טיול טרמפים בארגנטינה

בטיול טרמפים בארגנטינה, אפשר לראות כמעט הכל... הרים מושלגים, אגמים רחבים, מדבריות, ארגנטינאים, תרבויות ואיך אפשר בלי כדורגל. גיא גריצמן לוקח תרמיל ומצלמה ויוצא אל מרחבי דרום אמריקה האין סופיים. מבט ישראלי על ארץ הטלנובלות והאסדו.
גיא גריצמן
|
מפה
תמונה ראשית עבור: טיול טרמפים בארגנטינה

בואנוס איירס, פוארטו מדרין וברילוצ'ה

בואנוס איירס מלטפת ושורטת, מנשקת ובועטת.  כבר כמה ימים שאני מסתובב בין עורקיה הומי האנשים, ונדמה לי שראיתי אותה ברגעיה היפים וגם באלו המכוערים. העיר הזאת בולעת ומעכלת אותי ובו בזמן גם אני מעכל אותה. יש בהתערובת של גרמנים, איטלקים, הספאנים וגם קבצנים ופושטי יד שתווי פניהם מסתירים את בבואתו של עבר מפואר עבר שקדם לבואן של הרוחות עטויות השריון ואבק השריפה.
 
כולם נמסכים בגוף אחד, כנחיל דבורים גועש ורוחש בתנועה מתמדת במוניות באוטובוסים וברחובות. יש בעיר הזאת,  שדרות רחבות ופארקים ירוקים, שתושביה העשירים של העיר מסתובבים בהם בנחת ושותים את המאטה המפורסם. יש בעיר הזאת שכונות מתקלפות שמגדלות את המפלצת הנוראה מכולם, מפלצת העוני. המפלצת הזאת לוקחת את סיכוייהם של ילדי השכונות עוד בטרם יצאו מרחם אמם. קורבנותיה הם הילדים  המתהלכים יחפים בין בניינים אדומי לבנים ומבקשים נדבה. אני מעכל את העיר הזאת, מעכל אותה והיא מעכלת אותי.
 
פוארטו מדרין, היא עוד עיירה שכוחה בחבל פטגוניה. תושביה ומתיירות אקולוגית של זקנים עשירים מגרמניה וישראלים צעירים שרוצים לראות לוויתנים. אני, שייך כמובן לחלק השני. כשהגענו, אמרו לנו שהגענו בסוף העונה ורוב הלוויתנים עזבו בדרכם לחפש מים עשירים בפלנטקון בחופי אנטרטיקה. יצאנו בכל זאת באוטובוס ממוזג לכיוון המעגן שממנו יוצאות ההפלגות למפרץ. יצאנו לדרך, ואחרי שעתיים של הפלגה במים רגועים הבחנו פתאום בגב שחור ומצולק שפלט סילוני מים. מיד כל הגרמנים העשירים שלפו מצלמות דיגיטליות והתחילו לצלם. 
 
פתאום הבנתי שמולינו שוחים שני ענקים בגודל של עשרים מטר כל אחד, ובמרחק של עשר מטרים מאיתנו, וכולם במקום פשוט להסתכל על הפלא הזה, הסתכלו לתוך המסכים והעיניות של המצלמות וניסו לצלם תמונות כמו של ערוץ הטבע. שמעתי מישהו אומר בעברית :" נו כבר, שיעשו את הקטע הזה שהם מנופפים בזנב כמו בגלויות, בשביל מה באנו?" אני הסתכלתי על הצללית הענקית שחלפה מתחת לסירה, הקשבתי לצלילים שהיונקים הגדולים האלו הפיקו שנורא הזכירו לי את הרעשים שיצאו מהסיפולוקס בבית של סבא כשהוא נתן לי להחליף בלון ולהכין סודה, ודי נהניתי. אגב, התמונה היחידה שצילמתי יצאה לא משהו. אני מתחיל לאהוב את הנסיעות הארוכות האלו. העיניים נעצמות במקום אחד ונפקחות בבוקרבארץ חדשה. לפעמים זה נראה כאילו לא התעוררתי ואני עדיין חולם. בתחילת הנסיעה האחרונה יצאנו מפוארטו מדרין אל המדבר הפטגוני, וכשהתעוררתי אחרי חמש עשרה שעות נסיעה התעוררתי לנוף הרי האנדים המושלגים. הנוף מזכיר מאות תמונות שההורים הביאו פעם מאחד הטיולים שלהם באירופה, פסגות משוננות ומושלגות, מדרונות ירוקים והמון, המון מים. הארגנטינאים השלימו את המלאכה שהתחיל הטבע ועשו הכל על מנת להשוות לנופים הללו חזות אירופית. 

הבתים צמודי קרקע בעלי גגות רעפים חדי שיפוע, ומצויידים בגינות ואדניות של גרניום. כשאני בוחן את שאר הנוסעים באוטובוס, אני מאוכזב לגלות שמלבדי ושאר חברי הישראלים, הנוסעים המקומיים משארים אדישים ומנומנמים אל מול הנופים. מצד שני, מי כמונו הישראלים יודע שלהכל אפשר להתרגל.  כשהגענו לברילוצ`ה, העיר הגדולה והתיירותית באזור, שני גורמים הזכירו לי שאני בארגנטינה ולא באמצע  אירופה- הארגנטינאים והישראלים. כל ההרים המושלגים וכל האגמים לא ישוו לזעקת "אורלי, יש לך אש?!" או "אחי, אתה בא למסעדה של דון אלברטו?!". עידוואני, הולכים ברחוב ומחליפים, "מה קורה?, מה המצב?!" עם חברים מהצבא ובית הספר, ובגלידרייה ברחוב סאן מרטין המוכר מציע בעברית גלידה בטעם שוקולד וניל וגם בטעם "סוף הדרך" . 

הארגנטינאים מורגשים קצת פחות, ולכן הופתענו בצהרי יום אחד, לשמוע הלמות תופים, צרימות של חצוצרה והמונים שרים בכל שהלך וגבר ככל שהתקרבנו למרכז העיר .כשהגענו לאזור הכיכר המרכזית, ראינו המונים בצהוב ובכחול. התברר שבמשחק הכדורגל האחרון בעונה  "בוקה ג`וניורס", הקבוצה האהובה במדינה, לקחה את האליפות, וזו בהחלט סיבה למסיבה. מהר מאוד הצטרפנו לתהלוכת הניצחון שהתקדמה ברחובות המרכזיים בעיר, זוכה לקריאות עידוד ממעט התושבים שנשארו בבתים והביטו מהחלונות. ברגע השיא כשהתהלוכה חזרה לכיכר המרכזית במרכז העיר, הורד מהתורן הדגל הלאומי של ארגנטינה, והונף בגאון דגל הקבוצה. נראה לי שבאירופה זה לא היה קורה.

לאחר יום התאקלמות בברילוצ`ה וחליצת שרירים,  יצאנו אני ועידו לטיולים הראשונים ברגל. לנקודת ההתחלה של המסלול השני, הסיע אותנו קלאודיוס. מאחר וחיכינו לאוטובוס היומי בתחנה הלא  נכונה, הסכימו במשרד התיירות המקומי לסדר לנו, תמורת סכום סמלי כמובן, את קלאודיוס והג`יפ שלו. כששאלנו אותו על המרחק עד לנקודה בה הוא אמור להוריד אותנו, הוא חייך חיוך שחשף שיניים צהובות מעישון יתר, ואמר באנגלית  " 18 ק"מ". כששאלנו אותו שוב על המרחק בין נקודת ההתחלה לבקתה שמחקה לנו בסוף המסלול, הוא חייך שוב את אותו חיוך צהוב ואמר באנגלית  "18 ק"מ". 

