ושוב בדרכים...

ענבל מבלה באזור החופים של ריו ואריאל דה אג'ודה. הוא מתקדם לכפר קראייבה וחווה מקרוב מסיבות מוסיקת פורו.
ענבל טובי
|
מפה
תמונה ראשית עבור: ושוב בדרכים...
Thinkstock Imagebank ©

איפנימה ופורטו סגורו

Traveling Helps us remember who we forgot to be.
(לא יודע של מי. ראיתי פעם כתוב על איזה קיר והעתקתי)

23.01.01
שלום חברים,
רק 3 שעות מתוך ה-24 חלפו, ואני כבר מת משעמום. כבר קראתי, אכלתי, ישנתי, תפרתי חורים בחולצה ועכשיו אני אפילו כותב לכם. תיראו עד כמה משעמם! (הדבר היחיד שקצת מעניין הוא שני ברזילאים שיושבים מאחורי ומדברים על טכנולוגיה ישראלית, בעיקר בתחום התקשורת, ואני מאזין להם). נראה לי, שבניגוד לכתבות הקודמות, את סידרת כתבות זאת אכתוב כיומן מסע. טוב, בואו ניראה מה יצא.

24.01.01
סוף כל סוף עברו 24 השעות והיכן אני עכשיו? שוב על האוטובוס והפעם "רק" ל-18 שעות. בין לבין הייתי 5 שעות בריו בחוף Ipanema, אחד החופים היותר מפורסמים בריו. יש עליו אפילו שיר "Garota de Ipanema", ואולי הוא מפורסם בגלל השיר? אני מרגיש כמו על אוטובוס של "אגד". חצי מהנוסעים ישראלים. איך אני יודע? זה הדבר הכי קל שבעולם לזהות אותם. תיק ענק עם כיסוי, סנדלים של "שורש" ומדברים בקול. האוטובוס אפילו יצא חצי שעה מאוחר בגלל שתי בנות לא הגיעו לאוטובוס והכרטיסים שלהם היו אצל החברים בלה בלה..... בסופו של דבר, נמצאו הבנות האבודות ולשמחת כולם יצאנו לדרך. הנהג היה כבר כל כך עצבני שבאחת העצירות הוא אפילו לא חיכה לכל הנוסעים שיחזרו והשאיר מאחור זוג, לא ישראלים. אין לי מושג מה קרה אתם לבסוף.

25.01.01

Porto Seguro. עיירה קטנה שלפני 15 שנה לערך גילו אותה התיירים ומאז שינתה פניה לבלי היכר. רוב הבתים הם אכסניות, מסעדות או משהו שקשור לתיירות. רוב התיירים כאן הם ברזילאים וארגנטינאים. התרמילאים, ובעיקר הישראליים, לא טורחים להתעכב כאן וממשיכים ישירות ל-Arrial D`Ajuda. אנחנו החלטתנו להישאר. שיטוט במשך היום לא מגלה שום דבר מיוחד מעבר למה שיש לעיירת תיירות רגילה להציע, אולם איך שהשמש מתחילה להראות סימני חוסר נוחות ומוכנות לעזוב, העיר משנה פניה לשוק אחד ענק. עשרות, אם לא מאות, דוכנים צמודים אחד לשני חוצים את העיר מקצה לקצה ומציעים מכל וכל. עבודות יד, ביגוד, דיסקים והכי חשוב אוכל בהייני (אוכל של מחוז Bahia) כמו שרק ה"המאמות" המקומיות יודעות להכין. להקת מתופפים צעירה של אולודום (להקת מתופפים מאוד מפורסמת בברזיל ומחוצה לה) עושה "רונדלים" לאורך הרחוב הראשי ומושכת אחריה קהל רב שלי מזכיר סצינה מ"החלילן מהמלין". אחרי שני לילות על האוטובוס פרשנו מוקדם.

לתחילת הכתבה

אכזבה באריאל דה אג'ודה

26.01.01
אחרי חציית הנהר ו-10 דקות נסיעה באוטובוס ממוזג, הגענו ל-Arrial D`Ajuda או פשוט "אגודה" בפי הישראלים, כאילו היא איזו חברה ותיקה. מה אני אגיד לכם, פשוט גועל נפש. אגודה של היום איבדה כל שמץ מקוריות ברזילאית שאולי עוד נישאר בה ובשקט ניתן היה לחשוב שנמצאים היכן שהוא באירופה. במשך היום המצב עדיין נסבל אולם עם רדת החשיכה אלפי תיירים מציפים את רחובותיה המרוצפים (שעד לפני 5 שנים היו עדיין דרכי עפר), עשרות פאבים ומסעדות מציעים מאכלים ממיטב המטבחים העולמים אבל אוכל ברזילאי בהייני אמיתי אין בנמצא (נאלצתי לשאול הרבה מאוד מקומיים עד שמצאתי אחת שמוכרת אוכל מקומי אצלה בחצר הבית) ומוזיקה מערבית בוקעת מכל פינה. גם פה, מרבית התיירים הם ארגנטינאים וברזילאים כאשר לישראליים ייצוג נכבד ביותר. הרבה מסעדות מציעות תפריטים בעברית ושילוט בכתב ידינו המוזר, הינו מחזה נפוץ. גועל נפש כבר אמרתי?

