טיול בנפאל - טיפוס על האיילנד פיק

טיפוס על האוורסט הוא גולת הכותרת בטיפוס ההרים של נפאל, אך גם בסביבתו של ההר הגבוה בעולם יש פסגות שממתינות לכיבוש. האיילנד פיק היא אחת מהן. בסיפור המסע שלפניכם מתואר המסלול עד לפסגת ההר, שמתבצע בגובה עצום ובתנאי מחסור בחמצן וקור קיצוני ומבטיח נופים עוצרי נשימה ותחושת סיפוק אדירה.
ליאור אביבי
|
תמונה ראשית עבור: טיול בנפאל - טיפוס על האיילנד פיק
© עודד שרף

ארגון הטרק לאיילנד פיק

הנסיון שלי בטיפוס היה קטן. לפני כן טיפסתי קצת בדרום אמריקה, ולמדתי את בסיס טכניקות הטיפוס וההליכה בשלג, אבל הדברים שניסיתי היו בדיחה לעומת ההר הזה: ה-Island Peak. כמובן שהכל יחסי: בנפאל הוא נחשב אחד ההרים הקלים לטיפוס. ההר ממוקם 10 ק"מ דרום-מזרח מהאוורסט, ושמו מעיד עליו הרבה. בעוד כל ההרים סביבו הם חלק מרכס, האיילנד פיק ניצב בודד, כאי של שלג במדבר שסביבו (רוב סוגי הצמחיה לא מסוגלים לחיות בגבהים הללו והאדמה די צחיחה) ופה גם סוד הקסם שלו. לכל מקום שתביטו מהפסגה תראו עוד ועוד פסגות, חלק שפיציות, חלק עגולות, וכולן מדהימות. את הטיפוס סגרתי דרך סוכנות מעולה שיושבת בקטמנדו (Himalayan RST Expeditions), קומה מתחת למשרדי סוויסה המפורסמים. הדיל היה ל-5 ימים, הכוללים הדרכה, ציוד, לינה וטבח. היות והגעתי בסוף העונה הייתי לבד עם מדריך. למרות שהיו חסרים לי אנשי שיחה, ידעתי שארוויח הרבה בטיפוס ולימוד "פרטי".

איילנד פיק, נפאל, צילום: ליאור אביבי


המחיר: יקר, בעיקר למי שלא תכנן את זה מראש. הסוכנות נותנת מחיר ראשוני של 800 דולר (מה שמשלמים האירופאים והאמריקאים), ומחיר מוזל של 700 דולר לישראלים. היות והבטחתי להם לא לספר כמה שילמתי, רק אציין ששילמתי מחיר נמוך יותר. עשיתי סקר שוק ועברתי המון סוכנויות. לא ראיתי עוד סוכנות אחת כה מקצועית ומאורגנת, שמציעה כל כך הרבה, אך במחיר זהה לכל השאר. בעוד שחברות אחרות מציעות בין דקות ספורות ליום הדרכה בודד, הסוכנות נותנת יומיים איכותיים מאוד. הגעתי לטיפוס כחלק מטרק של חודש באזור האוורסט. 25 ימי הליכה, ועוד 5 ימים הקשורים לטיפוס. הגעתי ביום ה-23 לטרק לכפר צ'וקונג, הקרוב ביותר להר, שם אישן בלילות הקרובים, ושם ארכוש מיומנויות שיעזרו לי להתמודד עם ההר. מאחורי מעל ל-40 ימי טרק בהימלאיה, אני בכושר מעולה ומאוקלם מאוד לגבהים. פגשתי בערב את המדריך שלי. קאז'י, בן שרפה מקומי שחי כל חייו בגבהים של 3,000 מטרים. כל עונה הוא מתפקד כמדריך טיפוס (חודש וחצי-חודשיים באביב, ועוד זמן דומה בעונת הסתיו). באמתחתו שני טיפוסים על האוורסט, וחמש פעמים טיפוס על הפומורי (Pumori), שנחשב לאחד ההרים הקשים בעולם, כשבדרך הוא ניצל מחמש מפולות. זו תהיה הפעם השישית שלו על הר מעל 6,000 מטרים בעונה הנוכחית. קיצר, הבחור רציני.