חשדינו התעורר כי ידענו שהמרחקים אינם זהים. רק כשהמשכנו ושאלנו את קלאודיוס מה המרחק בין ברילוצ`ה לירושלים, והוא ענה שוב "18 ק"מ", הבנו שזה המשפט היחידי שהוא יודע לומר באנגלית. כשהגענו לבקתה עם ערב, נתקלנו בו שוב. התברר לנו שהבקתה והג`יפ הירוק הם פרנסתו. ניסינו לפתוח עמו בשיחה, בספרדית שבורה. קלאודיוס הסב את תשומת ליבנו לדמיון בין המילים "חודיוס" שמשמעה יהודים, ו"חולידוס" שמשמעותה אנשים רעים. כבר ראיתי בדמיוני איך אני ועידו לוקחים את הציוד שלנו, והולכים לישון בחוץ. "לא צריך את הטובות של האנטישמי הזה", חשבתי לעצמי. החלטתי לשאול אותו לפשר הערתו, וקלאודיוס הסביר לי שהוא עובד הרבה עם קהילות היהודים בארגנטינה. תוך שיבוץ מילים עבריות בהסבר שלו, הוא סיפר שהוא מארגן מחנות וטיולים בחיק הטבע לילדי הקהילות ומאוד נהנה. אבל בקיץ, נוהרים לבקתתו מטיילים ישראלים צעירים, מרעישים, פורסים אוהלים למרות האיסור ומשאירים ערימות של אשפה שאיש אינו אוסף אחר-כך. ולכן הוא קורא להם- "חולידוס". ואני נשארתי לישון בבקתה ונאלצתי להסכים-  "חולידוס"...

יש לי שריטה חדשה במשקפי השמש. אני חושב על זה ואחר כך חוזר בי.  המחשבה הזו חולפת בראשי בעוד אני יושב על סלע גדול במדרונו של הר געש מדהים ביופיו. טיפסתי לנקודה הזו במהלך כל היום האחרון, עברתי מזמן את גובה העננים ומתחתי נחים בשקט עשרות רכסים מושלגים, יערות אגמים ונהרות. אני בספק רב אם אי פעם אני אזכה לראות את כל זה שוב, ובכל זאת שריטה מטופשת במשקפי השמש שלי מצליחה לפגוע באושר שאמור כרגע להציף אותי. אולי כל זה בכלל לא מגיע לי, ילד שמנת שכמותי. קונדור גדול חולף מתחתי. נוצות גבו הלבנות בוהקות בשמש, ופלומה לבנה עוטפת את צווארו.  העוף הענק הזה חולף מתחתי. לפני שבועיים פגשתי אינדיאנית שסיפרה לי שזהו העוף הדורס הגדול בעולם ומי שזוכה לראות קונדור עף בטבע, צריך  לבקש משאלה. מכיוון שבדרך כלל אני נוהג להקשיב לאינדיאניות, ביקשתי משאלה. ביקשתי לראות עוד הרבה רכסים מושלגים, יערות ואגמים. ביקשתי לטפס על עוד הרבה הרים. ביקשתי לראות עוד הרבה קונדורים וגםלדעת להעריך את כל מה שיש לי ואת כל מה שאין.

האזור הדרומי של צ`ילה משופע בגשמים. זרמים קרים שמגיעים לחופים מהקוטב הדרומי, ביחד עם רכס הרי האנדים, יוצרים כאן אקלים קר וגשום. מצחיק אותי שדאגתי מכך שאפסיד את חווית החורף הישראלי בעודי נמצא בחצי הכדור בו שורר עכשיו הקיץ. אך למרות ההבדלים בין ישראל ודרומה של צ`ילה, ניתן לומר, שהחורף הישראלי והקיץ הצ`יליאני דומים הם. הימים קרירים, הלילות קרים וגשם יורד אחת לכמה ימים. האקלים הלח והקריר יוצר איזור משופע ביערות ירוקי עד ובנחלי מים. לפעמים, כשאני מטייל ביערות הללו, אני מסתחרר מכל הגוונים של הירוק. הירוק שולט בעלוות העצים, ירוק הוא צבע הטחב המכסה את הגזעים והענפים וירוק הוא גם צבע הקרקע. לעיתים, אפילו קרני השמש שחודרות מבעד לכל הירוק הזה, עוברות סינון בצמרות העצים ומאירות את הכל בגוונים ירוקים. כשאני לא מטייל ברגל, אלא נוסע באוטובוס או בטרמפים, אני פחות שם לב לכל הירוק ונותן את תשומת ליבי לנחלים שאני חולף על פניהם.

אני לא יכול שלא להתמלא בקנאה ירוקה למראה כל שפעת המים שזורמת, נוזלת, מטפטפת ונשפכת מכל פינה. למדתי לעקוב אחר הנחלים מלידתם ועד מותם. בהתחלה, המים מגיחים מתוך סלע בצלילות של בדולח. יש שהם מטפטפים ויש שהם פשוט עוטפים את הסלעים בקרום שקוף ומנצנץ שזורם מטה. כך נולדים פלגי  ההרים הפראיים. הם מלאי מרץ, שוצפים וקוצפים. המים מזנקים במורדות ערוצים קטנים ומדלגים מסלע לסלע ומחלוק נחל אחד למשנהו. יש בהם חיוניות והם ממלאים את לב רואיהם בשמחה. פלגי ההרים הללו, חוברים להם יחד ויוצרים נחלים, שזורמים בכוח שהולך ומתעצם, הולך וסוחף ומתחתר ומורד. המים שוחקים גם את הסלעים הגדולים וסוחפים עמם גזעי עצים ושברי סלע ומשנים את סביבתם. 

קול הפכפוך השמח, שמשמיעים פלגי ההרים הצעירים, הופך לשאגה מאיימת, מלאת און וכוח. הנחלים המתבגרים, ממשיכים לזרום בערוצים הולכים וגדלים. אך נדמה, שמשלב כלשהו כוחם הולך ודועך. הם הופכים לנהרות רחבים ועייפים, הזורמים בעצלתיים בין הגבעות. צבעם הכחול, הולך ונעכר במורד הזרם שהופך לירוק או חום, המעידים על סופו ההולך וקרב. יש לפעמים, מתווספים בועות וקצף לבן  או פסולת הזורמים עם הנהר ומעידים על חוליו. כך הוא ממשיך, הנהר העייף, עד הגיעו אל המקום אליו נאספים כל הנהרות- אל האוקיינוס הגדול. כשאני חושב על כל אותם ערוצי הפרא ההולכים וגדלים ומזדקנים בזקנה מכוערת שכזו, קשה לי להימנע מלהשוותם אלינו בני האדם.

 איך יודעים מתי לוותר? זו שאלה מטופשת. הרי  תמיד מלמדים אותנו שאסור לוותר. זה מה שההורים אומרים בבית- לא לוותר וגם בבית הספר ובצבא. בכל הפעמים בטירונות, כשרצתי וניסיתי ללא הצלחה לדלג מעל חומת הבטון במסלול המכשולים  המ¨כ צרח עלי שאני לא אעז לוותר. בטיול האחרון שעשינו לפארק הלאומי פוייוה, גילינו שלפעמים דווקא כן צריך לדעת מתי לוותר. השמורה הזו נמצאת באזור פראי ופחות מתוייר משאר ה¨אטרקציות¨ במסלול הישראלים השחוק. היא גם נמצאת באחד האזורים הגשומים בצ`ילה, הזוכים ליותר מארבע המטרים של גשם ושלג בשנה! דווקא מסיבות אלו החלטנו אני ועידו לבקר במקום הזה השונה כל-כך מכל מה שמוכר לנו. מוקדי העניין העיקריים בשמורה הם המעיינות החמים והגייזרים, המהווים חלק מערכת געשית שבמרכזה הר הגעש פוייוה. ידענו שבאזור יורדים משקעים רבים גם עתה, בשיא הקיץ, וכששאלנו את הפקח באשר לתחזית, הוא אמר שכאן אם-פעם אי אפשר ממש לדעת.עם המידע הזה העברנו את היום הראשון בטיפוס ממושך וקשה, עד שהגענו לבקתה מבודדת למרגלות הר הגעש פויווה, העטוף בענניו מבשרי הרע. 

