חלום ליל קיץ באודאיפור

זו לא סתם כותרת, באמת ראיתי באודאיפור את המחזה השייקספירי, ועוד בארמון של המהרג`ה! היו אנשים טובים, טיולי אופניים, ערבי תרבות ומסיבת אירוסין.
אסף
|
תמונה ראשית עבור: חלום ליל קיץ באודאיפור

מגיעים מבונדי לאודאיפור

מאודאיפור (Udaipur), שמוגדרת כ"עיר הרומנטית ביותר ברג`סטן" ציפיתי שתהיה יפה ותשתוק. חשבתי להקדיש לה שלושה או ארבעה ימים של שיטוט בין מבצרים וארמונות מונומנטליים ולהמשיך הלאה. אבל העיר הזאת דיברה אלי ויצא שנשארתי בה שמונה ימים נהדרים. היתה לי מסעדה קבועה שלא משתי ממנה, פגשתי אנשים מיוחדים, היו שיחות עד אמצע הלילה ומשחקי שחמט ארוכים. ניתנה לי הזדמנות להציץ טיפה יותר לעומק על חייהם של ההודים בני הדור שלי, והיה גם ארמון מונומנטלי. היה טוב, שיניתי תוכניות, נשארתי יותר והכל קרה (כמה צפוי) כשלא ציפיתי לזה.

ההפתעה הראשונה היתה הקור. בשבע בבוקר כשירדנו מהאוטובוס שהביא אותנו מבונדי לאודאיפור השמש עוד לא הספיקה להתחמם ואני, אלה ואלן - בחורה אוסטרלית מקסימה שהכרנו בבונדי, רעדנו מקור בריקשה כל הדרך אל מרכז העיר. אחרי שנמאס לנו לחפש מלון, כי גילינו שכל המקומות הזולים מלאים וכל המקומות היקרים- יקרים, התמקמנו בבית קפה על גג של מלון (יקר) שהיו בו כורסאות וקפה, וכמו הביטלס בשעתם - חיכינו לשמש. לאט לאט האוויר התחמם והעיר החלה להתעורר. יחסית לערים אחרות בהודו, אודאיפור לוקחת את הזמן שלה בבקרים. רק בתשע מתחילים לפתוח את השוק, קצת אחר כך את החנויות. והאופים, שבדרך כלל הם אלה שקמים הכי מוקדם, לא מוציאים מאפים טריים לפני עשר או עשר וחצי. אז רק אחרי מאפה טרי הלכנו למצוא מלון ובאמת צ`יק צ`ק מצאנו מקום על הכיפאק - נקי וזול ועם נוף לאגם פיצ`ולה (Lake Pichola), שהוא האגם המרכזי באודאיפור.

מאוחר יותר, כשהבטן התחילה לקרקר הלכתי לחפש משהו לנעוץ בו את השיניים. חציתי את הגשר ונכנסתי למסעדה קטנה ונחמדה בשם Transmarine זה היה בינגו אמיתי, אהבה ממבט ראשון. זה לא המיקום המעולה ולא האוכל המצוין שהחזיקו אותי שם יום אחרי יום, אלא בעל המקום- הארי (מהינדרה) ואמיט, בן דודו שמגיע לעזור כשיש לו זמן. מה שהתחיל כשיחות רגילות בין בעל מסעדה ללקוח הפך די מהר לקשר קצר אבל יפה. אמיט והארי סיפרו לי על חייהם בלי לייפות, בלי להתמסכן, בלי המצאות ובלי לצפות לאיזושהי תמורה. הארי בן שלושים, הוא התחתן לפני חמש שנים אבל בעצם נשוי לעסק שמהווה עבורו חלון לעולם אחר, שונה מאוד מחיי משפחה הודיים. אמיט הוא בן 24, הוא צייר וכדרכם של אמנים ניחן בנפש מלנכולית, רוויה התלבטויות וברצונות מנוגדים. אין לי כוונה לפרט את תוכן השיחות שניהלנו משום שהן אישיות, אבל מההיכרות הזאת יצא לי לראות עוד צד של בני דורי ההודים.