אני יודע שדעתי על אגודה הנה דעת מיעוט וגם ניסיתי לחשוב למה. ניראה לי שהמטיילים היום הינם שונים ממה שפעם היה מקובל, ופעם זה לא יותר מ-5-6 שנים אחורה. כמובן שזו הכללה, אבל פעם מי שחיפש מסיבות, חופים וסתם להסטלבט, נסע למזרח. אלו שהיו מוכנים לשלם קצת באי נוחות בתמורה לתרבות וחוויות אחרות, נסעו לדרום/מרכז אמריקה (ה"נועזים" ביותר נסעו לאפריקה). היום כמעט כולם מחפשים חופים, מסיבות ונוחות. זה לפחות הרושם שהשאירו עלי הישראליים אותם פגשתי עד עכשיו, ואולי זו מה שברזיל היא עבורם. ושיסלחו לי אלו שאני טועה לגביהם. הסיבה העיקרית שאני פה באגודה היא בגלל "תפקידי" ככתב של "למטייל". ניראה לי חשוב להגיע למקום שמהווה יעד אצל רוב המטיילים הישראליים. לא ניראה לי שאשאר יותר מלילה אחד.

27.01.01

עוד יום עבר ואני עדיין באגודה. כמו תמיד, תכנונים לחוד ומציאות לחוד. האמת שיש לי תירוץ טוב. בארוחת הבוקר פגשתי את מילטון, הבעלים של האכסניה היפהפייה הזאת. לא פגשתי אותו אתמול כי הוא לא הרגיש טוב. גם היום הוא לא בשיאו אבל הוא בכל אופן יורד לסירת הדייג שלו, לעשות קצת שיפוצים, והזמין אותי לבוא איתו. כמובן שהסכמתי, וכך השתנתה לה התוכנית. מחר, כך הוא אמר, נצא לצלול ביחד. גם עם זה כמובן שלא היתה לי בעיה. וכך ירדנו ארבעתנו לים. דניז ואשתו נשארו על החוף להשתזף ואנחנו שחינו עד הסירה שעגנה לא רחוק מהחוף. קצת סתימת חורים על הסיפון ואחרי מספר שעות עשינו את דרכנו חזרה לאכסניה. בדרך חזרה, מילטון קטף ולעס כל מיני שיחים ועלים משונים שלטענו עוזרים לכאבי הבטן שהיו לו. הוא "אילץ" גם אותי ללעוס ממה שקטף ואני, שלא היו לי כאבי בטן, חששתי שמה מה"תרופה" אני כן אקבל. למזלי זה לא קרה.

עוד לילה הגיע וכמו כולם יצאנו לשוטט ברחוב. פתאום אני שומע מישהו קורה בשמי. לא כל כך התייחסתי כי אני לא מכיר אף אחד באגודה. שוב קריאה, הפעם מקרוב מאוד, שמיידית לאחריה גם הגיע חיבוק. אנריקה ויעל, חברים שאני מכיר מהארץ ועכשיו גרים בסלבדור (ומביתם כעת אני מדפיס כתבה זו), עומדים מולי עם חיוך רחב. עוד הוכחה, למי שעדיין צריך, שהעולם אכן קטן.

לתחילת הכתבה

ריקודים בקראייבה

28.01.01
גם היום מילטון לא מרגיש טוב ומאחר והצלילה המתוכננת בוטלה עזבנו היום את אגודה. לפני כן עוד הספקתי לשבת איתו עם מפה ולרשום המלצות על כל מיני כפרי דייגים ומקומות שיצא לו להכיר במהלך הפלגותיו. אל חלקם אני בהחלט מתכנן להגיע ועליהם בוודאי גם תיקראו בהמשך. שכחתי לספר לכם שאתמול אחר הצהריים "תפסנו" אוטובוס לכפר שכן, כשעה נסיעה מאגודה, בשם Trancoso, בגלל שלטענת רבים המקום דומה לאגודה אך הרבה יותר שקט ורגוע. גם את Trancoso לא כל כך אהבתי. משום מה היא היתה מלאה בפריקים מהסוג שזקוק למקלחת דחוף. הכפר עצמו אכן יותר "טבעי" מאגודה. שבילי עפר, בתים מקוריים, אולם גם פה המקומיים עדיין במיעוט.