ידענו שלמחרת מחכה לנו יום הליכה קשה. נערכנו לכך והלכנו לישון מוקדם, הרי אנחנו לא מוותרים. למחרת התחלנו ללכת וגשם חזק החל לרדת. ידענו שאתמול שני מטיילים אחרים, ניסו לעשות את אותו המסלול אך נאלצו לחזור גם כן בשל הגשם.  המשכנו להתקדם צעד אחר צעד כשהרוחות הולכות וגוברות ונתזי מים חדים מכאיבים לנו וצורבים את פנינו. כעבור זמן מה, עידו שאל אותי אם אני רוצה אולי לחזור. נזפתי בו על שהוא העלה את הרעיון אמרתי לו בתקיפות שזה המזג אויר בחבל הארץ הזה- קר וגשום,  ושאם נתחיל לוותר עכשיו, אז מי יודע מתי זה ייגמר.בעצמי לא האמנתי בדברי, והגשם שהתחזק עוד יותר, עורר בי את השאלה המרה, כיצד אדע מתי לוותר. חשבתי על ארבעת הישראלים שנעלמו לא מזמן גם כן בצ`ילה ולא כל כך רחוק מכאן. 

חשבתי גם על כל אותן כותרות אדומות המופיעות אחת לכמה זמן בעיתונים המספרות על ישראלים אבודים וצוותי חיפוש שיצאו לתור אחריהם. פתאום יכולתי להבין את אותם הישראלים האבודים גם הם לא רצו לוותר. למה שנוותר? שילמנו כל כך הרבה כסף, ונסענו כל כך רחוק, רק בכדי לוותר בגלל גשם? עידו נעצר. הוא הפנה את תשומת ליביל עובדה שקרח החל להצטבר על הכפפות והמעיל. צריך להחליט עכשיו וזה לא קל לשני בחורים צעירים. אף אחד לא רוצה להיות זה שאומר ¨יאללה חוזרים¨. אז בסוף אמרתי אני.עידו לא התלבט רגע אחד נוסף, והתחלנו לרדת חזרה לבקתה. הרבה ספקות החלו לנקר בי באשר להחלטה. תהיתי ביני ובין עצמי, אם אולי בכל זאת  וויתרנו מהרמדי. הגענו לבקתה וסגרנו מאחורינו את הדלת. בבוקר למחרת קמנו וראינו שבלילה שלגירד. החלטתי שלפעמים אכן צריך לדעת לוותר.
 
כשהגלגלים של מטוס אל על עזבו את שדה התעופה בתל אביב, ביום שלישי אחד לפני חודש וחצי, הכל היה די ברור עבורי. סיימתי צבא, עשיתי פסיכומטרי ואפילו הספקתי קצת לעבוד. ידעתי שאני נוסע לחופש שכל כך מגיע לי ואני חולם עליו הרבה זמן. גם הנתיב שבו אני צריך להמשיך ללכת היה סלול ומסומן. ארבעה חודשים של טיול, הרשמה לאוניברסיטה למגמה של מזרח תיכון ואולי גם תקשורת. אחר כך, חשבתי לעצמי, נחזור לארץ, נמצא עבודה, נירשם למגורים במעונות ואתחיל ללמוד. שמעתי כל כך הרבה שיחות סלון על הצעירים שהולכים לחפש את עצמם אחרי הצבא. אני חשבתי ביהירות שאני יודע בדיוק איפה אני נמצא. חודש וחצי עבר, המטוס שלקח אותי לבואנוס איירס עשה בוודאי את הדרך לישראל וממנה עשרות פעמים באותו נתיב ידוע ומוכר. 

אני, לעומתו מתקדם לאיטי באוטובוסים, מוניות וברגל לאורכה של אמריקה הדרומית ומרגיש שבניגוד אליו, אני הולך קצת לאיבוד. בחודש הקרוב אני אמור להגיע לאושוויה העיר הדרומית בעולם וגם הנקודה האחרונה שתכננתי במסלול, שלאחריה אמרתי לעצמי "זה עוד רחוק, נראה כשנגיע...", בחודש הקרוב מסתיים חצי מהזמן שהקצבתי לטיול והכל עבר כל כך מהר. חוץ מזה אני חושב שרקעכשיו אני מתחיל באמת להינות. כמו בצומת שבילים שלא מסומן במפה, אני עומד נבוך ולא יודע היכן ממשיך השביל הברור שהלכתי בו עד כה. איני יודע האם להמשיך ולטייל עוד קצת, או לחזורבמועד שתכננתי. אני מתחיל להרהר מי בכלל הולך ללמוד באוניברסיטה על המזרח התיכון והאסלאם.  והביטחון שלי מוסיף ומתערער כשכל בן אדם שאני פוגש בדרך מורה ומראה לי דרכים חדשות. 

יש אחד שהוא מהנדס יערות, אחד שמטייל בכל היבשות, יש אחת שלומדת משפטים וכולם, כולם נראים מאושרים. אזאני יושב ומהרהר מול קרחון גדול שתלוי על צוק מעלי בשקט רועם. אני מחזיק ביד כוס פלסטיק אדומה עם תה חם וחושב שזה מצחיק שכולם הולכים לחפש את עצמם במקום שבו יש הכי הרבה סיכוי ללכת לאיבוד. הקרחון תלוי בבטחון, מכיל בתוכו את כל השלג והמים שהצטברו ונדחסו בערוץ המשך אלפי שנים. אני מביט בו ומתפעל ומקווה לא להתנפץ כמוהו לאלפי רסיסים שנופלים מטה  אל לגונה גדולה בצבע תורכיז.
 

קרטרה אוסטרל – הדרך הדרומית

 830 ק"מ של טרמפים בדרך הדרומית. דרך עפר שהיא האפשרות הכמעט יחידה להגיע לדרום הרחוק של צ`ילה. חווית הנסיעה בדרך הזו, ועוד בטרמפים, היא אחת מהשיאים של הטיול הזה בדרום אמריקה. אפשר לפגוש מקומיים, לתרגל את הספרדית השבורה שלי וגם להתעמת עם תיירים מכל העולם. הדרך עצמה מהממת, יש בה יערות אין סופיים, נחלים ושלגי הרים. בשבוע הראשון, קפצנו מרכב לרכב והמזל שיחק לידינו.  פגשנו תיירים מהולנד. היא מנהלת תיאטרון והוא כנר. פגשנו כמה מקומיים שעוסקים בעבודות תשתית ותחזוקה לאורך הדרך הלא נגמרת הזו. חזרתי שוב ושוב על אותה שיחה שבה אנחנו אומרים שכן, אנחנו מישראל וכן יש שם סוג של מלחמה. אני תמיד מוסיף בציניותשיש מלחמה, אבל רק בשעות אחר הצהריים. 

