טיול לברלין - שבוע של תענוגות קטנים, עניין ואמנות

העיר ברלין היא אחת המיוחדות בעולם. מיום נפילת החומה, היא לא מפסיקה להתחדש, לשנות פניה ולהציע מקומות מעניינים חדשים לתיירים. בחופשה של שבוע, אפשר לבקר במוזיאונים וגלריות, להציץ אל החצרות המקסימות, לסייר בשכונות ועוד תענוגות קטנים ואתרים מרתקים. לפניכם מסלול מרתק של שבוע בברלין.
רבקה קופלר
|
מפה
תמונה ראשית עבור: טיול לברלין  - שבוע של תענוגות קטנים, עניין ואמנות
© איתמר ברק

טיול בעיר המתחדשת

ברלין היא עיר מתחדשת. מיום נפילתה של חומת ברלין היא נבנית מחדש, משופצת, משוחזרת ויחד עם זה, תופסת מקום נכבד בין בירות אירופה. השינוי חל בה בקצב מהיר ואדיר. מוקדי העניין זזים תדיר, כלומר, את המוזיאונים והמונומטים ניתן למצוא כנראה על מקומם, אבל כדי לחוש את העיר החדשה – זו של המסיבות, המועדונים, הגלריות הרבות, בתי הקפה הטרנדיים, הסקווטים, הקהילה ההומו-לסבית, שכונות הצעירים - צריך להתעדכן רק באינטרנט, רק באתרים מעודכנים. מצאנו הרבה מאוד חומר מיושן, כזה שמועתק מספרי תיירות ישנים, בני למעלה מ-10 שנים. למשל, מי ששולח תיירים לאזור הקו-דאם, כאילו היה מרכז העיר – כנראה לא מכיר אותה היום. הנושא הכי לא עדכני בכל הספרים והאתרים בעברית הוא נושא השכונות המפחידות – אלה, בעיקר במזרח, שהמליצו לא להסתובב בהן ובייחוד בלילה – עצות אלה הן נחלת העבר. אתר אינטרנט מומלץ הוא www.visitberlin.de

למרות שבעונה בה טיילנו, בדרך כלל הרבה יותר קר, ברוב הימים זכינו ל-2-4 מעלות מעל האפס. הברלינאים נוהגים ללבוש שכבות, כולל שני זוגות מכנסיים ועל הגב תרמיל ריק. כשהם מגיעים למסעדה/בית קפה/מסיבה, הם נוהגים לפשוט כמה שכבות עליונות, למלא את התרמיל ובתום הבילוי להתלבש שוב לקראת היציאה. אמנם היום קצר ויש מעט שעות אור, אך גילינו שאין שום קשר בין שעות האור לבין שעות הפעילות. חנויות ובתי הקפה נפתחים ב-10 בבוקר וארוחת בוקר מגישים עד 18:00 בערב. ברלין מנמנמת עד שתיים בצהריים ומתעוררת לחיים בסביבות 16:00, עם רדת החשיכה.

צילום: איתמר ברק

תחבורה בברלין - בעד ונגד

למרות כל התשבוחות שמרעיפים על מערכת התחבורה של ברלין, יש לי כמה השגות לגביה: יתרונות - יש רכבות רגילות שחוצות את העיר - קוראים להן S, בחלק המזרחי יש טראם, בחלק המערבי אוטובוסים - קוראים להם M ואלה שהופכים לתחבורה לילית מקבלים את השם - N. יש גם תחתית שקוראים לה - U. קונים כרטיס שבועי בשדה התעופה, שתקף לכל סוגי התחבורה. התחתית, בניגוד לערים גדולות אחרות, נוסעת בקומה אחת בלבד מתחת לפני הרחוב, כך שלא צריך לרדת מדרגות רבות ובכל תחנה שניה יש מעלית למתקשים.

