טיול ברכס האלטיפרמק - חלק א`

"הנוף מסביבנו נהדר - פסגות משוננות, שלוגיות פה ושם, מצוקים סלעיים ומהם גולשות שלוחות עגולות מכוסות יער. טיפסנו לאורך השלוחה כשלצידנו תעלת מים זורמת כל הזמן. מדי פעם פגשנו מקומי שבתשובה לשאלתנו "קרגול?" החווה בידו כלפי מעלה." טיול של קיץ ברכס הקצ`קר שבתורכיה.
אלקנה
|
מפה
תמונה ראשית עבור: טיול ברכס האלטיפרמק - חלק א`
© איתמר ברק

מגיעים לקרגול

אחרי שעברנו את התהליכים המתחייבים בכניסה לנתב"ג (בידוק, צ`ק-אין, דיוטי פרי) התיישבנו, מיכל (בת דודה שלי) ואני, בשעת בוקר מוקדמת עם קפה ועוגה (שוקולד בלגי) בהמתנה לעליה למטוס. אחרי כמה שלוקים אני פוגש באבי, פרופסור שלי לבוטניקה. הוא מצייד אותנו בשיעור זריז על ההבדלים בין מיני האלות השונים בטורקיה, אם במקרה נמצא אחד. הוא גם מצייד אותנו במפה טופוגרפית של אזור הקצ`קר- התחלה מצוינת לטיול.

הטיסה עברה מהר, הדיילות בקושי הספיקו לחלק ארוחת בוקר והנה אנחנו באיסטנבול. מבחוץ זה נראה כמו עוד נמל תעופה, מבפנים זה שונה... את ארבע השעות שהיו לנו להעביר עד הטיסה לארזורום בילינו בצפיה בנוף האנושי שבטרמינל ובהענקת אישיות וקורות חיים לטיפוסים שונים: מאפיונר גרוזיני עם שיניים זהובות, מתכנת מחשבים רוסי, צעיר בנעלי שפיץ, חליפת טורקיז וחולצה ורודה, ועוד אי- אלו טיפוסים וצירופים שיכולים להיות רק בצומת דרכים בין-יבשתית ובין-תרבותית כזו. אשה צעירה מתיישבת מולנו עם הילד, בעלה הולך והיא פורצת בבכי מר. הוא חוזר וכועס עליה. מה היא עשתה? למה הוא הלך? למה היא בוכה?

נשארנו עם התהיות והתחלנו במסע למציאת שער העליה. לא דבר פשוט. פעמיים החלפנו מקום ובסוף עלינו מהשער המקורי. עלינו-המראנו-נחתנו בארזורום (Erzurum). מלמעלה רואים רמה שטוחה מכוסה עשב. אבי (הפרופסור לבוטניקה) מספיק למצוא שלושה מיני צמחים מעניינים לפני שהוא מוצא את התיק שלו. החבורה של אבי מקפיצה אותנו לעיר בדולמוש שלהם, ומורידה אותנו ליד סופרמרקט קטן, או חנות מכולת גדולה. החלפנו דולרים (בשער מצוין) ואנחנו מתלבטים מה לקנות, תוך שבעל החנות מסביר לנו על מהות המצרכים, ושיעור ראשון בטורקית. נפגשנו גם בהבדל תרבותי ראשון- בהתלבטות בין שני סוגי אורז המוכר החווה על אחד מהם בתנועה של "רק רגע" כלומר קיבץ את ראשי האצבעות כשגב-כף-היד כלפי מטה. בסוף הבנו שמשמעות התנועה היא "טוב".... פה גם גיליתי לראשונה כמה מיכל בעייתית עם אוכל.

