חורשים את צפון פטגוניה

מירית ואודי חוזרים לברילוצ`ה - הפעם בעונה, כמה טיולי יום באזור האגמים וביקור במפעל שוקולד, וממשיכים דרומה. בעיר ההיפים, El Balson אוכלים מירית ואודי בשוק המקומי, ואוכלים עוד במפעל ריבות ואוכלים עוד מהעצים והשיחים גרגירים בכל הצבעים. לאחר ששבעו, קופצים לחפ
אודי ומירית
|
מפה
תמונה ראשית עבור: חורשים את צפון פטגוניה

שוקולד בברילוצ`ה

ברילוצ`ה. לאחר שמונה חודשים, חזרנו אליך כמו שהבטחנו. קוראינו הנאמנים אולי זוכרים שבתחילת הטיול שלנו ברילוצ`ה היא הנקודה הדרומית ביותר שהגענו אליה לפני שהחלטנו שקר מדי ומאוחר מדי ונחזור בקיץ.

אז הגיע האביב ואנחנו כאן, והשוקולד עדיין כאן, והגלידות, וגם האגמים, חיכו לנו, אפילו שמרנו את מפת השבילים מאז ואנחנו מוכנים ומזומנים לצאת לטייל. מתחילים בטיול קל, משהו שנקרא Circuito Chico. זהו בעצם כביש מעגלי שעובר ליד כמה אגמים. מי שיש לו אוטו, יכול פשוט לנסוע את 60 הק"מ, מי שאין לו, שייקח אוטובוס. אוטובוס אחד מתחיל את הסיבוב מכיוון אחד, אוטבוס שני משלים אותו מהכיוון השני, ובאמצע יש קטע של כשמונה קילומטר שהולכים ברגל. הולכים על הכביש, ומדי פעם סוטים הצידה לתצפית על אגם או סתם כדי לראות את היער מקרוב. טיול נחמד, במיוחד למי שכבר עייף משגרת טיולי ה"מטפסים 1000 מטר, נחים למעלה ואז יורדים חזרה".

בחזרה בעיר, אנחנו קופצים לאחר ממפעלי השוקולד הזעירים, ושם דיילת חיננית עורכת לנו סיור מודרך קצר מלווה בתצפית על מערבלי שוקולד ענקיים ובריחות משכרים. כך אנחנו למדים על תהליך העיבוד של הפולים, המיובאים מברזיל או אקוודור, עד להפיכתם לממתק הממכר. בין היתר מסתבר ש"שוקולד עבודת יד" כפי שדואגות לפרסם כל החנויות בעיר, פירושו שהתערובת נעשית במכונה, ורק תהליך העיצוב הסופי, והוספת התוספות נעשית ביד.
בשלב זה אנחנו מתחילים להרגיש שהתחממנו מספיק בשביל טיול קצת יותר רציני, והגיע הזמן לצאת לכבוש את הפסגות.

מחליטים ללכת על Cerro Lapez, אותה פסגה שבביקור הקודם שלנו כאן, וויתרנו עליה, בעיקר כי האוטובוס לא הגיע... אז הפעם אנחנו באים חמושים בלוח הזמנים של האוטובוסים, שאותו פשוט צריך לבקש ב-information. מחכים בשעה היעודה, עולים על האוטובוס, ואז - מה זה? איפה המצלמה? נשכחה? אבדה? נגנבה? בקיצור, יורדים מהאוטובוס ורצים למלון, רק כדי לגלות את המצלמה מחכה לנו בנאמנות על המדף! טוב, ניסיון שני באוטובוס של הצהריים, הפעם מגיעים בלי תקלות מיותרות ומתחילים לטפס, אבל ההר עדיין לא מוכן לקבל אותנו. השמיים הולכים ומתקדרים, והטפטוף הופך לגשם שוטף. אנחנו יורדים, רטובים ומובסים. טוב, נסתפק בנופי האיים באגם, שהספקנו לראות ב-30 דקות של טיפוס. למחרת אנחנו מנסים את מזלנו בפסגה אחרת. הפעם מדובר בפסגה בשם Cerro Catedral, שתתברר כאחד מטיולי היום היותר מוצלחים שלנו. למודי ניסיון, אנחנו יוצאים מוקדם (כלומר, יחסית).
האוטובוס מביא אותנו לתחילת המסלול ואנחנו מתחילים לטפס לכיווןRefugio Frey. זה מה שנחמד, שדווקא אין כל כך הרבה טיפוס, לפחות לא תלול. תחילה הולכים בשיחים הפרחוניים שליד גדת האגם (עוד אגם) ואחר כך בתוך היער, מחפשים שדונים.