חסרונות - אין כמעט נקודות מפגש בין אמצעי התחבורה השונים. כלומר, יש, באותה צומת רחובות. אז כשהכרוז אומר - "רדו כאן להחלפה עם...", זה אומר, בדרך כלל, לצאת החוצה מהתחנה ולחפש את האוטובוס/רכבת/טראם/קו אחר של התחתית. זה לא נורא מסובך, מתרגלים אחרי יום-יומיים, אבל אתם יודעים, צריך לפתוח מטריות וכו'. יש כמה תחנות מרכזיות גדולות, כמו אלו שמתוארות בערים אחרות - אנחנו פגשנו את התחנה המרכזית החדשה ואת זו שבאלכסנדר פלאץ. בסוף השבוע, כשכל ברלין מבלה באינסוף המסיבות שלה, יש תחבורה מלאה כל הלילה. תחנות התחתית יפות ומתוחזקות, כמעט ואין שלטי פרסום (כמי שמאוד מודעת לפרסום, שמתי לב שהם למעשה כמעט ולא נמצאים בכל העיר. מעט מאוד שטחים מוקצים לפרסום), לכל תחנה הייחודיות שלה.

כדאי להציץ בשני האתרים הבאים: mic-ro.com/metro/berlin.html, המוקדש לתחנות מטרו מעוצבות וגם www.untergrundbahn.de/bahnhoefe.htm, בו מצולמות תחנות המטרו של ברלין.

שכונת פרנצלאואר ברג המקסימה

החלטנו ללון הפעם בשכונת פרנצלאואר ברג (Prenzlauer Berg), הנמצאת במזרח העיר. עד לנפילת החומה, הבתים תוחזקו למצב מגורים מינימלי. בשנים האחרונות, כל המזרח עובר שיפוץ מסיבי, על מנת להעלים את מראות המלחמה, שעדיין אפשר לראותם בבתים המעטים שטרם שופצו. הנאמנות למקור בשיפוץ גדולה מאוד. ההחלטה לגור במלון, בשכונה המקסימה הזו, עשתה אותנו מאושרים לשבוע. השכונה מאכלסת בעיקר זוגות צעירים והרבה ילדים - טיילנו בין בתי ספר וגני ילדים וצפינו בילדים ומוריהם, גם דרך החלונות הגדולים וגם בשעת טיול ומשחק בחוץ. בשכונה יש בית תרבות פעיל, בתוך מבשלת בירה עתיקה, הרבה בתי קפה, מסעדות, בארים, גלריות, חנויות אופנה וקונספט ושווקי סוף שבוע. המגורים שם איפשרו לנו לפתוח כל בוקר את היום בבית קפה אחר, אחד יותר נחמד ונעים מהשני והקפה - רק אוהבי קפה כמוני יוכלו להבין את האושר העילאי! כמובן שקפה מלווה בעוגות מדהימות או בארוחות בוקר, שהפשטות שלהן, יחד עם ההקפדה על כל פרט - הן הן סוד הטעם. שם המלון המדהים שגרנו בו הוא Myer's Hotel. שילמנו, עבור שלושה, מחיר של שניים: 90 יורו ללילה. כמובן שהעדפנו ללא ארוחת בוקר, משום שהעדפנו לפתוח את היום בבתי הקפה. אתר המלון: www.myershotel.de.

כדאי לציין את שוק הפשפשים, שנערך בימי ראשון בפארק החומה (Mauerpark) שבשכונה. עמדנו ליד שרידי החומה כאן ופשוט לא הבנו מה היה מאיים בחומה הנמוכה הזו? ראוי להקדיש לשוק זה לפחות כמה שעות, כי הוא מציע אוצרות אותנטיים (אתר בגרמנית: www.mauerpark.info). כמו כן, ראוי לציין את שוק האוכל של יום שבת ברחוב קולוויץ (Kollwitzstrass), גלריות האמנות העכשווית ו.. המשתנה - מבנה מסוף המאה ה-19 - בין המשתנות הציבוריות הראשונות. היא ממוקמת בסוף רחוב מצר (Mezer), שגם אז שכנו בו בתי קפה לרוב והיה לה שימוש...