רצינו לקנות מילון ולאחר שהתייאשנו מלהסביר את כוונותינו, החלטנו לנסוע לאזור הגראז`ים, משם יוצאים האוטובוסים ליוסופלי ולצפון בכלל. בעל הסופר היה נחמד מאוד והקפיץ אותנו ברכב לשם. לאחר תודות רבות נפרדנו ממנו ועלינו לשעתיים וחצי באוטובוס חם ומחניק. תוך כדי הנסיעה העוזר-לנהג עבר בין הנוסעים עם בקבוק שבתוכו נוזל צהוב. הוא שפך להם על הידיים מהנוזל והם מרחו אותו על הפנים והצוואר. כשחיקינו אותם התברר שיש לנוזל ריח של מטהר אויר לשירותים, ולכן ייקרא שמו בישראל "מיץ שירותים".

בשעות הערב הגענו ליוסופלי ומיד עטו עלינו כמה טורקים דוברי עברית (מעט) ואנגלית (קצת יותר) והציעו לנו שלל הצעות. למזלנו היה במקרה דולמוש לברהל (Barhal) כבר באותו ערב, ואת כל ההצעות שקיבלנו דחינו באדיבות אך בתקיפות, לנוכח יכולת הנידנוד האינסופית.

נסיעה לילית, השמיים בצבע דיו והדרך דומה לרכבת הרים. מיכל החליטה שהצורה הטובה לעבור את הנסיעה היא בשכיבה על התיקים. באמצע הנסיעה עצרנו לכוס תה חזק. כשביקשנו לשלם, נתקלנו בסירוב. כשהגענו לברהל עצרנו במרכז הכפר לכוס תה נוספת, בבית הקפה של איברהים (שהוא גם הנהג שלנו). אחרי ההפסקה החיונית הזו הגענו לפנסיון של מהמט. אנחנו עלינו במדרגות משובשות לאורו של פנס דלוח, והתיקים עלו באומגה. התארגנו, התקלחנו ומיד הלכנו לשון.

למחרת השארנו את התיקים אצל אהמט (הבן של מהמט) ויחד עם דניאל (האמריקאי), דניאל ומיכל (הישראלים) לקחנו מונית לנאזנרה (Naznara) והתחלנו לטפס לכיוון קרגול ("האגם השחור"). אל תבלבלו אותו עם שלל הקרגולים האחרים שבטורקיה, זה שם נפוץ למדי. די מהר מיכל ואני, עם תיקים כבדים וציוד לכמה ימים, נשארנו מאחור, ודניאל2x ומיכל נעלמו במעלה ההר. הם רצו לחזור עוד באותו יום לברהל. הנוף מסביבנו נהדר - פסגות משוננות, שלוגיות פה ושם, מצוקים סלעיים ומהם גולשות שלוחות עגולות מכוסות יער. טיפסנו לאורך השלוחה כשלצידנו תעלת מים זורמת כל הזמן. מדי פעם פגשנו מקומי שבתשובה לשאלתנו "קרגול?" החווה בידו כלפי מעלה. עברנו כפרון קטן (בטורקית כפר-קיץ כזה נקרא yayla) והתרשמנו מהסביל (בטורקית: ברז או מערכת מים)- צנרת פלסטיק להשקיה שמוליכה מים מהתעלה, ברז, והכל בתוך גזע עץ קטן. אחרי טיפוס נוסף מצאתי שיחי אוכמניות ופטל ונהנתי מהם מאוד (ושוב מיכל עושה בעיות עם אוכל...). מלמטה ראינו להפתעתנו את מיכל ודניאל2x עולים. לא הבנו איך עקפנו אותם. חיכינו להם והסתבר שהם פגשו ישראלים (אחרים) וחמר טורקי שאירח את כולם אצל אימו שגרה בכפרון שרק עברנו.

המשכנו לטפס ושוב השלושה התקדמו ואנחנו עלינו לאט יותר. הגענו לאגם וגילינו כמה אוהלים. אחרי סדרת מתיחות, תה ושוקולד הקמנו את האוהל. עלינו קצת מעל האגם כדי לראות את הסביבה, וחזרנו. השמש התחילה לרדת מאחורי הרכס והתחיל להיות קריר. מאוחר יותר הגיעו לאוהלים כמה טורקים עם ציוד טיפוס, ומיד כינינו אותם "נבחרת טורקיה בטיפוס". פגשנו גם ישראלים, אבל כולם המשיכו ולא עצרו ללילה בקרגול. לפני שהם ירדו הספקנו להחליף עם כמה מהם כמה מילים.

