טיול בתוך תמונה של זמן - חלק שני

עד היום למדתי שציר הזמן נע בכיוון אחד - מההווה לעתיד. עד היום למדתי גם שיש סוגי טיולים שונים: טיול אתגרי, טיול מוזיאונים, טיול גסטרונומי ועוד, אבל טיול בזמן הוא נדיר ומעניין. כתבינו מציגים פרק נוסף בנסיעתם בזמן בעיירה באת'.
שירה וניקולה
|
מפה
תמונה ראשית עבור: טיול בתוך תמונה של זמן - חלק שני
Thinkstock Imagebank ©

קרנבל תלבושות בבאת'

תמונה שנייה: הקרנבל
Margareth Building הוא מדרחוב קטן מאוד. בימים רגילים אולי לא היינו מעיפים בו מבט חוזר, אבל היום כבר קמה במה נמוכה מעץ, וארון קצת מוזר עם חלון ודגל אנגליה דהוי שידע מופעים רבים. התופים רועמים טם טדדה דה טם דםםםםם ועל הבמה עולה איש גדול עם כובע בעל שוליים מופשלים וסרטים. הקהל כולו דרוך ונרגש, ג`נטלמן במגבעת עטורת ציפורים משקיט ילד שובב במקטורן כחול וטייץ, הנשים זוקפות גב מחייכות זו לזו. 

"...לא נשכח היום את מלכנו הנערץ ג`ורג השלישי"... מתחיל הכרוז לנאום דרך מגפון גליל מתכתי. אנחנו תופסים מקום בין קהל המאזינים. שני כובעי קש, לצידנו נצמדים זה לזה ותחתם נשמעים קולות נשיים: 
- "איזה ז`קט יפה קנית" לוחש כובע בסרט כחול.
- " Beautiful indeed, I have been to the cheap Shop & very cheap I found it" עונה לו כובע בסרט וורוד.
- "מה דעתך על ג`וזפין, אישתו של ה
צרפתי, שמעתי שהם התחילו יחסים עם יפן והיא מתהלכת באופנה חדשה- יפנית". שוב נשמע הכובע בסרט הכחול.
- "היו שם גם כובעים זולים. התלבטתי בין כובע עם פרחים לכובע עם פירות, מה לדעתך נראה יותר טבעי?" ממשיך הכובע בסרט הוורוד בשלו.
- "ששש"- משתיק אותם כובע שלישי. 
"...גם כיום, 200 שנה לאחר הקרבות, זכרו וחשיבותו של הלורד אדמירל נלסון הגיבור עדיין עומדים בעינם..." ממשיך הכרוז בנאומו מתוך נייר לבן וארוך. 
בזווית ענינו אנו קולטים, קצין גבוה במדים כחולים מתכופף לעבר קצין גוץ במעיל אדום וטייץ לבן: 
- "אמרתי לך הכי טוב זה הצי המלכותי, איך שאנחנו תוקפים עם הספינות הגדולות שלנו, אפילו ה
צרפתי הקטן לא יכול לנו". 
הגוץ מותח את חזהו, מקווה שהפסים הלבנים על חולצתו האדומה שלרב מיועדים להרשים ולהפחיד את האוייב ירשימו גם את ידידו:
- "אכן, נחלתם ניצחון והבאתם גאווה לאומה האנגלית. אך אינך יודע איזה מורא נופל על האוייב כשרואים את שורותינו האדומות עם רובים וחניתות מונפים".
הגוץ מניף קדימה את נשקו האישי- מקל הליכה שהופך לאצבע ארוכה: "ג`ון, גש הנה. הראה ללוטננט את הרובה", הוא מורה לקצין פשוט מספר 2.
-"Well, nice", הכחול לא מתרשם.
-"אנחנו יכולים לפגוע במדויק עם הנשק הזה גם על אדם שעומד בקצה הרחוב. באימון שערכנו בסוף השבוע שבוע שעבר הכנענו את ה
צרפתים". ממשיך הגוץ.