זה דור מבולבל שנקרע בין ערכי המסורת, חוקי המשפחה והציפיות של החברה ובין הכמיהה למערב. התרבות המערבית משתקפת לו בכל זוהרה הפלורסנטי דרך האינטרנט, הטלוויזיה, הקולנוע, המוסיקה - כל אלה מדיומים זמינים מאוד בהודו. למי ש"זוכה" לכך, הגורם המשפיע ביותר הוא המפגש איתנו - התיירים הזרים. הארי ואמיט לא תמימים, הם יודעים שעבדנו קשה לפני הטיול ושבמונחים שלנו אנחנו רחוקים מלהיות עשירים ונינוחים כפי שאנחנו מצטיירים בהודו. אבל המערב מושך אותם, הקסם של החופש שלנו, מגוון האפשרויות שעומדות בפנינו, הארצות שפתוחות בפנינו. שניהם יודעים שבסוף הם ירקדו לצלילי החליל ההודי, הם באמת ובתמים יבחרו את זה בעצמם, אבל הם רוצים לחכות עם זה רק עוד רגע או שניים לפני ש"יכבלו" בכבלי המסורת והמשפחה. בינתיים ההשהייה הזאת עושה להם צרות, אבל משאירה אותם עם חיוך על השפתיים.

יום יום חזרתי אל אותו השולחן, הבטתי בנשים הכובסות את הבגדים באגם, בקשישים שמקרצפים את עצמם ונשטפים במים ובתיירים מהארצות השונות שפקדו את המסעדה של הארי. לא פעם נשארנו הרבה אחרי שעת הסגירה, יושבים על המדרגות עם רו�ם, סיגריה זולה ופטפוטים של אחרי חצות. נפרדנו בחיבוקים רק כדי להפגש בחיבוקים בארוחת הבוקר למחרת. באחד הימים פגשתי בטראנסמארין את קארלה. בחורה צעירה מזימבבוואה (לבנה, ולמעשה אף בלונדינית) שעל אף היותה נחמדה, היה משהו מעיק בטבעיות שבה היא קבלה את פערי המעמדות בין שחורים ולבנים בארצה. מבחינתה, העובדה שלמשפחתה היו משרתים שחורים, היתה בגדר "טובה" למשרתים, משום שככה ניתנת להם הזכות להתפרנס בכבוד.

לתחילת הכתבה

תרבות ברג'סטן

בכל אופן, קארלה סיפרה לי שהיא עובדת בהתנדבות כעוזרת בהפקה של "חלום ליל קיץ" מאת שייקספיר, שמוצגת בימים אלה בארמון העיר (City Palace). על ידי קבוצת תיאטרון צעירה מלונדון. רק לפני כמה ימים הם סיימו חזרות של חודשיים והם רגע לפני שמתחילים להריץ את ההצגה. כל ההפקה היא על טהרת ההתנדבות, השחקנים שם בשביל החוויה ולא בשביל הכסף. הרווחים העתידיים ייכנסו ממילא לכיסו של המהרג`ה של אודאיפור שהוא בעל הארמון. טוב להיות המהרג`ה. אבל גם בלי להיות מהרג`ה אין סיבה להתלונן. מצאתי את עצמי מוזמן להצגה, שתערך במוצאי שבת בארמון העיר. אני מודה שבסל הציפיות שלי מהודו (והסל היה גדול) מעולם לא חשבתי על לצפות בקבוצה לונדונית מציגה את שייקספיר בארמון מפואר. אבל בהודו כרגיל - צפה לבלתי צפוי, ובעצם כשאני חושב על זה, הסיכויים שזה יקרה לי פה, גבוהים פי כמה מהסיכויים שזה יקרה לי בלונדון. בכלל, לאודאיפור יש איזה מין שיק תרבותי.. מהארמונות המשתקפים במי האגם דרך בתי הספר לציור הודי מסורתי ועד לתיירים ההודים שפוקדים אותה, לבושים בהידור ומשוחחים ביניהם באנגלית. בצינת הערב, ליד המים בבית הקפה הקבוע יכולתי לעצום עיניים ולהרגיש לשבריר של רגע - אירופה. וכמה טוב היה לפתוח אותן שוב ולמצוא את הודו מסביב.

