חציית היבשה מאפריקה לישראל-חלק א`

ישראלי יוצא להרפתקה שנראית בלתי אפשרית- מסע בג`יפ שמתחיל בדרום היבשת השחורה וממשיך כל הדרך לישראל, דרך סודאן וערב הסעודית. חלקה הראשון של הכתבה מתאר את חוויות המסע מתחילתו בדרום אפריקה ועד קניה. מסע ללא גבולות. הכתבה באדיבות מגזין נשיונל ג`יאוגרפיק בעברית, גליון ספטמבר 2003.

עוזי מלימובקה*
תמונה ראשית עבור: חציית היבשה מאפריקה לישראל-חלק א` - תמונת קאבר
tiagofernandez/Dollarphotoclub ©

בכתבה זו:

אפריקה - הכנת המסע

כבישי אספלט מתפוררים, דרכי עפר אינסופיות, אבק דרכים, כל כך הרבה אבק. מתרומם בסערה ושוקע בשכבה עבה על כל התרמילים והציוד הזרוק מאחור. נשים וילדות פוסעות בטור בשולי הדרך, נושאות את תינוקן על גבן, על ראשן צרור ענפים לבעירה, כד חרס גדול או סתם ג`ריקן מפלסטיק. תמונות שחוזרות על עצמן כמעט בכל מקום שאליו אני מגיע. ילדים מחייכים ומנפנפים לשלום, אחרים פושטים יד או רצים אחרי הרכב ונתלים עליו בכל כוחם. ברגע שאני עוצר, הזאטוטים מנתקים את אחיזתם ומתפזרים בצרחות ובצחקוקים. עוד חציית נהר בהילוך נמוך, עוד טיפוס גדה, גלגלי הרכב מחליקים בבוץ, שרק לא אתקע פה עכשיו. מנווט את הרכב בלולייניות בין בורות עמוקים, עדרי בקר וצאן, עוקף בנחישות מחסום סלעים מאולתר שהניחו שודדי דרכים. עוד יום נהיגה ארוך בדרך ליעדי הבא.

כשיצאתי לאפריקה זו הייתה הפעם השלישית בחיי שלקחתי פסק זמן לטובת מסע ארוך במיוחד, מסוג המסעות שבהם נפרדים מהמשפחה והחברים במשפט "אז נתראה בערך בעוד שנה." התוכנית הייתה לטייל ברחבי היבשת השחורה עם רכב שארכוש בתחילת המסלול, בדרום אפריקה. בד בבד הלכה והתגבשה בי השאיפה, שהייתה בגדר פנטזיה, לחזור לארץ בדרך היבשה, תוך שימוש בדרכון הזר שלי. מאחר שהמסע עבר בארצות עוינות לישראל,לא שיתפתי איש בכוונתי זו. מקדמי אי הוודאות היו עצומים, ולאורך כל המסלול לא ידעתי עד היכן באמת אצליח להגיע בנהיגה. לפיכך היה התכנון הראשוני לטפס צפונה ולעבור בארצות דרום ומזרח אפריקה, ואת שאר ההחלטות בנוגע למסלול פשוט לקבל תוך כדי תנועה ועל סמך המידע שאאסוף בדרך. החלטתי לקחת עמי את מצנח הרחיפה שלי, בתקווה שדאייה באתרים אקזוטיים תוסיף עוד ממד חווייתי להרפתקה.

