טיול בשאנטי או פרק בהישרדות - חלק 2

הטרק מדאראמקוט ללמבו הוא לא טיול בשאנטי, מדובר ב-6 ימים לא קלים, עם הרבה נוף, עזים ורועים, צ`אי עם חלב יאק, קרחונים, קצת תלאות, והרבה חוויות לאוסף.. לפניכם חלקו השני של הטרק, שכרוך בעליות וירידות, בהתאקלמות לגובה ובברד שיורד במפתיע.
כתבה: יעל פרץ, צילמו: יעל ויהל
|
תמונה ראשית עבור: טיול בשאנטי או פרק בהישרדות - חלק 2

מצ`אטה עד הלילה הגרוע ביותר

אנחנו מתעוררים עם קרני השמש הראשונות. בבוקר הבגדים לא ממש התייבשו. אני נשארת עם גטקס ושמה עליהם את מכנסי הנפט. אנחנו מתחלקים בשתי עוגיות לארוחת הבוקר וחטיף גרנולה אחרון שנשאר, שלא אכלתי אתמול. לפחות יש בזה קצת ויטמינים. אורזים מעמיסים ומחפשים את השביל. יהל שמע בערב רועים עם עדרים והוא מנסה לאתר אותם. אולי המקום שישנו רחוק מהשביל ופספסנו אותם עולים. הוא מתקדם בודק ובוחר את אחד המסלולים שנראים כמו השביל. אנחנו יורדים כשמדי פעם יש איזה עליונת. חוצים נחלים קטנים ומים זורמים שאפשר לשתות. עכשיו אנחנו רואים את הרועים והעדרים. הם ישנו למטה ומתחילים לעלות לקראתנו. "נמסטה, נמסטה". יהל איך-שהוא תמיד מצליח לתקשר איתם. הוא אומר להם כמה מילים בהינדית, שואל איך הדרך, מתי צפוי הגשם, ומתעניין לגבי הקרחון, האם ניתן עדיין לחצות את הנהר על הקרחון או שהוא כבר נשבר. הם מגיבים כאילו הם גם הבינו אותו ועונים לו. בפועל זה בטח שיח חרשים אבל זה לפחות שיח: "יס, יס, ריין-קומינג אין סום תיים, סנו ברידג` - יס..." אנחנו מפרשים את זה כמו שנוח לנו וממשיכים.

אנחנו הולכים בשביל, הכל נורא חלק. לרגל אין אחיזה באדמה ויהל ממליץ להישען כמה שיותר על המקלות. מדי פעם חוצים איזה שיפוע מפחיד על צלע ההר. אני הולכת ממש ממש לאט. מפחדת מכל צעד. שיווי המשקל שלי עם התיק על הגב לא מדהים בכלל. ההתמודדות עם המדרונות המפחידים האדמה החלקה, המשקל על הגב ומזג האוויר המכוער היא נוראית עבורי. אבל הכי גרוע זה כל פעם שצריך לחצות איזה שיפוע הר תלול וחלק. פחד אלוהים, זה לא כאילו אתה עלול ליפול לתהום. אין שם תהום רק מדרון של הר מאוד גבוה, מקסימום מחליקים כמה מטרים למטה במדרון עם כמה מכות בדרך, משהו כבר יעצור אותך, אף אחד לא ימות מזה אבל מצד שני כל פציעה, אפילו סתם נקע ברגל, יהפוך את הטיול הזה לסיוט... 

המגמה היא ירידה אבל בדרך יש עליות וירידות עליות וירידות. אנחנו מגיעים לאיזה מפל יחסית הומה שצריך לחצות. נראה שהשביל יורד למטה, יש איזה מקום שהמפל מתאזן ויש כמה סלעים שאפשר לדלג עליהם אבל לא ברור איך השביל שממשיך משם. יהל נזכר שמילאפ אמר לו על מקום מסוכן מאוד שעדיף לעלות ולעקוף אותו מלמעלה, גם אם הרועים הולכים בשביל. זה נראה לו כאן. אנחנו הולכים על צלע ההר ליד המפל, מוצאים כמה אבנים וחוצים אותו. בצד השני נראה כאילו אפשר לטפס למעלה אבל לא לגמרי. יהל מטפס ואני בקושי אחריו. זה כבר לא נראה כמו שביל או כמו מקום שעברו בו עיזים. אבל יהל מאמין שזה עדיף על פני הדרך התחתונה. צלע ההר מתעקלת וקשה לראות את המשך השביל. אנחנו מטפסים על הסלעים שמים נשפכים בינהם וכל חריץ מלא בוץ. התיק על הגב מפריע לגמישות ולאפשרות להיאחז היטב באבנים, המשקל כל הזמן מושך אחורה. אין לי מושג איך אני אעשה את הצעד הבא. הפחד בכל צעד מתיש אותי נפשית. בא לי לבכות אבל אני רואה שזה לא יעזור. יהל לא נראה פחות מודאג. גם לו קשה והוא לא בטוח בעצמו.

אני צפיתי שאם אני אתקל בחלק בעייתי או קשה, ליהל זה יהיה קלי קלות. כמו בקיר טיפוס. מה שקשה לי, יהל מצליח לטפס ומה שקשה לו וולטר עושה בקלי קלות. תמיד יש מישהו טוב ממך שמראה לך שמדובר במשהו אפשרי. אבל כאן זה חסר. מה שנראה לי בלתי אפשרי, הוא גם קשה מאוד ליהל. יהל גם מחליק מדי פעם, התיק שלו גדול יותר וכבד יותר, ואין לו איך לעזור לי. להושיט לי יד רק יסכן את שנינו, זה לא שיש לו איזה אחיזה טובה. עוד טיפוס ועוד טיפוס. כאן אין רשת בטחון ולא חבל אבטחה. אני מתיישבת על איזה אבן. להמשיך קדימה נראה לי בלתי אפשרי, גם לחזור אחורה כבר לא ממש ניתן. אני מנסה לנשום עמוק ולהאמין שצעד שהצליח ליהל בלי ליפול למטה, יצליח גם לי, אבל אני רק מצליחה לחשוב על זה שעשיתי ביטוח בארץ שעלה לי אלפי שקלים וכולל יחידת 669 שתבוא לחלץ אותי מכל מקום. לא אכפת לי להתיישב כאן, שיהל יביא לכאן את הביטוח שלי במסוק או לא אכפת לי איך וזהו. אם יש כמה בחורים שמקבלים בשביל זה כסף ומתאמנים כל היום, שיבואו! יהל כנראה קורא את המחשבות שלי, "חכי רגע, אל תזוזי" זה משהו שאני עדיין מסוגלת לעשות. הוא בצד השני של המפלון והשביל-לא-שביל מאוד תלול וחלק. לא נראה שיש שם מעבר. הסלעים למטה שעליהם עוברים הרועים, נראים רחוקים. יהל מתיישב גם הוא וחושב. זה לא נראה לי טוב בכלל, הוא נראה במצוקה לא פחות ממני. היה צריך לחשוב כשהיינו למטה...