חלק מההיצע התרבותי פה הוא מופע מחול רג`סטני קלאסי בשם Dharohar שנערך בחצר האבן של Bagor Ki Havelli Museom. מתחת לעץ רחב צמרת כשקירות האבן המקסימים של המוזיאון משמשים תפאורה מושלמת. יש להקה חיה שמנגנת ומספר ריקודים שמייצגים מקומות שונים ומסורות שונות ברחבי רג`סטן.דבר יפה הוא שכל הרקדנים הן נשים לא צעירות ולא רזות. שנותנות להופעה טעם "אמיתי" ולא טעם של נסיון לעשות הצגה לתיירים. יש גם ריקוד של מריונטות וריקוד עם כדי חרס על הראש. מדובר בערב קסום, באווירה מיוחדת. בדרך כלל אני מעדיף להתרחק מסוג כזה של "הופעות לתיירים" אבל את ההופעה הזו ממש חבל לפספס, מה גם שבקהל ישבו לא מעט תיירים הודיים וזו בדרך כלל ערובה לאותנטיות.

Dharohar גירה את "בלוטת התרבות" שלי וממש חיכיתי שיגיע מוצ"ש ואיתו "חלום ליל קיץ". כשזה הגיע לבשנו, אלה ואני, את מיטב מחלצותינו (ג`ינס וטי-שירט), שילבנו זרועות ושמנו פעמינו לארמון. אם היינו מתאכסנים טיפה יותר רחוק אולי היינו לוקחים ריקשה ומעמידים פנים שזו כרכרה אבל זה היה קרוב, אז לא יצא.

בשער הארמון עצר אותנו שומר במדים ואני אמרתי לו ש"זה בסדר- אנחנו מופיעים ברשימה" (קארלה אמרה שתרשום אותנו). כמובן שלא היתה רשימה, ואם היתה לא היינו רשומים בה. אבל זה היה מספיק והמשכנו הלאה עד שנעצרנו על ידי שומר שני. השומר הזה כבר הרים איזה שני טלפונים ואפילו בדק איך קוראים לנו. אין לי מושג עם מי הוא בדק ומה הוא בדק כי בשלב ההוא היינו לחלוטין בחלק לא נכון של הארמון, אבל גם הוא חייך ונתן לנו להמשיך. בסוף אחרי שיטוטים במעגלים ונסיונות למצוא את הזנאנה - אגף הנשים של הארמון, שם מועלית ההצגה, הגענו, ואפילו בדיוק בזמן לתחילת המערכה הראשונה. בקהל היו בערך 10 אנשים, כולם מכרים או חברים של הלהקה. זו בעצם היתה "הופעה סגורה" - פעם אחרונה לפני שפותחים אותה לקהל הרחב. אז ככה יצא שמצאתי את עצמי יושב בשורה הראשונה, בחצר הזנאנה, ולפניי על במה מרהיבה ביופיה, שממוקמת בביתן לבן פתוח עם עמודים יווניים ונברשת קריסטלים ענקית, מציגה להקה לונדונית את שייקספיר.

עם יד על הלב - לא הבנתי חצי ממה שהלך שם. אנגלית שייקספירית במבטא בריטי כבד היא מבחינתי כמעט סינית, ובסין גם אחרי חודשיים לא הבנתי מה הולך. היו שם שני זוגות שברחו מאתונה כדי להתחתן ביער ושדון בשם פוק שעשה מהכל סלט עם איזה סם אהבה שהוא רקח בשביל אוברון (שהוא משהו כמו מלך היער), בחור שנתקע עם ראש של חמור ודוכס ודמעות וסוף טוב הכל טוב. גם בלי הבין כמעט כלום זה היה בשבילי מופלא מרגש ונהדר, ממש חלום ליל קיץ. רק בדצמבר. כל הכבוד לשייקספיר.