ליוהנסבורג הגעתי בטיסה ישירה מתל אביב. משימתי הראשונה הייתה למצוא רכב שטח "רציני" שיתאים לסוג הטיול שתכננתי ובה בעת לתקציב הלא בלתי מוגבל שעמד לרשותי. העדפתי רכב שאוכל לישון בתוכו בנוחות בלי שאצטרך להקים אוהל בכל ערב. משימת החיפוש לא הייתה קלה. לאחר כמה מפגשים עם טיפוסים מפוקפקים שהתגלו כסוחרי כלי רכב גנובים, הגעתי לבסוף לסוחר ישר והגון שעוסק בשיפוץ לנדרוברים ישנים. מבין כל הגרוטאות שעמדו אצלו בחצר בחרתי את הדגם הגדול ביותר, לנדרובר לבנה בת 30, מועמדת רצינית לתואר הרכב הגס והספרטני ביותר בעולם. זו הייתה אהבה ממבט ראשון - ככה בדיוק דמיינתי רכב ספארי! וידאתי שאני יכול לשכב לאורך הקבינה מאחור בלי לקפל את רגליי ומיהרתי לסגור את העסקה. במהלך השבוע הבא שופצה "היפהפייה" עד שהייתה כשירה לצאת למסע. בינתיים קניתי כלי מטבח וציוד מחנאות, שלל מפות,חלפים לרכב וכלי עבודה, וכשהכל היה מוכן יצאתי סוף-סוף לדרך.

לתחילת הכתבה

דרום אפריקה וגיחה ללוסותו

השבועות הבאים בהם טיילתי ברחבי דרום אפריקה סיפקו לי הזדמנות טובה להתוודע אל הרכב ולכל התקלות שהחלו לצוץ בו, בעקביות מרשימה יש לציין. כבר בפארק קרוגר (Kruger National Park) בו ביקרתי, שגודלו כגודל מדינת ישראל, נדם המנוע שעה שנסעתי בשביל עפר נידח בחלקו הצפוני ביותר והפחות מטויל. כל מאמציי להתניעו מחדש עלו בתוהו. באזור הסתובבו אריות, כך שהאפשרות להתרחק מהרכב ברגל לא באה בחשבון. בזמן שניסיתי לבחון את המתרחש מתחת למכסה המנוע היה כל רחש קל מן השיחים הסמוכים מקפיץ אותי כנשוך נחש אל תוך תא הנהג, רק כדי לגלות שמקורו בציפור קטנה שדרכה על כמה עלים יבשים. לא דאגתי משום שתמיד הקפדתי לשאת בתוך הרכב מים ומזון בכמות מספקת לימים רבים, ושיערתי שבמוקדם או במאוחר יעבור רכב במקום.

אכן, מעט לפני השקיעה נעצר לידי ג`יפ של זוג דרום אפריקנים אשר התנדבו לגרור אותי מרחק כמה עשרות קילומטרים עד למחנה הקרוב. הם הופתעו לגלות שאני מטייל לבדי, ומיד הזמינו אותי לבקר בביתם שעל שפת האוקיינוס, לשם הגעתי חודש לאחר מכן. בינתיים, עוד מספר תקלות דומות שאירעו בימים הבאים עם הרכב כבר שכנעו אותי שעלי לחזור ליוהנסבורג, לאותו סוחר שמכר לי אותו, עם רשימה מפורטת של כל הדרוש תיקון. הוא לא התנער מאחריות ולאחר שלושה ימי עבודה שוב יצאתי לדרך. דרום אפריקה הפתיעה אותי במגוון נופיה העשיר ובשפע אתרי צלילה ודאייה מרהיבים. כמו כן יצרתי קשרי חברות טובה עם כמה מתושביה, אנשים האוהבים את ארצם ובה בעת מנסים למצוא את מקומם במציאות פוליטית וחברתית לא פשוטה. עם כל זאת, חשתי שאני רק בשלב ההקדמה של מסעי, עדיין רחוק מאפריקה ה"אמיתית" אליה כבר השתוקקתי להגיע.