אם שואלים אותי  אז אני עונה שלשמחתי לא יצא לי להרוג אף פלסטינאי, בכלל הייתי מדריך בבה"ד 1. לפעמים הייתי צריך לנסות ולהסביר שהמצב מורכב ואין טובים ורעים, ובכלל אומרים שבקרוב יהיה שלום. כשנהיה מעיק, הפניתיאת תשומת לב הנהג בהערה אגבית שהדרך הזו ממש יפה. הצ`יליאנים שפגשנו בדרום אמריקה, אוהבים את המדינה שלהם. הם אומרים שהיא הכי מתקדמת בדרום אמריקה. הם נוחרים בבוז כשהם שומעים שארגנטינה לא נופלת מהם בהרבה ומעווים פנים בגועל כשהם שומעים שאולי נגיע גם לבוליביה. הצ`יליאנים מסוכסכים עם בוליביה ומזלזלים בבוליביאנים. כנראה שכלאחד צריך שכן שאפשר לשנוא. 

העניין הוא שלפני קצת יותר ממאה שנים, פלשה צ`ילה למדבר האטקמה עתיר המחצבים והשטח שהיה לפני כן בריבונות בוליביאנית, נמצא עתה בריבונות צ`יליאנית. הבוליביאנים לא יכלו להשיב מלחמה שעורה, ורק עתה כשיש בבוליביה נשיא חדש שמנסה להסיר מעליו את הקיטור שמעלה הציבור בגלל ההתנהלות הקלוקלת של הממשלה, הוא מעלה את העניין מחדש, ויוצא בהצהרות תוקפניות כנגד צ`ילה ש"גזלה את אדמות האומה הבולביאנית". בינתיים שקט כאן, והתיעוב שרוחשים הצ`יליאנים מקבל ביטוי בעווית פנים כשמוזכר שם המדינה היריבה ולא מקבל ביטוי צבאי.

בינתיים. לפעמים, ההמתנה לטרמפ, שייקח אותנו למחוז חפצינו הפכה לבלתי נסבלת. דווקא לקראת הסוף נאלצנו להמתין 14 שעות ויותר בטרמפיאדות נידחות. ביצענו ניסיונות נואשים להלחם בשעמום. שיחקנו ארץ-עיר עם כל מיני קטגוריות מוזרות, קלפים, וגם משחק מוזר בלי חוקים שכלל זריקת אבנים על תמרור מעבר לכביש. מה שמדהים אותי בכל הסיפורהזה, שהנוף שעד לפני כמה שעות נראה לי כמו השערים של גן עדן, עתה הופך למאוס באותה המידה כמו עמדת שמירה בצבא.
 
הפונדקים ובתי המלון הזולים מלאים בהם. הם יושבים סביב שולחן בחדר האוכל המשותף. במרכז השולחן יש סיר גדול עם פסטה, או אורז ובקבוק יין זול שעובר מיד ליד. הם יושבים שם עם שיער שלא ראה תער מאז השתחררו מהצבא וסרט גומי מונע מהתלתלים שצומחים פרא לכסות את העיניים. הם לובשים חולצה קצרה של סוף מסלול ביחידה מובחרת, ובידיים חסונות הם מחבקים איש את רעהו. הם מחייכים, הם צוחקים ולאחדים מהם האישונים קצת מורחבים. תמיד ברקע מתנגן לו דיסק של אהוד בנאי או שלום חנוך. הבחורים האלה, וגם הנערות כולם יפים כולן יפות. 

¨אחי בוא תצטרף, מה אתה עומד שם?¨, הם שואלים ומזמינים אותי לשבת איתם. ¨מאיפה אתה בארץ? ומה עשית בצבא?¨. אני מצטרף אליהם ויושב, עונה לשאלות שלהם וצוחק. תמיד אנחנו מוצאים איזה מכר משותף מהתיכון או מהיחידה בצבא. אחר כך, אני לוגם מהיין ומזמזם איתם ביחד את הפזמון של אחד השירים של אהוד בנאי או שלום חנוך. התמונה שאני רואה של ערימת הנעורים הזאת, מזכירה לי תמונה שראיתי פעם במוזיאון של קיבוץ חניתה. תמונהבשחור-לבן של ערימת צעירים מקורזלי שיער עם בלורית שלא ידעה תער בטח מאז הגיעו לנמל של יפו או לחוף בעתלית. הנערים בתמונה מחבקים נערות, חלקם אוחזים בטורייה וחלקם אוחזים במקלע. הם כל-כך דומים לבחורים שיושבים כאן מולי. הם כל-כך דומים וכל-כך שונים.

אני מגיע ביום גשום אחד, בתום נסיעה בת עשרים שעות לכפר מרוחק בדרום צ`ילה או אולי ארגנטינה. זה בכלל לא משנה. תמיד עומדת שם אותה זקנה, עם מפה מצויירת של הכפר, ומנסה לשכנע אותנו לבוא לאכסנייה שלה. אצלה היא אומרת, יש מקלחת עם מים חמים, ואפשר להשתמש במטבח חופשי- חופשי. אני יודע שזו פרנסתה. אין לה הרבה מעבר לאותה חורבה, עם קירות מתקלפים וברזים דולפים והמון ילדים שמתרוצצים יחפים. לכן התפלאתי כשאותה זקנה שכבר החלה לשמוח שנפלנו ברשתה, שאלה אותנו מהיכן הגענו, וכשעניתי כמו תמיד, בקול צוהל:¨מישראל, מישראל¨, היא הזעיפה פנים ואמרה שאצלה אין מקום לישראלים .אז אני עומד בגשם חסר אונים ונדהם. אני יודע שלא חסר האנטישמיות בחלק הזה של העולם.

היא מרוססת באדום ושחור בכיכר מרכזית כמעט בכל כפרו כפר, בדמות של צלבי קרס וכתובות נאצה. אבל בכל זאת, אני לא מבין זאת הרי פרנסתה. כשאני מתעקש ושואל מדוע, היא שוב מזעיפה פנים ובקול כועס היא מסננת ¨יזראליטוס- מוצ`ו בלאגן¨. אני בולע את הרוק, ווצועד בגשם לחפש לי מקום לישון. כשאני מוצא סוף-סוף חדר באחת האכסניות, אני רואה שמישהו רשם בעברית על הקיר: ¨אני בכלל רציתי הודו¨, וגם ¨איתמר המלך היה כאן¨. אחר כך כשאני מכין ארוחה במטבח מישהו ניגש אלי ושואל אם אני מכיר דרך להיכנס חינם לשמורה. יש גם אחד אחר שמספר לי בלי בושה על התוכניות שלן לקום מחר מוקדם. אם יהיה לו מזל ובעלת הבית תישן, הוא אפילו לא יצטרך לשלם ביציאה. אני נאנח וחושב לעצמי היא צודקת הזקנה ¨יזראליטוס מוצ`ו בלאגן.

 אותם פרצופים אומרים את אותם המילים, ולרוב לבושים באותם הבגדים. הם מסתתרים מאחורי המדף של הקפה בסופר- מרקט, הם יכולים לשבת על הכיסא הסמוך לשלי בפאב ברחוב הראשי, הפרצופים האלה, הם איתי ביחד בגל. הגל הזה, הוא גל של אנשים שהגיעו בערך באותם תאריכים לבואנוס איירס או לסנטיאגו, ומגיעים לאותם המקומות במסלול התיירים השחוק. אנחנו מכירים האחד את השני בשמות, ויודעים כל אחד, איפה הוא היה בצבא, איפה הוא גדל ולמד ומי הם המכרים המשותפים שלנו (תמיד יש לנו מכרים משותפים). אחרי השלב הזה, אנחנו הופכים לחברים, ומסיימים כל שיחה ב"טוב נתראה, אנחנו הרי ביחד בגל". תמיד כשנפגשים מחדש עושים השוואות, מי ראה יותר התנפצויות בקרחון המתנפץ, למי היו פחות עננים בקרחון התלוי ומי ראה יותר לבה ואש בוויאריקה. אנחנו מתווכחים גם מי עשה יותר טרקים ואיזה טרקים יותר "שווים" ואחרי שמסיימים את כל הויכוחים, מסכמים: "טוב, מה זה חשוב, נתראה בהמשך, אנחנו הרי באותו הגל". הגל שלי ממשיך לקרנבל, אני מוותר.