טוב אני באמצע הסלעים של המפל. נראה לי שבלי התיק על הגב אולי אפשר לרדת את זה חזרה למטה. יהל בא לידי מוציא חבל וטבעות טיפוס. "אני אאבטח אותך, תרדי דרך המפל נוריד את התיקים ואני ארד גם איך שהוא". נשמע לי אפשרי. "אני מקווה שהשביל מלמטה כן טוב. יהל מתחיל לקשור את החבל סביב הסלע, לעשות בו כל מיני קשרים מקצועיים, אמצעי חיכוך, אבטחה, סיפור די ארוך, אבל זה מאפשר לנו לרדת. אני קשורה בחבל דק אבל חזק במיוחד שיהל קנה לפני הנסיעה. הוא משחרר קצת חבל ככל שאני יורדת. זה לא סנפלינג, זה רק מבטיח לי לא ליפול רחוק. אבל הירידה סבירה. אני בחצי הגובה, הוא מגליש את התיקים על החבל עד אלי, ומוריד את עצמו למטה. אנחנו עושים אותו דבר בחצי השני. למטה הנהר גועש אבל לא נורא עמוק. מצדי אפשר לשחות בו, המים בטח קפואים, אבל לפחות זה לא משהו שמפחיד אותי. באחת הפינות יש סלעים, אולי אפשר לעבור דרכם עד איפה שמתחיל השביל. אני מסתכלת, נראה לי הכי טוב לחלוץ נעלים להוריד מכנסיים וללכת במים. המים לא מגיעים הרבה מעבר לברכיים. יהל לא רוצה להיכנס למים הקרים הוא מעדיף לנסות לדלג בין הסלעים. אני כבר חולצת נעליים ומורידה מכנסיים. בודקת את המים - זה די קר. אני מנסה לעמוד על סלע ונשענת על סלע אחר. אני נמתחת ויהל מעביר לי את התיק. התיקים נורא כבדים להחזיק ביד אחת ואני צריכה קצת תנופה להשליך אותם לצד השני בלי שיפלו למים ועדיף גם לי לא ליפול למים.

אני עומדת שם בחוטיני ומעיל שמכסה עלי. אם זה לא היה עצוב, זה בטח היה מצחיק. הופ. הצלחתי להעביר תיק אחד. יהל מעביר לי את השני ואני מתרכזת בו. בינתיים אני מפספסת את הדילוג המרשים שלו בין האבנים. הוא כבר בצד שני ואני אחריו. טוב זה לא היה נורא. כשהסכנה היחידה היא להירטב במים קרים, אני יכולה לחיות עם זה יופי. השביל מפה לא נראה הרבה יותר טוב. שוב מדרון חלק שצריך לטפס עליו. יהל בודק את הדרך. אני מעדיפה לעבור את זה יחפה, על ארבע, בלי התיק. ללכת על ארבע אני יודעת כבר מזמן, עם נעליים כבדות בבוץ, תיק על הגב, זה נראה לי בלתי אפשרי. טוב, אני הולכת קדימה, רק המעיל מכסה ואני על ארבע. צלע ההר תלול וחלק אבל יש איפה להחזיק עם הידיים ויש קרן שמש מעודדת.

זהו, מכאן השביל כבר נראה סביר. אני מתיישבת, יהל אחרי הביא תיק אחד. עם התיק זה הרבה יותר קשה והוא היה צריך לעבור את זה ארבע פעמים... בפעם הרביעית הוא מגיע גמור נפשית. הוא אומר שהוא ממש מרגיש את הרעד עכשיו. המעבר הזה היה מאוד מפחיד גם בשבילו. שותים קצת מים אני מתלבשת ואנחנו ממשיכים. הטעות הזו שעלינו למעלה עלתה לנו בכמה שעות. אבל לפחות עברנו את זה בשלום. יהל מאוד מודאג מהזמן שבזבזנו בגלל הטעות הזו. על פי מה שמילאפ אמר לפנינו עוד לעבור את הקרחון ואת דרדרת האבנים ואת כל זה צריך להספיק היום. הדרך שוב על צלע הר תלול ואני צועדת לאט, מפחדת בכל צעד להחליק. הדרך הזו מייגעת אותי נפשית. יותר נמוך נראה לי הרבה יותר בטוח, "אולי נרד "דוך" למטה ונמצא איזה שביל שם", אני מציעה. יהל גם ככה מתאמץ בטרוף למצוא כל פיסת שביל והרעיונות שלי כנראה רק מפריעים לו. הוא מתחיל להתרגז, אומר שהתלונות שלי רק מפריעות ועדיף שאני אשתוק, אני רק הבעתי את המצוקה שלי וההתפרצות הזו עלי מאוד לא התאימה לי.

אנחנו מנהלים ויכוח שבו יהל טוען שאנחנו בשטח וצריכים להתנהג כמו שנכון במצבים כאלה: יש מנהיג אחד והוא הקובע. אני לא מוכנה למונרכיות, זה שהוא מוביל, לא אומר שאני צריכה להיות פסיבית ושהדעות שלי חסרות משמעות. שני מוחות טובים יותר מאחד, זה שלי יש פחות נסיון לא אומר שאין לי מה להגיד. אבל הוא עיקש בדעתו שזו הדרך היחידה לטייל ולשרוד. זה מוכיח את עצמו בצבא ובפעילות שטח. אם אני לא מוכנה לעיקרון הזה, אין לנו בכלל מה לטייל ביחד. טוב, אני לא אכפת לי, אני לא בצבא ולא בטירונות. הצבא נועד להרוג ולשתק את מוחות החיילים שלא יחשבו על זה שהם הורגים. אני באה לטייל. אנחנו לא בכזו היסטריה שכל הערה מיותרת עלולה להביא אותנו לאובדן. אני כבר בוכה וצועקת ליהל, והוא עצבני. הוא דואג לעצמו, דואג לי ובתוך כל זה צריך למצוא את הדרך הנכונה. כל מה שמוציא אותו מהריכוז באמת מפריע לו. והוא מרגיש שהטעות האחרונה שלו עלתה לנו ביוקר. המצוקה שלו כנראה יותר קשה משלי. אנחנו שנינו מבינים כנראה שהפער העקרוני בחשיבה שלנו יותר משמעותי מהפער המעשי. אנחנו לא נצליח להסכים על העניין העקרוני, אבל איך שהוא אנחנו בפועל מסתדרים מצוין. הויכוח דועך. אנחנו פוגשים איזה רועה ועדר שהולך אחריו.

לתחילת הכתבה

הגשם מגיע

"איך הדרך? איך המעבר בקרחון? כמה קילומטרים עד קוארסי? כמה זה בזמן?" יהל מקבל תשובות, לא בטוח שהן רלוונטיות אבל הן עוזרות קצת. אנחנו מצליחים ללכת כמה שעות בלי גשם אבל זה נראה פחות ופחות מבטיח. כשמתחיל טפטוף אנחנו מחליטים לשנות את הטקטיקה - נראה לגשם שהוא לא ממש מטריד אותנו, נמשיך ואולי זה יפסק. הגשם כמובן מתגבר. אנחנו על צלע ההר ואין שום מקום טוב לאוהל. הדרך מלאה עיקולים וקשה לדעת מה מחכה בהמשך - יותר קל, יותר קשה. אנחנו נכנסים לחורשת עצים על צלע ההר. כבר יש שם עדר קטן עם רועה שמסתתר מתחת לאיזה עץ. הכלבים נובחים עלינו. נו טוב, אולי הטקטיקה הנכונה זה כמו הרועה - כן להראות שהגשם מפחיד אותנו, לשבת במקום קצת מוגן ולחכות שהוא יירגע קצת, שישכח שהוא כועס ואז יהיה אפשר להמשיך. אנחנו מסלקים כמה עיזים שמצאו מקום יבש מתחת לאיזה עץ ומתיישבים במקומם.
 