למחרת בבוקר התייעצנו עם נבחרת טורקיה (הסתבר שהם סטודנטים מאנקרה) והם הציעו לנו לנסות לטייל ברכס שמעל קרגול- אלטיפרמק ("שש אצבעות" בטורקית). השארנו את רוב הציוד באוהל, ויחסית מאוחר התחלנו לטפס לכיוון הרכס. בהתחלה העליה היתה קלה, בתוך ערוץ הנחל. הנחל התפצל ימינה ושמאלה. בחרנו שמאלה והתחלנו לטפס בדרדרת אבנים גדולה, מתחת לרגליים שמענו את מי הפשרת השלגים זורמים אל הנחל והאגם. הגענו לקו השלוחה ואז התלבטנו איך להמשיך. שמאלה ובחזרה למטה לאגם או ימינה אל קו הרכס.

לתחילת הכתבה

רכס האלטיפרמק

אחרי הצבעה זריזה החלטנו לטפס אל קו הרכס המשונן שמעלינו. התחלנו לחצות את השלוגיות תוך כדי צבירת גובה. די מהר המדרון הפך תלול יותר ויותר, והטיפוס בשלוגית הסתבר כנוח יותר מאשר על הדרדרת. מהשלוגית עברנו לדרדרת של בולדרים. טיפסנו עוד ועוד, כשכל פעם אנחנו משנים את היעד לנקודה קצת יותר גבוהה על הרכס. כיוונו אל האצבעות המחודדות שהיו כמעט בשיא הגובה. סוף הטיפוס היה תלול מאוד וההתקדמות היתה איטית, אך לבסוף הגענו למעלה ונגלה לנו נוף מדהים: מאחורינו השתרע הצד הדרומי היבש יותר (בצל הגשם), ומלפנינו נפרש הצד הצפוני של הרכס מכוסה ירק. באופק ראינו את העננים שעולים מהים השחור.

לאחר שבישלנו ארוחת צהריים ונהננו מהנוף פנינו לרדת בזהירות. למרות שחששנו שיהיה קשה לרדת, הירידה עברה בשלום, בלי התרסקויות מיותרות. דילגנו מבולדר לבולדר, הרגשה של הליכה על הירח. קצת לפני השקיעה הגענו בחזרה לאוהל, ומצאנו את הטורקים משחקים כדורגל. תוך כדי התארגנות צפינו בהם וחידדנו את ידיעותינו במספרים בטורקית.

בבוקר שוב התייעצנו עם נבחרת טורקיה (וחברים) ובעזרת מפה סכימטית שלהם הצלחתי גם לתרגם כמה שמות מהמפה הרוסית, והתאפסנו על מסלול שיקח אותנו עד ברהל במשך היומיים הקרובים.

שמנו פעמינו לכיוון בניקטאשי. התחלנו בחזרה מסוימת על הדרך שבה עלינו לפני יומיים. הלכנו לאורך אמת מים שיבשה ולאורכה מונח צינור פלסטיק שמוליך מים במקומה. השמש הנעימה את זמננו, ואת זמנם של חרקים, פרפרים וציפורים שהסתובבו סביבינו. חגבים קופצים ממש מתחתינו ומקדמים אותנו בכל צעד. הגענו אל המקום שבסיפורי הדרך תואר כ"כרי הדשא". זהו אחו רחב ידיים בראשה של שלוחה ארוכה, ומשני צדיה כיסוי יער מחטני, שפעם בטח כיסה גם את השלוחה. במרכז השלוחה סביל- שוקת עשויה גזע עץ עם צינור פלסטיק (קידמה...) שזורם בחופשיות. לצינור אין ברז- בשביל מה צריך לסגור ברז אם יש כל כך הרבה מים? אנחנו ממלאים את הבקבוקים במים קרים וטעימים, שוטפים את הפנים ומתרעננים. אני מרגיש כמו היידי בת ההרים. מיכל גם, ואני מקדים אותה בלומר את זה.

