מסע לרוחבה של ליטא - הבלטית הפחות מוכרת

על מה אתם חושבים כשאתם שומעים על ליטא? ככל הנראה עולים ברוחכם דימויים סובייטיים, אך כדאי לדעת שהמדינה הבלטית הקטנה מציעה הרבה יותר. כתבתנו יצאה לסיור בליטא והופתעה לגלות עיר בירה יפהפייה, אתרי תיירות מעניינים ואפילו דיונת חול, במקום בו לא הייתם מצפים למצוא אותה כלל.
אביטל ישראל - מערכת אתר למטייל
|
מפה
תמונה ראשית עבור: מסע לרוחבה של ליטא  - הבלטית הפחות מוכרת
© אביטל ישראל

אז מה איבדתי בליטא?

אני מודה שלא הכנתי שיעורי בית בטרם הגיעי לליטא. המחשבות היחידות שעלו בדעתי כאשר שם המדינה הוזכר בפני הן: שואה (כי ככה זה במזרח אירופה), קומוניזם (כי ככה זה במזרח אירופה), כדורסל (כי ככה זה כשיש הרבה חברים בנים) והגאון מווילנה (שלא לגמרי היה ברור לי מי הוא). כך שלא בדיוק ידעתי איך לענות לשאלה שנזרקה אלי מכל עבר כשהודעתי שאני מתעתדת לטוס אל המדינה הבלטית הקטנה, שהיא "מה איבדת בליטא"?

אז לא באמת איבדתי שם כלום, אבל מצאתי מדינה נעימה ושטוחה להפליא, עם נופים ירוקים, מבנים עתיקים, מבצרים ואגמים. מדינה עם עיר בירה יפהפיה, שמנסה בכל כוחה להיות קוסמופוליטית, אך מחיריה הזולים מסגירים אותה כחדשה בנוף הבינלאומי. מדינה שמתגאה מאוד במרבצי הענבר הענפים בה ובאופן תמוה, גם בכך שהיא המדינה האירופאית האחרונה שזנחה אלים פגאניים לטובת הנצרות. מדינה עם היסטוריה קשה ועקובה מדם, שהדיה מורגשים עד היום. אך יותר מכל, מדינה עם הרבה מאוד פוטנציאל, שמתחיל להתממש לאיטו ובעוד מספר שנים כנראה אף יגשים אותו ויאפשר גם תשתית תיירות טובה ונוחה. האם עדיף שהמדינה תהיה לא מתויירת ואותנטית, או שמא כדאי שתתקדם אל עבר המאה העשרים ואחת ותהווה תחרות של ממש לפראג או לבודפשט? לא ברור כל כך עדיין...

התמונה שעלתה בעקיצה - וילנה. צילום: אביטל ישראל

וילנה: לא סובייטית כמו שחשבתם

עם הגיעי לווילנה (Vilnius) הופתעתי, שכן גיליתי עיר יפה שלא ציפיתי כמותה. הציפייה לבניינים בסגנון סובייטי, אפרוריים, מלבניים וחסרי ייחוד התבדתה מהר מאוד, כאשר התגלה שמרכזה יפה ומטופח, אזור התעשייה מרשים ומודרני ושכונותיה הרחוקות יותר, שמעבר לנהר, כוללות בתים פרטיים קטנים מעץ ורחובות צרים ופרחוניים. בנוסף, התמזל מזלנו להגיע אל העיר ביום שבת בספטמבר, כך שזכינו להשתתף בחגיגות יום הבירה הלאומי, שכולל שווקים עם מגוון דוכני בגדים, אוכל, חפצי נוי ומזכרות וגם שלל מופעי מוזיקה ורחוב מעניינים. יום שבת הוא יום החתונות במדינה, כך שכמעט בכל פינה שעברנו נתקלנו בחתן וכלה מצטלמים או מקבלים אורחים, כיוון שחתונות ליטאיות מתפרשות על פני יום שלם.