החברים שלי לגל מביעים תמיהה:" מה?!" הם לא מאמינים, " אתה חייב ללכת, זו חוייה של פעם בחיים", "כולם הולכים לקרנבל- זה הכיוון של הגל !". כשהם רואים שאני רציני, הם שואלים אותי בחשדנות לאן אני ממשיך. בטח זה מקום מיוחד אם אני מפסיד בשבילו את הקרנבל. ההפתעה שלהם הופכת לזלזול כשאני מסביר שאני לא הולך לשום מקום מיוחד, סתם ממשיך דרומה לארץ האש. הם אומרים לי באותו טון מזלזל: "טוב, אם אתה מעדיף פינגווינים על בחורות בחוטיני, אתה סתם מעפן, אתה שובר גלים!" 
 לטייל לבד זה משעמם. לפחות בהתחלה. עכשיו כשהחברים שאיתם יצאתי הצפינו לקרנבל אני מוצא את עצמי יושב באוטובוס בנסיעות ארוכות ולצידי במקום חבר טוב יושב מקומי רחב גוף,שלא מפסיק לשתות בירה ומדי פעם משחרר נהמה. בכל פעם שאני מנסה להחליף איתו מילה, הוא שב ומוציא את אותו קול מוזר ממעמקי הבטן ומפנה מבט לעבר האיש שמחלק עוגיות לשאר הנוסעים. אני מכריח את עצמי למצוא שותפים חדשים. הבחור הראשון שנענה לי הוא פליט של בועת ההיי-טק ש"התפוצצה לי בפנים", ועכשיו הוא מאס במקצוע שלו ומחפש לועתיד חדש בהרים של דרום אמריקה. כשיצאנו לטייל ביחד ברכס ההרים הסמוך לאושוויה, העיר הדרומית בעולם, הוא לא הפסיק לספר על אותם ימים שבהם הוא נסע באוטו של החברה עם מכשיר סלולארי ודלק חינם.
 
מאוחר יותר אני מוצא את עצמי תקוע ביחד איתו בדרך בוצית שאני שוקע בה עד גובה הברכיים. אני נתקע בכל אבן חדה, חוטר או ענף שלעיתים נדמה לי שהם נבראו רק כדי לשפד אותי. השביל שהפקח אמר שהוא מסומן היטב, למעשה לא קיים ורק פקקי קוקה-קולה שמישהו מסמר לעצים מעידים בספק על קיומו. כשהייאוש גובר ולא נראה שיש פיתרון, אני מתיישב על הקרקע וחושב על החברים שלי שצוחקים ושומעים מוסיקה באחד מהאוטובוסים שלוקח אותם לברזיל. כדי לחדד את ההרגשה הרעה שלי גשם מתחיל לרדת. הגשם הופך לברד, ואני נותר חסר אונים.

יאללה רביד יהיה בסדר", אני שומע פתאום בין השיחים. ברגע אחד מתהפכים פני הדברים. הם מופיעים שניים עם פנים מחייכים. "שביל גרוע, הא?". "כן", אני עונה. כמה טוב לי פתאום. "מאיפה אתם, אם מותר לי לשאול?" אני מדבר איתם ומחליף רשמים, אחד מהם משרת בסיירת מטכ"ל, השני למד בתיכון שלי, שכבה מתחתי. פתאום הייאוש מפנה מקום לשמחה. אנחנו צועדים ארבעה, מול שביל גרוע וכמה ענפים בולטים. אני מגלה שהקפה שלנו הרבה יותר טעים כשארבעתנו שותים, אולי בגלל שרביד שולף פתאום בייגלה שהוא הביא מהארץ, ואומר "יאללה, תתכבדו".
 

משחק כדורגל בארגנטינה

הציעו לי ללכת למשחק כדורגל. בשום הזדמנות אחרת לא הייתי מסכים, אבל לסרב לצפות במשחק כדורגל בארגנטינה שקול לסירוב להשתתף בארוחת אסאדו, או לא לתת נשיקה לאחת מאותן בחורות יפות שמגישות לי לחי בתום שיחת חולין קצרצרה. מלבד זאת הוזמנתי לצפות במשחק על-ידי בחור פרואני גדול מימדים ומפחיד, מעריץ נלהב של כדורגל שאמר לי שהוא יפגע מאוד באופן אישי עם אסרב לו. את המחשבות האחרונות לסירוב הפיגה במחי יד, בחורה יפה אחת שמטיילת איתי כבר יומיים ובחיוך מתוק ביקשה ממני להצטרף.

אז באתי.
הגענו רבע שעה אחרי תחילת המשחק, אבל  כבר מרחוק יכולנו לשמוע את שאגות הקהל. המקומות הפנויים היחידים שנשארו היו ביציע הקבוצה האורחת, שלא הצלחתי לקלוט את שמה, ולכן כיניתי אותה בשם "השחורים". מנגד, הקבוצה המארחת של קורדובה לבשהמדים אדומים וזכתה לקהל אוהדים צפוף וקולני. ככה יצא שמצאתי את עצמי ביציע שומם, מארח חברה לחבורת כרסתנים שהורידו חולצה, נופפו בה וקראו בקול כל מיני קריאות שהנחתי שעדיף לי לא לנסות ולתרגם. כעבור דקות אחדות, זכיתי למבטים עויינים כאשר מבלי משים התחלתי לתופף על הברזלים את ההמנון הקליט של הקבוצה היריבה.

החבר הפרואני שלי, הניח יד כבדה על כתפי ובחיוכים מתנצלים הרחיק  ממני שניים מאותם כרסתנים חמומי מוח. החלטתי שעדיף לי לנסות את כוחי בשירה. ניסיתי בכל כוחי להיזכר בהמנוני כדורגל ששמעתי פעם, והיחידי שהצלחתי להיזכר בו, היה מורכב מקריאות קצובות "אדום עולה". התחלתי לשיר בקולרם ביציע של השחורים, מבלי שאיש ידע שאני בעצם מעודד את היריבים האדומים. כולם שמחוממני האוהד החדש, שהוא בכלל תייר זר שהפך להיות אחד "משלהם", רק אני והפרואני שותפי לסוד התקשינו להסתיר את פרצי הצחוק.

את המשחק המשעמם קטע פאול דרמטי שביצע אחד מהשחורים על תוקף אדום שהתקרב לשער. אמנם, המצב של השחורים לא היה מזהיר במיוחד, והמשחק היה לקראת סיום, אבל אפילו אני ניחשתי שהבעיטה שהוא שלח לרגל התוקף לא עומדת בחוקי המשחק. השופט נופף בדגל משובץ, והשחורים שחשבו שהוא לא צודק התקבצו סביבו ומישהו נופף באגרופו.  כעבור זמן מה, הגיעו כמה שחקנים של הקבוצה המארחת והתפתחה תגרה בין שחורים, אדומים ושופט אחד חסר אונים.

התגרה נרגעה רק כאשר ירדו למגרש כמה מאותם שוטרים חמושיםבקסדות ומגינים שקופים. כעבור חמש דקות המשחק נמשך כאילו לא אירע דבר. המשחק חזר להיות משעמם. הבחורה היפה עם החיוך המתוק נהנתה עד עכשיו. היא הקפידה לנופף בידיים, למחוא כף ומדי פעם אפילו שרקה. כל זה מבלי שיהיה לה שמץ של מושג לגבי מה שקורה במגרש. עתה, היא פנתה להתעסק עם חטטים בעור הפנים שלה ואני מצאתי את עצמי משחק באבזמי הסנדלים שלי, עד שלפתע שמעתי צעקה: גגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגוווווווווווווווווווווווווווווללללללללללללללללל!!!