בתי קפה ומסעדות - קנה לך אושר!

יש בעיר בתי קפה מסורתיים, שמיועדים להזכיר את ברלין של פעם: של שנות העשרים של המאה הקודמת, עם מוטות העץ המחזיקים עתונים, עם כסאות עץ חום, כאלה שמפוצצות בתיירים כי שמם מופיע בכל מדריך תיירות, דוגמת "קפה איינשטיין", שהפכה בינתיים לרשת ואיבדה מטעמה. לעומת זאת, יש בתי קפה צעירים בפרצלנאואר ברג או בקרויצבורג, המעוצבים במיטב הוינטג' האמיתי - הריהוט אסוף מכל מיני שווקי פישפשים והשילוב ביניהם הוא שעושה אותם כל כך מיוחדים. אין שתי צלחות זהות או שני כסאות באותו גובה וכו'. אנחנו התאהבנו במיוחד בבית קפה בשם הילדה (Hilde). המקום הוא בעל הקפה הטעים ביותר והשירות המקסים ביותר, שאנחנו זכינו לו בעיר. כתובת: Metzer Strasse 22, אתר: www.hilde-berlin.com.  מקום נוסף, בו התאהבנו, היה "Kauf dich glucklich" (קנה לך אושר) - בית קפה או בית ופל בלגי, מהטובים שאכלנו.

ועוד משהו: בימי שישי בערב מתקיימות בדרך כלל הופעות של זמרים, בבתי הקפה הקטנים. מקבצים את הכסאות סביב ומשתתפים היכן שאפשר. אנחנו צפינו בקפה הילדה בהופעה של טרובדור אירי, שחי מזה זמן בברלין וזה היה פשוט מדהים, לא רק השירה, בעיקר האוירה. רצוי להתעדכן בנעשה בעיר, באתר שנקרא "תרבות קפה": cafekulturberlin.blogspot.com.

בברלין תמצאו מסעדות מכל העולם, אם רק מרחיקים טיפה לשכונות כמו נויקלן, קרויצבורג, פרצנלאואר ברג, מיטה ועוד כאלה שלא הספקנו בטיול הזה להגיע אליהן. אכלנו במסעדה איטלקית, שהבעלים לא דיבר מילה חוץ מאשר באיטלקית, אכלנו במסעדת פיוז'ן מעולה, במסעדה בעלת מזלג מישלן (!), במסעדה ויאטנמית ובמסעדה מונגולית, שאני מוכנה לחתום שאין שום קשר בינה ובין מונגוליה, אבל היה טעים מאוד. אהבתי את העוגות הנפלאות - זאכר טורט, אפּפל שטרודל ופלאומן קוכן - עוגת שזיפים, שהותפחה בבירה במקום בשמרים. אהבתי גם את הקרואסונים, עם נוגט בפנים, יותר טעימים מאלו בפריז, שאת טעמם כבר שכחתי ומה אגיד - מזל שהלכנו המון כדי להוריד את כל הקלוריות - הכל במחירים סבירים ביותר, ודאי יותר זול מאשר בארץ.

ארוחות הבוקר בבתי הקפה היו מדהימות - שונות, טעימות וזולות (קפה גדול וטעים ביותר – 1.5 – 3 יורו, ארוחת בוקר עד 5 יורו). העיקרון הוא שמקבלים דוגמית, מכל מה שמונח בדרך כלל בבופה, על הצלחת ואין מישהו שיכול לגמור הכל עם כל סוגי הלחם (שמתחדשים בסלסלה אם מסיימים) שעושה רושם שהם אופים לבד...

סקווטים וגרפיטי - How long is now?