אך גם אם לא יוצא לכם להגיע בדיוק אז לווילנה, העיר שווה ביקור, ולו רק בזכות הבתוליות התיירותית שלה. הדרך הטובה ביותר להתוודע אליה היא פשוט לשוטט בין רחובותיה הצרים, המדרחובים שבאזורים המרכזיים, גדות הנהר והכנסיות הרבות הפזורות בעיר. בנוסף, תוכלו לבקר בשוק העירוני העתיק המקורה (Halės Turgavietė, אתר: www.halesturgaviete.lt), המציע הכל – החל מבננות גמדיות וכלה בגרביים ומומלץ גם לבדוק את הדוכנים שמחוץ לשוק עצמו, המכילים את תוצרתם העצמית של הרוכלים. השוק פתוח בימים שלישי עד שבת בשעות 7:00-18:00, ובימי שבת ב-7:00-15:00. לא רחוק משם, נמצא שער השחר (Aušros Vartai) , שכל העובר בו מבורך על ידי הבתולה מריה (כן, גם הלא-נוצרים) ואם תעמדו שם מספיק זמן, תוכלו ממש לצפות באנשים העוברים דרכו, עוצרים, מסתובבים ומצטלבים בפני האיקונה שלה, המוצבת על השער, בטרם ימשיכו בדרכם.

בהמשך, לאורך הנהר, תוכלו גם לעלות לגבעה, שבשביליה פזורים ספסלים הפונים לנוף העיר ההולך ונפרש תחתיכם, ככל שממשיכים בעלייה, שמסתיימת במגדל גדימינאס (Gedimino Pilies Bokštas), שבראשו תצפית 360 מעלות מרהיבה של כל האזור והנהר (זהירות מהצרעות הרבות בראש המבצר - הן מכאיבות מאוד, בעיקר אם נשענים עליהן בטעות תוך כדי התלהבות מהנוף). בנוסף, תוכלו למצוא בעיר שלל מוזיאונים וגלריות, אך גם פסלים ברחוב, בתי אחוזה, ארמונות וגם בניינים חסרי חשיבות, אך בעלי ארכיטקטורה מעניינת.

בשנים האחרונות, וילנה מנסה למצב את עצמה כעיר בילויים, והשמועה אומרת שהיא מאיימת להחליף את פראג כיעד מועדף למסיבות רווקים בריטיים. ברחבי העיר חבויים מגוון בארים ופאבים בסגנונות ובגדלים שונים (ואסור לעשן בהם!), כך שבין אם אתם חובבי ספורט, מוזיקה רועשת, צעירים פרועים או ערב שקט בבר יין – תוכלו למצוא את מבוקשכם בעיר. המילה "חבויים" נבחרה בכוונה, כיוון שברחוב הראשי עלול להיות קשה למצוא מקום פתוח בשעות הלילה המאוחרות (אחרי 23:00), כך שכדאי לנסות לשוטט באחד הרחובות היוצאים ממנו ולאתר מקום טוב לשבת בו.

במרכז העיר יש גם שלל מסעדות בסגנונות שונים, הפונות לקהלים שונים ומעט מאוד רשתות מזון בינלאומיות. התפריט הליטאי הוא ברובו מזרח אירופאי (בשר שומני, המון תפוחי אדמה וכדומה), בשילוב עם פירות ים ודגים טריים, אך גם מושפע רבות מיהדות אשכנז, כך שתוכלו למצוא גם מאכלים מוכרים (גם אם לא כשרים) במסעדות רבות. בנוסף, חובבי הקימל שביניכם ישמחו לגלות שתוכלו למצוא אותו כמעט בכל מנה (כולל קינוח). מי שמחפש חוויית אוכל יוצאת דופן, יכול לבקר ב-Lokys (אתר: www.lokys.lt, כתובת: Stiklių str. 8/10), שנמצאת במרתף באווירה עתיקה ומציעה תפריט על טהרת הצייד (כולל בשר בונה!). אמנם לא מדובר בחוויה אותנטית ביותר שתוכלו למצוא בעיר (ככל הנראה המקומיים היחידים שתמצאו בה הם המלצרים), אך זו אכן חוויה מיוחדת. קחו בחשבון, שבכל מקום שתבחרו לאכול, בין אם הוא זול או יקר, יוקרתי או פשוט, השירות יהיה חייכני, אך לא המהיר ביותר בעולם (ארוחה אחת יכולה לארוך שעה וחצי ויותר).