מבחן השטח הראשון לרכב היה עם כניסתי למדינת החסות לוסותו. לוסותו שוכנת בתוך גבולות דרום אפריקה, אך היא למעשה ממלכה נפרדת, ויש לומר גם נחשלת מאוד. ממוקמת כולה על פני רמה, היא המדינה הגבוהה והקרה ביותר בכל היבשת. סימנתי במפה מסלול שהוגדר כמתאים לרכבים בעלי הנעה כפולה בלבד. קיוויתי שדרך זו תוביל אותי במחוזות קסומים של נופים פראיים וכפרים זעירים ומבודדים. מהבחינה הזו אכן התמלאו כל ציפיותיי, רק שהדרך התגלתה כגרועה בהרבה ממה שיכולתי בכלל להעלות על דעתי, יחסית לנתיב שבכל זאת סומן במפה. במשך חמישה ימים התקדמתי במהירות הליכה בשבילי פרדות גבוהים וצרים, ובכל כמה מטרים ירדתי מהרכב כדי לבחון את מצב השביל במטרים הבאים. באחת הפעמים הצטרף אליי טרמפיסט. הוא עזר לי קודם לכן לדחוף אל התהום כמה סלעים שחסמו את הדרך, ועתה ביקש להגיע איתי לכפר אחר בהמשך הדרך כדי לערוך ביקור אצל משפחתו. במשך כל הלילה טיפסנו במעלה שביל נחש אל מעבר הרים בגובה 2,940 מטרים. מעט אחרי שהגענו למעלה והתחלנו בירידה, השתתק לפתע המנוע. בדיקה מהירה גילתה שמשאבת הדלק פשוט חדלה לעבוד. שלג ירד מסביב, והרוחות החזקות הורידו את הטמפרטורות אל מתחת לאפס. הסברתי לטרמפיסט שלי, שבקושי ידע אנגלית, שבלית ברירה ניאלץ לשהות בלילה במקום. ניסיתי לחמם את שנינו בתוך הרכב הסגור באמצעות הבנזנייה שעליה הרתחתי תה ובישלתי אורז. אף שאני התכרבלתי בתוך שק השינה והבחור לבש כמה בגדים שהשאלתי לו, לא הצלחנו להירדם כל הלילה בשל הקור העז שחדר עמוק לעצמותינו. בבוקר גיליתי שהרכב מכוסה שלג, והרוחות לא חדלו לרגע. ידעתי שאין טעם לחכות לרכב חולף ולכן כתבתי מכתב קצר שמסביר את הבעיה לצד תיאור של המקום שאני נמצא בו. קיפלתי את הפתק ושלחתי אותו עם הבחור במורד ההר, לבוש בבגדיי החמים, בתקווה שיגיע למקום שבו יוכל מישהו לקרוא את המכתב ולסייע. את שאר היום העברתי בשכיבה בקבינה כששיניי נוקשות מקור, תוהה כיצד יסתיים האירוע.

עברו שעות עד שלפתע שמעתי קול מנוע רכב שמטפס על ההר. קפצתי החוצה ולשמחתי הרבה הבחנתי בג`יפ טויוטה שבו ישבו נהג ולצדו הטרמפיסט שלי. מתברר שלאחר כמה שעות צעידה הגיע הבחור אל כפר קטנטן ששכן למרגלות ההר, שם פגש את בעל הרכב היחיד בכל האזור. הלה גרר אותי אל הכפר, ושם ביליתי יומיים עד שבמכת אבן חזקה אחת הצלחתי "לתקן" את המשאבה. הנקודה הדרומית ביותר בדרום אפריקה ובמסע כולו הייתה העיר קייפטאון השוכנת למרגלות הר השולחן (Table Mountain).

לתחילת הכתבה

צפונה לנמיביה ולזמביה דרך מפלי ויקטוריה

לאחר כמה ימי מנוחה והצטיידות נוספים התחלתי לעלות צפונה לכוון נמיביה, ארץ מדבר ענקית ויפהפיה, שצפיפות האוכלוסין בה היא מהנמוכות בעולם. בדרכי חלפתי על פני דיונות ענקיות בגוני כתום, הרי גרניט סגולים, אינספור בנות יענה בשדות העשב הצהוב, אנשי שבט ההימבה אדומי העור, נשות שבט ההררו על שמלותיהן הצבעוניות ופילי מדבר חמומי מוח. נמיביה הייתה ללא ספק אחת מהתחנות האהובות עליי ביותר במסע שלי. במהלך החודש שבו טיילתי בנמיביה הרחקתי עד לאורך גבולה הצפוני-מערבי עם אנגולה, אחד האזורים הנידחים ביותר בכל אפריקה. דרכי הגישה היו קשות מאוד, וכל העת רק התפללתי שהרכב לא יכזיב. ידעתי שבמקום הזה לא יהיה לי למי לפנות בבקשת עזרה במקרה של תקלה. לעתים תכופות היה המנוע מתחמם מאוד, ונאלצתי לעצור, להרים את מכסה מנוע ולתת לרוח לצנן את המנוע. כמה פעמים חניתי בחורשות בתוך ערוצי נהר יבשים וכשהתעוררתי מצאתי עצמי מוקף מכל עבר בפילים שהיו עסוקים בתלישת ענפים מהעצים סביב.
ברגעי הוד כאלה רק צפיתי בפילים בדממה עד שהסתלקו, משתדל לא להרגיז אותם.