אחרי התלבטות לכיוון הירידה הרצוי התחלנו להדרדר במורד התלול בין העצים. השביל צר וקשה לירידה. בעליה הוא בטח קשה יותר. הגענו אל ביתן קטן ומבודד. הוא לא היה נעול והצצנו לתוכו. טחנת קמח קטנה מופעלת בכח המים שיורדים מלמעלה. הנחל יבש בעונה הזו, וגם אין חיטה לטחון עכשיו, אבל הטחנה מוכנה לפעולה: גלגל כפות למטה, אבני ריחיים למעלה, עריבה לקמח, משפך לגרעינים, וכלי עבודה נחוצים: מטאטא, פטיש ועוד.

אנחנו ממשיכים לרדת ופוגשים שלושה מטיילים אוכלים צהריים. ישראלים או לא ישראלים? אנחנו מתלבטים. זוג ישראלי ותושב אלסקה

- "I`m impressed that you came all the way from Alaska to trek here"
- "Oh, I`ve been in the neighborhood anyway, and it`s really beautiful here".

הם מספרים לנו על הצפוי לנו בהמשך הדרך ואנחנו מספרים על הצפוי להם. ממשיכים לרדת בואדי שניכרים בו סימני סחיפה חזקים וצבע האדמה מעיד שהנזק נעשה בחורף האחרון כנראה. הסחיפה היא תוצאה של כריתת עצים לא מבוקרת. גם השביל נסחף ואנו הולכים על שביל עיזים צר מאוד.

לתחילת הכתבה

בינקטאשי

בהמשך השביל הגענו אל כפרון קטן, ונטוש. בתי עץ קטנים, הדלתות סגורות בקרשים ומסמרים. עד כמה שהכפר קטן ומרוחק הוא מחובר לרשת החשמל. קופסת הנתיכים עשויה גם היא עץ. בקורת הרוחב שמחזיקה את הגג קדוחים חורים, בהם נעוצים ענפים שמשמשים ווים לתליית חפצים שונים. השביל ממשיך ופחות או יותר הולך ויורד לאורך השלוחה. אנחנו חוצים פלגים קטנים וקרירים מדי פעם. עוברים עוד כפרון קטן. ילד קטן מסתובב ומסתכל עלינו. אנחנו אומרים שלום והוא רץ לסבתא. אנחנו ממשיכים. פתאום השביל הצר הופך לדרך עפר שחותכת בצלע ההר. עצים עקורים ואדמה שפוכה. עד כאן הדחפור הגיע. מעבר לעיקול אנחנו פוגשים שני מטיילים. ישראלים כמובן. אנחנו נותנים להם מהבנזין שלנו, כי הם קנו בטעות סולר. מעבר לעיקול הבא: פלג מים שחותר בדרך החדשה. לידו שלושה ישראלים, ירושלמים בטיול לפני גיוס. אחרי שיחה קצרה המשכנו ומהר מאוד התגלה לעינינו בינקטאשי (Binektasi). על כתף שלוחה קטנה בה השיפוע לא תלול כל-כך הקימו כפר קטן- בתי עץ עם בסיס אבן וגגות מבריקים בשמש אחר-הצהרים. כשהגענו לכפר מצאנו גבר זקן יושב על כיסא ומתבונן על הנוף. שלווה. שקט. נוף. מה צריך יותר מזה.

חצינו את הכפר לכל אורכו ובסופו אישה זקנה יושבת וסורקת צמר. לבקשתנו לצלם אותה היא לא נענית. ניסינו לנהל שיחה ולא כל כך הצלחנו. חזרנו אל הסביל של הכפר ומלאנו מים. הבת של הזקנה מגיעה ואנחנו שואלים אם נוכל לישון בכפר ואם כן איפה. היא מצביעה על מתבן ומעליו מרפסת ומחסן. אנחנו יכולים לישון במתבן או על המרפסת, כרצוננו. בחרנו במרפסת.