זהירות - בקינוח היפה חבוי גם קימל! צילום: אביטל ישראל

אחת הגאוות הגדולות של המדינה, היא מרבצי הענבר הנמצאים לחופה והמקומיים ישמחו להמליץ לכם לקנות רק בחנויות "אמיתיות", בהן אפשר לקבל תעודה המאשרת את אמיתות הענבר ולא בדוכנים ברחוב, בהם הענבר פחות איכותי, אך זול. בחנויות שתמצאו כמעט בכל קרן רחוב, תוכלו למצוא שלל תכשיטים וחפצי נוי משובצים ענבר, אך גם קניות מעניינות יותר, כמו משקאות המכילים ענבר ויש מקומות שתוכלו גם לקבל מסאז' ענבר.

אם אומנות, נופים ומסעדות הם לא כוס תה הענבר שלכם, תמיד תוכלו לכלות ימיכם במסעות שופינג מטורפים. בין שלל החנויות הפזורות ברחבי העיר, תוכלו למצוא גם רשתות בגדים גדולות ומותגים, שיתרונן הגדול הוא המחירים. נדמה שהכל זול בצורה יוצאת דופן בליטא (גם כאשר מדובר ברשתות בינלאומיות מוכרות!), כך שזהו יעד חובה לאוהבי הקניות באשר הם ולאוהבי הענבר בפרט.

כלומר, מי שמחפש בירה אירופאית לא רחוקה מדי, זולה מאוד ופחות מתויירת – ימצא את מבוקשו בווילנה. כדאי לקפוץ אליה לסוף שבוע של קניות וטיולים. רק אל תשכחו להחליף כסף קודם, כי בשבת ובראשון כל הצ'יינג'ים סגורים.

הצבע האדום בדגל

אז כיף, זול, מעניין ונחמד בעיר היפה, אך מקור המשיכה העיקרי של התיירים הישראלים אליה ואל ליטא בכלל הוא הפן היהודי בה. עיקר התיירות הישראלית אל ליטא נעשית במסגרת טיולי שורשים, במטרה לחפש את עיירת המקור של המשפחה ואת הבית בו הם/סבא/דודה שלהם גדלו או, לחלופין, את קברי משפחותיהם ויקיריהם.

כאמור, הפס התחתון בדגל הלאומי מסמל את דם קורבנות המדינה ויש התעסקות רבה סביב נושא זה ברחביה, בעיקר באזור וילנה. כך שברחבי המדינה יש אנדרטאות, בתי קברות ומוזיאונים העוסקים במלחמות, בשלטון הקומוניסטי ואפילו בשואה. כך שסבלי ההיסטוריה הליטאית מתועדים היטב במדינה.

כשיהדות ליטא היתה בשיאה, וילנה נודעה כ"ירושלים הצפונית", כיוון שנמצאו בה עשרות ישיבות ובתי כנסת. עד תקופת מלחמת העולם השניה הקהילה התפתחה ושגשגה, אך רובה הושמדה ועם סיומה נותרו בה כשבעה אחוזים מהקהילה המקורית. כיום, ניתן עדיין למצוא את הרובע היהודי על בתיו המקוריים בלב העיר העתיקה. במהלך המלחמה, הרובע כולו גודר בשלמותו והפך לגטו, ולמרות שכיום אינו יהודי, עוד ניתן למצוא באזור מספר בתים בעלי קונוטציה יהודית-היסטורית ובתי כנסת.

מוזיאון הגאון מווילנה, הידוע גם כ"מוזיאון הסובלנות" (Valstybinis Vilniaus Gaono žydų muziejus) מתעד את ההיסטוריה ואת קורותיה של הקהילה היהודית במדינה, כולל ההשמדה ההמונית שספגה, במטרה להעביר אותה למקומיים, בעיקר לילדי בתי הספר. כיוון שכך, נראה שהמדריכה הנחמדה (והלא-יהודיה) שהעבירה לנו את הסיור לא מורגלת, ככל הנראה, בהתעסקות עם ישראלים ויהודים, שמכירים את ההיסטוריה של עמם והותקלה לא אחת בשאלות של מי מחברי הקבוצה. לבסוף היא הודתה, שחלק גדול מהצעירים הליטאים כלל לא מבינים את חשיבות הנושא, כיוון שכיום נותרו מעט מאוד יהודים בליטא על כן "איך אפשר ללמוד להיות לא אנטישמי כאשר לא נתקלים ביהודים כלל?". עם זאת, בין חפצי הנוי, הקישוטים, הפסלונים והאומנות היהודית שאפשר למצוא במוזיאון, האזור המעניין והמצמרר ביותר בו הוא החלל להנצחת הילדים הרבים שנרצחו, בו תוכלו לראות תמונות, לקרוא סיפורי חיים ואף להניח אבן בחלל מיוחד לזכרם.

