טיול בדרום אמריקה - טרק מאצ'ו פיצ'ו בפרו

פרו היא ארץ יפהפיה שחביבה על תרמילאים ישראלים, ובצדק. הארץ מחולקת למספר רב של שבטים ותרבויות קדומות, ושרידיה הארכיאולוגיים הם מהיפים בעולם. הנה חוויות והמלצות מטרק פחות מוכר למאצ'ו פיצ'ו, העיר האבודה.
אריאל עטרי
|
מפה
תמונה ראשית עבור: טיול בדרום אמריקה - טרק מאצ'ו פיצ'ו בפרו

סוגי הטרקים

פרו מחולקת להרבה שבטים, ומכיוון שתרבויות אלה לא העלו דבר על הכתב – די קשה לעקוב אחרי ההתפתחויות בכל שבט ותרבות, ונשארים עם העיקריות שבהן. עם זאת, השוני בין השבטים מתגלה לעין, ללא קושי; תווי הפנים שונים וכך גם הלבוש והמנהגים. בילינו בפרו באוגוסט 2010 במשך מספר שבועות. במסגרת הטיול בילינו בקוסקו (Cusco), והחלטנו לצאת לטרק שיסתיים במאצ'ו פיצ'ו (Machu Pikchu) טרק מיוחד ופחות מוכר. גילינו שקיימים ארבעה סוגי טרקים אפשריים המסתיימים שם.

הסוג הראשון: ה - Inka Trail. בעונה החמה (מאי-ספטמבר) מטיילים בו 500 איש ביום, וצריך להזמין רישיונות ("פרמיטים") חודשים מראש. השני: Inka Jungle. טרק בן ארבעה ימים, שירד מעל הפרק כשהבנו שאין בו בעצם שום ג'ונגל. השלישי: ה- Salkantai הוא טרק בן חמישה ימים, שעיקרו נופים הרריים ופחות אנשים וכפרים. הרביעי: בו בחרנו, הוא הטרק דרך הישוב לארס (Lares). מדובר בטרק פחות מוכר, בעלות שבין 180-380 דולר, לארבעה ימים. עשינו את הדרך עם סוכנות Wasi Inca Tour אשר לא מומלצת בדיעבד.

העלות כוללת את הדברים הבאים: מדריך, סוסים, טבח, אוכל (חובה לברר מראש מה כוללות הארוחות), ציוד, כניסה למרחצאות החמים בלארס (10 סול), הסעות, כרטיסי רכבת. חשוב מאוד לוודא שהם כלולים ובאלו שעות. הכרטיסים הם מאויאנטאיטמבו (Ollantaytambo), לאגואס קליינטס (Aguascalientes), וחזרה מאגואס קליינטס לאויאנטאיטמבו, או לפורוי (Poroy) – הקרוב יותר לקוסקו. כל כרטיס, בשעות נורמליות עולה כ- 41 דולר. כרטיס כניסה למאצ'ו פיצ'ו עולה עוד 120 סול, שהם כ- 44 דולר. כמו כן, ישנן כמובן עלויות לינה, אוכל והדרכה באוגואס קליינטס. היום ברור לי שעם קצת יוזמה אפשר לעשות את הטרק הזה באופן עצמאי. לאור העלויות הקבועות הנוספות הכרוכות בהגעה למאצ'ו פיצ'ו, לא ברור אם יש חיסכון רב והשאלה הכלכלית נשארת פתוחה, אבל סיפור המסע ילמד שמדובר בטרק מודולרי, שאפשר לעשות לגמרי לבד. עשינו את הטרק בסדר מסוים, אך הוא אינו הכרחי. אפשר להגיע ולעזוב בשעות אחרות, אבל יתכן וכדאי להגיע ללארס בערב שלפני היציאה לדרך.