מנמיביה נהגתי מזרחה לכיוון זמביה. את הגבול חציתי קרוב למפלי ויקטוריה (Victoria falls) המרהיבים, המפלים הגדולים ביותר באפריקה. שבוע אחר כך כבר חתרתי במורד נהר הזמבזי (Zambezi), המפריד בין זמביה לזימבבואה, עם בחור מקומי ששימש לי מדריך. כל אחד מאיתנו נהג בקנו פיברגלס משלו, שעליו העמסנו מראש ציוד מחנאות, מזון ומי שתייה. בלילות חנינו על גדות הנהר ומסביב לאוהל הנחנו גחלים על גללי פילים כדי שלא יתקרבו וירמסו את האוהל - בכל יום לומדים טריק חדש. במשך ארבעה ימים התקדמנו במורד הנהר וצפינו מתוך הקנו, מקרוב מאוד, בעדרי פילים עצומים שירדו אל הנהר לרוות את צמאונם, להקות היפופוטמים שצללו בהמולה אל תוך המים בכל פעם שחלפנו על ידם, תנינים רובצים על הגדות, ונשים שכובסות בנהר מתוך תקווה שהכישוף של רופאי האליל של הכפר יגן עליהן מפני המלתעות של התנינים האלה.

לתחילת הכתבה

מזרחה דרך מלוואי לטנזניה וקניה

המשכתי לטייל בזמביה ואחר כך חציתי את הגבול למלוואי. נהגתי צפונה לאורך אגם מלאווי, האגם השני בגודלו באפריקה. בכמה מקומות ניצלתי את מזג האוויר הנוח ואת ההרים שמעל האגם כדי לדאות עם מצנח הרחיפה. באחת הפעמים הרחקתי ונחתתי בתוך אחד הכפרים שתושביו, שזו הייתה הפעם הראשונה שבה ראו אדם מגיע מן השמים, קיבלו את פניי בהתרגשות גדולה מאוד.

אחרי מלוואי הגיע תורה של טנזניה, המדינה הגדולה במזרח אפריקה. ארץ זו חובקת מספר רב של פארקים לאומיים ושמורות טבע ענקיות מהשורה הראשונה ביבשת שתיקצר היריעה מלתארן. לאחר אתנחתא של שבוע באי התבלינים זנזיבר השוכן באוקיינוס ההודי, המשכתי לטייל עוד כמה שבועות בצפון טנזניה, כשגולת הכותרת הייתה נסיעת שטח ארוכה וקשה אל הר הגעש יפהפה לנגאי (Lengai) השוכן בצפון המדינה. זהו הר הגעש הפעיל היחיד במזרח אפריקה, והוא קדוש לאנשי שבט המסאי. החלטתי לנסות להגיע אליו ולדאות מפסגתו. בכפר קטן השגתי סבל, לוחם מסאי חסון, כדי שיעזור לי לסחוב את הציוד במעלה ההר. טיפסנו במשך כל הלילה ורק בבוקר הגענו לפסגה. מראה הלוע והנוף שנשקף מלמעלה הצדיקו את הטיפוס, אך הרוחות נשבו בעוצמה רבה, והפעם נאלצתי לוותר על הדאיה ולרדת מההר ברגל אל הרכב שחנה למרגלותיו.