החדר המצמרר יותר במוזיאון הגאון מווילנה. צילום: אביטל ישראל

באופן הגיוני, מוזיאון זה, שמחנך לסובלנות ולתולדות העם היהודי בליטא גם אחראי על האתר בפונאר (Paneriai), שנמצא קילומטרים ספורים בלבד מווילנה. לדברי מארק זינגריס (Markas Zingeris), דירקטור המוזיאון ואדם מרשים ומעניין בפני עצמו, "הרעיון הוא שאנשים יתרשמו מהביקור במוזיאון וכתוצאה מכך ייסעו לבקר בפונאר". האתר בפונאר מכיל שבילי הליכה בין עצים גבוהים ומרשימים, שיחד עם שטחיו הנרחבים המוריקים, היה יכול להוות יעד אידיאלי לפיקניקים ולליקוט פירות יער ופטריות. ואכן, בתחילת המאה הקודמת, פונאר שמשה את המקומיים לפעולות אלה בדיוק והיוותה יעד נופש פופולארי לתושבי וילנה והאזור.

אך בשנת 1941 הפך המקום לזירת רצח המוני. כמאה אלף אנשים, רובם המכריע יהודים, אך חלקם גם אסירים סובייטים ופולנים נטבחו בשיטתיות על ידי הנאצים ומשתפי הפעולה הליטאים. האווירה הפסטורלית והנוף השליו שחזר לשרור במקום מזעזע במיוחד, בגלל הידיעה שהדשא הירקרק המכסה בימינו את הבורות גדל, למעשה, על שרידיהם של רבבות אנשים. בכניסה לאזור יש אנדרטאות לזכרם.

עם כל חוסר הצדק והאכזריות כלפי היהודים הליטאיים, גם המקומיים רוו את מנת חלקם בשפיכות דמים. מוזיאון ה-KGB בווילנה (אתר: www.muziejai.lt), שמסדרונותיו החשוכים והחנוקים עומדים בניגוד חד למרחבים הפתוחים והמוריקים של פונאר, צופן בחובו סיפורי אימה לא פחות מזעזעים. במהלך שנות השלטון הסובייטי בליטא, התנהלו במרתף זה חקירות כה אלימות וברוטליות, שזקני העיר מזדרזים לעבור על פני הבניין ולא מישירים אליו מבט אפילו בימינו.

במסדרון צר וחשוך חולפים על פני תאים שונים, שחלקם שימשו גם למגורי האסירים וחלקם רק לסחיטת וידויים. גם במבט חטוף על תאים קטנים ואפלים, עם רהיטים פשוטים (או בכלל לא), קירות מתקלפים ורצפות חשופות אפשר רק לדמיין (אבל רצוי שלא) מה עבר על האנשים שהוחזקו בהם. הסיור עובר על פני השירותים, חדרי האסירים, מתקני העינויים וחדר ההוצאה להורג הפשוט, אך חכם בצורה מצמררת. בתום הסיור, שמחתי לצאת אל האוויר הפתוח, כיוון שהתאים, שצרחות המעונים בהם החלו להדהד באוזניי (גם אלה החסינים לרעש!) החלו לסגור עלי.

פלנגה: העיירה עם הטיילת שמאונכת לחוף

למחרת, אחרי יומיים בווילנה, נסענו כשש שעות מערבה אל עבר חוף הים הבלטי ועיירת הנופש המפורסמת פלנגה (Palanga). הדרך אל החוף היתה צבועה ברובה בגוונים שונים של ירוק, שהתעצמו בזכות השמיים הכחולים ומזג האוויר המושלם. קילומטרים על קילומטרים של שדות פתוחים, יערות עבותים ואגמים חלפו על פנינו דרך החלון, בדרכינו הארוכה אל עבר הים. האטרקציה המרכזית בעיירה הקטנה פלנגה היא, כמובן, רצועת החוף הצהובה, התחומה מצידה האחד בדיונות סחופות רוח ומצידה השני במים הכחולים-כהים של הים הבלטי הקר. הדרך לים עוברת דרך טיילת רחבה, שבשונה מרוב עיירות החוף שנתקלתי בהן, מאונכת לים (ולא עוברת לאורכו), בגלל האיסור לבנות ישירות על החול (על מנת להגן על הדיונות).