אנחנו מפנים את תשומת ליבנו לחייל בבגדים ירוקים, תרמיל גב ושמיכת סקאביאס, שעומד בצד נחבא אל הכלים: "What`s your rank sir?" שואל אותו "הנודד" נטול העבר הצבאי. "אני? אני גרמני. סירבתי להתגייס לצבא הצרפתי ובמקום זה תמורת סכום לא קטן של שילינגים עברתי לשורות האנגלים. את האמת, בנינו, הפלוגות שלנו הרבה יותר מקצועיות" הוא מחייך. 

ההתנצחות בין חיל הרגלים לצי המלכותי נקטעת באחת כשהכרוז מודיע: "להקת Steps in Time", קבוצת בנות (ובן) בנות 3-14 שלומדות את צעדי הריקוד של עמם למן ימי הביניים ועד לתקופת המלכות והתקופה הוויקטוריאנית. "הבת שלי מופיעה כאן" מתגאה הגוץ האדום. הפעם אין וויכוח - אחד אפס לטובת חיל הרגלים - כולם מזדקפים לצפות במופע. המורה נכנסת לפעולה והבנות הצעירות מתחילות לפזז. ענייני המאה ה21 עולים על הפרק כשהמורה ניגשת לחיות המוזרות עם המצלמות הדיגיטליות ומגישה את כתובת המייל שלה "אם תוכלו לשלוח תמונות". אחרי הריקודים והתמונות הנושא הבוער ביותר על הפרק הוא כמובן, שוב נפוליאון ונלסון. תאטרון בובות יד מציג את קשייו של אזרח אנגלי פשוט ואדום לחיים שנאלץ להלחם בקרוקודיל ולסייע לנלסון לתלות את השד הצרפתי על נקניקיות. הילדים מריעים לנלסון וקריאות בוז ממלאות את הרחוב הצר כשהצרפתי הערמומי בבגדים שחורים מסתתר מאחורי ווילון צמא לדם אנגלי. בסופן של ההרפתקאות, חוזר האזרח האמיץ הביתה, אבל שם מחכה לו אשתו הכועסת עם המטאטא... יש נושאים שעוברים כל תקופה. התופים רועמים שוב והכרוז מודיע על מפגש בפארק למשחק קרירט של המאה ה-19. אנחנו ממירים את הקריקט בריפוד הבטן, ומרגישים קצת בוגדים כשבהתגנבות אנחנו פונים למסעדה צרפתית.

 מוזיאון התלבושות
לאחר הארוחה, ה"מודל 70 בלי כרכרה" שלי מחליט שג`נטלמנים זה לא הקטע שלו. גם לא נשים שבריריות בז`קטים צבעוניים. אני מצליחה ללחוץ עוד קצת ואנחנו יוצאים מה Margareth Building שמאלה לכיוון The Circus וה-Assembly Rooms שנמצא במעלה המדרחוב. 

חדר קלפים, חדר קבלות פנים, חדר נשפים. קריסטלים, רצפת עץ מבריקה, שטיחים ותמונות של אנשים חשובים חבושי פאות. הו, כמה שהיה פה שמח לפני שנולדתי... הבניין המפואר נבנה במשך שלוש שנים ועלותו הייתה לא פחות מ 20,000 פאונד. אני מנסה להיכנס לחדר הנשפים שמתארגן לאיזה אירוע אבל השומרת מבחינה בכך שנעלי ההליכה שלי וחולצת הטריקו השחורה הן לא מאוד נשפיות ומפנה אותנו למטה לכיוון מוזיאון התלבושות. שם אנחנו פוגשים את המלתחה של אז, מהמאה ה 16 ועד ימינו. כמה זה נחמד להציץ לארון של מישהו אחר, בעיקר שכבר בדלת הראשונה מוצגות בפנינו מגרות בגדי הלילה והתחתונים, קורסטים, מצנפות, כפפות, צווארונים ושרוולים. נעליים, כך מתברר היו הפריט החביב לא רק על קרי ברדשו, אלא התפתחו במקביל לאבולוציה הנשית וכך תופסות להן הנעליים עם השפיץ המחודד, עשויות סאטן וללא הבדל בין ימין לשמאל מקום של כבוד במוזיאון. פרט לנעליים, מוקדש חדר שלם לכיסים, שהיוו במאה ה 18 את התחליף לתיק בשביל שפתון ופלאפון, טוב, אולי למכתבי אהבה סודיים ומטפחות. 