לתחילת הכתבה

ההתחלה - אותנטיות ססגונית

היום הראשון: יצאנו ב- 04:45 למפגש עם המיניבוס (עליו היו עוד ארבעה קוריאנים), כעבור שעה ורבע עצרנו בקלקה (Calca). המדריך היה בטוח שיש אוטובוסים מקלקה ללארס. הבנו שכדאי לודא מראש כי אמנם יש, אבל כנראה לא בשעה הזאת, לכן המשכנו במיניבוס המקורי עוד שעה וחצי ללארס. בלארס סיירנו בשוק המקומי אליו הגיעו מקומיות בלבוש אותנטי למכור את מרכולתם. באותו זמן המדריך חיפש אופנועים שיובילו אותנו לנקודה הבאה. כשלא מצא, נסענו שוב, בנסיעה של חמש דקות, למרחצאות החמים.

לאחר בוקר מבוזבז יצאנו לדרך בשעה אחת. תחילת המסלול היתה מעל למרחצאות (קצת לפני הכניסה – 300 מטר מצד שמאל). מטפסים קצת ומגלים שביל צר, בו הולכים מספר דקות. אחר כך השביל מתרחב עד ל- Wakawasi, מקום הלינה, לשם הגענו כעבור שלוש שעות. הדרך רחבה וברורה וקשה לטעות בה, חוץ ממקום אחד בו הדרך מתפצלת. לא ממשיכים ישר, אלא פונים שמאלה בזוית 60 מעלות.

הכפר הוא מאוד פשוט, בהמות ועופות מכל עבר. כפרי מאוד. מה שיפה הוא שלאורך הדרך וגם בלארס, פוגשים בתושבים מקומיים, הלבושים בבגדיהם הססגוניים, כחלק מאורח החיים האותנטי שלהם, לא רק עבור התיירים. הכפר שוכן בעמק יפהפיה, מוקף הרים, כשנחל זורם בסמוך. ליד מספר בתים ניצבים מאות לבנים, עשויות מתבן ובוץ מקומי, לייבוש. כל הבתים בנויים מלבני בוץ כאלה ולרוב אינם מטויחים או צבועים. הגגות עשויים מרעפים או מאלומות קש ותבן שהוצמדו זו לזו. הבתים הם בני קומה או שתיים, כאשר כל קומה בנויה, בדרך כלל מחדר אחד, כשלקומה השניה עולים עם סולם. במקום היו קווי מתח, אך חשמל לא היה, והאמת גם מתח לא. אני מניח שזה עניין של זמן. לקיצורו של דבר – חוויה.

הקמנו אוהלים ליד הנחל. החושך ירד בשעה שש בערב והביא איתו את הקור. לארוחת הערב כבר הגענו עם כפפות, צעיף וכובע. גם העובדה שנמצאנו בגובה 3,800 מטר, למרות שבמשך היום מזג האויר היה נאה וחמים (למעט כשהשמש הוסתרה בעננים) לא עזרה לנו להתחמם. אחרי ארוחת הערב הלא - אכילה שהוגשה לנו, מיהרנו לצלול בשקי השינה עד הבוקר.

היום השני: כולנו התעטפנו בבגדים חמים, כל עוד קרני השמש לא חדרו לעמק, אך בשעה שמונה בערך כבר עברנו לבגדים קצרים. ארוחת הבוקר הבסיסית לחם, ריבה וביצה שילחה אותנו מהר לדרך, משאירים את הטבח, הסייס ונערו מאחור. הספקות מאתמול – נעלמו. התברר סופית שהמדריך מעולם לא עשה את המסלול. כל פעם ששאלנו אותו על הדרך הוא פנה לטבח או לסייס והם כיוונו אותו.

מכל מקום, הדרך מכאן ואילך היתה פשוטה. לקראת סוף הכפר (לבאים מכיוון לארס) יש דרך העולה בצד הימני של העמק אל ההר. לרגע נראה שהיא מתפצלת, אך זה לא ממש כך, ואז נצמדים לשביל הימני. כעבור 25 דקות של טיפוס בשביל, נראה בית משמאל , יש לחצות את הנחל לעברו ולהמשיך על השביל.

