את העיסקה. וכך לבשתי שעון נפלא שהקסים את כל רואיו, כלומר את כל מי שאחזתי בכנף בגדו והכרחתי אותו להתפעל.

מסכנים התאים, רצו להעתיק את מתקן הדוש (טוש) הכי גדול בעולם שנמצא בשדה התעופה בן גוריון. ולא הסתדר להם עם הזרם והצבעים

11.1.19 יום ששי בנגקוק פאטאיה

אחרי ארוחת הבוקר המושחתת בהילטון, יצאנו לפאטאיה. לאזור מגוריהם של יאיר וחווה באזור נקלואה (Nakluea) בחלק הצפוני של פאטאיה, יאיר שכר בעבורנו ב- 900 שקל, דירת שני חדרים לתשעה ימים בקומפלקס שהם גרים בו. (אחר כך נוספו לחשבון זה דמי צריכת חשמל ומים שהיו מופקעים בעליל).

9912fcf12fb8843b5d726a22fc18a2ff.jpg?l=6

הקומפלקס, שיאיר היה אחד הבונים שלו, כלל ארבעה בתים בעלי כשמונה קומות כל אחד, ובכל קומה כעשר דירות, והם יצרו יחד מרובע שבמרכזו הייתה ברכת שחיה ציורית, עם מפל ודשא וכסאות/מיטות לשיזוף בצל עצי דקל. הדירה הייתה נוחה, מרווחת ומצויידת היטב (כולל צחנת ביוב שמלווה חלקים ניכרים של העיר שגם בעניין זה מבקשת לדמות לבנגקוק)

פגשנו חלק מהדיירים במעלית, בחצר ובברכה. רובם מבוגרים ומבוגרות, עבים ובהירים מאוד: גרמנים, רוסים, אנגלים, וכמה מלוכסני עיניים. אי אפשר שלא להבחין בזרים המבוגרים ארוכי הרגליים שיד אחת שלהם תפוסה בחזקה (מי תופס את מי?) ביד נערה תאית זעירה ומחייכת. נחרתה בזיכרוני תמונה של שני זקנים גבוהי קומה חוזרים מהעיר לבנין, הראשון, ידו בתוך ידה והיא מחזיקה שקית קניות בידה השניה. וכמה דקות לאחר מכן, מופיע זקן אחר, ידו בידה ואחותה או מישהי דומה לה הולכת מאחוריהם ושתי שקיות בשתי ידיה. אני לא מרגיש נוח עם הנוהג הזה, אם כי אינני מוצא סיבה הגיונית או מוסרית לפסול אותו, כמו שיאיר אומר זה win-win situation ואני חושב על אשכול, טולדאנו, ריקליס, וודי אלן, ודוד המלך עם השונמית.

אנחנו נוסעים העירה למרכול מצוחצח לקנות כל מה שצריך בדירה שיש בה את כל הכלים הדרושים, רק צריך למלאם. בדרך אנחנו עוצרים למסז', ראשון, בסדרה של מסז'ים שתפסק יום לפני שנחזור בגלל תחושת המיאוס שתגיע אלי, מאוחר מדי, מפני הליכלוך והריח המלווה את המוסדות הכל כך פופולריים הללו.

12.1.19 יום שבת פאטאיה

בבוקר אנחנו יוצאים אל חוף הים ועושים את דרכנו לכיוון העיר , רצועת החול הצרה שבין הים לגדרות בתי המלון והיא אפורה כמו השמים והים אבל שוקקת תיירים ותיירות רוסים עבי גוף עוטים פיסות בד זעירות שבשנות החמישים נהגנו לקרוא להם בגדי ים או ביקיני. ליד מלון פולמן אנחנו עוצרים ונזכרים שחווה המליצה לבקר בו. יש שומר בכניסה אבל אנחנו נראים לו אורחים מהוגנים. המלון יפה ואפילו צילמתי שם את הברכה ושולחן שנשא חן בעיני. אחר כך הסכמנו שטיילנו מספיק, חצינו את המלון וחזרנו דרך הכביש אל הדירה כי גם צריך לרדת לבריכה ולעשות תרגילי הידרותרפיה למיניסקוס הקרוע שלי. השעה הייתה קרובה לחצות היום רוב חנויות המסז' היו סגורות, אבל בדרך מצאנו אחת שעשינו לה סיפתח. המגבות היו נקיות, רחל קיבלה מכנסיים נקייים בצבע תכלת ללבישה לפני הטיפול, המקום טרם הסריח, הנערות פיטפטו וצחקו, אפילו קיבלנו כוס תה אחרי הטיפול. קורה.

71e876d1b7b02bc41d10d843cca65746.jpg?l=6

יצאנו שמחים וטובי לב, בפינת הרחוב עמדה באסטה שרחל שמה עליה עין עוד אתמול. הם הכינו לנגד עינינו פנקייק עם בננה ורחל לא יכולה לעמוד בפני מעדן שכזה.

7f58d0195f9b9ae0e1f5e7e436029b2d.jpg?l=6

לפנות ערב, אחרי שנת הצהרים, לקחה אותנו חווה למלון מיראז' אחד המלונות היפים, המיוחדים והמוזרים שבעיר. הוא יפה ומרשים מכל צדדיו,

2c6b9bd552d46448cbd18390710fcadb.jpg?l=6

חצינו גשרונים מתנדנדים מעל שפע אגמוני המים והנחלונים המלאכותיים שמגשרים ביניהם. גן עדן לילדים ולהורים רומנטיים, וכל זאת בגודל בלתי נתפס.