לתחילת הכתבה 

ימי הדרכה לקראת הטיפוס

בימים השני והשלישי יצאנו לימי הדרכה. הלכנו בערך שעה מהכפר עם כל ציוד הטיפוס על הגב (כולל אוכל, שתיה וביגוד חם, כ-15 קילו), למפל מים קפוא בגובה 80 מטרים ובזויות משתנות, בו אלמד ואשפר את טכניקות הטיפוס. המדריך כיסה כמעט כל מה שמתחיל צריך לדעת. החל בקביעת עיגונים, דרך "טופ-רופ" וכלה בהובלה אלפינית. למדתי המון. אבל בעיקר, היה פשוט אדיר! הקרח היה מעולה, וגרזני הקרח והקרמפונז (נעלי "מסמרים" מיוחדות לקרח) חדרו אותו ושחררו ריקושטים של קרח לכל עבר. אחרי שלוש שעות טיפוס וגלישה הייתי סחוט. לא קל לטפס בגובה של 5,100 מטרים, וזה רק החימום לטיפוס.

הלילות היו נוראיים. ישנתי באוהל ורציתי למות. יש לי שק"ש מעולה, לפחות לטמפרטורה של עד 7-. הבעיה היא שבלילות מזג האוויר היה קרוב יותר ל-20-. לקחתי גם פנימית פליז שאמורה להוסיף עוד 5 מעלות, ולבשתי את כל הבגדים שלי הכוללים מעיל פוך, ועדיין לא הצלחתי לישון יותר מ-20 דקות ברצף לפני שקפאו לי הפנים, והייתי חייב לחמם אותם. עברו עליי שלושה לילות מהגהינום. למרות שלא ישנתי טוב, הייתי מלא אנרגיה במהלך היום. כנראה בגלל האדרנלין והריגוש.

ביום הרביעי בעיקר נחתי באוהל, וניסיתי להחזיר שעות שינה לאחר שהשמש עלתה וחיממה את האוהל (עד לכדי 20 מעלות בפנים). בשעות הצהריים הלכנו צפונה כשעתיים-שלוש עד לבייס קמפ של האיילנד פיק, אותו מחנה בסיס ממנו מתחילים את הטיפוס, הממוקם בגובה של 5,100 מטרים. יש מחנה נוסף הגבוה ב-400 מטרים הנקרא High Camp. חלק מהאנשים מוסיפים עוד יום, בו הם עולים עד אליו, מבלים שם את היום ועולים למחרת אל הפסגה. המהלך לא נראה חיוני, היות והוא במרחק של שעה טיפוס והרוחות שם ידועות לשמצה. בבייס קמפ פגשתי את יאני היווני, ואת המדריך שלו. קאז'י והמדריך הנוסף מכירים ואף חברים, ואיחדנו כוחות ב"פוש" לפסגה.

לתחילת הכתבה

יוצאים לטפס לאור ירח

הלילה לא סבלתי מקור, בעיקר כי כמעט ולא ישנתי. ב-19:30 סיימנו ארוחת ערב מלאת פחמימות ופרשנו לאוהלים. בין אם זה הגבהים, הקור או האדרנלין, לא נרדמתי לפני 22:00, לשינה טרופה עד חצות, כשהגיעה ההשכמה והתחלתי להתארגן. לא קשה לדמיין את הקור השורר בלילה נטול עננים בגבהים הללו. שתיתי המון תה, אכלתי ארוחת בוקר והתארגנתי ליציאה. לבשתי שני זוגות גרביים, נעלי טרקים, מכנס גורטקס, חולצה תרמית, מעיל פוך, 2 זוגות כפפות, חמצוואר וכובע גרב. שאר הציוד היה בתיק. התחלנו ללכת קצת אחרי השעה 01:00. מטרת ההליכה בחושך היא לקבל תנאי שלג וקרח אופטימלים. כשהשמש עולה היא מחממת ומרככת את השלג, שהופך למסוכן.

לפנינו 1,100 מטרים אנכיים עד לפסגה. רובם בחושך. למרות הירח המלא, המדריך התעקש שלפחות אחד מאיתנו יפעיל פנס ראש. אני התנדבתי. התחלנו בחלק הראשון של העליה, עד לגובה של 5,700 - קו הקרמפונז, אותו קו ממנו מתחיל השלג ויש ללבוש את הציוד - העליה התאפיינה בהליכה על אדמת טרשים. ראשית, על אדמה שכוסתה בחול דק, המזכיר הליכה בים, רק בזוית של 40 מעלות ולאחר מכן על אדמה קשה ונוחה. כשהגענו לאחר שעה ל-High Camp, המדריך הצהיר שהגיע שלב טיפוס המצוקים. בין רגע הפכה הדרך מדרך נוחה בזוית קלה לטיפוס חד המצריך שימוש בידיים. עם 15 קילו על הגב, ובגבהים כאלו, הלב החל לדפוק במרץ והרגשתי את הדופק בעורק התרדמני (העורק הראשי בצוואר). המאמץ היה קשה, ונאלצנו לנוח תכופות. לאחר שעה וחצי של עליה חדה הגענו לקו הקרמפונז.