הכלבים נובחים על כל תנועה שלנו. הרועה מלמטה צועק להם לשתוק בהינדית, אבל הם רק ממלאים את תפקידם. אני מבינה שמדובר בכלבים נובחים ולא נושכים ומצליחה בקושי להתעלם מהם. אנחנו יושבים כל אחד מתחת לאיזה עץ והגשם ממשיך וממשיך. בישיבה בבגדים הרטובים כבר נהיה לנו ממש קר. יהל מחפש מקום לפתוח את האוהל. העצים גדלים בשיפוע והשורשים שלהם יוצרים משטח קטן. הוא פורס את האוהל מתחת לאחד העצים אבל השטח לא מספיק והאוהל לא יושב טוב. לוקח את האוהל לעץ אחר ומנסה שוב. מציץ מעבר לשביל לראות מה מחכה אבל מכאן השביל יורד בירידה תלולה ויש לנו עוד לעבור את הקרחון למטה וכמה אזורים של מפולת אבנים. זה לא נשמע כמו דרך שאנחנו רוצים לעשות בכזה גשם. מצד שני נתקענו בחורשה הזו בלי מים. הנחל האחרון שעברנו היה לפני איזה חצי שעה הליכה שכללה מעברים תלולים וחלקים מאוד. טוב, המקום הכי פחות גרוע הוא ממש על השביל, מעל אחד העצים, בדיוק לפני העיקול. יש שם הכי הרבה מקום. יהל נועץ את כל היתדות של האוהל. לא שזה מה שיחזיק אותנו אבל לך תדע. האוהל די בשיפוע.

אני בפנים פורסת מזרנים. השעה 14:00 והמחשבה שנתקע פה ללילה מטרידה מאוד את יהל. המקום מאוד לא מוצא חן בעיניו. מאוד לא בטיחותי כאן. אני פותחת גם את השקי שינה. אין מה לעשות בינתיים הגשם פשוט לא מפסיק. השק-שינה מחליק על המזרן. יהל דוחף את מקלות ההליכה בשתי וערב מתחת לאוהל כדי להקטין את השיפוע. זה ממש לא טוב. אין ברירה. עכשיו גם נתקענו כאן בלי מים לשתות ולהכין את שאריות המאגי-נודלס. טוב במילא אין כאן מקום להתחיל להדליק את הבנזינייה ולהתעסק עם זה. גם חטיפים כבר לא ממש נשאר לנו. על פי התכנון היינו אמורים כבר אתמול להיות למטה. במילא אין לנו ממש תאבון אבל המחשבה על זה שאין לנו מים עושה אותנו צמאים. אני מציעה להוציא את הסיר ולשים אותו בגשם. אנחנו באוהל והכל מסביבנו שלולית בוץ במדרון. יהל אומר שלצאת עכשיו עם הסיר רק יכניס מלא בוץ ורטיבות לאוהל ולשק"שים ובמילא בחורשה הזו הטיפות לא נופלות באופן אחיד. הסיר לא יתמלא ורק יהיה נזק. אבל גם הוא נורא צמא. אני מספרת לו שכמעט כל הפעמים שהתעלפתי בהן בחיי היו בדרך זו או אחרת קשורים לאין שתייה. אין לנו בעיה להסתדר בלי אוכל, אבל אם נצטרך ללכת בבוקר בלי מים זה עלול להיות מסוכן. אני כבר רואה את עצמי מתעלפת באיזה מדרון ומתגלגלת למטה...

הוא חושב ומחליט לקרוע את הרשת בחלון של האוהל ולהניח את הסיר מתחת למגן הגשם של האוהל, אולי יתנקזו שם המים של האוהל. הגשם כבר די חלש והכל בחוץ בוץ. העיזים כבר התחילו ללכת עם הרועה. חסמנו להם את הדרך, הרועה מתלונן, אין מה לעשות - שיעקפו אותנו. בשביל זה הם עיזים. בסיר הצטברו שני שלוקים של מים, אחד לי ואחד ליהל... לפחות להרטיב את הגרון. המצב ממש רע. מידי פעם חולפת מחשבה של לקום ולהמשיך ללכת. אבל יהל ראה שהדרך ממש לא טובה. ומרחוק אנחנו שומעים מידי פעם איזה סלע שנופל באחד המדרונות עם הדרדרת. פה לפחות הצלחנו להקים את האוהל, לך תדע מה בהמשך. אנחנו משלימים עם המחשבה שנשאר לישון כאן. יש לנו כוס סוכר ארוז שלקחנו לתה. אמא שלי תמיד לקחה קובית סוכר לבית הכנסת במוצאי יום כיפור. כדי לא להתעלף בדרך הביתה אחרי הצום. נאכל סוכר, זה בטח יחזיק אותנו עד למטה ולמטה כבר יש בטוח מים. זה לא שאנחנו על סף התייבשות או משהו כזה, אבל תמיד מלחיץ להיתקע בלי מים. יהל ממש לא מרוצה מעצמו ומזה שהגענו למצב הזה. הוא מתהפך כמה שפחות, כי בכל תזוזה אנחנו קצת מחליקים. איך שהוא הצלחנו להירדם שם. העיקר שלמחרת נגיע למקום מבטחים כבר והסיוט הזה יגמר.

לתחילת הכתבה

דרך הקרחון כמעט עד לקוארסי

שוב מתעוררים עם הזריחה. הגשם שכך קצת אבל הכל רטוב, בוצי וסגרירי. אנחנו מרגישים חלשים. אולי זה פסיכולוגי... אנחנו אורזים הכל, אני שמה את הקופסא עם הסוכר בכיס החגורה, מוכן לשליפה בדרך. קצת סוכר בפה ויצאנו. הדרך היא במדרון מאוד מפותל. אנחנו כבר שומעים את המים. כל צעד דורש ריכוז. הכל נורא חלק ותלול. חלקים שהם תלולים במיוחד אני פשוט מתיישבת על התחת ומחליקה בהם למטה ונעמדת חזרה. בגדי הפלסטיק, הנעליים והידיים מלאים בבוץ, וזה כואב בשרירים, אבל זה ממש לא מטריד אותי. העיקר שנגיע למים. תוך רבע שעה עובר לידנו מפלון של מים. אנחנו מתיישבים על אבן ושותים. זה קצת מרגיע. ממלאים את הבקבוקים שלנו במים. מהניסיון כבר למדנו... זה שיש פה מים בכל פינה, לא אומר שאי אפשר להיתקע בלי מים עם קצת חוסר מזל.

אנחנו מסתכלים מסביב. רואים למטה את הקרחון. יש בו סדק ענק שרואים את המים זורמים מתחתיו אבל בסך הכל הוא נראה די שלם ומחבר מגדה לגדה. אבל אנחנו עדיין למעלה. ומאיפה לעזאזל צריך לרדת. המפלון שהתיישבנו בו יורד ישר לקרחון. לך תדע אם שם זו הדרך, בגובה שלנו נראה שיש איזה שביל עיזים שממשיך, אולי הוא אחר-כך מוביל למטה. יהל בודק את השביל הזה. לי הוא ממש לא נראה. המדרון נורא נורא תלול, השביל ממש צר וחלקלק. אנחנו מתחילים ללכת אבל זה בלתי נסבל מבחינתי. אני רוצה לרדת למטה כבר, להרגיש יותר בטוח. אנחנו מתקדמים, אני הולכת שפופה נשענת על המקלות ומוכנה בכל רגל להחלקה. יהל מציע שאני אחכה. הוא יתקדם קצת ויראה לאן זה ממשיך. עדיף ככה, אני ממש לא מסוגלת ללכת במדרון הזה. השביל נראה ליהל דועך והוא לא רואה לאן כדאי להמשיך. הוא מציע שנחזור למפלון. אני מרוצה. שמה יש אבנים שעליהם המים זורמים, אפשר לרדת את זה על התחת בלי הרבה בעיות.