אני מתעכבת בחדר למדידת קורסטים. "בואי תמדדי", "הנודד" מתגרה בי. אנחנו סוגרים ומהדקים. כפתורי הלחצנים המודרניים קצת מצחיקים. "תתכופפי. יש שם ציטוט של ילדה שאמרה שזה מאוד נוח אבל אי אפשר להתכופף. עכשיו אני מבין מאיפה הגיע הקטע של להרים לאישה את הדברים מהרצפה". להתכופף אני מצליחה, אבל לנשום פחות. אני מבינה עכשיו מאיפה הגיע המנהג הנשי להתעלף. לפני שהוא יצטרך להרים אותי מהרצפה אני משחררת את המחוך ועודפי השומן שניסו להצטמצם ומודה למי שהמציא את החזייה. אנחנו חולפים על פני שמלות ערב ובוקר בעיצובים שונים. הפאות הלבנות והשמלות עטוית הברזלים, שיוצרות לאישה צורה של כוננית ספרים, מתחלפות בשמלות הרומנטיות שאנו מכירים מסרטי ג`ין אוסטין למיניהם, משם עוברים לרחובות באת` במאה ה 19 ותעשיית האופנה בהם. ולבסוף אנו מגיעים למלתחתו הססגונית של הרקדן הרוסי נורייב, והדובדבן שבקצפת עבור "הגברבר הצעיר", היא שמלתה הסקסית של האישה והישבן גי` לו, שם לא היה שום מחוך וגם לא הרבה בד. 

לתחילת הכתבה

שיטוט בעיירה ההיסטורית

מדרחוב
"הישבן הלטיני", שכנע סופית את "הגבר שלי" שמחשופי המאה שלנו עדיפים על פני גלגלי החצאיות ושפע הבד של המאה הקודמת- הקודמת, יצאנו מהמוזיאון שמאלה וירדנו למדרחוב של באת`. המדרחוב של באת` תמיד הומה אנשים. זקן מקומי עומד לספר באהבה על העיר שלו למרות שלא נשאל: על כך שזכתה להיות World Heritage, על צייר הגיר שאף פעם לא מסיים, על הנגן מגאנה שמנגן כל יום במשך שעות ומנסה להתפרנס, או על הג`אגלר שמנסה לבדר את האנשים והילדים אבל יוצר לא מעט מטרד, על הקבצן ששוכב עם כלבו על קיר הקתדראלה ועל ילדי המקהלה המצוחצחים שמסיתים עיניים הצידה לא לראות. 

מגוון הדמויות הצבעוניות משתלבות בחנויות הקטנות והאלגנטיות ויוצרות אווירה שמרעננת את כל החושים. צלילי הקסילופון העדינים של הנגן במדרחוב מפנים מקום לניחוחות המוקפצים הסיניים שמתבשלים בחנות כלי המטבח שמוכרת כל דבר מקיסמים ועד מיקסרים, דרך כובעי שף וסינרים, מפות וכל אביזרי האפייה של החברות הכי טובות. בחוץ שוב חוגג חוש השמיעה לצלילי חליל הפאן, ובחנות השמנים, מתמזגים גווני ירוק, זית וזהוב שקופים מתוך פכי זכוכית גדולים על הקירות הוורודים. ריח הפאדג` שמיוצר בגלידרייה ממלא את נחירינו, והתופינים והתפוחים המסוכרים מקושטים בסרטים אדומים, צלופנים וקוקוס מושכים את ענינו, מבקשים שנושיט יד לקחת ולנגוס בהם. אווירה ואיכות זאת באת`. חשבתם ששכחתי את חוש המישוש? לא. הוא מסתתר ביחד עם החוש השישי בבית העתיק ביותר בבאת`.