לאחר כשלוש שעות אנחנו מגיעים ל-Refugio לא מאוייש בשם - las pedritas. זהו מבנה בעל ארכיטקטורה מיוחדת: סלע ענק שעומד באלכסון, והוסיפו לו כמה קירות עץ עד שנוצר חדר סגור. משתלב יפה בתוך היער.. אנחנו מוסיפים את שמותינו לספר המבקרים, ובשלב זה אנחנו מחליטים שהזמן קצר והמלאכה עוד מרובה, והגיע הזמן לחזור. בדרך אנחנו פוגשים את הטרקרים "הכבדים" פשוטו כמשמעו, שנושאים את התיק-לארבעה-ימים שלהם על גבם, בעוד אנחנו מקפצים לנו, קלילים. לסיום יש עוד מירוץ קצר כדי להספיק לאוטובוס חזרה, וזהו. חוזרים לברילוצ`ה רק כדי להיפרד ממנה ולהמשיך הלאה, ל-El Bolson.

לתחילת הכתבה 

מגיעים ל- El Bolson

אל בולסון מתוארת בספר כעיר של היפים, תושבים שמנסים להמשיך לחיות עדיין בשנות ה-60. שלא במקרה, אנחנו דואגים להגיע אליה באחד מימי השוק. השוק מתברר כשונה במשהו מהשווקים שהתרגלנו אליהם במדינות העניות: עבודות עץ, אומנותיות יותר ואומנותיות פחות, וכל הקיטש בסגנון רוחני - שמני קטורת ותכשיטים מהסוג הזרוק. גם אוכל יש כאן - פירות וירקות, אורגניים כמובן, אגוזים, עוגות בריאות, שניצל בריאות, צ`יפס בריאות- כלומר גם חובבי הג`אנק פוד שביננו לא יצאו רעבים... חלק מהמוכרים אכן נראים כאילו צעדו הישר מימי הפרח והאהבה, וגם כאילו הם לא התרחצו והסתרקו מאז אותם הימים.

אחרי ששבענו מפשטידות התרד, אנחנו הולכים לבקר במפעל ריבות, לקינוח. המפעל מתברר כמקום קטן וביתי עד כדי כך שאנחנו בקושי מצליחים למצוא אותו. כהרגלנו, אנחנו מגיעים בדיוק לאחר שמסתיים הסיור לקבוצה גדולה של תיירים וכך אנחנו זוכים לסיור פרטי ואינטימי, מה שיתברר בהמשך כמשתלם. המדריכה הצעירה לוקחת אותנו לסירים הענקיים שאליהם מכניסים את הפירות ואת הסוכר (וזהו! אין חומרים משמרים, אין צבע מאכל, טבעי, טבעי!) ומבשלים אותם. אחר כך מכניסים את הריבה הנוצרת לצנצנות שאותן סוגרים ביד (עבודת יד!). אנחנו מקבלים את התיאורים באנגלית שאת רובה אנחנו מלמדים את המדריכה תוך כדי הסיור. מכאן היא לוקחת אותנו לשדה שבו מגדלים את הפירות. ערוגות על ערוגות של תותי שדה, עצי דובדבנים, ושיחים של גרגירים גדולים, גרגירים קטנים, גרגירים אדומים, גרגירים שחורים, שאת שמותיהם העבריים של רובם ככולם איננו יודעים..

כאן המדריכה מספרת לנו שלקבוצה גדולה לא נותנים לטעום מהפירות, אבל בגלל שאנחנו רק שניים... וכך אנחנו זוכים לטעום תותים טריים, ישר מהשיח, וגרגרים מתוקים, חמוצים, מרירים, כולל תיאור מפורט שהמדריכה של איזה טעם הם עושים לה בכל חלק של הפה. כשפינו מלא בכל הטעמים האקזוטיים האלה אנחנו עוברים לשלב הטעימות של הריבות עצמן. מתוק, מתוק, אבל איננו מוצאים תחליף לריבת התות-שדה המוכרת והטובה.

טוב, בזאת נראה שמיצינו את El Bolson, לפחות במצבה הסגרירי הנוכחי. אנחנו ממהרים לנסוע ל-Esquel ומשם בנסיעת לילה ל-Puerto Madryn שנמצאת הרחק במזרח, כדי להספיק להגיע ל-Peninsula Valdez לפני שהלווייתנים ינדדו להם דרומה. גם ככה אנחנו בעצם כבר מתגרים בגורל. לפי הספר, עונת הלווייתנים בוולדז מסתיימת באמצע דצמבר, ועכשיו כבר ה-17 בו, אבל הם בטח יחכו לנו, יהיה בסדר. מגיעים ל-Puerto Madryn שמצטיירת לנו כעיר ריקנית משהו, נראה שהכל סגור והרחובות ריקים.
 