הרומן שלי עם קניה, תחנתי הבאה במסלול, התחיל ברגל שמאל. אף שהיו ברשותי מסמכי בעלות על הרכב, לא איפשרו לי פקידי המכס במעבר הגבול להכניס אותו למדינה בטענה שחסר לי מסמך אחר. במשך יומיים ישנתי מול משרדי המכס בתקווה שאצליח לפתור את התסבוכת במקום, אך בסופו של דבר לא נותרה לי ברירה ונאלצתי להשאיר את הרכב בגבול ולקחת אוטובוס לבירת קניה, ניירובי, בניסיון לפתור שם את הבעיה. במשך יותר משבוע התרוצצתי בניירובי בין משרדי המכס הראשיים, משרד התחבורה, חברות ביטוח ומתווכים מושחתים, עד שהשגתי מסמך יבוא זמני שאיפשר לי לחזור אל הגבול, להיכנס עם הרכב אל תוך המדינה ולהמשיך בטיול כמתוכנן.

קצת השראה לטיולים שלך

השמורות והפארקים בקניה הם מהמפורסמים באפריקה, אולם מחוצה להם חוויתי לראשונה במסעי תחושת איום ממשית שנבעה ממקרי תקיפה רבים של מטיילים ומקומיים על רקע פלילי. ניסיון שוד אלים שעברתי בניירובי בוודאי לא תרם להרגשת הביטחון שלי. את התיק הקטן שנשאתי לא הצליחו לחטוף, אך שעון היד נתלש מידי תוך כדי מאבק, עובדה שהתגלתה לי רק אחרי כשעתיים. אפילו קופי הבבון בפארק המסאי מארה (Masai Mara) גנבו ממני. כשניסיתי לגרש מהרכב אחד מהם, זכר גדול במיוחד, הוא חשף ניבים ענקיים והסתער עליי בזעם. למרבה המזל החזקתי בידי מכל קטנטן של גז מדמיע - ויסלחו לי אנשי אגודת צער בעלי חיים שגם אני נמנה עמם...

לתחילת הכתבה

אוגנדה  וחזרה לקניה

מקניה חציתי אל תוך אוגנדה דרך מעבר הגבול הצפוני והנידח ביותר, מתוך תקווה ששם אוכל לעבור בקלות עם הרכב. לאחר שפטפטתי שעה עם פקידי המכס על כדורגל ועל המקומות הקדושים בישראל, הם איפשרו לי להיכנס ללא שום בעיות. אוגנדה התגלתה כאחת הארצות הנעימות והירוקות ביותר שבהן ביקרתי. נתיבי נסיעתי התפתלו בין הרים וגבעות עגולות, שמקושטים תשבצים של חלקות מעובדות בשלל גידולים, בעיקר מטעי תה, והרבה פירות טרופיים. רפטינג רווי אנדרנלין על נהר הנילוס הלבן ומפגש פנים אל פנים עם משפחות גורילות ושימפנזים בתחום מחייתם הטבעי היו רק כמה משיאי המסע באוגנדה.