אנחנו יורדים קצת למטה ואז השביל נראה יותר ברור על המדרון. "בואי, זה נראה לי מכאן" אני מעדיפה בשביל קצת יותר נמוך. אני הולכת בשבילון אחר ויהל מקדימה איזה 2 מטרים מעלי, הוא חוצה מעבר מים. מאצלי, אנחנו כבר שנינו יכולים לראות, אי אפשר לחצות את המעבר. אני צריכה להגיע לשביל שלו שכבר נמצא 4 מטרים מעלי. יהל מכוון אותי מלמעלה. לא טוב לי לעלות והטיפוס לשביל שלו דרך אין-שביל מיגע. חששתי שהוא יחשוב שעשיתי דווקא, מתמרדת... יהל מכוון אותי לשביל הנוח. עוד מעט אני לידו. הוא בטח יכעס נורא על השטויות שלי... צעד גדול עם המקלות ואני שם. "יופי פוחלץ, בוא חמוד". החששות שלי מתפוגגים. ואני נרגעת. אמרתי לכם שבפועל אנחנו מסתדרים מצוין... השביל אכן יורד ואנחנו מגיעים בסוף לקרחון. הקרחון נראה מאוד מרשים.

די עבה אבל יש בו כבר סדק. כל הרועים אמרו שהם עברו עליו עם העדר. אבל לך תדע, אולי הם בעצם אמרו שהם עברו מעליו ולא עליו?!. כשמסתכלים נראה שבאמת עברו עליו. יהל מוציא את החבל קושר קצה אחד סביבו וקצה שני סביבי. אם מישהו מחליק או נופל, השני בשאיפה מצליח למשוך אותו. דווקא כאן יש תחושה של יציבות. השכל אומר שזה רק אשליה אבל התחושות יותר חזקות, ואני פחות מפחדת. יהל הולך ואני אחריו. כמה דקות ואנחנו בגדה השנייה. זהו, המכשול האחרון שנשאר לנו זה דרדרת האבנים. יהל אומר שאחרי שנעבור את זה הוא ירגיש הרבה יותר טוב. אני מעולם לא עברתי דרך דרדרת אבנים מסוכנת ואני עדיין לא יודעת כמה אני צריכה לפחד. אז בינתיים אני לא. אנחנו מתחילים ללכת על צלע ההר, מהצד השני של הנהר. אנחנו במגמת עליה ומגיעים למה שנראה לי כמו דרדרת אבנים. יהל אומר שהדרדרת הזו לא מסוכנת. הכל אבני ענק ושום דבר לא זז בהם בשנים האחרונות. "איך אתה יכול לדעת?" דרדרת אבנים פעילה, מלאה בחול ואבק ורואים את האבנים נופלות. ואכן אנחנו שומעים מידי פעם מרחוק איזה אבן מתרסקת.

אנחנו מטפסים על האבנים הענקיות האלה. טיפוס די קשה. פה ושם עוצרים לנשום, אנחנו כבר לא בגובה שמעיק על הנשימה אבל טיפוס לא קל. מן מדרגות סלע ענקיות. לכל האורך הכל מלא בחרא של עיזים מה שמחזק ליהל את התחושה שאנחנו בדרך הנכונה. אותי זה פחות מעודד. כבר ראיתי שעדר של עיזים פשוט מתפרס איפה שהוא רק יכול. דרך טובה או פחות טובה ממש לא מזיזה לו. אבל יהל מרגיש שזה זה. הוא רק מקווה שנצליח למצוא את השביל שממשיך. אני מקווה שאולי בכל זאת זו דרדרת האבנים המסוכנת ושאין עוד אחת יותר מסוכנת מזו. אנחנו עולים ועולים. מגיעים שוב לצלע ההר עם צמחייה, יש משהו שיכול להיחשב כשביל ומעבר לצמחיה רואים את הדרדרת המסוכנת. מן שקע בצלע ההר שאבנים מתגלגלות בו ועושות הרבה אבק. אנחנו זוכרים שמילאפ אמר לעלות שם כמה שיותר גבוה ולעקוף לגמרי את הדרדרת. אנחנו מטפסים בשיחים. המדרון די תלול אבל השיחים מונעים החלקה אך גם מפריעים. אנחנו מפלסים את הדרך בינהם, מנסים לזהות רמיסות קודמות לפנינו.

פתאום שומעים פעיות גדי. שוב יהיה כאן עדר, שוב לדרוך בחרא שלהם. טוב לפחות נדע שאנחנו בשביל הנכון. אבל שומעים רק פעיות של גדי אחד. אולי הלך כאן לאיבוד איזה גדי לבד ושכחו אותו. יהל, קצת לפני, אומר שדווקא יש כאן גם את האמא ועוד גדי נוסף צמוד אליה. אבל הגדי הקטן לא ממש מצליח לעקוב אחריה. מסכן. אנחנו ממשיכים לטפס ומנסים לעודד אותו ללכת אחרי האמא שלו אבל נראה שהיא לא קוראת לו מספיק. טוב אין לנו מה לעשות, אנחנו מתקדמים בשיחים. הפעיות האומללות האלה ממש מעיקות... יהל פתאום קולט משהו בזוית העין. הוא מביט, זה נראה לו כמו רועה. הוא צועק והרועה מסמן לו "לרדת לרדת". אנחנו כמעט למעלה, התכוונו להמשיך עד שנהיה ממש מעל הדרדרת הזו בתקווה שבאמת יש שם שביל למעלה. אבל הרועה הזקן צועק ומסמן לנו מה שנראה כמו "לא, לא, אל תמשיכו משם, השביל הוא מכאן!" הוא נשמע מאוד החלטי. אנחנו מתלבטים אם לסמוך עליו או לנסות להמשיך עוד למעלה מחליטים לרדת אליו. הוא לא הרבה מתחתנו, הוא בא לאסוף את העז עם שני הגדיים. אנחנו יורדים, אני פשוט מתיישבת ומחליקה למטה על השיחים. אנחנו מגיעים לרועה והוא מראה לנו איפה השביל.
 
בשלב הזה אנחנו כבר עייפים מלהשקיע כל פעם זמן בחיפוש הדרך והטעויות שנובעות מזה (יהל עייף מהחיפוש, אני מהטעויות...) ומציעים שאולי הוא ידריך אותנו את קוארסי. אבל הוא צריך להמשיך עם העיזים בכיוון ההפוך. הכסף כנראה לא מספיק חשוב לו כדי לשנות את התוכנית. הוא מציע שהוא יחצה איתנו את הדרדרת. טוב גם זה משהו. הוא מעמיס את התיק של יהל. ויהל יסחב את התיק שלי, אבל הרועה הזקן מתעקש לקחת את שני התיקים. אחד על הגב, אחד על הראש והופ הוא כבר מתחיל ללכת. אנחנו בשני שליש גובה של הדרדרת. רוב האבנים מתחתינו אבל יש עוד סיכוי שיפלו כמה גם מלמעלה. זה די תלול אבל פחות מחליק, הכל רק מתדרדר... הרועה הולך מהר מאוד עם שני התיקים. אחריו יהל עם המקלות ואני נזהרת מכל צעד. מדובר במעבר של אולי 50 מטר. הוא כבר בצד השני, הניח את התיקים ומתחיל לחזור, הוא מסמן לנו ללכת יותר מהר. יהל בחצי הדרך ואני עוד אחריו. הרועה מגיע אלי, לוקח את אחד המקלות ממני ונותן לי במקומו את היד שלו ומושך אותי. אני נגררת אחריו. יהל אומר לי שאם הוא רק מפריע שאני אגרש אותו, אבל אני בזכותו מגדילה צעדים ומתקדמת. זהו, הוא מראה ליהל את המשך השביל ומתאר אותו: עושה סימנים של למעלה למטה למעלה למטה, עושה קולות של עיזים וזהו. אנחנו משלמים לו 100 רופי והוא דוחף אותם לכיס. אני יושבת ליד התיק ושותה מים. אני רואה את הרועה הזקן מדלג במהירות על האבנים עד הצד השני, אוסף את הגדיים ונעלם בסבך. מדהים.