הטיילת רצופה ביתנים זהים של מזכרות בייצור המוני, בתי קפה ומסעדות תיירותיות, שתוספות הבנייה והעיצוב המצועצע בהם מסתירים מעין את הארכיטקטורה המסורתית, היפה למדי, של המבנים המקוריים. "אנחנו, המקומיים, לא כל כך אוהבים את עיצוב הקיטש שרווח בטיילת לאחרונה", אמרה המדריכה המקומית, שליוותה אותנו בנבכי העיירה, "כיוון שלדעתנו זה עזר להפחית מהקסם המקורי של המקום, אך התיירים נוהרים לכאן בהמוניהם מדי קיץ והעיצוב והאווירה הוא מה שמושך אותם לאזור".

ואכן, פלנגה היא עיירת החוף הפופולארית ביותר בליטא ובכל שנה מאות ואלפי אנשים גודשים את רחובותיה הצרים ואת החוף הארוך וצובאים על דוכני המדרחוב ועל מתקני הילדים הפזורים לאורכו. אנחנו הגענו רק מעט אחרי שעונת התיירים הסתיימה, כך שהיתה ממש אווירת "ביניים" בטיילת ועל החוף: למרות שהעיירה לא היתה ריקה מאדם לחלוטין, והיתה תנועה ערה יחסית של תיירים בטיילת, בעיקר של מבוגרים ומשפחות עם ילדים קטנים מאוד, דוכנים רבים נסגרו זה מכבר ורוב אטרקציות הילדים עמדו דוממים ומיותמים.

הלוואי וגם החופים אצלינו היו ריקים כמו בפלנגה. צילום: אביטל ישראל

התנועה בחוף היתה דלילה יותר, בעיקר לאורך מזח העץ, המזדקר אל תוך המים, ועל החול הסמוך למים. יכולנו להבחין באמיצים ספורים בלבד בתוך המים, שהטמפרטורה בהם עמדה באותו היום על כ-17 מעלות. עם זאת, היה אפשר בקלות לדמיין את השדרה העמוסה לעייפה באנשים הקונים בה מזכרות, מלקקים גלידה ומטיילים בהנאה במהלך העונה בקיץ (ובחגים), אך גם להבין כיצד העיירה הופכת מדי שנה בחורף לעיירת רפאים מוחלטת, בחורף הליטאי הקפוא.

שוטטנו קצת ברחובות העיירה, שרצופה שורות-שורות של בתים נמוכים עם עיטורים מקומיים מעניינים ואף טיילנו בפארק הבוטאני הגדול. הפארק הוא גאוותה השנייה של העיירה, שכן הוא הריאה הירוקה שלה, שמכילה מעל מאה סוגי פרחים, עצים וצמחים, אינספור פסלים וגם בריכות ברווזים קטנות. בעבר, רופאים רשמו לחוליהם טיול בפארק כחלק מהטיפול בהם, ואכן, הירוק הפסטורלי המקיף את שבילי ההליכה הרבים משרה את הרוגע והשלווה שהרופאים התכוונו אליהם. במרכז הפארק תוכלו למצוא בית אחוזה גדול (שנמצא כרגע בשיפוצים), המכיל כיום את מוזיאון הענבר המקומי.

  • אתר: www.pgm.lt
  • כתובת: 15 Vytauto Street

הוצאה מהקשרה: דיונת חול ענקית בים הבלטי

אחרי הסיור הנינוח בעיר, חזרנו כולנו לאוטובוס ושמנו פעמינו אל עבר רצועת החוף הצרה, היוצרת את לשון היבשה ה-Curonian Spit, המפרידה בין הים הבלטי ולגונת קורוניאן. זוהי בעצם דיונת חול ענקית, השייכת בצידה הצפוני לליטא ובצידה הדרומי למובלעת הרוסית קלינינגרד (Kaliningrad), שבעצמה יוצרת את הלגונה, בכך שהיא תוחמת אותה ממערב ו"סוגרת" אותה בפנים. הדרך הפופולארית ביותר להגיע אל שמורת הטבע הגדולה, המאגדת בתוכה את כל לשון היבשה (לפחות בצד הליטאי), היא באמצעות מעבורת תכופה, שהשייט בה אורך כעשר דקות. עשר דקות אלה שימשו את המדריכה שלנו לספר, כי במהלך השלטון הקומוניסטי, הכניסה לאי הותרה רק לעשירים, לאמנים ולמפורסמים אחרים ורק עם עצמאות ליטא, בתחילת שנות התשעים, נפתח המעבר גם ל"פשוטי עם" שכמונו.