לתחילת הכתבה


שייט לווייתנים

שעת הסייסטה כאן התארכה, עד שהיא כבר מכסה את כל שעות היום. בכל זאת אנחנו מוצאים כמה סוכנויות נסיעות פתוחות שבהן מנסים לשכנע אותנו שבוודאי שעוד יש לווייתנים. ובכל זאת, הסימנים מבשרי הרעה כבר מתחילים להצטבר, אתמול נצפו רק 3 לווייתנים והיום- כבר רק 2, וזאת כאשר בעונה יש כאן מאות לווייתנים. מנגד, אנחנו מנסים לשכנע את סוכני הנסיעות להגיד לנו שיש סיכוי שנראה לווייתן טורף תופס כלבי-ים, ולאחר לחץ כבד הם מוכנים להודות שאולי, במקרה, יש סיכוי קטן, שנראה (תופעת האורכה).

טוב, אנחנו נגשים באופן אקראי למדי לאחת הסוכנויות המציעות טיול זהה, ונרשמים. למחרת, לאחר כשעתיים של נסיעה, ומוזיאון אחד עם הרבה תמונות של לווייתנים, ושלד ענק ומרשים של לווייתן צעיר, אנחנו מגיעים ליישוב הקטן Puerto Piramides שממנו יוצאים לשוט ולחפש לווייתנים חיים. מלבישים אותנו בחליפות הצלה, אבל מה שיתברר כשימושי יותר הוא מעילי הגשם שאנחנו מקבלים. הספינה מחכה לנו, עומדת בסבלנות על החוף, אנחנו עולים ומוסעים כלאחר כבוד לתוך המים.

אבל אם אנחנו חושבים שהגענו לשיט תענוגות, אז במהרה אנחנו מתבדים. הספינה רק יוצאת, וכבר מתחילה להיטלטל באלימות, כקליפת אגוז, בכלל, השיט בסוף העונה הוא ארוך יותר, כי הלווייתנים שנשארו (אם נשארו...) נמצאים כבר רחוק יותר מהמפרץ. בקיצור, בהתחלה אנחנו עוד עומדים ומדמיינים לווייתן בכל גל, אבל אחרי כמה מטחים של מי מלח בפרצוף אנחנו מתכווצים לנו בפינת הסירה, מנסים להישאר יבשים. הנהג צועק לנוסעים משהו, שלמרבה המזל איננו מבינים. שטים, שטים, ואז שטים חזרה, לא לווייתן ולא זנב לווייתן, איזה נאחס. בדרך חזרה מנסים לפצות אותנו בהצצה על מושבת כלבי הים המקומית, וזהו, חוזרים לחוף.

התיירים המקומיים נראים רגועים למדי. הם בחופשה, יש להם את כוס המאטה שלהם, ואת הסיגריה ביד השנייה, אז מה כל השאר כבר משנה. זוג הזרים שהיה איתנו על הספינה, לעומת זאת, עצבני וממורמר עוד יותר מאיתנו. הם דווקא דוברי ספרדית שוטפת, ומסתבר שכבר 10 דקות אחרי שיצאנו לדרך הנהג כבר שאל את הנוסעים אם אנחנו רוצים לחזור. הם כבר פיתחו תיאוריות קונספירציה שלמה על כך שהנהג גרם לטלטולים בכוונה כדי שנרצה לחזור והוא לא המשיך מספיק רחוק כדי להגיע ללווייתנים. אולי, אבל העובדות הן שמכל התיירים שדיברנו איתם, שיצאו בסירות שונות באותו יום, איש לא ראה לווייתן.. בקיצור, הגענו בדיוק ביום הראשון שלאחר סוף העונה...

חוזרים לאוטובוסים וממשיכים הלאה. עצירה קצרה במושבת פינגווינים הנמצאת בהתהוות, איזה חיות חמודות. יש משהו בהליכה הגמלונית שלהם שאי אפשר לעמוד בפניו. חלקם שוכבים בתוך הקינים שלהם באדמה, וחלקם עומדים בחוף על המשמר, רק חבל שיש גדר. הם מצד אחד, ואנחנו מצד שני. אחרי הגלפגוס מראים לנו חיות מאחורי גדר. נו, באמת.

ממשיכים הלאה למושבות של ה-sea lions המוכרים לנו היטב, רק שלזכרים יש אף מוזר. כרגיל, הם רובצים להם, מותשים, על החוף, ומדי פעם מחרחרים ריב. אנחנו צופים בהם מרחוק, ובסתר ליבנו מקווים שאולי, אולי, יגיע איזה לווייתן טורף ויחטוף לו גור עסיסי לנגד עינינו. לא, זה לא היום שלנו. שעה במושבה אחת, נסיעה, חצי שעה במושבה שנייה (שם אנו זוכים לראות גם חיות יבשה: שועל קטן וחמוד וארמדילו קטן ומכוער, וזהו, שעתיים הביתה, בלי יותר מדי מה לראות פרט לעדרי גוונאקות רועים בעשב (חיות דומות ללאמות רק יותר גדולות), ועוד חיה שדומה לבת יענה. מנסים לא לחשוב על נסיעת הלילה שמצפה לנו בחזרה למערב. לא נורא. קורה.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×