טוב, אנחנו ממשיכים, השמיים כל הזמן מאיימים בגשם. יהל קצת נרגע שעברנו את המכשולים העיקריים ומתפלל כל הזמן שלא יהיו יותר מדרונות תלולים, חלקים ומפחידים. הוא יודע שאני לא אוכל לספוג עוד הרבה מהמתח הנפשי. לדעתי זה הדבר הכי קרוב שהוא היה לחוויית ה"בעל בחדר לידה": הוא רואה אותי סובלת נורא, הוא מרגיש שהוא הביא אותי למצב הזה, הוא יודע שהכוונות שלו היו טובות, והוא עכשיו חסר אונים ולא יכול לעזור... אני לא מרגישה שהוא אשם אבל אין לי כוח להרגיע לו את המצפון. אנחנו עולים ויורדים על בתרונות ההר. עולים יורדים, עולים יורדים. לא רואים קדימה כמה עוד נשאר. הדרך בוצית ומייגעת, רק שלא יתחיל גשם ושלא יהיה יותר גרוע...

מרחוק אנחנו רואים עדרים עם רועים, כמו שהרועה הקשיש תיאר. לולא היה כל כך מעונן ופחד הגשם שעוד לא התייבש, זה באמת היה נורא פסטורלי - המפלים בכל מקום, המים, העיזים השקט. "נמסטה, נמסטה" ,"קיטנה קילומטר טו קוארסי?" כל אחד בדרך אומר לנו תשובה אחרת, זה שעתיים, זה ארבע, לך תדע. אחד הנערים שעם הרועים מדבר אנגלית לא רעה. הם יושבים סביב המדורה ומכינים צ`אפטי. אנחנו מבקשים אם נוכל לאכול איתם כי נגמר לנו האוכל והוא אומר שבטח. טוב, לפחות נאכל קצת נרגע ונמשיך. אני ממש גמורה. אני מודיעה ליהל שאחרי קצת אוכל אני אוכל להמשיך עד קוארסי אבל את ה-3 שעות עד ללאמבו, איפה שמחכה הנהג, נצטרך לעשות מחר. אין בעיה, יהל מבטיח. כשנגיע לקוארסי מקסימום נשלח מישהו שיודיע לנהג שאנחנו בדרך והכל בסדר. העיקר שמילאפ לא ידאג ולא יתחיל לחפש אותנו.

לתחילת הכתבה

ארוחה עם הרועים

שוב מתחיל הגשם. רק צהרים אבל אנחנו לא רוצים ללכת בגשם, אין לנו יותר סטים של בגדים יבשים להחלפה. אנחנו מתחילים להקים אוהל. הכל די שטוח אבל מלא בחרא של עיזים. יהל מחליט על פינה שנראית לו עם פחות חרא. לי החרא לא מפריע כבר. מקימים את המאהל. הילד ההודי נורא מתעניין בכל הציוד שיש לנו. שואל על כל דבר, כמה זה עולה. אני מתיישבת באוהל מחליפה בגדים ספוגים בזיעה, כבר יש כמה יבלות ברגלים. לא ברור מה יותר גרוע הסרחון שלי או החרא של העיזים. אחד מחסה על השני. אם רק היו לי המגבונים הלחים האלה... אנחנו מתחילים להיות ממש רעבים. הרועים שם כל היום מכינים צ`אפטי אבל לא קראו לנו עדיין. אנחנו מגיעים ומתיישבים איתם במדורה. אחד מכין את הבצק ושם על האש במיומנות גדולה. כל הצ`אפטי מתנקזים אצל אחד הרועים, הוא חותך אותם לחתיכות בקערה עם חלב וגושי חלב.

אני יושבת ומסתכלת עליו אוכל. לא רק כי אני רעבה, אלא פשוט עוד לא ראיתי כזה מחזה. יש לו עיניים רעות כאלה, הוא לוקח ביד כמה חתיכות צ`אפטי טובל בחלב מכניס לפה. חצי נופל לו מהפה חזרה לצלחת, הוא אוסף עוד כמה חתיכות ומכניס לפה. זה לא שאני מחפשת נימוסים אירופאים, אבל זה היה מזעזע. אולי בגלל העיניים הרעות שלו... אף אחד אחר לא אוכל, רק הוא. הוא לא נראה כמו המנהיג. אולי האחרים כבר אכלו. הם מדברים עם יהל. הנער מציע שהוא ילך אתנו מחר עד לקוארסי, בתור מדריך. הוא במילא הולך לשם מחר. כמה זה עולה? 200 רופי. המחיר לא ממש משנה לנו. רצינו אולי להמשיך עוד היום, אם יפסיק הגשם. לא, היום הוא לא רוצה לצאת. מחר, הוא אומר, מחר אני הולך לקוארסי אני יכול להיות המדריך שלכם, לסחוב תיק. טוב בסדר, שיהיה מחר. בשלב מסוים יהל אומר בעדינות שאישתו מאוד רעבה ושואל שוב אם יש להם אוכל בשבילנו. בטח, בטח, הם כולם עונים, הנה. תכף. הם לא שכחו אותנו. אחרי כמה דקות הם מוזגים לנו כוס חלב מאחד הסירים, דרך מסננת. חלב ישר מהעז. לא מפוסטר, אבל מורתח. זה נראה נהדר וזה אכן כך. חלב סמיך וטעים. יחד עם צ`אפטי חם וטרי, אולי הייתי ממש רעבה אבל מבחינתי זו ארוחה נהדרת. נראה לי שגם בימים כתקנם אני יכולה לחיות באושר עם לחם טרי מכל סוג וחלב טרי... הארוחה עם הרועים הייתה מבחינתי החוויה החיובית הראשונה מזה די הרבה זמן.

זה עדיין לא מפצה על כל התלאות, אבל מתחיל. הגשם, לא חזק מאוד, בא והולך. לא ברור לנו אם כדאי לחכות לבוקר או להמשיך לבד. ממש לא בא לנו ללכת בגשם. והאפשרות שהנער יסחב לי את התיק מעודדת מידי. אנחנו משלימים עם הרעיון של עוד חצי יום בלי התקדמות. יהל לא ממש אוהב את המקום הזה עם כל החרא של העיזים, פרעושים וזבובונים שלא מבדילים בינינו לבין בעלי החיים. עם הריח שלי, אי אפשר להאשים אותם. לי מתאים להירגע קצת. הנער מתחיל להראות ליהל כל מיני פצעים שיש לו. הרועים יודעים שלמערביים יש כל מיני תרופות פלא וכל מערבי הוא רופא מבחינתם. יהל מטפל לו בכל הפצעים המזוהמים. הנער מתפתל מכאבים ויהל מבטיח לו שזה יעבור תוך יום-יומיים. אני מתרווחת לי באוהל. עוד שעה עוברת ומגיע תייר ספרדי, הולך עם מדריך. התייר בחור גדול וחזק עם תיק על הגב. מסתבר שהשמועה שזוג תיירים הולכים בלי מדריך כבר הגיע לאוזנם. המדריך שלו עובד בחברה מתחרה לזו של מילאפ, אומר שהוא גם ראה את מילאפ אתמול. לא ממש הבנו איך או מה. להם אין אפילו אוהל, הם ישנו אתמול בלהס-קייב, עברו עוד היום את אינדראהאר והמשיכו עד לכאן. קצב מדהים, מצד שני היום עוד לא ירד גשם רציני, כנראה שהיה להם מזל בלי גשם כל הדרך. אנחנו יכולים להמשיך איתם אבל הם נראים ממהרים. בלי אוהל כדאי שיגיעו מהר לקוארסי. טוב, לנו יהיה ממחר מדריך. אנחנו מבקשים מהם שאם הם מגיעים עד ללאמבו שיודיעו לנהג שאנחנו בדרך ונגיע מחר בצהרים בערך. אנחנו נכנסים לאוהל, הגשם, שלא כמו בימים האחרונים, לא מתחזק וכל הזמן יש תחושה שאולי היה עדיף לנו להמשיך היום עד קוארסי, 3 שעות בערך. אני מתנחמת במנוחה. ומקווה שמחר יהיה גם יום לא גשום. יהל מפזר את הבגדים שלנו על הסלעים מסביב, אולי חלק יתייבשו לפחות. הנער הולך לישון יותר למעלה. אנחנו קובעים ב-6:00 שנצא והוא מבטיח להיות כאן ב-6:00 בבוקר.