הלילה הגיע לשיאו, השעה הייתה 03:30, והקור היה עז. לפחות 15-. למרות זאת, החולצה המנדפת עבדה שעות נוספות, מעיל הפוך היה פתוח, הורדתי את כובע הגרב, החמצוואר, וזוג אחד של כפפות. למרות החום בגוף, איבדתי תחושה בבהונות הרגליים, שמרגע זה היו בשלג. למרות 2 זוגות גרבי צמר, כשאחד מהם מיועד לסקי ונעלי פלסטיק מעולות, הייתי בטוח שאסיים עם כוויות קור (שלמזלי לא קרה). חוץ מהנעליים היעודיות, לבשתי גם קרמפונז, רתמה, קסדה, גרזן קרח ושאקלים למיניהם. נקשרנו אחד לשני, כאשר קאז'י ראשון, אני אחריו, המדריך הנוסף ויאני אחרון. במקרה ומישהו נופל לבקע בקרח (Crevasse), על האחרים לתקוע את הקרחונים בקרח ולהשעין עליו את כל המשקל בתקווה להציל את הנופל, ובדרך לא ליפול איתו.

התחלנו לטפס בזוית של 60 מעלות. זוית פשוט מעצבנת. ממש לא נוחה להליכה. רמת הקושי עלתה משמעותית, ויאני ביקש לעצור לנוח כל 20 צעדים. בשעה 04:00 כבר החלו דמדומי בוקר וכיביתי את הפנס. ניתן היה לראות פאס (אוכף, מעבר הרים) נוח מימין לשביל ולשם שיערתי שהולכים. ככל שהדרך המשיכה והאור התחזק, ראיתי שאין שום שביל שממשיך לכיוון הפאס, אלא ישר קדימה, לכיוון מצוק ענק. הרגשתי שאני נמצא ב"סלואו מושן", בסוג של תהיה ובהייה. איך אנחנו אמורים לעלות את זה?! שאלתי את המדריך מה הגובה של הקיר והוא העריך שבין 150-200 מטרים. צוק יותר גבוה מעזריאלי, שעשוי מקרח. פאקינג שיט!

כשהגענו למצוק, התנתקנו אחד מהשני, התחברנו עם ג'ומר (כלי שמתקדם לכיוון אחד, רק בכיוון העליה, וננעל כלפי מטה ומונע נפילה) לחבל שהיה מקובע לקרח, התחלנו לטפס כל אחד בכוחות עצמו. למרות כל השפצורים לשלוקר שלי, המים בשקית שתיה קפאו די מהר ולא נותר לי אלא לקוות שהטמפרטורות יעלו בהקדם (מומלץ לשתות ליטר מים בכל שעתיים של טיפוס ואני תקוע בלי מים בכלל). 30-40 המטרים הראשונים התאפיינו בעליה נוחה בזוית של 70 מעלות. קאז'י הוביל את הדרך ואני אחריו. מכה חזקה עם הגרזן, טיפוס עם הרגליים ומשיכה בג'ומר. זה התהליך, מלודיה של חבטות שחוזרות חלילה בקצב אחיד - הדבר היחיד שמפר את השקט המוחלט.

מפוצץ אנדרנלין, פשוט טסתי. עמדתי בקצב הטיפוס של קאז'י, ואפילו הייתי צריך לחכות לו כשהוא עצר לנוח. כל תקיעה של הקרמפונז או גרזן הקרח מצידו העיפה עליי המון רסיסי קרח, שלעיתים נכנסו לתוך החולצה וציננו לי את הגב. ראיתי שאנחנו מפתחים פער גדול מיאני שלא הצליח לעמוד בקצב. והחלטתי לנצל את הזמן, לקבע את עצמי טוב להר, להסתובב אחורה, וליהנות מהפסגות, שנצבעו בכתום מהשמש העולה (כ-5 דקות בזריחה, ורק בתנאים אופטימלים). פשוט עוצר נשימה. המדריך של יאני ממש נצמד מאחוריו וטיפל בחבל ובשאקלים בזמן שהוא התעסק רק בטיפוס. יאני קורא לעצמו מטפס הרים, ויש לו רפרטואר יפה מאחוריו, אבל באותו רגע הוא היה פשוט היה מותש מעייפות ולא הצליח לבטא שום התנגדות אל מול העזרה (הלא נחוצה לדעתו) שהעניק המדריך. בינתיים, הקרחון הפך תלול והגיע לזוית של 85 מעלות. המשכנו לטפס ולאחר כ-100 מטרים של טיפוס הגענו לנקודת מנוחה קלה. מעין כרכוב (מדף, Cornice) בתוך הקרחון. נחנו מספר שניות והתחלנו בטיפוס נוסף. התנאים הורעו – הזוית הפכה לקיר אנכי, ואף לעיתים שלילי, והקרח היה גמור. פשוט התפורר כשדרכתי עליו (שלא נדבר כשניסיתי לנוח והנחתי את כל משקלי), מה שהצריך לתקוע את הגרזן ובעיקר את הרגליים חזק יותר ועמוק יותר, עד שפגע בשכבות קרח קשות.