הסוד הכמוס של Sally Lunn
סולי לויין, עגנה על חופיה של אנגליה כהוגונותית שנמלטה מהשלטון הצרפתי. עם תיק קרוע ובגדים בלויים היא ביקשה עבודה כאופה במאפייה מקומית בבאת`. המעסיק שלה עוד לא העלה בדעתו את גודל הנכס ששכר לעבודה כשזו שלפה מכיס סינרה מתכון מנצח: הבאן הצרפתי. לחמנית בוקר מתוקה, עגולה ונפוחה רכה כספוג, שהפכה ללהיט בכל ארוחה ציבורית בבאת` של המאה ה17 ואף גרמה לבעל הבית המאושר להרחיב את המאפייה. השנים חלפו, במאה ה 19 בנו רחוב מעל חלון המאפייה. בהמשך המאפיה נסגרה ועקבותיה של הקונדיטורית המוכשרת נעלמו. אבל פה לא נסתיים הסיפור... בשנות ה 30 של המאה ה-20 נמצא המתכון בכספת מעל האח בקומה התחתונה של הבית ועימו קמו לתחייה סולי לויין הפעם בשם אנגלי סאלי לן. ריח הלחמניות הטרי שוב ממלא את הבית והמקום, שנמצאו בו שרידי פונדק רומי ובהמשך שימש כמטבח לנזירים עד שהוסב למאפייה משגשגת, שוב מקבל בחיוך ואינטימיות את האורחים הרבים שממתינים בדלת... הסוד הכמוס של הבית, הוא חלק מהנכס ובעל הבית הוא בעל המתכון. עקבותיה של סולי לויין עדיין אינם ידועים, לאן המשיכה? מתי מתה? האם יש לה צאצאים? אבל זכרה קיים בכל לחמנייה עגולה שנאפית.

ושוב בתמונה
מצוידים בבאן העגול, פנינו ימינה לכיוון המדרחוב "ג`נגו ריינארד- מת להיות" התיישב על ספסל קצת רטוב מהגשם לצפות בנגן גיטרה מקומי בכיכר שמאחורי הכנסייה ולקנא. אני הסתובבתי לצפות ב Bath Abbey, הקתדראלה הגותית הגדולה של העיר, בה הומלך מלכה הראשון של אנגליה. זכוכית ואבן משתלבות זו בזו ליצירת מבנה מרשים ומעורר יראה. "ריינארד" סיים את לצפות במופע והצטרף אלי, חצינו את הכביש לכיוון שוק הגילדהול המקורה. ציפינו לשוק צבעוני וחיי אבל פרט לכמה ספרים יד שנייה לא מצאנו בו משהו מעניין וחזרנו לקצה הדרומי של כיכר הכנסייה הפתוחה, אל ה-Roman Baths המפוארים. 

בתקופת הזוהר של המעיינות החמים רחצו בהם נשים וגברים מסורקים בקפידה, ובלבוש ארוך שבאו להירפא ולנפוש. הנשים נשאו על צווארן מגש כסף קטן עם ספוגית פודרה ואיפור לתיקון, מי שהתעניינה בבחור נהגה "לאבד" את מגשה ששט לכיוון המבוקש, אם זה התעניין בחזרה הוא היה מחזיר את המגש האבוד לנערה המאושרת. כיום משמשים המרחצאות כמוזיאון. 