לתחילת הכתבה

ההליכה לקוארסי וההגעה לכביש בלאמבו

בבוקר אנחנו מתעוררים ליום גשום במיוחד. אחרי שחיכינו עד עכשיו נראה לנו לא סביר להתחיל ללכת בגשם. נחכה עוד קצת. הנער גם לא הגיע. אנחנו ממשיכים לישון, קמים ב-8:00. עדיים רטוב וגשום. אין ברירה חייבים להתחיל ללכת. הנער לא נראה. שאר הרועים כבר הדליקו מדורה. אנחנו שואלים אותם איפה הנער, הם לא יודעים. לא בא. אין טעם ללכת להביא אותו. היה רוצה - היה בא. אין ברירה, מעילים, מכנסי סערה על הגטקס, תיקים על הגב, מתחילים ללכת. השביל יחסית בסדר רק כל הזמן חלק וקשה ללכת מהר. הרועים אמרו שמדובר בהליכה של שעתיים. אם הולכים לאט - שלוש שעות. אנחנו הולכים לאט. הדרך כל הזמן עולה ויורדת על בתרונות ההר. השרירים מכווצים מאוד. כאילו שכחתי את עצמי בחדר כושר על אחד המכשירים לשרירי הרגלים. כל צעד בירידה מותח את השריר עד כדי כאב, כל צעד בעליה מכווץ אותו יותר. באזורים שיש בהם מכשולים גדולים לטפס כמו סלעים, לרדת איזה אבן גדולה, אני מתיישבת על התחת ומחליקה את זה. כולי מלאה כבר בוץ.

בדרך מגיע עוד עדר של עיזים, שוב ממלאים את השביל בחרא והוא נהיה חלק כמו חמאה. כל רועה בדרך, יהל שואל אותו כמה זה עד קוארסי. שעתיים הם אומרים, 2-3 קילומטר. יהל מציע לו להדריך אותנו אבל הם לא רוצים. יש להם תוכניות אחרות כנראה. אני מקללת את הנער הזה. שיזדהמו לו כל הפצעים שיהל טיפל בהם! גם היבלות שלי כבר שורפות. יהל זוכר שצריך עוד לעבור איזה מקדשון בדרך. אולי פספסנו אותו איך שהוא. הוא מגיע לפסגה קטנה, נוף מדהים. יהל נותן לי לנגב את כל הבוץ והחרא שיש לי על הפנים בפליז שלו ומצלם אותי, טוב שאני לא רואה את עצמי, אני מנסה לחייך.

תיקים חזרה לגב וממשיכים ללכת. אחרי שעתיים וחצי של הליכה, הנה המקדשון. מכאן אומר יהל, יש עוד שעתיים עד קוארסי. "מה???" אני על סף דמעות. כולם אומרים כל הזמן שעתיים הליכה, אנחנו הולכים כבר שעתיים וחצי ועכשיו גם יהל אומר לי עוד שעתיים???" אני על סף ייאוש. יהל מתקדם קצת להשקיף. "היי, הנה, כבר רואים את הגגות של קוארסי - שיגידו מה שיגידו, מכאן אין יותר מחצי שעה" עכשיו כבר ממלאות אותי דמעות של אושר ואני מלאת מוטיבציה. אנחנו צועדים מהר, מחפשים את הירידה לקוארסי. נכנסים ליער והשביל הולך ומטשטש. הממ.. זה לא הגיוני. גם לי זה לא היה נראה הגיוני שהשביל נהיה פחות ברור אם אנחנו מתקרבים ליישוב. יהל מתנצל, אנחנו חוזרים לשביל הראשי ומוצאים את הירידה למטה.
 

פוגשים איזה רועה - "כן. חצי שעה אנחנו שם", הוא מבטיח. יורדים בשביל אבני צפחה, מגיעים לבית הראשון ביישוב. הוא נטוש. ממשיכים לרדת. הבתים נראים פסטורליים כל כך. בבית השני יוצאות לקראתנו שלוש בחורות הודיות מצחקקות. התמונה הראשונה שעולה לי לראש היא אני יושבת בגיגית ושלושת הבנות האלה מקרצפות אותי ושופכות עלי מים חמים, אני רק אשב לי ואחייך... בינתיים יהל שולף פתק עם השמות של שני האנשים היחידים שדוברים אנגלית בכפר, שמילאפ רשם לו. טוב שהוא עדיין מרוכז. הן לא ממש מבינות הוא שואל על אוכל והן מסמנות לנו להמשיך. אנחנו עושים עוד כמה צעדים הן קוראות לי - מדאם, מדאם, ומסמנות לי לאכול אני אומרת לא-תודה מחייכת וממשיכה. המחשבה על המקלחת שהם יעשו לי עוד מהדהדת לי בראש. לאט לאט יש יותר בתים ויותר אנשים. בעיקר נשים. מהבתים בוקעת מידי פעם מוזיקה הודית, הנשים צבעוניות והכפר נראה כל כך חיי ומלא שמחה. הבתים בנויים מעץ ועל רעפי הצפחה שעליהם פזורים תירסים לייבוש. הכל כל-כך צבעוני ופסטורלי. לא מהעולם הזה.

אני כל הזמן מצלמת ויהל מנסה למצוא מישהו דובר אנגלית. הצלחנו להבין שאחד מהשניים מחוץ לכפר ואנחנו עוברים בין הבתים למצוא את השני. אני הראש שלי בעננים. אני מצלמת אבל הדבר הנכון לעשות כאן זה לשבת ולצייר את כל המקומות והפינות. נערות על מרפסת עושות לי פוזות שאני אצלם אותן. אני מצלמת. אני מוכנה להישאר פה שבוע עכשיו. יהל מבטיח לי שאולי נעשה את זה. אין לו שום בעיה להיות כאן שבוע. אבל עכשיו אנחנו חייבים לאכול משהו ולהמשיך, לפני שמילאפ ישתגע מדאגה ויקפיץ את המערכת. הוא צודק. חבל. יהל מצא את האיש דובר האנגלית. הוא כבר ציפה לבואנו. מסתבר שהוא אפילו הלך לקראתנו אתמול אבל הספרדי אמר לו שמצאנו לנו מדריך מקרב הרועים, אז הוא חזר. הרועה החרא הזה. מה היה לו להבריז? אנחנו נכנסים לבית של הקוארסאי הזה. בפנים חשוך שני חלונות מכניסים קצת אור ואש דולקת. הקונטרסטים מדהימים. הוא מכין לנו תה ומתחיל להכין לנו אוכל. קצת אורז עם קצת ירקות הכל בסיר לחץ על האש. תוך רבע שעה ארוחה מוכנה. אנחנו אוכלים קצת ושובעים.