בערב הבא היתה לי חוויה תרבותית שעומדת בניגוד גמור להצגה בארמון העיר, למרות שגם היא היתה מבית היוצר הבריטי. ב-1980 צילמו באודאיפור את הסרט "אוקטופוסי" מסדרת ג`יימס בונד. בכיכובו של רוג`ר מור, שהוא בונד תמוה ביותר. מאז הפכה הצפייה בסרט לארוע חובה לכל מבקר בעיר, ואין מלון/מסעדה/בית קפה שמכבד את עצמו שלא עורך הקרנה חגיגית מידי ערב. עבר כמעט שבוע באודאיפור ואנחנו עוד לא קיימנו את הטקס ההכרחי הזה. אז בשמונה בערב עלינו למסעדה שעל גג הגסטהאוס שלנו מצויידים בקנקן צ`אי ובש�ל חם, והתישבנו לצפות במר בונד מציל את העולם (שוב). איך אני אגיד? "אוקטופוסי" נראה כמו פרודיה זולה על סרטי "אוסטין פאוורס", עם משפטי מפתח נבובים, בחורות בחליפות צלילה בעלות מחשופים עמוקים, קצין סובייטי מגלומן ונבל אפגני מרושע, מרדף ריקשות בסמטאות העיר וכדור פורח בצבעי היוניון ג`ק. ברור שנהנתי מכל שניה, במיוחד מהקטע שבו בונד בורח מארמון המונסון (שנמצא על גבעה די צחיחה) ומוצא את עצמו בג`ונגל טרופי מאוכלס בתנינים ונמרים. תודה לך אנגליה God Save The Queen ואת רוג`ר מור.

לתחילת הכתבה

טיולי אופניים

רג`סטן היא יעד משובח לטיולי אופניים, עם טופוגרפיה שטוחה יחסית והרבה כפרים ושדות שדרכי עפר כבושות מחברות ביניהם. שלוש פעמים יצאנו מחוץ לעיר ואחרי חצי שעה של דיווש היינו במקום רחוק מאוד מארמונות הדבש של אודאיפור. אתה נוסע על שביל מאובק, מסביבך המדבר בגוונים של חום מנוקד בירוק. דווקא כמות הצמחיה שגודלת כאן מפתיעה, במיוחד בשדות. שדות גדולים, ירוקים, עשירים. מידי פעם אפשר לראות אשה קוצרת בעזרת מגל או איש מוביל שני פרים גדולים רתומים למחרשה. לפעמים הקרניים של הפרים צבועות באדום, ירוק או סגול. תלמידי בית הספר במדים אחידים חוזרים הביתה אחרי הלימודים, על הגב תרמיל עור מיושן והידיים אוחזות זו בזו. בהתחלה הם עוד מבקשים עט, שוקולד, רופי אחד, אבל ככל שמתרחקים מהעיר זה הולך ופוחת ובסוף הם רק מתבוננים בך בעיניים משתוממות.