באופן כללי קשה לטעות. יש לודא שהפסגות המושלגות בצד שמאל תהיינה באיזור השעה שבע של הצועד, וכך בשטח מישורי יחסית, נמשכת הדרך סמוך לנחל לסירוגין, לעבר מעבר ההרים (הפאס). הנוף לאורך הדרך הוא מקסים: עדרי למות רעו בשלווה על מורדות ההרים והגבעות הסמוכים, כאילו אין מחר. מסתבר שענף ההכנסה העיקרי של המקומיים הוא גידול צאן ולמות. המראה מרהיב. מכל עבר הרים באופק, בחלקם מושלגים, כאמור. בעונה החמה חולפים מדי פעם גם מטיילים לעבר הפאס או שיירות חמורים ופרדות טעונות אהלים ואוכל, כך שקשה ללכת לאיבוד. לקראת הפאס השביל עובר בימין המישור והטיפוס נעשה תלול. בסופו של דבר, כעבור שלוש עד שלוש וחצי שעות מגיעים לפסגת הפאס. אם יש ספק אז הרוחות העזות והרוג'ומים לא מותירים מקום לספק.

לתחילת הכתבה

למות בדרך המסע

המשך הטרק - פסטורליות כפרית

הדרך למטה, באופן טבעי, קלה יותר. 45 דקות מהפאס הגענו לאגם קטן, שנראה מרחוק וממנו קדימה על שביל צר, אך ברור. המשכנו בהליכה במשך כשלוש וחצי שעות עד הכפר פאתאקמבה (Patacamba). לאורך הדרך שוב נתקלים במקומיים לבושים במחלצותיהם הססגוניים, מנסים למכור צעיפים או שתיה קלה באדיבות רבה (Inka Cola צהוב, הלהיט המקומי). המקומיים מסבירי פנים מאוד והלב נחמץ לדעת שתוחלת החיים שלהם נמוכה בעשרות אחוזים, לעומת זו של יושבי הערים. זה קורה, מן הסתם, בשל הריחוק, הניתוק וחוסר הנגישות לשירותים רפואיים. כך לדוגמא, הן בכפר ואקאווסי והן בפאתאקמבה, יש בתי ספר יסודיים, אך רק באחרון יש תיכון. נערי ואקאווסי שמבקשים ללמוד בו נאלצים לצאת ביום שני, בשתיים לפנות בוקר, כדי לא לאחר לשיעור הראשון בפאתאקאמבה. שם הם לנים עד סוף השבוע, עד לחזרה הביתה. אין ספק שזה נותן משמעות חדשה למושג "שעת אפס" בבית הספר...

בפאתאקאמבה הכפר יותר "מפותח". יש חשמל, אך הבתים, כמו בכל רחבי האזור, נבנים בלבני בוץ ותבן. לבתים שמארחים אוהלים יש שלט עץ עליו כתוב כך. סמוך למגרש הכדורגל העליון (לא התחתון שנראה למטה, מהשביל) הקמנו אוהל בחצר של הבית השלישי או הרביעי מימין. מסתבר שהבית הוא חלל אחד שמשמש חנות מכולת (טונה, ספגטי, רוטב עגבניות, שתיה קלה וחטיפים) בגודל 4X10 מטר. שליש מהחנות מוסתר על ידי וילון. כאשר החנות נסגרת המקום הופך לבית באמצעות פתיחת הוילון (למחפשים - פני החנות אינם לשביל. המארח, שהעמיד לרשותנו חדר בו נוכל לאכול ובו שירותים מערביים, גר בבית אליו נכנסים ימינה מהשביל המוביל לחצר של בעל החנות). אמנם במקום יש אפילו שרותים מערביים, אך כדי להוריד מים יש למלא דלי מהברז שמצוי בחצר. במקרה הכי גרוע, אפשר להמשיך עוד מספר דקות, ולהקים אוהל מחוץ לכפר. יש מים זורמים בנחל סמוך. בכל מקרה, אחרי הדרך שעשינו, תנאי הלינה לא היו עד כדי כך משמעותיים לאיכות השינה שלנו, ואפילו נביחות הכלבים הלא פוסקות והקור העז, לא הפריעו לנו לישון טוב.