היינו כבר בגובה של מעל ל-6,000 מטרים. הקצב המהיר, הלילות חסרי השינה, והטרק הארוך שמאחוריי כילו את האנרגיות שלי, ותפקדתי על "אדים". האטתי משמעותית את הקצב, ובכל 4-5 צעדים הייתי חייב לעצור לנוח. המנוחה הייתה מאוד קשה: בגלל הזווית החדה נאלצתי לנוח רק על קצות הבהונות (שהספיקו להפשיר ואף בערו ממאמץ), לעשות עם הגרזן חור לאצבעות ולהחזיק בחבל עם היד השניה. לא בדיוק מנוחה, אלא יותר הסדרת הנשימה. בסופו של דבר, סיימתי את הקיר האנכי ופשוט התרסקתי על השלג. השתעלתי בטירוף וחשבתי שאני הולך להקיא בדרך את אחת הריאות, שגם ככה הרגשתי שלא מתפקדות. כמות החמצן בגבהים הללו היא כמעט שליש מכמות החמצן בגובה פני הים. הרמתי את הראש, וניסיתי להתאפס. קאז'י המדריך המשיך טיפה בטיפוס לנקודה נוחה יותר לעצירה. ראיתי את הדרך ממשיכה לימין, ואז מסתעפת שמאלה, ושם ראיתי פסגה. צעקתי לקאז'י ושאלתי אותו אם זו הסוף המיוחל, והוא צחק, וענה לי שזו פסגת ה"לוטסה" (Lhutse), ההר הרביעי בגובהו בעולם, ומעל ל-8,500 מטרים. הפסגה הזאת הייתה כמעט 2.5 ק"מ אנכיים ממני, ונראתה לי לא יותר משעתיים טיפוס. גם אחרי שנחתי מספיק והמוח חזר לתפקד, המרחק עדיין היה נראה לי סביר. כל כך קשה להעריך גדלים בגבהים הללו. ולגבי הדרך שהמשיכה לכיוון ההר - פרי דמיוני. הזיות של חוסר חמצן. האיילנד פיק הוא כאמור, הר מבודד.

לתחילת הכתבה

האיילנד פיק, צילום: ליאור אביבי

מגיעים לפסגת האיילנד פיק

לאחר מכן, קאז'י הצביע עם הגרזן לכיוון הפסגה, 30-40 מטרים של עליה בזוית של 50-60 מעלות לאורך קו התפר של ההר. הדרך הייתה צרה מאוד, ברוחב אולי של מטר, כאשר מכל צד יש תהום חדה ומאיימת. למרות הזווית הנוחה יחסית, היה צורך להשתמש בחבלים. הגוף מותש והמוח מיובש, והסיכוי למעוד גבוה. כאמור, חיכיתי ליאני שיגיע, ויעקוף אותי בדרך לפסגה. האפשרות לתמונה טובה גרמה לי להניח את האגו בצד ולתת לאחרים להגיע לפניי. הפסגה היתה קטנטונת, אולי בגודל של שטיח סלון והתאפיינה במדרונות תלולים. אפילו שם נאלצנו להישאר מעוגנים. הנוף היה עוצר נשימה. פנורמה של פסגות מושלגות לכל עבר. הרים של 6,000, 7,000 ואף 8,000 מטרים והעיניים מתקשות להחליט על מי מהן להתמקד. היה שווה כל רגע. השעה הייתה מעט אחרי 06:00, והשמש הרכה בדיוק יצאה מאחוריי הפירמידה הכמעט מושלמת של מקאלו (Makalu), שגובהה 8,481 מטרים. השמיים היו עדיין כהים. תנאי תאורה מושלמים בסופו של טיפוס מדהים. נשארנו שעה על הפסגה ופשוט התענגנו על הרגע.  כמה זמן חיכיתי לרגע הזה. נסעתי לנפאל בשביל לטפס, ובדרך גם לטרק, אבל קודם כל כדי לטפס. היה שווה כל רגע. איזה נוף! אינסוף של פסגות מושלגות בגבהים לא נתפסים ממלאות כל עבר. הראות מדהימה וניתן לראות עשרות ואף מאה קילומטרים לכל עבר. קשה להעביר במילים את ההרגשה. התמזל מזלנו ביום שמש מדהים. כבר יומיים שהיה מעונן, ובימים שלאחר ירד אפילו שלג. אבל היום, הכל מושלם. בתקופה של אמצע מאי, המונסונים כבר בשערי נפאל ועננות כבדה מכסה את השמיים ברוב היום, לעתיים קרובות אפילו מ-10:00. אבל היום, השמיים היו בהירים עד 16:00.