אנחנו יורדים ומסיירים בכפר, ופוגשים את איברהים, עסוק בשיפוצים. הוא בדיוק סיים לעבוד. אנחנו מנהלים איתו שיחה במעט הטורקית (אולי עשרים מילים) והרבה פנטומימה. נפרדנו וחזרנו אל המרפסת שלנו. מלמטה נשמעת צעקה-קריאה מוזרה. קיטי קיטי קיטי קיטי, הוששש, הוששש, הוששש. קיטי קיטי קיטי קיטי, הוששש, הוששש, הוששש. פרה ועגל גדול עולים ברחוב הראשי והיחיד. אחרי כמה דקות של קריאות כאלו מגיעה אישה שמוליכה שתי פרות מלפנים (להן היה מיועד ה-"הוששש הוששש") ועדר קטן של כבשים גזוזות ("קיטי קיטי"). אנחנו צופים בעניין ושעשוע באישה ובמאמציה להוליך את הכבשים למעלה, ואני יורד לעזור לה. העזרה שלי לא נחוצה, וכשאני מבקש לצלם אותה היא אומרת משהו ומחווה על השמלה המלוכלכת והקרועה משהו שלה. בתרגום חופשי, מבוסס על ניחוש טוב: "להצטלם בבגדים מלוכלכים וקרועים בסוף יום עבודה? אין סיכוי!" אחרי נסיונות מוצלחים למחצה לנהל דו-שיח כלשהו חזרנו את המרפסת, והתארגנו ללילה.

בבוקר התלוננתי שאת החצי השני של הלילה ביליתי ער. מיכל התלוננה שבחצי הראשון היא עקבה אחרי התקדמות הירח המלא מעל הרכס שממול. קמנו, התארגנו, והתחלנו לרדת מהכפר שעל השלוחה אל תחתית ערוץ הנחל. אנחנו עוברים ליד אתר בנייה: בית חדש מוקם והאוויר מלא ניחוחות של עץ וניסור. העץ עוד לא צבוע בצבע הגנה והוא צהוב ויפה.

הגענו אל ערוץ הנחל והתחלנו לגלוש עם הדרך. הנחל כבר לא כל-כך קטן. בארץ יש אולי עוד אחד כמוהו. פה הוא יובל צדדי ולא נחשב. תוך כדי הליכה אני אומר למיכל שהכפרונים האלו מזכירים לי את "שיר המכולת" של כוורת. מיכל מתעצבנת עלי שאני שוב גונב לה את המחשבות. כשהדרך התפצלה פנינו ימינה, ולקח קצת זמן עד שהבנו שטעינו. חזרנו על עקבותינו. עצר לידינו זוג גרמנים עם טרמפיסטים ישראלים מאחורה. עזרנו להם קצת עם הכיוונים. המשכנו לצעוד על הדרך, לצידנו הנחל שעכשיו הוא כבר ממש גדול. יחסית. הדרך מוצלת לסירוגין בעצים גדולים. היום ממש חם לנו, אחרי שבימים הקודמים היה נעים בקרירות של ההרים. עצי שזיף עם פירות מתוקים ושיחי פטל עסיסיים בצד הדרך מספקים לי נישנושים קטנים תוך כדי הליכה. מיכל קוטפת אבל לא אוכלת.