קורדובה

זה היום הרביעי שלי בקורדובה, עיירת סטודנטים לוהטת, ונדמה לי שמישהו למעלה החליט להשתין עליי בקשת. הימים הם ימי קיץ אבל איכשהו שוב יורד עליי גשם. פגשתי בחורה מדהימה עם חיוך מתוק ושפתיים מזמינות ישבנו על ספסל ברחוב הראשי שתינו קצת ודברנו עד מאוחר בלילה. אחר-כך הייתה שתיקה מעיקה והיא הביטה בי באופן כזה כמו לפני שנותנים נשיקה. אמרתי לה שאני צריך ללכת, שיש לי חברה, והיא שאלה אותי עם אני שומר את עצמי עד החתונה. הלכתי משם מהר, השארתי אותה לבד והייתה לי בחילה. יום למחרת דיברתי עם חברה שלי בטלפון, באמת התגעגעתי. היא שתקה כל הזמן, ובסוף אמרה שאין לה מה לומר לי - אנחנו רחוקים. ניתקתי, וחזרה לי הבחילה מאתמול. כאילו שאני משחק בסרט גרוע, גשם שוב התחיל לרדת, ואחר כך הפך לברד. 

פיזמתי לעצמי "ווי דאז איט אולוויס ריין און מי", והלכתי לקנות לי משהו לאכול. כשחזרתי למלון גיליתי שהארנק חסר ואיתו גם כרטיס האשראי. נשארתי עם 200 פזו וחמישים סנטארגנטינאי.  עשיתי מה שצריך וביטלתי מהר את הוויזה. זמן קצר אחר כך התקשר מישהו לאכסנייה שבה אני ישן והודיע שהוא מצא ברחוב על יד המזללה ארנק עם כרטיס אשראי. הוא בא להחזיר את האבידה, אבל הכרטיס אשראי כבר בוטל. האיש שאל עם הנערה בתמונה היא חברה שלי, אז עניתי שכן, אבל אין לה כל-כך מה להגיד לי עכשיו- אנחנו רחוקים. הוא אמר שחבל כי היא דווקא חמודה. האנשים מסביבי ממש נחמדים. 

יש סטודנט אחד ממקסיקו שהציע שהוא וכמה חברים יאספו עבורי כסף, ולא צריך להחזיר. שני קיבוצניקים אמרו שאני גבר, ויהיה בסדר והעיקר זה לזיין ולעשן וכמה שיותר, ואם אני צריך משהו כל עוד הם בסביבה, אין בעיה שאני אשלח מייל. זאת עם החיוך המתוק ובלי הנשיקה, עזרה לי מאוד ולקחה אותי מותש לבנק, שם אפשר למשוך כסף ששולחים מהארץ, אין בעיה. אפילו בעלת המקום הציעה לעשות לי כביסה בחינם. אני לא יודע עם עשיתי משהו רע, או אולי זה עניין של תקופה. אני יודע שבקורדובה אני לא נשאר, אפילו שכתוב שזו עיירת סטודנטים מקסימה.

לפעמים החלק הכי קשה בלחלום חלום או לקוות למשהו זה דווקא הסוף, השלב שבו מגשימים את החלום.  אדם יכול לחלום להיות עשיר, ולהתפלל לכך מדי יום ביומו, ולפתע כשהוא זוכה בפרס גדול הוא עומד מבולבל ונבוך. אדם יכול לחלום על טיול לדרום אמריקה, וברגע שהוא נוחת ביבשת הוא רואה שהיא בכלל לא דומה למה שהוא חשב. דרום אמריקה של החלומות שלי היא דרום אמריקה של הרים נישאים, של קקטוסים ענקיים ושל עיירות בוץ מנומנמות שדבר אינו קורה בהן אפף פעם. החלום שלי התנפץ לי בפנים ברגע בו יצאתי משדה התעופה בבואנוס איירס. 

את העיירות המנומנמות עליהן חלמתי, החליפה עיר ענקית על רחובותיה הגועשים באנשים מגונדרים הנעים הלוך ושוב כבתוך כוורת גדולה. כשהמשכתי דרומה, לפטגוניה החליפו את הקקטוסים עליהם חלמתי קרחוני עד, ולגונות טורכיז וקור עז שהכריח אותי לשים מעיל גם בקיץ. למרות שנהניתי נורא, לא מצאתי את דרום אמריקה שלי. עכשיו בצפון ארגנטינה, אני מוצא את עצמי על גג של וואן כחול נהוג בידי אינדיאני שלחייו תפוחות מעלי הקוקה, הנלעסים תדיר בפיו בין שתי שורות שיניים ירוקות. הוא שר עם הרדיו שירים מנומנמים, שמספרים על אהובה אחת שרוקדת כל הלילה והיא כל-כך יפה. אני מנסה לזמזם איתו לפחות את הפזמון, ונותן לרוח חמה ללטף לי את הפנים ולשחק לי בשיער. משני צידי הכביש מתרוממים הרים נישאים מקושטים בקקטוסים גדולי מימדים. 

פתאום הבנתי שהגעתי לדרום אמריקה שלי. אני מסתכל מסביב ולא חושב על כלום. אני נותן לטבע לעשות בנוף את הקסמים שלו, והטבע משחק בהרים וצובע את אבן החול בצהוב, ואחר כך באדום. מתנגן לי בראש שיר של מאיר אריאל ¨שני מקסיקנים על רכס שמש גבוהה במרום¨, והשמש מתחיל לרדת והצבע האדום של אבן החול משתנה שוב והופך לסגול. הקקטוסים על ההרים הופכים לצלליות. יש להם גזע ראשי אחד וזרועות שנשלחות ממנו אל- על. כשאני מביט בהם באור אחרון, הם נראים לי כאנשים המרימים כפיים וזועקים לשמיים. בוודאי הם כמוני- מאושרים.

החברים החדשים שלי באים והולכים. יש להם שמות שמתנגנים מוזר על הלשון. לורנס ורודריגז, ועוד אחרים שכבר שכחתי מזמן. בדיוק עכשיו הם בחופשה, א ובמסע הזה, שכולם אומרים שעושים פעם בחיים. הדרכים שלנו נפגשות תמיד במקרה. הםיושבים על ידי באוטובוס, או שואלים אותי עם אני מכיר מקום טוב לאכול בו. אני שואל אותם מאיפה הם באים ולאן הם הולכים, והם עונים בחיוך שהם באו מרחוק, ומוסיפים שם של מקום אליו פניהם מועדות. לפעמים אני שואל אם אפשר להצטרף, והם תמיד עונים "בטח למה לא". כמעט תמיד הם מכירים לי עוד חברים חדשים שהם הביאו מהבית, או פגשו בדרכים. אנחנו יושבים במעגל ומדברים במגוון של שפות, ספרדית, אנגלית, איטלקית ואניתמיד מתבל בעברית. אחר- כך מעבירים את אותו גביע של מאטה, מיד ליד מפה לפה.