אני עכשיו בכפר שניקרא Caraiva שנמצא כשלוש וחצי שעות נסיעה מאגודה. איזה עולם אחר. יושב על מפתן בית נטוש, מולי נהר שאת סופו בים אני רואה מכאן, חבורת ילדים משחקת גירסה מקומית של "תופסת" על סירה חצי שקועה ונוטה על צידה. אין חשמל בכפר, רק מגנרטורים למי שיש. סוסים רתומים לעגלות חולפים מולי כל כמה דקות וממלאים את המחברת אבק. סוף כל סוף מקום בו המקומיים הם הרוב ורק מדי פעם עובר איזה תייר. אם היה צדק והגיון, המקום הזה היה אמור להיות מפוצץ בתיירים ואגודה ריקה. מצד שני, טוב שלפעמים אין צדק.

חיי הלילה כאן מסתכמים בכמה בארים עם מוזיקה ובירה וכמובן Forro, סוג מוזיקה וריקוד טיפיקליים לצפון/מזרח ברזיל (מהריקוד של Forro נולדה ה-Lambada. נולדה זו מילה טובה כי הריקוד עצמו הוא חצי ז...). כל לילה יש Forro במקום אחר, חלוקה מקומית בין המועדונים אם ניתן לקרוא לרחבות המגודרות מועדון, והוא הבילוי המרכזי של המקומיים. העניינים מתחילים להתחמם רק משתיים לפנות בוקר וממשיכים עד הרבה לאחר עלות החמה. חברים, נידלקתי על הריקוד הזה. אחרי שדניז ואני ניסינו לרקוד ביחד הגענו למסקנה שביחד ללמוד לא ילך ושעדיף למצוא מקומיים שילמדו אותנו. זה די קל כי הם מתנדבים לעזור וכל כמה דקות פנה אלינו מישהו והציע לרקוד. אחת המקומיות כל הזמן הסתכלה לעברי ותנועה קלה עם הראש, ולאחר שהזהרתי אותה שאני טירון בעסק, וכבר היינו צמודים על רחבת הריקודים. דניז בנתיים מצאה בחור שחור וצעיר לרקוד איתו.

הריקוד עצמו מתבצע כשהגבר מצמיד חזק מאוד, כאבה לי היד בסוף הערב, את האשה בחלק העליון של הגוף כאשר התנועה מתבצעת רק מהמותניים ומטה (המתקדמים מזיזים גם את הכתפיים). הרגליים משולבות אחת בשניה וזזות במהירות כשהחלק הקשה הוא לא לדרוך על בן/ת הזוג. הנשים רוקדות על קצה האצבעות. ישנם שירים איטיים ושירים מהירים אולם לא משנה מה קצב השיר, הרקדנים משנים את קצב הריקוד במהלך השיר כאילו לפי איזה קוד פנימי. בשביל הערב הראשון אני חושב שרקדתי לא רע למרות שצליעתה הקלה של בת זוגי בסוף הערב עלולה להוכיח אחרת. תופעה מוזרה ששמתי לב אליה היא שכאשר זוג גומר לרקוד, והם מחליפים בן/ת זוג כל שיר, הם נפרדים בלי לומר מילה ואפילו לא מסתכלים אחד על השני, כאילו הם שני זרים מוחלטים. לאחר ריקוד כל כך אינטימי וצמוד זה ניראה מוזר. כאילו הם מתביישים.

29.01.01
אחרי ליל הריקודים הסוער של אתמול התעוררתי בתשע לקול זעקות התרנגול מתחת לחלוני. הכפר כאן יחסית יקר בעיקר לגבי כל מה שקשור לאוכל. מומלץ גם להביא כמה בקבוקי מים מינרליים כי פה עולה פי 3 מסופרמרקט. האוטובוס שמביא אותך ל-Caraiva נוסע בדרך עפר יפהפייה וחוצה בדרך כמה גשרי עץ צרים ומסמרי שיער. התחנה האחרונה שלו היא ברחבה על שפת הנהר ועל מנת הגיע לכפר צריך לחצות אותו על גבי סירות עץ קטנות. כאילו עוברים מעולם אחד לעולם אחר. אני שוב יושב וכותב מול הנהר ומסתכל כעת על תופעה מוזרה. בגלל הגאות, זרימת הנהר התהפכה והיא עכשיו לכיוון הנגדי. אני נמצא כ-100-150 מטר משפך הנהר והזרימה ההפוכה מולי ממש חזקה. ניתן לראות זאת לפי הכיוון שהסירות הקשורות מולי נמשכות אליו. מעניין עד כמה רחוק במעלה הנהר מרגישים בגאות. ומה התוכניות להלילה? Forro כמובן. כבר לא יכול לחכות.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
0
×