אחת המטרות העיקריות שלי בטיול, היתה לבקר בסקווטים ולחוות אותם במידת האפשר. טוב, אז זה לא ממש יצא לפועל. סקווטים הם בתים נטושים, שצעירים, בעיקר אנרכיסטים, נכנסים וגרים בהם. בברלין יש כנראה הכי הרבה סקווטים, כי עם נפילת החומה, אנשים במזרח ובשכונות נושקות לה פשוט נטשו את בתיהם ועברו למערב. כך נותרו בניינים שלמים נטושים, ללא דורש. באופן זה נוצרו מקומות המגורים האלה, הזולים מאוד לצעירים מכל העולם, שגרים כנראה בתנאים פחות או יותר של קיבוץ - אסיפות, החלטות חברים וכו'. על מנת להתקיים כלכלית, הם מקיימים מסיבות סוף שבוע ומוכרים אמנות. רוב ברלין משופצת, מטוייחת וצבועה צבעים חדשים. לעומתם, יש בתים נטושים, כאלה שאי אפשר להגיע להסכמה עם דייריהם - מן הסתם האנרכיסטים. בניינים אלה אינם משופצים, כך שאפשר לזהות אותם ולרוב הם גם מכוסים גרפיטי. אפשר לראות בבתים מסויימים גם את סימני היריות, ממלחמת העולם השניה.

רוב ציורי הגרפיטי הגדולים, שהפכו לסימן ההיכר של העיר, הוסרו וכוסו עם השיפוצים. בכל זאת, העיר עדיין מלאה בגרפיטי קטנים, כנראה ריסוסי שבלונה, שהם סימן היכר לאמני גרפיטי, ששמם כבר ידוע בעולם, חלקם אף מציגים בתערוכות בגלריות מפורסמות. בין היתר, פגשנו את לוסי ואת איש הבננות, הלא הוא תומאס באומגרטל - הוא מרסס את הבננה שלו על גלריות ומוזיאונים ידועים בעולם. הם מצידם מתגאים בגרפיטי המיוחד. אתר אינטרנט: www.bananensprayer.de.


התכלס. לחצו להגדלה


דעתי האישית על הגרפיטי - ראינו הרבה שהיו מהממים, ראינו כאלה שהוו סתם לכלוך, ראינו מקומות שהגרפיטי שלהם צוייר רק כדי למשוך קהל - כמו בתי קפה או חנויות עיצוב. זה לא לגמרי אחיד. מאוד יכול להיות שאנחנו היום, כבר אחרי תקופת הזוהר של הז'אנר.

עיריית ברלין וממשלת גרמניה, המממנת בתקציב עתק את השיפוצים, מעוניינות לגמור אותם כמה שיותר מהר. בכל מקום שרק אפשר, הן מעוניינות לדחוק החוצה את הסקווטרים והן בהחלט עושות זאת, לעיתים אף בכח. את זה סיפר לנו אמן שפגשנו בתכל'ס (Tacheles). התכל'ס הוא סקווט לשעבר ובית תרבות בהווה. כלומר, הבניין מתפקד כלא חוקי, כולו מכוסה גרפיטי ואמנים יוצרים בין כתליו. חלק מהיצירות נראות כאילו מוכנות לתיירים שיקנו אותם, אבל חלק גדול מהם נראה "ארט ברוט" (אמנות חתרנית, לא ממסדית). החוויה בתכל'ס מאוד חזקה. היא בהחלט לא אסתטית, אך מאוד מאוד מעניינת. האמן שדיבר איתנו, מאוד לא אוהב את השיפוצים. הוא טוען שהמערב פולש למזרח ומקלקל את הוויית החיים הזכה (כך אמר). הוא המשיך וטען, שהמשטרה הגיעה יום אחד עם בולדוזרים ואמרה להם לצאת "עכשיו"! בינתיים עברו שנתיים, לכן כתבו בגדול על הקיר החיצוני "How long is now?" והם מקווים שאנגלה מרקל, הקנצלרית, בכל זאת תשאיר את התכל'ס על כנו. אתר התכל'ס: super.tacheles.de/cms