הכביש בו נסענו גובל משני צדדיו בעצים תמירים ומוריקים, שנשתלו על ידי המקומיים והממשלה על מנת למנוע את "בריחת" החול של הדיונה שעליה נסענו. לשון היבשה אמנם עשויה להיות צרה מאוד בצד הרוסי (כ-400 מטרים בלבד), אך בצד הליטאי היא רחבה יותר (כארבע ק"מ) ולכן עלינו לתצפית בגובה כ-50 מטרים (כן, זה גבוה בשביל ליטא השטוחה, וזה הספיק בהחלט). מגובה זה יכולנו ליהנות מנוף 360 מעלות של כל האזור, כשמצד אחד יכולנו לצפות בשמש השוקעת לאיטה מעל הים וגם את השמיים מתכהים ומאפירים בצד של האגם, כשממרחק ניתן להבחין ביבשה המרכזית של ליטא. גם הנוף של הדיונה עצמה יוצא דופן, שכן חלקו הגדול הוא יער עבות, שפשוט מסתיים בפתאומיות והופך לשטחי חול נרחבים, שלא מצפים למצוא באזורים אלה של העולם.

דיונה באמצע הים הבלטי! צילום: יותם קרמר

נידה: עיירת חוף שקופאת בחורף

הזמן דחק ועל כן הזדרזנו אל עבר נידה (Nida), עיירה קטנה לגדת אגם קורוניאן, ממש כמעט על הגבול עם קלינינגרד. הגענו אל האזור ממש לקראת השקיעה, וניצלנו את האור האדמדם המיוחד, המאפיין את השעה על מנת לשחרר את הצלמים שבנו ולתעד את האגם, הצמחייה, הקורמוראנים והסירות שמאכלסות אותו. בניגוד לפלנגה, שהתכנון התיירותי בה מורגש בכל הווייתה, נידה משרה אווירה מנומנמת יותר. אמנם בשיא הקיץ גם פה תמצאו אין ספור תיירים, בעיקר אירופאים, אך מחוץ לעונה תתקלו במעט מאוד תיירים, אטרקציות או חנויות פתוחות ומחפשי החוויה המקומית ה"אותנטית" יותר יימצאו כאן את מבוקשם, בשיטוט בין בתי העיירה הקטנים והכחולים ובצפייה בחייהם הפשוטים של האנשים, שחלקם הגדול דייגים.

נידה הייתה בעברה מושבת אומנים בולטת, שהיוותה השראה עבור אנשי רוח ואומנות רבים מרחבי אירופה, ביניהם גם תומאס מאן (שאף בנה בה בהמשך בית קיץ, שכיום היא מוזיאון המנציח אותו) וזיגמונד פרויד. חלק מבתי המלון עוד מתהדרים באוסף ציורים מקורי, שכן פעמים רבות קיבלו אותם כתשלום על השהות בהם.

בדומה לערים ולעיירות אחרות, גם נידה מכילה מוזיאון ענבר קטנטן ונחמד (אתר: www.ambergallery.lt). ההסבר הקצר שתקבלו במקום יספר לכם שמקור הענברים שמתגלים בחוף המקומי הוא בכלל בסקנדינביה, בה השרף שקפא והתאבן נסחף עם השלג אל הים הבלטי והגלים "משיטים" אותו אל עבר חופי ליטא והמדינות השכנות. במוזיאון תוכלו לראות גושי ענבר גדולים, קלים להפליא, בצבעים שונים, חלקם עם חרקים לכודים בתוכם (פארק היורה מישהו?), אך גם שלל תכשיטים בעיצובים של אומנים מקומיים, במגוון חיתוכים ושיבוצים ובמחירים זולים בהרבה מבמקומות אחרים. המגוון היה כה רחב והמחירים כה מושכים, עד שכל נשות הקבוצה יצאו משם עם לפחות פריט אחד.