הוא מבטיח שהוא ייקח לי תיק ויבוא איתנו עד תחילת הדרך הסלולה ללאמבו, איפה שמחכה הנהג אשוק. למעשה, הוא אומר, המשפחה שלו עכשיו בדראמסלה והוא אמור לנסוע לשם מחר. אנחנו לא יכולים לחכות למחר, אבל אם הוא יכול לצאת כבר היום, נשמח לקחת אותו איתנו במארוטי עד דראמסלה. נסיעה של 250 ק"מ, כ-8 שעות בדרכים ההודיות. הצעה די מפתה והוא הולך על זה. הוא רק הולך להתארגן. ב-14:00 קבענו לצאת. בינתיים מביאים ליהל אישה שנחתכו לה שתי אצבעות בקטיף תירסים. היא מדממת מלא ויהל חובש אותה. אני מצלמת. מבפנים מבחוץ, מבנים, נוף, טבע דומם, פורטרטים של הקשישים. חייבים לחזור לכאן לעשות כאן קורס רישום.

הטרק הזה וגם הסיפור, מן הראוי שיגמרו כאן בקוארסי, למרות שמקוארסי ללאמבו עוד היו לנו 3 שעות של הליכה בגשם בדרך לא פשוטה ומהממת, אבל אני בלי התיק פשוט ריחפתי את הדרך הזו. בדרך פוגשים תושבי קוארסי שחוזרים לכפר. אין דרך להגיע לכפר הזה ברכב ממונע. הדרך הכי קצרה היא מלאמבו ללכת את 3 השעות ברגל וזה מה שהם עושים. עם חבילות, עם הילדים, עם פעוטות בידיים, בכל העונות. הקוארסאי אמר שבחורף הבית שלו ריק ואין שום בעיה שנבוא ונשאר אצלו כמה שנרצה. יהל הציע שנעשה לנו חופשה מיוחדת של שבוע בסוף אוקטובר. אני רק אצטרך ללמוד לסחוב את דליי המים על הראש מהמעין יחד עם שאר הנשים. בשלב הזה - שום דבר לא נראה לי מסובך מדי. 

לתחילת הכתבה

סוף טוב - הכל טוב! - היום השישי והמקלחת שאחרי

טוב, אז בכל זאת אי אפשר בלי הדובדבן של הסיפור. הדרך חזרה אחרי הטרק והכי חשוב - המקלחת הראשונה. אז באמת ההגעה לרכב הייתה מלווה בהתרגשות פנימית גדולה. כולנו: יהל, הקוארסאי ואני רטובים אך מאושרים. הנהג, חיכה ברכב בדיוק לפי התכנון, קצת יותר מיממה איחור. דבר ראשון אנחנו מחפשים טלפון להודיע למילאפ שהגענו והכל בסדר. הטלפון בבאסטה הקרובה עובד. בשורה טובה אבל כל הקווים תפוסים... יהל מחייג את כל המספרים של מילאפ: במשרד, פלאפון, במסעדה ליד, כל הקווים תפוסים. בסוף, סוף סוף, זה מצלצל. מישהו עונה, אולי אחד העובדים של מילאפ, יהל לא מצליח לתקשר איתו, הוא מעביר לנהג. זה לא אחד העובדים, זו טעות. אוף. ממשיכים לנסות. אחרי 20 דקות הצלחנו. תפסנו את סובאש, אח של מילאפ: "הכל בסדר, כן, גם יעל בסדר, היה קצת קשה אבל הכל בסדר..." בסוף השיחה יהל אומר לסובש "אה, סובאש, אנחנו מעדיפים להישאר לישון בברמור (Bharmaur), זה גבוה יותר ונעים יותר מאשר בצ`אמבה שבעמק, תמצא לנו את המלון הכי טוב בעיר ותזמין לנו מקומות... אני אתקשר כשנגיע לברמור ותגיד לי לאן לנסוע..." היו לי בערך שלוש שניות להתמוגג. מעולם עוד לא הזמינו לי את המלון הכי טוב בשום עיר... אבל אז הוא הוסיף, "ואם אפשר תוודא שתהיה שם גם מקלחת חמה...". כן, זו הודו, מה לעשות, כאן צריך לוודא שיש מקלחת חמה גם במלון הכי טוב בעיר... אז הפסקתי לזמזם את המוזיקה שתהיה במעלית ורק התפללתי שתהיה מקלחת חמה. יהל אחר כך מייד וידא איתי שאני לא מפנטזת: "אל תצפי לשום דבר, כאן זה הודו..." כן, כן, כבר הפסקתי לפנטז.... אבל המשפט הזה עוד מהדהד לי בראש עד היום ויום אחד אני אדרוש מיהל שוב את המשפט הזה על איזה עיר שאני אבחר... התחלנו לנסוע.

קשה להאמין שהטיול הזה נגמר וזהו, אנחנו במקום מבטחים שציפינו לו כבר 6 ימים. יהל כל הזמן אומר לאשוק הנהג לנסוע לאט. עוד במקלוד הוא ביקש ממילאפ שאם הנהג בא לחכות לנו, אז יהל מעדיף לנהוג בעצמו במרוטי. אשוק נהג טוב אבל צעיר ויהל סומך רק על עצמו. אנחנו מטפסים במרוטי לברמור: פניות חדות, סיבובים מסוכנים, תהומות מכל צד, כבישים צרים ומשאיות הודיות מצפצפות, אבל אשוק מאוד משתדל לנסוע לאט. מברמור, כשניסע מחר, יהל אומר לו, הוא מעדיף לנהוג. עכשיו הוא עייף, עדיף שאשוק ינהג. אנחנו מגיעים לברמור כבר בחושך. רטובים ורעבים אבל יותר רטובים. אני רק חושבת על המקלחת אבל אז נזכרת שאם נלך לאכול אחרי המקלחת אין לי שום בגד יבש ולא-מסריח ללבוש כשאני נקיה. המממ... נורא לא בא-לי אבל עדיף שנאכל במהירות ואז מקלחת וישר למיטה. ברור שאפשר גם ללכת לקנות משהו ללבוש או למצוא מישהו שיביא לנו את האוכל למיטה אבל למי יש כוח לכל האילתורים המסובכים האלה.

אז עוצרים לאכול באיזה מסעדה שהקורסאי הביא אותנו. גדולה וריקה, בדיוק מהסוג שיהל שונא. טוב, לא חשוב, העיקר שיביאו משהו לאכול. רבע שעה אחרי שהזמנו אנחנו רואים את המלצר חוזר עם שקיות של קניות מהשוק. כנראה שגם הם לא ציפו שנבחר לאכול שם... יהל מאוכזב שלכאן הביא אותנו הקורסאי, אבל לא משנה. בינתיים הוא הולך להתקשר, לברר איפה נלך לישון ומקבל מסובאש שמות של שני מלונות. בסוף האוכל הגיע, היה סביר, אין לנו דרישות מיוחדות בתחום הזה כרגע. אחרי האוכל נוסעים למקום הראשון שהומלץ. הקורסאי מכיר את המקום. אנחנו רואים את השלט עם השם של המלון אבל הכל נראה סגור וחשוך. דופקים בדלת ואיזה הודי פותח לנו. "כן, זה מלון, בואו תיכנסו יש חדרים, אין שום בעיה". יהל מבקש לראות את החדרים ואני אחריו. המקום נראה נורא. כל הקירות והתקרה מלאים בעובש וזה גם הריח השולט. המיטות בחדר, האמבטיה, הכל מוזנח, נראה מטונף ומסריח. בסדר, לא חשבתי על מלון 3 כוכבים, אבל ציפיתי לפחות לרמה של בית-סוהר ממוצע בארץ, לא משהו גרוע מזה. אני די בשוק. אני לא מצליחה לומר כלום אבל יהל מבין את ההבעה. סאנק-יו, סאנק-יו, מיי-בי ווי קם בק..." בינתיים ההודי גם מוריד את המחיר אבל אני מקווה שלא נצטרך את ההנחות שלו.