יהודים ויהדות ברלין

לא קל לכתוב את הפרק הזה. צריך להלך בין הטיפות. קשה לשלב בין ברלין של בילויים ועכשוויות לבין הזכרון היהודי. הטיול ברחובות ברלין רצוף בתזכורות יהודיות - אם בשמות רחובות, אם בשלטים, במרצפות הזהב, באמנות רחוב ובאמנות במוזיאונים. לא הספקנו לראות אפילו קצה קצהו של מה שיש לברלין להציע בנושא. לפני הנסיעה, קראתי את ספרו של עמוס איילון "רקוויאם גרמני" - ספר הסטוריה, המתאר בשפה יפהפיה את סיפורה של יהדות גרמניה ואת הקשר החזק, שבין תרבות גרמניה לבין יהודיה.

כשהנער משה מנדלסון בן ה-14 ביקש להיכנס בשער רוזנטלר לברלין, השער דרכו נכנסו חמורים וחזירים, שאל אותו השומר לשם מה הוא מבקש להכנס לעיר. ענה מנדלסון - כדי לקנות בינה ודעת. כך פותח עמוס איילון את הספר ובכך מסמן תחילתה של תקופה בה יהודים ביקשו להתערות בעם הגרמני. אכן, מונה איילון רשימה ארוכה של אישים ידועי שם בתחומי המדע, הפילוסופיה והתרבות, שהיו יהודים גרמניים, ואת תרומתם הרבה לתרבות הגרמנית בכלל. בית הקברות היהודי הראשון בברלין נמצא באוראניינבורג שטראסה (Oranienburger Straße). בית הקברות נהרס לגמרי בתקופה הנאצית. מעט מאוד מן המצבות נמצאו והם מונחות לאורך הגדר. המצבה של משה מנדלסון, שהיה קבור שם, שוחזרה.

אוראניינבורג שטראסה הוא רחוב היהודים לשעבר. טיול לאורכו הוא יפה ולא דורש זמן רב. לצד בניינים מן המאה ה-18 וה-19 (שאני מניחה ששוחזרו אחרי המלחמה), מצוי בית הכנסת היהודי החדש, שאמנם נקרא כך, אך הוא מהמאה ה-19 ושוחזר אבן אחר אבן. אני מניחה שהשחזור הסתיים לפני כ-15 שנה. ראינו אותו רק מבחוץ.

אנדרטת השואה - קראתי במשך השנים הרבה תגובות על האנדרטה הזו - אלה שלא מבינים את פישרה, אלה שחושבים שזה מבזה את זכר השואה ואלה שחושבים שזהו בדיוק, ככה היה צריך לעשות. קראתי גם את דברי המבקרים הרבים, שדיברו על תחושת החנק בעת הביקור. השתדלתי לבוא עם ראש פתוח, ככל האפשר - לא היה לי קל. האנדרטה היא דמויית הרבה מאוד מצבות קבורה. אני חושבת שרק מי שביקר בבתי קברות יהודים, יכולה להתעורר אצלו האסוציאציה הזו. ה"ארונות" הם בגדלים שונים. מתחילים בגובה אפס על המדרכה, חלק אפילו גולשים לכביש, כאילו לומר - זה חלק מהיומיום, הולך וגדל עד שהארונות האלה, חלקם גבוהים מגובה אדם גבוה. בקצה "השדה" הזה יש מוזיאון שואה. כלומר הולכים ויורדים, והתחושה היא מאוד קלאסטרופובית. הרגשתי שנגמר לי האויר בריאות, נאחזתי במצלמה כבמצילה. לא ממש הצלחתי... מילת כפירה - המקום מהווה אתר מאתגר לצילומי אמנות, בייחוד בשעת שקיעה.