נידה בזריחה. צילום: אביטל ישראל

למרות שככל הנראה, נידה שוקקת חיים בקיץ, מחוץ לעונה כדאי להגיע פשוט על מנת ליהנות מהשקט. אמנם לאורך כל השנה ניתן לשוט באגם הרדוד (3.6 מטרים בחלקו העמוק ביותר!), אך כדאי לצאת לשייט במזג אוויר רגוע ובהיר, כיוון שאז אפשר ליהנות מהחוויה המיוחדת שבלשוט בסירה בעלת קרקעית שטוחה וליהנות מהנוף של הדיונות מהצד של המים ומנופי רוסיה שבאופק. בימים גשומים או סוערים פחות מעניין להגיע אליו, מפני שאז הראות מוגבלת והסירה "סתמית" יותר.

מנגד, כדאי להגיע אל האגם בשיא החורף, כי אז הוא קופא כולו, ואפשר ממש ללכת עליו מצידו האחד לשני, לדוג דרך הקרח, להחליק עליו ועוד. בניגוד לסוף השבוע, בנידה מזג האוויר הפסיק להאיר לנו פנים והפך אפור, קודר וגשום, כך שכשסיימנו עם השייט, כבר היינו כולנו ספוגים במים לחלוטין ולמרבה השעשוע, המסעדה שנבחרה לארוחת צהריים נקראה Pastoga ובעברית – בית מחסה (כתובת: Kuverto g. 2, Neringa). הוגש לנו אוכל מקומי אותנטי, שבאופן מפליא (או שלא כל כך?) דומה לאוכל יהודי-אשכנזי. בתפריט היה בורשט חם ומחמם, לאטקעס, קיגל ועוד כהנה וכהנה מטעמים אשכנזיים טיפוסיים ("בדיוק כמו של אמא/סבתא שלי" נשמע מכל עבר השולחן, מלבדי, שהמטבח האשכנזי נעדר מהמטבח הפרטי שלנו). עם זאת, המנות המוכרות היו בדיוק מה שכולם היו צריכים בשביל לאגור כוחות ולצאת שוב אל עבר הגשם והמשך הטיול.

טיול אגדות ומכשפות בגשם

בדרך החוצה מלשון היבשה, עצרנו לטיול קצרצר ב"גבעת המכשפות" (Raganų Kalnas), בה יש שביל מעגלי, הרצוף בפסלי עץ של מכשפים, שדים ודמויות מסיפורי עם ליטאיים. למרות שחלק מהדמויות מגולפות בצורה מפורטת, מרשימה ולעיתים אף מצמררת כראוי, הטיול עלול לאבד מקסמו ללא הסברים על הדמויות הניצבות מולכם, ואין שלטים המספרים את סיפורן. כך שלאחר זמן מה, הטיול עלול להפוך למייגע למי שאינו מלווה בקטנטנים, שהם ככל הנראה, קהל היעד המרכזי של המקום. כאשר יורד גשם שוטף (כמו במקרה שלנו), הקסם פג מהר יחסית ואם אתם מתעקשים לראות במה מדובר – אפשר פשוט לקפוץ ולהתרשם משניים-שלושה פסלים ולחזור לתחילת המסלול, במקום להשלים את המעגל.

עם תום סיום המסלול הגשום, רצנו כולנו בחזרה אל האוטובוס והתחלנו את דרכינו הארוכה בחזרה אל עבר פנים המדינה והבירה. בדרכינו חולפים על פני אותם הנופים, שהפעם נצבעו בגוונים אפרפרים ופחות בוהקים, הודות למזג האוויר והשעה ההולכת ומתאחרת. בעודנו מתייבשים בתוך האוטובוס החמים, כל אחד מאיתנו הרהר לעצמו על הימים האחרונים והחוויות המיוחדות שעברנו במדינה הבלטית, עם נופיה הירוקים (בדרך כלל), תושביה המעטים, אך היפים בצורה יוצאת דופן, ההיסטוריה הקשה ומרבצי הענבר. ליטא עוד מתאוששת מתלאות העבר שלה ומנסה להשתקם ולהתבסס כמדינה תיירותית לכל דבר – יתרון או חיסרון? תחליטו אתם.



לתחילת הכתבה

הכותבת היתה אורחת של לשכת התיירות הליטאית.


מתכננים טיול בליטא? הקישורים הבאים עשויים לעניין אתכם:

יעדי הכתבה

הזמנת חופשה לוילנה

הזמנת מלון השוואה בין מאות אתרים ברחבי העולם הזמנת טיסה כל האתרים המובילים במקום אחד ביטוח נסיעות דרך למטייל יוצאים לחו"ל בראש שקט
סגור
0
×