הכפרים הקטנים דומים זה לזה. במרכז הכפר יש תמיד עץ גדול שמצל על הכיכר, מסביבו במת אבן עגולה, שם יושבים הזקנים ושותים צ`אי, חבושים טורבאנים צבעוניים. הילדים הבוגרים יותר מתאמנים בקריקט על הדרך הרחבה שמדי פעם עובר בה טרקטור ומערבל מאחוריו עננת אבק בגוון זהוב. פעם אחת יצאנו מכפר שכזה בדרך צדדית ופתאום הגענו לאגם גדול, ליד אחת מגדותיו בנויה גהאט בה אישה אחת ושני גברים היו עסוקים בקרצוף כביסה, מרחוק אפשר לראות את סאג`אן גאר - הוא ארמון המונסון. שבנוי על הגבעה הכי גבוהה באזור ומשקיף בסנוביות, הראויה לארמון שכמותו, על הכפרים ועל בתיה של אודאיפור. שלוש פעמים ניסינו לטפס לארמון ורק בפעם השלישית הצלחנו. השומר הזקן שעומד בשער שמורת הטבע שבתוכה שוכן הארמון, החליט שמאוחר מדי בשבילנו ולא נספיק לחזור, ופעם אחרת אמר שהדרך נמצאת בשיפוצים ואין מעבר עם אופניים, אבל בפעם השלישית נפתח השער.

נכנסנו ואחרי טיפוס מפרך של 4 קילומטרים הגענו לארמון הנטוש וזכינו בשקיעה מרהיבה על המישורים הגדולים של רג`סטן מצד אחד ועל אגמיה וארמונותיה של אודאיפור מן הצד השני. לכמה רגעים זהר העולם מסביב בוורוד כהה ואז נכנע לערב ולחושך שבא איתו. עם אור אחרון הגענו לטראנסמארין, להארי ואמיט, לפיצה רג`סטנית ולחבורה ששיחקה "הרוצח" בשולחן ליד המים. אותי רצחו על ההתחלה אז שוחחתי עם אמיט על התקופה שבה חי בפונדיצ`רי שבמדינת טאמיל נאדו. אמיט למד שם צרפתית ובקרוב הוא חוזר לשם כדי להשתלט סופית על השפה. קבענו שאם נפגש שם הוא יתן לי שיעורי ציור ויראה לי את העיר.

לתחילת הכתבה

מסיבת אירוסין

ביום האחרון הזמין אותנו הארי למסיבת אירוסין של בן דוד שלו (לא אמיט, אחד אחר, להארי יש הרבה בני דודים). בגינה גדולה לשפת האגם התקבצה המשפחה. הגברים, בחליפות מהוהות, ישבו על כסאות והנשים, בסארים צבעוניים, ישבו על הדשא. פגשנו שם את אשתו של הארי, שהיתה ללא ספק הבחורה הכי יפה במסיבה והבנו למה אמיט כל הזמן דוחק בהארי להיות יותר בבית. החתן והכלה המיועדים ישבו אחד ליד השניה לבושים בגדי חג ונראו רציניים להחריד במשך כל הארוע. כשנגמרו הטקסים והברכות חזר החתן אל חיק חבריו, הכלה אל חברותיה ויותר הם כמעט לא דברו, רק הצתוותו שוב לצורך צילום משותף ונפרדו מיד אחרי כן.

מוזר לי לחשוב על שידוך כדבר נורמטיבי, אבל פה בהודו כמעט כולם מתחתנים לפי רצון ההורים. כמעט מיליארד אנשים חיים עם זה בשלום. בשבילי האופציה הזו נראית מחרידה, אבל לא מזמן סיפרה לי גברת גרמנייה מבוגרת על טקס חתונה שנכחה בו ושבמהלכו בכתה הכלה כל הזמן. מצאתי את עצמי שואל אותה - "כמה פעמים בוכה נערה גרמניה לפני שהיא מתחתנת?" - ואחר כך? אנחנו מפסיקים לבכות?

אחרי שפרשנו מהארוע המשפחתי שהזכיר לי את סצינת החתונה בסרט "הסנדק", רק הרבה יותר צבעוני ועם תאלי במקום ספגטי, פנינו לעינייני היום האחרון: שוטטות חסרת מעש במקומות המוכרים, עוד צ`אי ועוד משחק שח, צריך לארוז ולשלם בגסטהאוס ולהפרד מהאנשים הטובים שיש פה.

שקיעה אחרונה באודאיפור, זריחה אחרונה של ירח ומחר אנחנו במאונט אבו (Mount Abu).

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×