הם משאירים לי המון החברים החדשים. הם משאירים לי מילה בשפה שאני לא מכיר. הם משאירים סיפור מצחיק, או עצוב או סתם מידע מועיל. הם משאירים חיוכים ואת הטעם המר של המאטה שגם אחרי זמן רב מסרב להיעלם מהפה. אחת, אפילו השאירה לי במתנה אבן כתומה- שקופה אחת שהיא שלתה מקרקעית של איזה נחל שהתרחצנו בו יחדיו .הבעיה עם החברים האלה שהם תמיד נעלמים. לפעמים אחרי שבוע, לפעמים אחרי יומיים. לורנס חוזרת הביתה לצרפת ורודריגז מסיים את החופשה וחוזר לאוניברסיטה  לחוג לפילוסופיה. זאת השנה האחרונה. האחרים ממשיכים למקומות שאת שמם כבר שכחתי. אז, כשכולם הולכים, אני מוצא את עצמי לבד, לבד,לבד. אני מתיישב באוטובוס שייקח אותי ליעד הבא, במרחק של עשר חמש-עשרה או עשרים שעות נסיעה. על הרציף מצטופפים אנשים שמנופפים לקרובים שלהם שיושביםבמושבים על-ידי. לפעמים אני חושב לנופף בחזרה, כאילו על הרציף נשאר מישהו שיתגעגע אלי נורא. כשהאוטובוס נוסע והרציף מתרחק, אני נשאר עם עצמי  וחושב על כל השמות, כלהפרצופים וכל החברים. אולי דמיינתי הכל ואולי זה בכלל חלום. אני משפיל מבט ופותח את היד ומגלה שיש לי שם אבן כתומה- שקופה אחת. 

 בזמן שאני מכין ארוחת ערב, מישהו לוחש לי באוזן,  שיותר מאוחר חוגגים בכפר בו אני נמצא את הקרנבל. ¨טוב זה לא כמו בברזיל¨,הוא אומר, ¨אבל זה ממש אותנטי, אז תשמור מקום ואל תאכל כלום". כעבור שעתיים האינדיאני שהסיע אותנו בבוקר עם הוואן הכחול מנסה לזרז אותנו להיכנס לאוטו ולנסוע אל המסיבה. כעבור דקותיים אנחנו יוצאים ממרכז הכפר,  ומוצאים את עצמנו באחד הבתים בחלק המרוחק שלו. קול תופים קצבי נשמע כבר מבחוץ,ובכניסה למבנה מקדימים את פנינו כתריסר פרדות רתומות וקשורות למעקה עשוי עץ. הגענולחנייה.כשנכנסתי פנימה חשכו עיניי. 

קרנבל יותר אותנטי מזה לא יכולתי לבקש.  בצמוד לקירות ישבו נשים שחרחרות בנות המקום.  רבות מהן אחזו או היניקו תינוקות, על אףשהשעה הייתה מאוחרת מאוד. בין הנשים והילדים שכבו כלבים מזי רעב שהניעו מדי פעם אתראשם רק בכדי שיוכלו לקק את פצעיהם. באחת הפינות, עמדו כמה זקנות חולניות ותופפו על תופים מסורתיים. במרכז המבנה ישבו או רקדו גברים שיכורים עם חולצות כפתורים מזוהמות וקרועות. כל שוכני המקום היו שיכורים למשעי ומבטם מזוגג לאחר לעיסה ממושכת של עלי הקקוקה. לא עובר זמן רב עד שבנות ההוסטל בו ישנתי, כולן תיירות אירופאיות זהובות שיער, הופכות להיות מרכז העניינים של המסיבה. אחת מהן נשרכת מאחורי אחד מאותם גברים מזוהמים והיא רוקדת איתו בחוסר נוחות לקול תרועת חבריו. 

כעבור זמן לא  רב מצאו אתעצמן כל הבנות רוקדות. כמה מהן  מסרבות בזהירות ומתרחקות לעבר היציאה. הגברים מגישים להן צרורות של עלי קוקה והן מקבלות את המנחה ומסתלקות מהמקום. כעבור חמש דקות נוספות ניגש גם אלי אחד מאותם גברים אומללים, ובידו צרור עלי קוקה גדול. אנימבין שהגיע גם הזמן שלי להסתלק ואני יוצא מהר מהמקום. אני עוצר רק לרגע ביציאה  כדילהיפטר מעלי הקוקה,  ומעניק אותו לאחת הפרדות החונות בחוץ. הפרדה נוגסת בו ברצון ואני מקווה שהיא תגיע הביתה בשלום.

אנחנו ציידי התמונות. שילמנו המון כסף, ומגיע לנו לצלם תמונות. אם לא נשלח הביתה תמונות, לא תהיה הוכחה שבאמת היינו פה. אף אחד לא יבין את הפלא הזה שאנחנו ראינו וכל כך התרגשנו בגללו. חוץ מזה, כולנו רוצים תמונה יפה שלפלמינגו וורוד, בדיוק כמו שראינו אתמול, אצל אחד התיירים שחזר מהסיור המאורג ןבסלאר. אנחנו יודעים שלא בעיה להשיג תמונה של פלמינגו וורוד, אבל אנחנו רוצים תמונה משלנו, ושכולם יקנאו. אני נכנס לג`יפ שנוהג בו מדריך אינדיאני שיודע להגיד "סבבה" וגם "יאללה". ביחד איתי יש עוד חמישה ישראלים. טיפה צפוף לנו, אבל אנחנו מסתדרים- אנחנו ציידים. הרגליים שלי מקופלות חזק, חזק. על-ידי יושבת הילה, ויש לה דיגיטלית שחורה וגדולה. הראל ותומר  השתחררו לא מזמן מיחידה מובחרת בצבא. זה אולי לא קשור, אבל הם יכולים לקחת תמונה, גם אם זה תוך כדי נסיעה.   אנחנו נוסעים שעתיים וחושקים שיניים. יש כאב חזק שדוקר בברכיים. אנחנו עוברים על פני הרים מושלגים ומדבריות צחיחים. אחר-כך הנהג צועק "יאללה", ושם ברדיו מוסיקת מערבונים. הראל ותומר צמודים זה לזה ומשווים שלל של תמונות.

להראל יש כמה של מדבריות צחיחים, תומר תפס יפה את ההרים המושלגים. כשהנהג צועק "סבבה", אני יודע שאנחנו מתקרבים.  כבר מרחוק, אנחנו מבחינים בלגונה הוורודה. המים אדומים ובתוכם משוטטים אנה ואנה אלפי פלמינגויים וורודים. הנהג אומר  שהוא עוצר פה רחוק, כדי שרעש המנוע לא יבריח את העופות. הילה מביעה חוסר נוחות. אבל בלב, כולנו יודעים שהמטרהמקדשת את האמצעים, אנחנו ציידים, ואם צריך ללכת אז הולכים. אנחנו יוצאים בשקט מהג`יפ, כמו במבצע צבאי. הראל ותומר הולכים ראשונים. כשגם אני מתקרב אני מבחין ביותר פרטים. יש המון פלמינגויים שמתבוססים במים הרדודים. ראשם ורגליהם טובלים במים ומדי פעם אני מבחין ברפרוף עדין של כנפיים. הילה מתחילה להתקדם יותר מהר. היא אמרה לנו קודם שצריך להבין שיש לה זום קצר טווח, ואם היא רוצה תמונה מקרוב היא זאת שצריכה להגיע ראשונה. השלווה הנשקפת אלינו מהלגונה הוורודה מתחלפת באי שקט וחוסר מנוחה. 