388334de3ff61f0f99d6a76395a0a5af.jpg?l=6

פייסבוק: ארמונות המלכים של פעם מתגמדים מול בתי המלון של היום. מה הפלא אם במקום מלך לכל החיים יש לנו הרבה מלכים לכל סוף שבוע. כמו לכל יהודי באי בודד עם שלושה בתי כנסת, יש לנו דירה בפאטייה, מולנו יש דירה ליאירי וחווה ובאמצע יש מלון מירז' סנטנה שכף רגלנו לא תדרוך בו.

אחר כך הצטרף אלינו יאיר והלכנו לאכול ארוחת ערב של פירות ים במלון פולמן כרגיל במקומות אלו, המחיר קבוע ונמוך והמזנונים ארוכים ושופעי כל טוב. ישבנו באולם מקורה וממוזג והמזנונים הבוערים באש ועשן מהבילים בחוץ. שוב אחד מאותם מקומות שמהם אתה יוצא מצטער פעמיים, פעם אחת מה שלא אכלת ופעם שניה על כמה שאכלת. למחרת ויתרנו על ארוחה דומה בהילטון.

13.1.19 יום ראשון פאטאיה

בבוקר נחלקנו לשתי קבוצות. רחל וחווה נסעו לשיעור בישול ויאיר ואני הלכנו לאחד הקניונים לקניות. בעוד יאיר שותה את קפה הבוקר החיוני והקבוע שלו ומקנח בקרואסון מאוד לא תאילנדי מצלצל הטלפון, חווה מתחרטת ומכיוון שכבר שלמה על שיעור הבישול 1000 באט, אני מתבקש למלא את מקומה ובלבד שלא ירד לטימיון הסכום הנורא ) 100שקל). יאיר מביא אותי לפינת הרחוב ואני עובר בין כמה מבנים עלובים ומגיע לחצר מפולשת ומאחוריה דוכן לידו מצד אחר עומדים חמישה תלמידים חרוצים ומצידו השני השף שהוא גבר אגלי גבוה, לידו מסייעת אשתו התאית ובין לבין מתרוצץ בנם הקטן בן חמש או שש, ילד תאי יפה עיניים.

5be66a691f8bb45185a76213e04e4ffc.jpg?l=6

התפריט נקבע מראש ואני אמור לבשל דג וגם מנה אחרונה מתוקה שכוללת, איך לא, בננה ובצק. עד שאני מרכיב את המנה, מעסה את הדג ודוחף לו רצועות שום וג'ינג'ר, פורש זוג אחד שסיים את לימודיו ואנחנו נותרים עם זוג אנגלי. בזמן ההמתנה לאדוי הדג אני מציץ בטלפון ומגלה שדני קרמן העלה פוסט ובו צילום של אלוף אנגליה בזריקת חיצים ללוח מטרה שבמקומותינו קרוי אינדיק. אני מראה להם את הצילום והם מזהים את האיש בהתפעלות.

5a86a4151bffbc821b7724e4dbc4c219.jpg?l=6

פייסבוק: קורה שנקלעים למצב לא נחמד. למשל כשמישהי שהזמינה סדנת אוכל תאי ונקלעה לנבצרות ואני מתבקש להחליף כי חבל על הכסף וכי אחרת רחל תשאר לבד. ואני לא מחובבי המטבח התאילנדי. אז יצא לי להכין דג נהרות חסר טעם ואחרי שמלאתי אותו בכל עשבי התבלין המקומיים יצא משהו נחמד בעליל. או כמו שאמרתי למורה השף: מאז ילדותי כשנפרדתי בתיעוב מקרפיונים מבושלים, לא בא אל פי דג שגדל ומת במים מתוקים. בערוב ימי עשית לי מהפכה. מי שרוצה את המתכון שיגיד אני.

מלכתחילה טעו חווה ורחל והזמינו מראש לשיעור הבישול תפריט זהה, לפיכך אחרי שכילונו יחד דג די גדול, נותר לפנינו דג גדול נוסף. – שאארוז לכם? -בודאי! וכך יצאנו משם ובידי אני אוחז שקית ניילון ובתוכה דג מת. החלטנו לתת אותו לאחד מדיירי הרחוב, שהרי לא יעלה על הדעת ללכת לקניות עם חיית מחמד שלא מסוגלת ללכת בעצמה. אלא שאז אנחנו מגלים שאין הומלסים בעיר, לפחות אין בדרכנו לקניון. אנחנו עולים למונית ומקווים שנראה מישהו זקוק לדג בדרך – ואיין. בסופו של עניין כשאנחנו משלמים ועומדים לצאת מהמונית אני שואל את הנהג אם הוא חפץ בדג. לשמחתנו, אורו עיניו והוא לקח את הדג בחפץ לב וכך יצא סוף סוף הדג מחיינו.