מוזיאון השואה, שבתחתית האנדרטה, הוא, לטעמי האישי, מאוד קורקטי ודידקטי. הייתי אומרת אפילו שמאוד אסתטי. החלק הכי מעניין שם הוא המחשבים המחוברים לאתר יד ושם, שם אפשר להתחבר לדפי העדות הרבים ולשמות. יד ושם בעיניי הוא "מכה בבטן" ובראש, הרבה הרבה יותר חזק.

מוזיאון יהודי ברלין - חשבתי לא לכלול אותו בטיול שלנו, כי קראתי בפורומים שונים שהמוזיאון מיועד למי שלא מכיר את חיי היהודים ומי שממילא גר בישראל, לא זקוק למוזיאון כזה. מזל ששוכנעתי כן לראות אותו, זה היה אחד משיאי הטיול. בראש וראשונה בגלל ארכיטקטורת הבניין. מעולם לא ראיתי בנין מדבר באופן שהמבנה של דניאל ליבסקינד מדבר. גם לו לא היה אף מוצג בפנים, המבנה עושה את העבודה. הוא מציג את חייהם ומותם של יהדות גרמניה, השזורים בחיי גרמניה. צריך לחוות כדי להבין. לפי מה שקראתי, דניאל ליבסקינד הארכיטקט, סימן על מפת ברלין את המקומות מהם הוצאו יהודים למחנות ההשמדה, שרטט בין הנקודות קווים, והצורה שהתקבלה היא צורת המוזיאון - ברק.

נכנסים למוזיאון ממבנה בן המאה ה-19 ודרך מעבר תת קרקעי, עוברים למבנה המוזיאון, המתחיל במסדרון השואה. המוצגים הם חפצים של יהודים שנספו - מכונת תפירה, מזוודה ריקה ובה כתובת המשפחה, סיפור קצר על החפצים ועל איך הם הגיעו. בסוף המסדרון נמצא מגדל השואה - חדר צר וגבוה, קר ביותר, חשוך מאוד ורק בקצה אור קטן. ברור שהקלאוסטרופוביה הופיעה פעם שניה. מכאן עולים למעלה, במסדרון ארוך ובמדרגות רבות שנגמרות בקיר, ואין דרך אחת בה אפשר ללכת בין החדרים, בכוונה יש בלבול בינהם, ולכן קרוב לודאי שפיספסנו חלק. עמוד הפרוייקט באתר הבית של הארכיטקט ליבסקינד: www.daniel-libeskind.com.

היינו בחדר בו מוצגות עדויות של יהודי גרמניה היום - היכן נולדו, איך הגיעו לגרמניה ומה הם עושים בה היום. יש יהודים שנשארו בברלין כל תקופת המלחמה וגם אחריה, יש יהודים שחזרו מהמחנות לגור בגרמניה, חלק עלו לארץ ולאחר שנים חזרו להתגורר שם. חלק גדול הגיע מהמזרח - פולין ורוסיה לגרמניה המזרחית וכך הם חלק מגרמניה היום, חלק גרו אף 50 ו-60 שנה בארה"ב והחליטו לחזור לקראת סוף חייהם לגרמניה. משם, עברנו לחדר ארוך מאוד, המתאר את חייהם של היהודים במשך מאות שנים, בשילוב עם ההסטוריה של גרמניה. תרומת היהודים לגרמניה - בספרות, מדע, מוסיקה, פילוסופיה וכו', ישנה פינה לכל אחד מהאישים החשובים, פרטי יודאיקה שאותי מאוד מאוד עניינו - כמו כלי אוכל יומיומיים, ספלי החרסינה של משה מנדלסון (היתה תקופה שיהודי גרמניה הורשו להתחתן, בתנאי שבכל אירוע חשוב שלהם יקנו כלי חרסינה ממפעל מסויים. הם כמובן לא יכלו לבחור וקיבלו את הכלים הפגומים או המכוערים. משה מנדלסון קיבל ביום חתונה סט ספלים שהיו מכוערים בעיניו, אך יפים בעיניי והאירוניה היא שהם היום פריט אספנות חשוב מאוד). הייתי מצפה שבנימה אופטימית זו יסתיים המוזיאון, אך בדרך פתלתלה כלשהי המסדרון חזר אל אולם השואה, כאילו לומר, הכל מתחיל ונגמר כאן... אני באמת חושבת שחשוב מאוד לחוות סוג כזה של מוזיאון, שאנחנו לא רגילים אליו כאן בארץ. החוויה הכי חזקה שלי שם היתה, שמותר להראות גם יהודים אחרים, כאלה שאולי לא מסכנים, אלא חזקים ותורמים ושניתן לי חופש הבחירה להבין כרצוני את שמוצג. לא מובילים אותי ביד למסקנה אחת מתבקשת, בדרך כלל על ידי אוצר התערוכה. כל הכבוד לארכיטקט ולאוצרי התערוכות. ראוי להוסיף, שאמנם לא ראינו תורים ארוכים, אך יחד איתנו טיילו כמה כיתות תיכון מלווים במוריהם, בשקט מופתי ובהאזנה ראויה להערצה ובתיירים רבים.