היום השלישי: בבוקר ירדנו מפאתאקאמבה עשר דקות והגענו לדרך כורכר רחבה. מספר דקות אחר כך חצינו גשר ימינה והלכנו בדרך רחבה עד לכפר וולקה, במשך כשעה. במקום לחכות לאיסוף, המשכנו בדרך הכורכר בה נסעו אוטובוסים וכיסו אותנו באבק, פעם אחר פעם. הדרך למטה היתה פסטורלית ושונה: הנחל זרם לצידנו, איכרים חרשו בצמד שוורים ומחרשה בת שן אחת את השדות במורדות ההרים. ילדים נופפו לשלום ומדי פעם נראו בחצרות נשים טוות צמר, עם פלך מאולתר, או שטוו בדים על ידי ישיבה זו מול זו. לכל אחת מוט עץ מקביל וכדורי צמר בצבעים ססגוניים אותם היו משליכות זו לזו, מעבירות מתחת למוט ומעליו וחוזר חלילה. מדי פעם אף נראה מקומי חופר בור בגינה ומוציא עפר לשם הכנת לבנים למטרת הרחבת ביתו.

היה חם ומאובק. כשהתקרבנו לאויאנטאיטמבו והחלו להיראות בתים של ממש (בעיקר משמאל), נפרדנו מהכביש בנקודה בה היו בתים משני עברי הכביש. בעקבות תעלת מים ירדנו שמאלה, בשביל בין בתי הכפר. השביל הוביל אותנו הישר אל מרכז הכפר השוקק. לאחר שלוש שעות וחצי של ירידה אינטנסיבית בוולקה, ולאחר שבמהלך היומיים האחרונים היינו תלויים בטבח שאת כישוריו הקולינאריים רכש, כפי הנראה, במוסך יונדאי מקומי – דגי הפורל (Trucha) הטריים שהגישו לנו במסעדה המקומית, עם צ'יפס אורז וירקות, היו בטעם גן עדן.

לתחילת הכתבה

הערים שבדרך

מאולנטאיטמבו דרכנו היתה ברורה יותר. מתחנת הרכבת לקחנו רכבת (43 דולר) לאגואס-קליינטס, נקודת המוצא לטיפוס למאצ'ו פיצ'ו, שאת הכרטיסים עבורה יש לרכוש מראש. כעבור שעתיים לערך הגענו לאגואס קליינטס. זוהי עיירה שמבוססת כולה על התיירות האינטנסיבית למאצ'ו פיצ'ו. מסעדות, בתי קפה, חנויות ובתי הארחה מכל עבר. כדאי להצטייד בכרטיסים מראש, אם כי אפשר לקנות בקופה למעלה (120 סול). מספרים שיש תור ארוך במיוחד (2,500 מבקרים ביום).

יש אפשרות להגיע לשם דרך ה- Inka Trail, אך אז חובה לעשות זאת בצורה מאורגנת, כולל תשלום דמי כניסה מראש. למעוניינים לצפות בזריחה על ההר, השמש עולה באוגוסט בשעה שבע בערך. ההגעה מהכפר נמשכת בין שעה ורבע לשעתיים. גם כשסוכנות מארגנת מדריך למאצ'ו פיצ'ו, הכוונה היא, כמעט תמיד, שמשייכים אתכם לקבוצה שתפגשו כשכבר תגיעו. עד לשם אתם לבד. הדרך מהכפר פשוטה. הולכים לאורך הנהר ישר, עד לגשר להולכי רגל (שבמקביל אליו גשר לכלי רכב), ואחריו מתחילות המדרגות שאותן עולים מגובה 2,000 מטר ל- 2,400 מטר בראש ההר.