אחרי הקניות אנחנו נכנסים למונית ומראים לנהג את הכתובת של דירתנו והוא לא מסוגל למצוא את הרחוב כי יש 12 או יותר סימטאות הנושאות את שם הרחוב בתוספת מספר סידורי. הוא מנסה את רובן עד שהוא מוצא את הכתובת הנכונה ואנחנו משתתפים בצערו על ידי כך שאנחנו מוסיפים לו מעט יותר מהסכום שסיכמנו עליו מראש.

רחל וחווה יוצאות לקניות ואני יורד לברכה, ארוחת ערב לא בהילטון אלא בבית, רק אני ורחל.

14.1.19 יום שני פאטאיה

אנחנו יוצאים לטיול קצר עם חווה, אל מגדל ענק שיאיר השלים את בנייתו לפני כשנה, שנתיים. הבניין בן ארבעים או חמישים קומות והוא צופה אל הים ואל גורדי שחקים נמוכים ממנו.

eb82dd58ecce3cca55c2f3fedd75cf90.jpg?l=6

מחדר הכושר השקוף שלו אנחנו רואים מרחוק על לשון יבשה, מקדש סימטרי גדול, כאילו יצא מדיסני וורלד. לא, חווה לא הייתה שם וגם יאיר לא. אנחנו נהיה שם בעוד כמה ימים.

b475bde6ffe4b3d24616276aaa775247.jpg?l=6

בזמן שרחל עושה כושר, אני עולה לברכה שעל הגג, מקיף אותה ומצלם לכל הכיוונים, כולל את הקומפלקס שלנו שנראה מכאן כמו לגו צעצוע קטן. אחר כך אני קורא למתעמלת החרוצה ועורך אתה סיור מודרך מסביב לברכה. אנחנו חוזרים לברכה שלנו, אני מתחיל התרגילים היומיים ואז מצטרפת חווה ואני מלמד אותה הידרותרפיה , מה שארחיב מאוחר יותר אחרי שאקנה לה נודל.

אני לא זוכר מה עוד עבר עלינו בשארית היום, אני מניח שהיינו בעיניני קניות, אבל בערב יצאנו עם חווה ויאיר לטוסקנה, מסעדה איטלקית שמאוד אהובה עליהם, מה שרשום אצלי "ארוחה איטלקית עם מוסוליני". היחוד של המסעדה היה שבעל המסעדה האיטלקי מחזיק ומטפח חווה גדולה מחוץ לעיר, שם הוא מגדל את רוב האוכל, גם צומח וגם חי.

כמו בכל שאר המסעדות בהם אכלנו יחד. תמיד היה מישהו מהצוות שהם מכירים, חיכה להם בזרועות פתוחות, המלצר, או רב המלצרים, הטבח, מנהל המסעדה או בעל הבית. במקרה הזה היו אלה שני האחרונים. תחילה מנהל המסעדה ואחר כך בעל הבית. אני מכביר בפרטים מכמה טעמים וחוסר טעמים שיתבררו בהמשך. כמו בכל מסעדה שאני לא מכיר אני מחפש בתפריט משהו שאני לא מכיר וכאן בחרתי בין השאר בכבד חזיר אפוי בבצק. לכבד היה מרקם של גרגירים (כך הוא צריך להיות – אמר מנהל המסעדה) ואני שילשתי כמעט כל היום למחרת.

0821e677dd6947bf377ecf11eed3f923.jpg?l=6

הטעם השני היה הרבה יותר מעניין. כשחזרתי מהשירותים הבחנתי שבקימרון שלפני מסתכלות עלי שתי דמויות. מימין מרלון ברנדו בתפקיד הסנדק ומצד שני בנדיטו מוסוליני. ליד צילומו של מוסיליני תלויה אלה. בשלב זה מצטרף אלינו בעל המסעדה שהוא גם בעל גוף ופאשיסט מושבע. הוא פתח ואמר שמוסוליני לא היה נגד היהודים. הרדיפות נגד היהודים החלו רק כשנכנסו הגרמנים. אני מספר לו על אבא של דינה שהיה חבר אישי של מוסוליני. ואז אנחנו מתחילים לשוחח ומסתבר שהפשיסט יודע מעט מאוד. הוא לא שמע שמוסוליני בנה את האוטוסטראדות וגרם לכך שהרכבות באיטליה יצאו בזמן, הוא לא יודע שהאלה שתלויה אצלו היא סמל רומאי של שליט קיסרי, והכי יפה שהוא היה בטוח שהגרמנים נכנסו לאיטליה רק אחרי שתלו את מוסוליני. מה שמוכיח בעליל שהאמונה קודמת לעובדות ביחוד כשאתה מצד ימין.

15.1.19 יום שלישי פאטאיה קו סאמט

בבוקר יצאנו לקוסאמט, שוב הגענו לנמל, יאיר החנה את המכונית ועלינו לסירה שנשכרה על ידונו לנסוע ישירות למלון משני טעמים, אחד, בניגוד לפעם הקודמת, המלון ששמנו פעמנו אליו היום, היה בשפיץ הדרומי הרחוק של האי הגדול, ויש בדרך תחנות כמספר לא מועט של המלונות הנושקים לים. והטעם השני היה שחווה לא אוהבת לשוט. עדיין עגנו פעם אחת בדרך במטרה להוריד לחוף את בעלת הסירה. כך או כך, במקום כשעה וחצי הפלגנו לא יותר מעשרים דקות.