למרות השעה המוקדמת, קאז'י הוציא טלפון נייד, חייג, והעיר את הבעלים של הסוכנות ובישר לו שאנחנו בפסגה. מדהים שיש שם קליטה בעוד ברוב הכפרים במרחק של יומיים הליכה אין (זאת בשל לקרבה שלו לאוורסט, המצויד ביותר טכנולוגיה מאשר ברוב בתי המלון בקטמנדו הבירה). בשלוש שנים שהסוכנות קיימת יש להם הצלחה של 100% בכל הפסגות. מיד לאחר הטלפון קאז'י שלף סיגריה, והדליק אל מול הפנים ההמומות של יאני ואנוכי. אנחנו בקושי נושמים והוא מעשן! הוא סיפר לנו שעישן סיגריה גם בגובה 8,000 מטרים בזמן שטיפס את האוורסט (את הסיגריות הוא מכנה "חמצן שרפות").

יומיים לפני הטיפוס שאלתי את קאז'י האם הוא כבר טיפס בעבר רק עם קליינט אחד, והוא אמר שביום שהגעתי הוא בדיוק סיים טיפוס עם לקוח בודד. הוא הוסיף ואמר ש"הלקוח היה מטפס חזק ומהיר", ושהם הגיעו לפסגה "בזמן שיא. תוך שש שעות". אנחנו הגענו בחמש... הדרך למטה הייתה מהנה בהרבה, והקיר שלקח לי שעה וחצי לטפס, לקח עכשיו 10 דקות לגלוש בסנפלינג. יאני הסב את מבטי לאחד מברגי הקרח (סוג של כלי עגינה) שעליו הופיעה ההטבעה U.S.S.R, הלא היא ברית המועצות. למה יש פה בורג קרח סובייטי? ויותר חשוב, כמה זמן הוא מחובר לקרח? הרי אותה מעצמה קרסה לפני 20 שנה. בכל מקרה, למזלנו אותנו הוא החזיק. בירידה פגשנו עוד שלושה מטפסים (ושלושה מדריכים) שנעו בקצב איטי בהרבה. בעוד שבשיא העונה מטפסים את ההר מעל ל-100 איש ביום, על ההר היום היו 10 אנשים. המשכנו לרדת והיה קשה להאמין שאת הדרך הזאת טיפסנו. החושך הסתיר אין ספור בקיעים בקרח (שיכולים להגיע לעומקים של מאות מטרים, ולעיתים אף מכוסים בשכבת שלג דקה שמסתירה את הסכנה), הנחשבים לאחד הרוצחים הגדולים ביותר בהליכה על קרחונים.

בשעה 11:00 הגענו חזרה לבייס קמפ, נחנו מעט, אכלנו, ארזנו הכל (היינו האחרונים בעונה, והמדריכים והטבח חזרו לביתם), ולאחר שעה התחלנו בתנועה לעבר צ'וקונג. הגעתי לשם קצת לפני השעה 15:00, 15 שעות מההתעוררות, מהן 12 שעות נטו של הליכה וטיפוס. החלטתי שאני לא ישן יותר באוהל ולקחתי חדר באכסניה בכפר. התרסקתי בין רגע וסוף סוף ישנתי טוב! סיימתי עם קאז'י את שארית הטרק. בדרך הוא דאג בכל עצירת אוכל להשקות אותי מהשיכר המקומי, אותה כינה "בירת שרפות".

לתחילת הכתבה

רוצים לקרוא עוד על טיול בנפאל? הכתבות הבאות עשויות לעניין אתכם:

יעדי הכתבה

סגור
0
×