אנחנו תופסים טרמפ עם ואן עמוס טורקים שבאו לדוג בסביבה. אנחנו מנהלים דו שיח מופתי, כשאף אחד לא מבין מה השני אומר, ורק בדיעבד מבינים מה היתה השאלה הקודמת. ירדנו בברהל והתחלנו בקניות לשבת. כל ביקור בחנות הופך לשיעור בטורקית, ואנחנו לומדים עוד ועוד מילים. אנחנו קונים גם מחברת ועט ורושמים מילים חדשות. אחרי שאנחנו מצטיידים באוכל לשבת וגם באוכל שיספיק לעוד כמה ימים, אנחנו עולים בחזרה לפנסיון של מהמט, שנמצא קצת מחוץ לכפר. קיבלנו חדר שמשקיף על שביל הגישה ועל הכננת שמעלה את התיקים. אחרי שעתיים-שלוש מגיעים אורחים נוספים. לפי התיקים שעולים בכננת אנחנו קובעים כמה ישראלים וכמה אירופאים מגיעים. אחת האירופאיות הופכת להיות שמרית, שמטיילת עם אלעזר. איתם מגיע גם עלי. אנחנו מכינים אוכל לשבת (כמעט עד הרגע האחרון...) ובסוף יושבים על המרפסת של בחדר שלנו ומקבלים את השבת. אחרי הארוחה מצטרפים רן ואיילת ואנחנו מדברים ומחליפים חוויות עד מאוחר.

בשבת בבוקר אהמט מודיע לעלי, אלעזר ושמרית שהם צריכים לעזוב את החדר שלהם כי מגיעה קבוצה גדולה והוא צריך את החדר. הם מתעצבנים כי הוא לא מבין את המשמעות של שבת, אבל בסוף נמצא פתרון- להכנס עם תיירים אחרים ליחידה נפרדת קצת יותר למטה. ישבנו במרפסת האוכל קידשנו, דיברנו, קראנו והעברנו את השבת בשקט.

בצהריים ירדנו לסיבוב בכפר ובדקנו גם את האפשרות לארגן קבוצה לשכירת דולמוש לאולגונלר ביום ראשון בבוקר. ישבנו בצל ליד הנחל כשאהמט מגיע עצבני. הוא דורש לדבר דווקא איתי. הוא אומר שאנחנו היינו צריכים לפנות את החדר. הוא צועק עלינו "למעלה, עכשיו!". אנחנו עולים לאט, קצת מעוצבנים בעצמנו שהוא דורש לפנות את החדר אחרי שהודענו מראש ביום שלישי שאנחנו רוצים חדר לשישי ושבת. אבל אנחנו באים עם ראש פתוח ורצון לפתור את הבעיה. אלעזר, עלי ואני הולכים לפנסיון השכן לבדוק את מצבו, ומיכל ושמרית חוזרות לפנסיון. כשאנחנו חוזרים אנחנו מגלים שהוציאו את כל הדברים שלנו אל מחוץ לחדר. אני מתחיל להתעצבן באמת ומתחיל בויכוח בטונים גבוהים עם אהמט. הוא טוען שלא הזמנו. אני טוען שכן. זה נמשך כך עד שאהמט מודיע שהוא לא מוכן לדבר יתנו יותר. עלי מנסה לדבר איתו (משום מה הוא לא נתפס כאחד מאיתנו, בגלל השם). מהמט מגיע ואנחנו מתחילים את הדיון מחדש. בסוף הוא מציע לנו לישון על המרפסת בבית שלמטה. אנחנו מעבירים לשם את הדברים ובשעות אחר הצהריים המאוחרות אנחנו מכינים ארוחת צהרים.

במוצאי שבת מופיעים עוד שני ישראלים במרפסת: אוריה ותמי- אחי וגיסתי. הם יצאו מהארץ ביום שישי בבוקר והיו בשבת ביוסופלי. בעזרת תקשורת מודרנית העברנו אליהם הוראות וכיוונים, ואכן הם הגיעו בשלום. במוצאי שבת התחיל לרדת גשם שוטף וגם ברד דפק על גג-הפח של המרפסת.

ביום ראשון התארגנו כולנו- אלעזר, שמרית, עלי, אוריה ותמי, מיכל ואני, יחד עם פרנסואה הצרפתי (שמחכה לויזה לאיראן) ונסענו בדולמוש לאולגונלר (Olgunlar).

*המשך הטיול - בפרק ב`

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×