10835dea95d91874bea6a9fdf83ab0b1.jpg?l=6

הגענו ל - Nimmanoradee Resort מתחם בראשיתי לא מפואר, קצת מזכיר קלבמד נוסח אכזיב. אין מעגן סירות בחוף, אבל כמעט אין מעגני סירות בקוסאמט, כמו בקוסטה ריקה, הסירה נעה לאחור קרוב ככל האפשר לחוף והנוסעים יורדים למים הרדודים. בנימאמורדי אפילו זו אינה אפשרות. שתי רפסודות שטות במים. אחת קבועה ואחת נעה. הסירה שטה קרוב ככל שהיא יכולה ואז מופעל מנוע חשמלי שנעזר במושך חבל מהיבשת והרפסודה הניידת נעה במים לכיוון הרפסודה הנייחת שמשמשת רק כציר לחבלים. כשהרפסודה הנייחת מגיעה לסירה יורדים או עולים הנוסעים ואז היא נמשכת בחזרה אל החוף. מאוד מעניין לכל אחד חוץ ממי שלא אוהב לשוט. ירדנו לחוף ועלינו שלוש או ארבע מדרגות עץ אל חדר האוכל המפולש הפונה לים, שם חיכתה וקיבלה את פנינו מלצרית-פקידת קבלה-מנהלת חשבונות ממושקפת וחביבה עד מאוד.

55f5a33332eddc36f2c38e38dead1fbf.jpg?l=6

אנחנו נוטלים את המפתחות ועושים את דרכנו בשביל בין האיגואנות אל הבונגלו שלנו הצופה לים.

f34f778230b8d5466d1c749f301a0a70.jpg?l=6

כל איש לנפשו, כמה מדרגות, מבואה ובה שני כסאות נוח, ברז לשטיפת רגליים ומתלה לבגדי ים, חדרון יעיל וצנוע שחלונות גדולים מחופים בוילונות כבדים, קרועים משלושת צדדיו ומאחוריו חדר שירותים ששבה את ליבי. כיור עם מראה, אסלה עם ברז שטיפה, ראש מקלחת וזהו. מה אין בו? - אין וילון או מחיצה למקלחת והמים זורמים מהתקרה בחדווה לכל הכיוונים. כלומר, כל רצפת חדרון השרותים היא אגן מובנה בשיפוע קל על מנת לנקז את המים לחור במרכזו. התקלחתי, יצאתי משם וכעבור כמה דקות הכל יבש.

ceeb2bb74fdd67dff70f7df154cf865e.JPG?l=6אלא שבאותו שלב לא שמתי לב לקטנות, מיהרתי למדרגות היורדות לים, לשנירקול ראשון. חמוש במשקפת, שנורקל ומצלמה ושחיתי ימינה לרפסודות, כמו שיעצה בעלת המשקפים וחפשתי דגים. זו הייתה פעם ראשונה ששחיתי בים בטיול וגם פעם ראשונה מאז נקרע לי המניסקוס בברך שמאל באחד בספמבר בים תל אביב. מה היה לי שם?: התרגשות רבה, שמחת שהחיינו והגיענו לים, אושר רב שאני יכול לשחות והברך אינה כואבת. מה לא היה לי שם?: דגים ואלמוגים. כמה מטרים אחרי הכניסה ראיתי צידפת ענק בגודל של חצי מטר בערך ולא ידעתי שלפני סימן לבאות. שחיתי פחות משעה וכשיצאתי ראיתי משפחה רוסית במים משמאל. הם לא ידעו אנגלית ובכל זאת ניסיתי לברר. הם ראו דגים, גם בינוניים, גם ציבעוניים. אני מביא את העובדות כהקדמה למה שיקרה בעוד יומיים באותו מקום. כל כך נחמד לי שאני שולף סיגר שרחל בהרגלה קנתה לי לפני הנסיעה, כל נסיעה, על מנת להפתיע אותי, ולראשונה מזה שלושה שבועות בגולה – אני יושב בכסא נוח מול הים ומעשן.

ערב יורד ואנחנו מתכנסים לארוחה תאית משובחת במסעדת המלון, המחיר מצחיק, והוא כולל ספירלות ירוקות דוחות יתושים ונרות בוערים מסביבנו.

16.1.19 יום רביעי קו סאמט

זריחה מקסימה מעירה אתי בבוקר. רחל כבר לא איתי, היא שרועה על אחד מכסאות הנוח עם חווה ויאיר. אחרי ארוחת הבוקר רחל חוזרת לנושא שדנו בו אתמול. הממושקפת הציעה לי יום של שנירקול ב- 600 בט ועוד 200 בט דמי כניסה לפארק לאומי. הסכום נראה לי יקר כי שכחתי להוריד אפס וחוץ מזה אני כבר די זקן, וגם חששתי שהברך לא תעמוד במעמסה. רחל עמדה על כך שאצא ולא היה צריך הרבה בכדי לשכנע אותי. השעה הייתה עשר והאיסוף נועד לשעה אחת עשרה. הממושקפת מתקשרת בטלפון למפעילים מקבלת אישור ושולחת אותי להתלבש כי הם יגיעו תוך שעה. אני אוסף בחופזה לתיק הניילון של דודה ורדה, שתי חולצות. אחת, עלי, ארוכת שרוולים לשחיה ולהגנה מפני שמש ועקיצות במים, והשניה, בתיק, חלופה לחולצה רטובה, מסכה ושנורקל (אני היחיד בסירה שהבאתי אתי מסכה תואמת היטב מהבית), מצלמת מים, סנדלי אילת, נעלי הליכה במים, זוג מכנסיים קצרים מעל לבגד הים, כובע, כמה ממחטות חיטוי ידיים שהוכיחו את עצמן ברגעים קריטיים בשירותים המצחינים באי שאכלנו בו ארוחת צהריים, בקבוק מים מיותר ו- 400 בט.