לאחר שלושה שבועות באוגנדה חזרתי לקניה כדי לנהוג דרכה צפונה אל תוך אתיופיה. רוב צפון קניה הוא חבל ארץ שנתון למרותן של כנופיות שודדים ופורעי חוק, רבים מהם סומלים חמושים בקלצ`ניקובים המכונים "שיפטה". הדרכים בצפון קניה זוועתיות, ורק רכבים בעלי מרווח גחון גבוה יכולים להן, וגם אז בקושי רב. משיקולי ביטחון מתבצעת התנועה בדרכי הסלעים, הבוץ והעפר בשיירות, בדרך כלל טור משאיות קטן מלווה חיילים שיוצא לדרך עם שחר. באחד הכפרים עצרתי כדי להתייעץ עם מפקד תחנת משטרה מקומית בנוגע להמשך הדרך, וזה הורה לשני חיילים להתלוות אליי. הם ישבו בקבינה מאחור לצד חלונות הרכב הפתוחים, במקרה שיידרשו פתאום לפתוח באש. בסוף היום נפרדתי מהם ולמחרת המשכתי לנסוע במדבר, ללא ליווי,
במסלול שעבר ממזרח לאגם טורקנה (Lake Turkana) התקדמתי ללא מכשיר לניווט לווייני, נעזר רק במצפן קטן, בסימני ידיים של נוודים ספורים שפגשתי ובעיקר בחוש שישי. לא שלא הלכתי לאיבוד מדי פעם בפעם. תוך כדי נסיעה הלכו והתעוררו קשיים מדאיגים בהחלפת ההילוכים. לאחר יומיים הצלחתי לנהוג עד לעיירה מרסביט (Marsabit), שם מצאתי מוסך קטן בעל חזות מעוררת רחמים. החבר`ה במוסך פירקו את הרכב והמנוע לגורמים. הליידי הלבנה שלי ניצבה עירומה כפי שמעולם לא ראיתיה, איבריה הפנימיים היו פזורים על הקרקע בכאוס מושלם. במקום לא היה אפילו חשמל, ובערב היו הנערים מחפשים את גלגלי השיניים והברגים ומרכיבים אותם לאור נרות ומציתים. השאלתי להם את פנס הראש שלי, עד שגם סוללותיו אזלו, והמשך העבודה נדחה לבוקר שלמחרת. באורח פלא הם הצליחו לבסוף להרכיב את הרכב מחדש, ואני המשכתי שמח וטוב לב בדרך החתחתים שהובילה לכיוון אתיופיה. הגשמים החזקים שירדו כמה ימים קודם לכן הפכו את הדרך לעיסה בוצית עמוקה, ובמהלך הנסיעה עזרתי כמה פעמים בחילוץ רכבים אחרים שנתקעו בבוץ, ופעם אחת נאלצתי להסתייע בעצמי במשאית גדולה. הותרתי את מזרח אפריקה מאחורי והמשכתי לכיון אתיופיה לקראת הפרק הבא במסעי.

לתחילת הכתבה

*עוזי מלימובקה, יליד 1967, עוסק עצמאי בתחום עיצוב תעשיתי ופיתוח מוצרי צריכה. בוגר ה- Royal College of Arts, London, מרצה ב"בצלאל", במחלקה לעיצוב תעשיתי. פירסם כתבות ומאמרים בעקבות מסעותיו, בעיקר בארצות העולם השלישי (אסיה, אפריקה, אמריקה הלטינית) . לתיאום הרצאות בלווי שקופיות מן המסע מאפריקה לישראל ניתן לפנות לuzi-m@bezeqint.net
הכתבה באדיבות מגזין נשיונל ג`יאוגרפיק בעברית - גליון ספטמבר 2003. חלק ב` של הכתבה התפרסם בנשיונל ג`יאוגרפיק -גליון אוקטובר 2003. להזמנת מנוי שנתי בהנחה מיוחדת לגולשים חייגו:1-800-699-999

הדפסה|
קרא מאוחר יותר
| שמור לעצמי| שלח |סרוק לנייד

תגובות

רוצה להגיב לזה? יש להתחבר לאתר:

 

תיאור מרתק של מקום מאלף

השב  · 

האם מישהו שמע את ההרצאה של הכותב ויכול להמליץ?

השב  · 

המלצה למטיילים בעקבות הכתבה

השב  · 

תגובות פייסבוק

הזמנת חופשה לנמיביה

הזמנת מלון השוואה בין מאות אתרים ברחבי העולם הזמנת טיסה כל האתרים המובילים במקום אחד ביטוח נסיעות דרך למטייל יוצאים לחו"ל בראש שקט
סגור
0

בחרת להירשם לעידכונים על:

    כדי שנשלח לך את התכנים הנכונים בזמן המתאים לנסיעה שלך, כדאי לציין:
    או תאריך אחר בו נפסיק לשלוח עידכונים.

    אולי תרצה להירשם ליעדים נוספים בהם התעניינת לאחרונה:

    כדי להשלים את התהליך אנא:

    או התחבר\הירשם לאתר
    ×