ראשוני הפלמינגויים מבחינים בנו,  וכמה ראשים מתרוממים בחשדנות גבוה מעל למים. כמה מהם פורשים כנפיים, כמו לא בטוחים עם כדאי להם או לא, להישאר בתוך המים. כשהילה מוסיפה להתקדם, ראשוני הפלמינגויים מתחילים להשמיע קרקורי אזהרה ופחד. הראל ותומר מצידם, רוצים תמונה של פלמינגויים עפים. הם פותחים בריצה לעברם. נו שיעופו כבר, מההם מפגרים ?! ענן ורוד עולה לשמים, וקרקור העופות מתערבב בצקצוק המצלמות. הילה מתאכזבת וגם קצת כועסת. הראל ותומר הבריחו בריצתם את העופות בדיוק רגע לפני שתריס המצלמה נסגר. כל מה שיש לה על הצג של הדיגיטלית השחורה עכשיו, זה רק כתם לא ברור,  וורוד ומטושטש. הראל ותומר מאוכזבים גם הם. העופות הטיפשים פרשו כנפיים ועפו בדיוק מול הכיוון של השמש. עם כל הציידים שמגיעים לפה, הם כבר אמורים לדעת שככה לא עושים תמונה. אחרי כמה דקות ארוכות, כשהנהג מוציא ראש מהחלון של הג`יפ וצועק "יאללה, יאללה", אנחנו יודעים שהציד נגמר. בשתיקה עמוקה, אנחנו צועדים לג`יפ חזרה. אחרי שכולם נכנסים, הנהג צועק "סבבה", ואנחנו נוסעים. עכשיו מגיע השלב שבו כולם מסננים.

אין מספיק מקום בכרטיס הזיכרון של המצלמה, וצריך להפטר משלל לא טוב. שוב נשמע צקצוק של מצלמות. עכשיו הוא ממלא את האוטו ומתערבב במוסיקת מערבונים קצת אחר-כך כשהנהג עושה עצירה לשתייה ושירותים, אני הולך ומסתתרמאחורי איזה סלע. כשאני כורע, אני מגלה שאני לא הראשון שהשתמש במקום לאותם צרכים, והקרקע מלאה הפיסות נייר טואלט וורודים. אחר-כך,  אני מביט סביב על כל ההרים המושלגים והמדבריות הצחיחים. רוח חזק מנשב פתאום, ומעיף לאוויר המון פיסות של נייר טואלט שכמו במקרה מסתדרות בראש חץ, ומתרחקות משם. ממש כמו להקה של פלמינגויים ורדרדים. אני מסתובב ברחוב.  פה בכיכר המרכזית יש אספלט על הכביש ומדרכות מרוצפות. הזבל נמצא גם כאן ביחד עם עשרות כלבים משוטטים וגם תיירים. בדיוק עכשיו הם ירדו מהג`יפים שלקחו אותם לטיולים מאורגנים. אנחנו מסתובבים שמחים וזחוחים. יש רוח קרה וגם שמש, כך שסך-הכל די נעים. אני חושב לעצמי שהגיע הזמן לאכול. אני נכנס למסעדות בכיכר המרכזית ומשווה מחירים. בכל המקומות המחירים מצחיקים, אבל אני תרמילאי, אז מתוך עקרון אני ממשיך לחפש את המקומות הזולים. מצאתי מקום דווקא נחמד. יש שם שולחנות לבנים מפלסטיק וגם שמשייה. כשמגיעה אליי הסניורה, אני מזמין שניצל עוף עם אורז ושתייה. עכשיו, כשיש לי זמן, אני מביט סביב. לא רחוק ממני ישנם שני ילדים וכלב שמחטטים באשפה. שניהם דומים. בעצם הם ילד וילדה. 

לשניהם יש שיער שחור וחלקו פנים שחומות שבתוכן נעוצות זוג עיניים שחורות וגדולות. הם שניהם זבי חוטם ולבושים בבלואים. אני חושב לעצמי שהם בטח אחים. הם מוציאים מהזבל בקבוקי פלסטיק ריקים, פחיות של בירה וכל שאר הזבל שהתיירים משאירים. הם בוחנים כל דבר ומשווים מציאות. הילדה צוחקת כשהיא מוציאה נעל ישנה מתוך האשפה. בו בזמן שאני מביט בהם, אני מרגיש דקירה חזקה בבטן וגל של רגשות אשמה. הילד, פתאום, גם הוא מביט בי ונוצר קשר עין. אני חושב שהוא מביט בי עכשיו כי הוא הבחין שהסניורה עושה את דרכה אלי עם שניצל ושתייה כמו שבקשתי. אני רוצה לדבר איתו ולשאול המון שאלות. אני מתבייש, והשיחה איתו מתנהלת רק אצלי בראש. תגיד ילד, אין לך בית ספר? אמא שלך, איפה היא עובדת? יכול להיות שזו אותה אחת שראיתי בכיכר, שביד אחת היא אוחזת סחורה למחירה ובעזרת השנייה היא מיניקה תינוק קטן? והתינוק הזה, אחיך הקטן, מתי בדיוק תלמד אותו לחטט כמוך בזבל? מה שווהלקחת, ומה שווה להשאיר. תגיד ילד, זו באמת אחותך? כן, כן זאת הקטנה עם הפנים היפות. באיזה גיל פה, כולם מאבדים את השיניים הקדמיות? באיזה גיל היא תעבור לכיכר? כמו אמא שלך, היא תמכור המון דברים שאף אחד לא באמת צריך. 

אולי תייר אחד יעבור שם, ויקנה ממנה,  רק כי לא נעים. הילד הזה מביט בי ואין לו תשובות. הוא מביט בי עם העיניים השחורות, הגדולות. והעיניים שלו עוקבות אחרי האוכל שעושה את דרכו מהצלחת שלי אל הפה. אניחושב לשאול את הילד הזה מה הוא רוצה, ושואל את עצמי מה אני צריך לתת. אולי אתן לו וחתיכה מהשניצל או אולי קצת כסף שיקנה לעצמו. אני חושב גם שאולי עדיף שפשוט אלך משם ואולי בכלל לא הייתי צריך לבוא.

זו הנסיעה הארוכה האחרונה שלי. עוד מעט אני חוזר הביתה. שוב אנירואה את מישורי העשב האין סופיים של ארגנטינה נשקפים מבעד לחלון. הם  מנוקדים באין-ספור פרות שחורות-לבנות שהמדינה הזו  כל כך מפורסמת בהם. אני מביט בנוף, מרותק כמו בפעם הראשונה. אמנם, אין פה עמודי גרניט אימתניים, ולא קרחונים שמתנפצים, רק שדות עשב שנצבעים בגוונים של כתום עם הזריחה, והם כל כך יפים. יכולתי לטייל עוד. חסכתי מספיק כסף ויש לי גם זמן. אבל משהו בתוכי קורא לי לחזור, עצי זית ורוחות של מדבר, חמסין ושרב וגם החוף של הים. אני יודע שהעולם שלקחתי בו חלק בחודשים  האחרונים הוא לא מציאותי והוא לא שלי. אני גם יודע שמשהו מתוכו נשאר בתוכי. אני תוהה עם הרצון לחזור ייעלם כשאגיע. כשאתמודד לראשונה עם החמסין הראשון, עם השרב הראשון או עם המדוזות בים. אולי בעצם הרצון לחזור ייעלם כבר בראיון העבודה הראשון כשיבקשו ממני לשחק בלגו ולספר על התכונות הרעות שלי וגם הטובות. אני כמו כולם אגיד שהחיסרון הגדול שלי הוא שאני מתמכר לעבודה ויש לי רצון לרצות את הבוס שזה פשוט נורא. 

בראש שלי רץ תסריט ידוע מראש של הרגע בו אכנס הביתה. אמא תבכה ותחבקאותי חזק, בזמן  שאבא ידליק עוד סיגריה ויעמוד בצד. אחותי תצעק עליו שלא יעשן ושצריך להכין לי סנדוויץ` ענק. ברקע יהבהב מסך כחול של חדשות. שני קסאמים יינחתו על-יד אשקלון. אחר כך הפרשן יודיע שיש חשד לזיופים בתוצאות הבחירות ויסיים בכך שביחס לשנה שעברה עלה מחיר המצות. בדיוק כשאנגוס בסנדוויץ` ואספר איך היה, אני אחשוב לעצמי, איזה מזל שנשאר לי קצת כסף.  אולי כדאי שאסע לתורכיה לחופשה קצרה.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×