כעבור כמה דקות של המתנה אני מבחין בכתם לבן באופק הים. אני עולה על הרפסודה והיא מתחילה לנוע אל הסירה המקרבת. סירה ריקה ובה נהג ועוזר. קפיצה קלה, יד מושטת ואני בפנים. אנחנו, אני והשפיץ של האי, תחנה אחרונה או ראשונה במסע, תלוי מאיזה צד מסתכלים. עד שאנחנו יוצאים לאתר הראשון עולים לסירה עוד 31 תיירים, משפחות, זוגות, חבורות צעירים, וכמה צעירות וצעירים בודדים. אוסטרלים ממוצא ערבי, גרמנים, נורווגים, שוודי, אמריקנים, הודים, אנגלים, צרפתים, וכמה מלוכסני עיניים. למרות שתשומת ליבי היתה נתונה לדגים, אני זוכר אותם אחד אחד,הרי היינו שש שעות ביחד.

d8d55065fd7f88a140bc2c862f219822.JPG?l=6אני התחברתי עם שני נערים נורווגים שהתחביב שלהם הוא צלילות עומק בלי מכשירים. הם משוטטים באיים ומתכננים להגיע לקמבודיה וויאטנאם. ארוחת צהרים מקופסאות אכלתי יחד אתם, עם זוג הודי, ומבוגר שוודי באי שהוא חלק משמורת הטבע (שם שילמנו 200 בט לרשות שמורות הטבע וגם ששה בט בעבור הרשות לשבת בכיסא נוח). שם גם היו השירותים הכי מזוהמים שביקרתי בהם בטיול. אחרי האוכל הם שאלו היכן השרותים ואני אמרתי להם יותר טוב שתלכו לים והם אמרו לי תודה ורצו למים.

83097d30779269ecf9c1906b2ef7bfa0.JPG?l=6

מתוך ששה אתרים בששה איים שנירקנו בחמישה, יכול להיות שזה היה באשמתי. ואחזור לעניין זה מייד. הים היה נוח והראות מתחת לפני המים הייתה סבירה, היו דגים ואלמוגים בכל אתר, כמו בכל אתר אחר בעולם מצאתי וצילמתי כמה דגים וכמה קיפודים שאין לי באוסף. כללית אני חושב, היה מעניין, שונה, נעים ונחמד, אלא, שכמאמר האנגלים, לא היה משהו שאפשר לכתוב הביתה עליו, עד שהגענו לאתר שלפני האחרון. הסירה עצרה לחמש מאות מטר לפני חוף האי. הנהג אמר – תשנרקלו לכיוון החוף ועד שתעלו מן המים, אנחנו כבר נעגון מצידו השני של האי ונחכה לכם.

09ed376ceb65c41ef424e6ca3a1c4298.JPG?l=6

קיפוד ים עם קוצים של דורבן

ירדתי למים והבחנתי בצדפה גדולה, (בגודל כף יד פשוטה) ובעוד אחת, אני שוחה ומצלם ולפתע אני מגלה שאני במושבת ענק של צדפות.

e9fe6b7be5886b9d8c2ce7f44773d28c.JPG?l=6

משפחות, משפחות של צדפות, תחילה כולן כחולות ואחרכך בצבעים שונים ובדפוסי צבע מרתקים,

fc11d61c87e101678fe7bc7b23c795b6.JPG?l=6

אני מצלם ומצלם עד שאני מגיע לחוף ורואה כמה סירות עוגנות מצידו השני, אני חוצה את רצועת החול ונכנס למים מצידו השני של האי ממשיך בצייד הצדפות, יש פחות אבל יש.

6c7b85e06776749a1fcd08252872f13b.JPG?l=6

אני שומע צפירות שזה סימן מקובל לקריאה לשוחים במים לעלות לסירה ואני משתבח במזלי הטוב שטרם קוראים לנו לעלות וממשיך בחיפושי אחרי צדפות.

2035d5757f7fe37b2c2694759e059087.JPG?l=6

אני קרב לסירה שלנו ואני רואה את הנהג מנופף לי בידיו, אני עולה ומתעניין, יש עוד מישהו במים. הנהג אומר לי - לא! ואנחנו מרימים עוגן ויוצאים לים הפתוח. אף אחד לא אמר מילה ועד שאני כותב שורות אלה אני לא יודע אם זה בגלל שהם כל כך מנומסים או שאני כל כך זקן. כחצי שעה עברה עד שפיזרה הסירה את כל הנוסעים בחופי בתי המלון שלהם ואוותר, שוב, רק אני לבדי. הרפסודה באה לקחת אותי, רחל, חווה ויאירי חיכו על החוף כי אחרנו להגיע בשעה תמימה.