למי שעייף, לא בכושר או סתם למי שלא מתחשק להגיע לראש ההר, רטוב לאחר טיפוס ממושך בחושך ביער העננים, יש אוטובוסים (7 סול) שיקחו אותו למעלה בלי מאמץ. אל תטיילו במאצ'ו פיצ'ו ללא הסבר. הסיפור על גילוי העיר הנעלמת ועברה המסתורי, כמו גם המשמעויות של פרטים מרתקים שונים במקדשים – הופכת את החויה למשהו אחר, ומלמדת איך אינדיאנה ג'ונס בא לעולם.

בעיר פונו (Puno) עצמה אין כה הרבה לראות. ההגעה לאיים הצפים היא חובה ועדיף עם מדריך. ההסברים על ההיסטוריה (מדובר בבני שבט אורו - Uro שהגיעו מפולינזיה), ועל הדינמיקה הפנימית של בניית אי חדש וכיוצא בזה הם מרתקים. טיילנו שם במשך יומיים. המחיר הוא 60-75 סול וכולל שייט, אירוח ולינה בבית מקומי, "מסיבת ריקודים" מקומית בה הולבשנו בבגדים מסורתיים באי Amantani והגעה לאי Tequile.

למרות שלפעמים המסחור באיים הצפים בולט, עדיין זה לא פוגע בחוויה המדהימה של הליכה על אי שעשוי מקנים בעובי מספר מטרים. האופן שאתה מרגיש לפעמים כיצד הרגליים שוקעות הוא חוויה בלתי רגילה. באיים האחרים סיפרה לנו המארחת שעד לפני עשר שנים, אז החלה תנועת תיירים אל האזור, היא לא הכירה כמעט פירות וירקות, בעיקר תפוחי אדמה.

באיים, בגדי התושבים מספרים הרבה על אורח החיים. ב- Tequile כובעי הגברים מספרים אם הגבר נשוי או לא; אדום ולבן – פנוי, אדום ולבן עם פונפון מוצמד – רווק אבל "תפוס", אדום כולו – נשוי. כולם, אגב, עם פונפונים. נשים לובשות צעיפים שחורים מיובאים מספרד – שריד להשפעת הכיבוש הספרדי שנשא עימו השפעות מוריות-מוסלמיות (מוכר?!). אין גירושין, אבל בני הזוג חיים לתקופת נסיון של שנה אצל הורי הגבר ואם מסתדרים – מתחתנים. איך לא חשבו על זה קודם?!

לבוש ססגוני בפרו


העיר אריקיפה (Arikipe) היא בעלת בנייה קולוניאלית מרהיבה ב- Plaza De Armas וסביבותיה. הכיכר הרחבה יפהפיה. בתחנת האוטובוסים ניתן להשאיר תיקים בחלק מהחנויות, תמורת תשלום (2-5 סול לתיק גדול), שירות מעולה, המאפשר לטייל עם התיקים הקטנים. בכיכר המרכזית וברחוב סנטה - קטלינה הסמוך מספר רב של סוכנויות נסיעות, שמוציאות טיולים לקניון קולקה, לתצפית הקונדורים. טיול יום (60-75 סול) מתחיל ביציאה בשעה 02:30-03:00, חובה ללבוש בגדים חמים. "ארוחת בוקר" בשש, עוד שעתיים נסיעה לתצפית על הקונדורים המרחפים מעל לקניון השני בעומקו בעולם (הראשון - לא רחוק משם). צריך מזל וסבלנות לראות את הקונדורים, אבל כשהם כבר מופיעים ומרחפים מעליך זה מחזה יוצא מן הכלל.

בחזור, המסע כולל עצירה במספר עיירות, מרחצאות חמים (5 סול) וארוחת צהרים (20 סול, לא כלול). כדאי לוודא בהזמנת הסיור, שכלול בו גם סיור רגלי של 30-50 דקות לאחר התצפית. חוזרים בערך בשעה חמש. לדברי המדריך, אין הבדל בין טיול יום ליומיים. פשוט "מורחים" את אותם דברים בדיוק. עם זאת, בטיול שלושה ימים יש גם ירידה לקניון, חצייתו והגעה לכפר שרואים מהתצפית. כל היתר – אותו דבר. כרטיסי אוטובוס ניתן וכדאי לקנות בתחנת האוטובוס. יש מבחר חברות ומחירים (לדוגמא, נסיעה לאיקה, בין 60-130 סול, חצי שינה, שינה. רגיל – גם ב- 15 סול אם יש) וגם מספר שעות הנסיעה משתנה מחברה לחברה. בנסיעה עם Cruz Del Sur או Flores יש יתרון שאפשר להשאיר תיקים גדולים בטרמינל כשמטיילים.