אנחנו לא הגענו בלבוש מתאים ואת המגש עם הפודרה השארנו בבית, לכן במקום לרדת למרחצאות פנינו ל Pump Room. ה Pump Room צמוד למרחצאות ומשקיף אליהם. בכניסה ניתן תמורת חצי פאונד להרוות את צימאונך כמו בימים עברו במי מעיינות בעלות טעם מתכתי. ואפשר ליהנות מתופינים מקושטים על מגשי כסף וכוס תה אנגלי לצלילי פסנתר. ה"מודרני" ששמח עד לפני רגע שחזר למאה שלנו ויצא מהמאה הרומנטית מצא לפתע טיפת צבע קטנה לבנבנה וחמקמקה שטפטפה מציורי הבוקר, שלוש גברות ישובות לשולחן לבושות בשמלות לבנות ארוכות ובקבוקים לראשן. הוא ניסה לצוד את הטיפה בעדשת המצלמה מבין שלוליות העולם המודרני. כשהמשימה נחלה כישלון, אני הצעתי את שירותי הנשיים ופניתי לשולחן העגול לשיחת בנות. הג`ינס השחורים שלי התיישבו בנחת, ליד שמלות המשי הלבנות.

– "אנחנו תפרנו", מתפארת שמלה לבנה עם פרחים אדומים וסרט לבן בשיער.
– "וואו" אני מתפעלת.
-"אני נתתי למישהי לתפור לי, על פי דוגמא" מתוודה שמלה עם סרט וורדרד, כובע קש ופנים מבוגרות.
-"זה לא קל", אני אומרת, "תפירה יפה. בטח לקח לכן הרבה זמן".
-"כן", עונה לי שמלה שלישית, בבקבוקים שטאנים "אבל זה כל כך משתלם לנו. בכל סוף שבוע אנחנו יוצאות לנשף. בסוף השבוע שעבר היינו בנשף בגרמניה והשבוע אנחנו מתכוננות לנשף פה בבאת`".
-"אני רק חזרתי מצרפת", מעדכנת הזקנה, "יש לי חיבה לנשפי תחפושות הנושא בצרפת היה מרי אנטואנט. כמה שנהנתי".
-"מה אתן עושות במהלך השבוע?"
-"אה סתם, עבודה משרדית בלונדון" עונות לי שתי השמלות הצעירות פה אחד.
-"אז איך הגעתן לזה?"
-"התחלנו לראות את סרטי ג`ין אוסטין ולהתעניין בנושא. ואז דרך האינטרנט וקהילת ג`ין אוסטין זה מאוד מפותח התחום הזה. רק תלחצי באינטרנט". (לחצתי: 6 מיליון כניסות). -"הרבה קצינים יש בנשפים האלה, את יודעת. יפים. בסופי שבוע יש להם קרבות. אם תשאלי אותם כל אחד יידע לספר לך הכל על כל קרב".
-"כן, שמעתי אותם הבוקר, הם באמת מאוד גאים במדים".
-"הכי טוב, זה קצין עם פונפון שחור בקצה כובעו, הוא רופא", קורצת לי השטאנית.
-"רופא? רופא וג`נטלמן את מתכוונת? אה בסדר,רופא יש לי אחד. את רואה שם?" אני מצביעה לעבר הכיררורג שלי. "תשמעי, במאה שלי רופא זה כבר לא מה שהיה..."
-"אולי תבואי לנשף מחר בערב?" מציעה השמלה עם הפרחים האדומים.
-"אני לא אוכל להגיע, חבל. רופא... משמרות לילה.... 90 ק"מ... את מבינה... המציאות!"
נפרדתי לשלום מהשמלות הלבנות, ובעודי פוסעת בג`ינס השחורים לכיוון הרופא שמחכה לי בפינה, הרהרתי לעצמי האם בעוד 200 שנה יסתובבו בחורות צעירות בג`ינס וחולצת טריקו שחורה, עם חצובה וקפה של "ארומה" בפסטיבל לזכר התקופה של עירית לינור ומיכל שליו... 

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
0
×