לפני שהתרחצתי ולפני ארוחת ערב קבעה לנו רחל תור למסג'. אני לא ידעתי שהמדובר במסז' תאילנדי אמיתי שעוסק בחסימות דם ובניסיונות לשבור עצמות הקורבן. עברתי חוויה כזו לפני ארבעים שנה בבנגקוק וידעתי שלא אחזור על זה בחיים אם רק אשרוד את הפעם הראשונה. ובכן, בלי לשים לב הגעתי אל הפעם השניה. את המסז' עשו אם ובתה בפווליון ליד חדר האוכל. בשאר הזמן הן עבדו במלון במלצרות וניקיון. אני זכיתי באם שכמטפלת ותיקה לא וויתרה ולא ידעה איך להרפות, לא צעקתי אבל ביקשתי יפה ולרגעים זה עזר עד שחזרה לסורה. רחל נהנתה.

17.1.19 יום חמישי קו סאמט פאטאייה

4f9596385cd33ea45799f412223702a1.jpg?l=6

זריחה בקו סאמט

אתמול חווה ויאיר הלכו לטיול לטיול בשפיץ של השפיץ של האי ובהמלצתם הלכנו לשם גם אנחנו. המקום מרהיב וממרומי הגבעה אנחנו רואים מסביב רק ים וים ולרגלינו מצוקי סלעים רבים ועליהם ערימות אבנים שהם סימנים מקומיים ל- "אנחנו היינו כאן".

abbfd82a0d9bebd6b02d045cdd7ab2f9.jpg?l=6

מעלינו על ראש הגבעה עמוד ועליו מצלמות ורמקולים לצלם ולהרתיע מפני הצונאמי הבא.

אני חוזר למים לשנירקול אחרון ובמקום לפנות לימין הרפסודה אני מונה לשמאלה במקום ששנירקלו הרוסים שלשום ואני מגלה את מושבת הצדפות הכי גדולה שראיתי כאן ובכלל. צדפת אם וכשבע עשרה צדפות מסביב. אלו שחיות כל אחת בצבע או בציור שונה מצדפת האם הגדולה. אנחנו חוזרים לפאטאיה, זורקים את הציוד בדירה ויוצאים במונית לקניון סנטרל פסטיוול לקניות ולארוחת ערב.

e22c1cfac977a0928aad92ff84d44e47.jpg?l=6

הנהג מוריד אותנו, אנחנו רואים משמאל את הכניסה לקניון וימין את השקיעה בחוף הים ופונים ימינה. הנהג מנסה לתקן את טעותנו ומצביע על פתח הקניון, אנחנו מודים לו ויורדים לחוף לחגוג את השקיעה. בקניון אנחנו מתחילים ביפן וגומרים ביפן בקומת הקרקע אנחנו קונים שלי מעיל יוניקלו במקום אלה שנתרפטו לנו.

בסיום עלינו לקומה העליונה לאכול ארוחת ערב יפאנית מקדרה לוהטת על שולחן קטן במסעדה פוג'י.האש בוערת ואנחנו מחליטים מה יכנס לפני מי לתוך המים הרותחים, ירקות, עשבים, איטריות, חסילונים, דיונונים, פיסות בשר. כשהסעודה נגמרת אנחנו נותרים עם מרק מעולה שרחל מוותרת עליו ואני לוגם אותו עד הטיפה האחרונה.

60d5bdb7faed32d39199d8e5ccfc48e5.jpg?l=6

יותר בטוח לראות תנין מסתובב בגריל מתנין מסתובב במים

אנחנו יוצאים מהקניון שמאלה מהכניסה ההפוכה לזו שנכנסנו דרכה ויוצאים אל הרחוב הראשי ומגיעים לשוק לילה, מחפשים תיק שיכיל את הקניות שעשינו ונעשה, ומתנות לילדים. השוק ענק ואני מתייגע ואיננו מוצאים דבר עד שאנחנו מגיעים לחנות של דברי חשמל, רואים שורה של פחיות דמויות אלו של משקאות תוססים ומרוב תיסכול, שעמום וסקרנות אנחנו נכנסים פנימה. המוכר מסביר לנו שאלו רמקולים ומדגים לנו איך הם עובדים. אני מצלם ומתקשר לטל ושואל אותו אם זו מתנה ראויה לבנו בן השמונה. טל בורשה, מתקשר לבנו בגבעתיים ומודיע לי שבן בחר במגבר הלבוש ציבעי הסוואה וכך בין פאטאיה, וורשה וגבעתיים נרקמה עיסקה בינלאומית, רחל קונה שני מגברי קול דומים לנכדיה, אנחנו מצרפים מוט סלפי מתקדים במקום המוט שלי, אני מרוב עייפות מציע לו מחיר הנחה שעולה על מחיר כל המוצרים ביחד לפני הנחה. כשאני מכיר בטעותי יחד עם רחל והמוכר מתחיל משא ומתן מחדש ובסופו של דבר אנחנו מצילים את כובדנו ומשיגים את ההנחה המבוקשת. להפתעתנו כל המכשירים עובדים כהלכה לפחות עד כתיבת שורות אלו.

18.1.19 יום ששי פאטאייה

מקדש האמת, מקדש העץ היפה שנשקף לנו מגג המלון ליד דירתנו היה אחד האתרים שרצינו לבקר אפילו כשאנחנו בקדחת הקניות של היום האחרון.