בעיר איקה (Ika) אין הרבה אטרקציות וזהו מקום ההורדה של האוטובוס שממשיך ללימה (Lima) לטרמינלים מהם נצא אחר כך, המרחק הוא כעשר דקות הליכה. הדבר היחיד שבזכותו כדאי להגיע לאיקה הוא הלגונה והדיונות (5 סול במונית). שם ניתן לשכור גלשן ומשקפים (5 סול) או להצטרף לנהיגת באגי (40 סול) של שעתיים, כולל גלישה בדיונות. הנסיעה בבאגי מפחידה מאוד ומסוכנת! יש לוודא המצאותן של חגורות בטיחות, כי היו תאונות, פצועים והרוגים, מחד, מצד שני, האדרנלין עולה לרמות מטורפות. בדיונות הרכב עוצר ומאפשר לגלוש (על הבטן, בישיבה או בעמידה) 250 מטרים למטה בדיונה.

היתרון ברכב הוא שלא צריך לעלות כל פעם בחול את כל הדיונה. ניתן לגלוש ליד הלגונה עצמאית, אלא שאז צריך בכל פעם לעלות הכל ברגל. חשוב לקבל נר, להחליק את הגלשן כל פעם מחדש. הנהג שלנו נסע כמו מטורף. כולם כאלה. לנו היה קשה מאד להאט את הנהג עד שאמרנו לו שאם הוא לא נרגע אנחנו פשוט יורדים באמצע הדיונות וחוזרים ברגל.

היציאות עם באגי הן החל מעשר בבוקר, כל שעתיים רק אצל חלק מהסוכנויות. אצל חלקן הנסיעה נמשכת כשעה ואילו אצל אחרים כשעתיים. המחיר הוא זהה. בסופו של דבר, כל הסוכנויות מנקזות את הנוסעים, לאותם רכבים. אנחנו, שהיינו אמורים להמשיך אחר הצהריים ללימה, בחרנו להזמין באגי ב- Casa Del Arena כי המנהל המזוקן בדלפק הציע, כחלק מהעיסקה, שיתן לנו חדר להתקלח אחרי הדיונות. לאור כמויות החול העצומות שאכלתי, באחת ההחלקות על הבטן, המקלחת שאחרי זכתה בקלות בתואר "המקלחת הטובה ביותר בפרו". אגב, יש המון ישראלים במקום. הטרמינלים ללימה (20-25 סול, כל רבע שעה) נמצאים שבע דקות מה- Plaza Del Armas העלובה. 5 שעות נסיעה בשממה, ואתה בעיר מודרנית.

לתחילת הכתבה

סוף המסע - לימה

מודה ומתוודה, העדפנו להישאר במיטה עוד קצת במקום "לחרוש" עוד מוזיאון אחד או שניים (בפרט שבמוזיאון הזהב המעניין גילו המון זיופים). לימה מתעוררת, כמעט תמיד, לאפרוריות וערפל וזה נותן עוד פחות חשק לקום. כריך אבוקדו פה, מיץ פפאיה שם, ועוד דורוס שמנוני, מתוק וטעים ליד ה – Plaza Del Armas, וכוס קפה חיוור אחרון שמזכיר שאין כמו בישראל. מונית לקחה אותנו במסע בן חצי שעה (25-30 סול) לשדה התעופה והתחילה את הדרך הארוכה חזרה הביתה.

לתחילת הכתבה

רוצה לקרוא עוד על פרו? הנה כמה קישורים נוספים שיעניינו אותך:

יעדי הכתבה

סגור
×