המלון השני הכי טוב שסובאש אמר, אמור להיות חדש, אולי המצב שם יותר טוב. אנחנו נוסעים לשם. עדיין רטובים נכנסים שוב לאוטו, תוך כמה דקות, עם עזרה של המקומיים אנחנו מוצאים את המקום, הוא נראה עדיין בבנייה, אנחנו מבקשים לראות את החדרים. טוב, הרצפה עדיין מבטון חשוף אבל הרהיטים נראים טוב, החדר סביר, קצת כתמי עובש, זו בכל זאת סוף עונת המונסונים, אבל המקלחת עם קרמיקה נקייה. טוב, שיהיה, זה נראה בסדר. יהל שואל על המקלחת: "הוט באקט?" ההודי מאשר. יהל קצת מתמקח איתם על המחיר, חדר לנו וחדר נוסף לנהג והקורסאי. בסוף סוגרים. אני לא מבינה למה יהל אומר הוט באקט (Hot Bucket), נראה שיש טוש עם ברז מים קרים ומים חמים. "כן" יהל אומר, יש תשתית אבל אין דוד. אז יש מים בכיור אבל לא בטוש. ואז הוא שולף לי את הדבר המדהים ביותר שראיתי עד עכשיו בהודו. כל מי שהיה בהודו זה כנראה אלמנטרי בשבילו אבל מי שלא שמע סיפורים ברמה כזו של פירוט פשוט לא יאמין. הוט באקט, כשמו כן הוא, דלי מים חמים. איך מחממים את המים בדלי? מתקן החימום הוא בסך הכל נגד (קמץ בנון ובגימל)-סליל, שמלופף על קרש שמצאו ברחוב עם שני חוטי-חשמל חשופים בקצוות. את החוטים החשופים מכניסים לשקע החשוף שבאמבטיה ואת הצד של הנגד מכניסים לדלי מים ומשתדלים שהמתכת לא תיגע בדלי ותמיס אותו... משהו מתוך ערכת "האלקטרונאי הצעיר ההודי", אפילו הערכה של אח שלי, היתה בגיל 13, כבר יותר משוכללת. אני מסתכלת על הדבר הזה בעיניים פעורות ולא מבינה איך אפשר להפעיל את זה ולהישאר בחיים. כשאני כבר מוכנה לתפוס את עניין חימום דלי של מים עם נגד, אני עדיין לא מצליחה להבין למה לא לעשות תקע בקצה החוט??? לא מדובר כאן באיזה טכנולוגיה חדשנית. אם אין בשום מקום מים חמים זורמים כבר אלפי שנים במדינה הזו, למה הפתרון צריך להיות כל-כך מאולתר, כאילו מדובר בפתרון לאיזה צרה שרק עכשיו נחתה עליהם. יהל משועשע מההלם שלי. "אל תדאגי, בשנייה אני מארגן לך דלי מים חמים". "רק אל תיגעי בי כשאני מחבר את זה... הנה תוך כמה שניות יש לך מים חמים זה עובד נורא מהר". טוב הוא בודק את המים בזהירות כי לפעמים יש חשמל במים. אני בשוק אבל כבר לא מנסה להבין. זוהי הודו. טוב שאבא שלי לא כאן לראות את זה. כדי להפעיל את הדבר הזה צריך לעבור על כל כללי בטיחות-החשמל שהוא מלמד אותנו כל השנים. יהל חובב חשמל, וחוטים חשופים לא ממש מרגשים אותו, אבל גם הוא נאלץ להודות שזה מעבר לכל היגיון בריא. אבל היתה מקלחת, הצלחתי להסתפק בדלי מים חמים אחד. להגיד שזו המקלחת שפנטזתי עליה ב-5 ימים האחרונים זה ממש לא, גם ברגעים הפסימיים ביותר, זה לא מה שדמיינתי לי, אבל מצד שני, גם אחרי מקלחת כזו אתה נשכב במיטה (אחרי שאתה מתעלם מריח העובש) ואתה מרגיש תחושת הרפיה. (יהל לא מצליח להתעלם מהריח, הוא מעיף את הכרית, מעיף את השמיכה, מוציא את השק"שים שלנו, זה לא עוזר, הריח כאן חלש אבל ספוג בכל מקום). בכל זאת קמנו כמעט כמו חדשים. אני בקושי הולכת מיבלות ושרירים כואבים. אבל הנוף בחוץ יפיפה.

אוכלים ארוחת בוקר, שיחה לבבית עם בעלי המקום. זו עיירה מאוד קדושה עם עשרות מקדשים הודים. אנחנו הולכים לעשות סיבוב במקדשים. יכול להיות שאני מותשת או כועסת על הודו או סתם אנטי, המקדשים אולי עתיקים אבל לא משהו לספר ארכיטקטורה, גם לא פרויקט מוצלח בשנה א`. ואולי אני טועה.. כמה תמונות ליתר בטחון.

העיירה עצמה הרבה יותר מעניינת. יושבת על צלע ההר והרבה חיים ברחוב. טוב יש לנו נסיעה ארוכה חזרה. אפשר לצאת. יהל, כמתוכנן, מתיישב בצד הנהג (ימין) מסדר מראות (יש רק מראה ימנית) מרחיק את הכסא אחורה ("מה אי אפשר יותר?") ונוסעים. לאט לאט יהל מבין שהנסיעה במרוטי דורשת מיומנות וניסיון שגם שנים של נהיגת שטח בכל כלי רכב צבאי או אזרחי לא נתנו לו. לעומתו, אשוק, שרישיון-הנהיגה שלו (אם יש לו) בטח עדיין בוהק, אבל שעות הנהיגה שיש לו על המרוטי נתנו לו יכולות שליהל יקח זמן להתרגל אליהם והירידות המסוכנות כאן, זה לא זמן טוב להתנסות. בתום שעה נסיעה שבה הוא יכל לתרגל זינוק בעליה בלי ברקס-יד (עקב ימין על הגז אצבעות רגל שמאל על הברקס בעוד עקב שמאל משחרר את הקלאצ`) הוא מחזיר את השרביט לאשוק ונשאר לשבת דרוך מאחור.

הנסיעה חזרה לדרמסאלה ארוכה ומייגעת. 9 שעות לקח לנו לגמוע 250 ק"מ בכביש שמקיף את שרשרת הרי הדולאדר (Dhuladar) שב-6 ימים חצינו ברגל. ממוצע של פחות מ-30 קמ"ש וזו באמת המהירות הממוצעת כאן בהודו, בכבישים פתלתלים, עולים ויורדים, לפעמים סלולים ולעיתים פשוט דרך עפר שמחברת בין כל העיירות ונקראת כביש. מגיעים בערב לדרמסאלה עייפים ורצוצים. שמחים לראות את כולם וכולם שמחים לראות אותנו. אני שמחה לחזור למקלחת הוורודה של מלון אשוקה עם האסלה המתפרקת וזרזיפי המים. איזו רמה! 

לתחילת הכתבה

לחלקו הראשון של הטרק לחצו כאן

יעדי הכתבה

סגור
×