52b477397bcf2c4784f48ac19636f3a2.jpg?l=6

הוא נראה די קרוב לביתנו אבל כשהתחלנו ללכת התברר לנו שגוגלמפ קוצב לנו שעה וחצי הליכה. הזמנו מונית ובנסיעה של עשר דקות ובמחיר של עשרים שקל הביא אותנו לשם. 50 שקל כניסה ורחל צריכה ללבוש חצאית שמחלקים במקום, אם כי אין שום דבר קדוש במקדש והוא לא משמש מקום תפילה.

6bda62bd727b8af272d1feb17cf57be9.jpg?l=6

אנטישמיות מאוד בולטת - את הישראלית אילצו ללבוש חצאית

מקדש העץ Sanctuary of Truth נבנה על ידי לק ויריאפנט מיליונר יוצא דופן שבנה עוד שני אתרים מיוחדים בתאילנד הוא נולד ב – 1914 ומת ב- 2000 הבניה באתר החלה ב- 1981 וצפויה להסתיים ב- 2050

d4ecfdf8081d9cbf974a51e2bc91380d.jpg?l=6

המקדש משקף מיתולוגיה ותרבות תאית, סינית, הודית, קמבודית, ויאנאמית. הוא עשוי כולו מעץ מגולף בעבודת יד וללא שימוש במסמרי מתכת.

92cfe537a631b4320c323d150b5deab6.jpg?l=6

המבנה מתנשא לגובה של מעל 105 מטר ומשתרע על שטח של כ 4,000 מ"ר ונמצא על צוק המשקיף על הים באזור נקלואה (Nakluea) בחלק הצפוני של פאטאיה. העבודה עליו כנראה לא תסתיים לעולם אם כי כאמור, תאריך הסיום נקבע ל- 2050

עובדים בו עשרות פועלים יום יום והם בונים, משפצים, מחליפים חלקים שנתבלו ומוסיפים אחרים. חלק ניכר מההפועלים מגיע מצפון תאילנד, אזור צ'נג מאי – צ'אנג ראי בו הגילוף בעץ מגיע לדרגות מומחיות המעוררת פליאה

13e0781876200bc41d75378380ff6664.jpg?l=6

מטרת הקמת מקדש האמת שהוא בעצם יותר היכל האמת, כפי שהגדיר אותה לק: "להציג בקומפלקס הזה את החזון העתיק של העולם, את הידע הקדום, את הפילוסופיה המזרחית, כך שהמבקרים יוכלו להבין את חיי העבר, את תפיסת האחריות האנושית, את עומק החשיבה הבסיסית, את מחזור החיים, את הקשר האנושי לעולם, למטרה משותפת של החיים לקראת אוטופיה, " אני חושב שעל ההצהרה הזו יכלו לחתום בלי היסוס גם כל שישית הרוצחים ממאו צ'ה דונג ועד פול פוט.

ecec770b6f85487c862619b62683e0bd.jpg?l=6

אנחנו סבבנו את ובתוך המקדש כחמש שעות. אין ספק שהוא מרשים ומרתק מכל צד שהוא. החל בבודהה בעל שלושת הפרצופים שבחוץ ועד הלוח שעוזר לך לגלות באיזה יום נולדת ומה הגורל צופן לך בעתיד. אבל עיקר ההיכל הוא סיפורי המיתולוגיות ההינדית והבודהיסטית שמגולפים לפירטי פרטים על הקירות שמסביב. במרכז המבנה יש אזור תפילה בו תלויה תמונת המלך המנוח של תאילנד ותמונות נוספות מחייו מוצגות מסביב.

ab621eb6b161b3c9df41d86eb9d97666.jpg?l=6

תעשיה שלמה פורחת מסביב לפרויקט, מסעדות, צלמים, דוכני שתיה, ומזכרות, ליטוף עיזים ורכיבה על פילים ואין ספק שהיו עוד שלא ראינו. בתחנת המוניות בכניסה למתחם, מונית בחזרה עלתה כמעט כפול. למה? כי הם יכולים, לא תקח מונית איך תצא משם. אמרתי לרחל, בואי נתחיל ללכת ברגל. אחרי שלוש דקות של הליכה השיגה אותנו מונית מהתחנה ושילמנו אותו מחיר ששילמנו כשבאנו.

שאר היום מוקדש לקניות ואנחנו נוסעים בראש ובראשונה לחנות של דקאטלון וקונים בה המון דברים שלא ידענו עד היום כמה אנחנו או הילדים משתוקקים שיהיו מנת חלקנו/קם: מכנסים, בגד ים, שני נודלים לברכה של יאיר וחווה, תיקים קטנים שמכילים לא יותר מטלפון, בקבוק מים, ארנק וכריך. בקומה אחרת מצאה רחל מכנסיים צבעוניים במאה בט (10 שקלים) ופתרה בעזרתם שמונה מתנות לשמונה בנות, נכדות וכלות במשפחה. עברנו לחנות נוספת ושם ראינו שיש מבצע למזוודות טרולי בינוניות קשיחות בשלל צבעים ב- 75 שקל. אנחנו לא צריכים מזוודות כי יש לנו, אבל המחיר ! המחיר ! וגם אם נקח אותה לחנות של דקאלון יהיה לנו במה לארוז את מה שקנינו והשארנו שם כי לא ידענו איך נסחוב את כל הטוב הזה.אחרי שהיינו ארוזים ומרוצים יצאנו גוררים מזוודה לשוק האוכל שכל כך אהבנו אותו בפעם הקודמת ואילו הפעם התבוננו במבחר, במוכרים ובקונים ונעשינו שבעים. זה לא השוק שהשתנה, אני טוען בפני רחל, זה אנחנו. כמה צעדים משם, כשאנחנו מחפשים מונית, אנחנו מגלים את שוק הלילה שחיפשנו כל כך הרבה זמן. חנות אחר חנות של צימדנים, המבחר כל כך גדול והמחירים מצחיקים, אנחנו עומדים על המקח בשביל לא לצער את המוכרות שאם אנחנו משלמים בלי ויכוח הרי יחשבו שיכלו לדרוש יותר כסף.. ויוצאים משם עם צימדן מפואר בעשרים וחמישה שקל, וגדול דיו לדחוף בפנוכו את המזוודה שקניננו. בערב אנחנו יורדים מהבית אל המסעדה המפולשת שלידינו. היא מצאה חן בעינינו משום שהיתה מלאה וחלק ניכר מהסועדים היו בני המקום, היא הייתה כל כך מלאה שבקושי מצאנו שולחן לישיבה ועד שגמרנו לאכול לא הספיקו המלצרים לסלק את שרידי האוכל של אלה שאכלו לפנינו. קראנו לחווה ואכלנו יחד ארוחה נפלאה במחיר מצחיק.

19.1.19 יום שבת פאטאייה טשקנט

חווה מארחת אותנו לארוחת בוקר ישראלית לפני הנסיעה, היא מחליקה לידי רחל קופסת פרי שרחל קנתה וחשבה שהיא קונה לי בהפתעה דוראן. כשהיא שלפה אותה במטוס זינקה הדיילת ובקשה לארוז היטב ולהכניס חזרה לתיק. בדיעבד שתיהן טעו זה לא היה דוראן אלא ג'ק פרוט. הכנסת דוראן המסריח לכלי רכב ציבוריים אסורה בכל המזרח. העלאת דוראן למטוס גוררת קנס של אלף דולר. ניצלנו. ארזנו כבר ערב קודם, כשנמסור את המזוודות והצימדנים יתברר שאנחנו מכבידים על המטוס בששים ושנים קילו, חוץ ממשקל מטען היד והמשקאות שעוד נקנה בטשקנט. בשעה שתים וחצי אחר הצהריים (הטיסה בשבע בערב) בא הנהג של יאיר ולוקח אותנו מפאטאיה לשדה התעופה בנסיעה של פחות משעתיים ובעלות של 150 שקל. המעבר לנוסעים במחלקת עסקים הוא מהיר וזריז. אנחנו במטוס במחלקת עסקים מקבלים שוב נעלים ותיקים אפורים שנשאיר במטוס ואוגרים צימוקים אוזבקיסטנים.

20.1.19 יום ראשון טשקנט תל אביב

אנחנו נוחתים בטשקנט אחרי חצות, אפילו מועדון נוסעי הביזנס נפתח רק לכבודנו ולכבוד ישראלי שמן שטס אתנו. קצת נישנשנו, שתינו קפה, השתמשנו בשירותים ויצאנו לקניות. כמה בקבוקי וודקה מקומיים בעשרה יורו ואותה וודקה בקופסת קרטן רק שמונה יורו. צימוקים אוזבקיסטאנים לא מצאנו.

bee82ddef49d0bd0c30c19977e62743c.jpg?l=6

פייסבוק: בדרך הביתה: טסנו למזרח בחברת התעופה של אוסבקיסטן. תל אביב - טשקנט - בנגקוק ובמסלול הפוך בחזרה. טיסת היום מטשקנט לבנגקוק עברה מעל רכס הרי ההימליה. גג העולם - אבל נראה בסך הכל כמו טיסה מעל האלפים השוויצרים.

הטיסה מטשקנט לתל אביב הייתה בשעות הקטנות של ליל ירח מלא. הנוסעים והדיילות נמו את שנתם ורק אני רואה את המראות מבעד לחלון שרוט, מצלם במצלמת הטלפון מעל טורקמיסטאן ומרגיש בודד ונפעם כמו אטסטונאוט בחלל.

462d80347b9cb05a49db12b64a5f4096.jpg?l=6

צפיה במפה צפה במפת הפוסט

אהבת? הנה ההזדמנות שלך לפרגן

רוצה לעקוב אחר הבלוג של yoramafek?

‹ הפוסט הקודם
ימי אביב בצרפת: 9 ב-דורדון, 6 ב-לימוזין, 3 ב-לואר, 2 ב-זיברני, 7 ב-פריז
ימי אביב בצרפת: 9 ב-דורדון, 6 ב-לימוזין, 3 ב-לואר, 2 ב-ז'יברני, 7 ב-פריז
מתוך הבלוג של yoramafek
24-08-2018
קרא מאוחר יותר
לכל הפוסטים של yoramafek »

תגובות

רוצה להגיב לזה? יש להתחבר לאתר:

 

תגובות פייסבוק

סגור
×