ברלין - מֱכּה לחובבי אומנות

כ-250 מוזיאונים קיימים בברלין. חלקם הגדול ודאי מוקדש לאמנות. צריך להוסיף לזה את המספר הגדול של גלריות האמנות, גם כאלה שלא נמצאות ברשימה כלשהי - נפתחות ונסגרות, לפני שמספיקים להכניס אותן למדריך התיירות הקרוב. לזה צריך להוסיף את אמנות הרחוב - פסלים, אנדרטאות, גרפיטי ואדריכלות - אין סיכוי להספיק הכל בטיול אחד! עבדתי קשה לפני הנסיעה, כדי לצמצם את הרשימה, המצומצמת ממילא, על מנת שהטיול יהיה ריאלי. לבסוף, ביקרנו בשמונה מוזיאונים לאמנות בשבעה ימים, כולל בתכל'ס וה"איסט סייד גאלרי" - קטע ארוך מן החומה, עליו ציורי אמנים. אתר: www.eastsidegallery.com. נכנסנו גם לכל גלריה שהיתה פתוחה (כזכור, הן נפתחות רק ב-14:00), ראינו שתי תערוכות ברחוב, הקשורות לציון 20 שנה לנפילת החומה.

גלריות ומוזיאונים:

  • המבורגר באנהוף (Hamburger Bahnhof) - תחנת רכבת לשעבר, שהפכה למוזיאון לאמנות עכשווית. רוב העבודות שראינו הן תערוכות מתחלפות, החל מעבודות קשות להבנה ועד לכאלה שהיינו מוכנים לאמץ בו ברגע מרוב אהבה - כולנו. אם צריך לבחור מוזיאון אחד בברלין (אף על פי שלא ראיתי את הרב) זה המוזיאון! הוא מרתק בעיניי ביותר. אגב, מותר לצלם במוזיאון הזה. אתר: www.hamburgerbahnhof.de.
  • מוזיאון קתה קולוויץ (Käthe Kollwitz): דעותינו היו מאוד חלוקות לגבי המוזיאון הזה – אני אהבתי מאוד ואילו הדור הצעיר השתעמם. ובכן, קולוויץ ציירה בקו זעיר ורגיש את מעמד הפועלים. יש לה קו מבט שונה ממה שאנחנו רגילים אליו. הציורים רואים פרטים קטנים שביומיום אנחנו חולפים על פניהם. הציורים קשים, כי האנשים בציורים עצובים, רעבים, חולים ונוטים למות. בכניסה למוזיאון מוצג פסל הפיאטה שלה. הפיאטה - זה הרגע שבו מורידה אם הצלוב את בנה מהצלב. עד היום ראיתי את האם פורסת את ידיה, לאות זעקה, אל השמיים או כדי ליצור בידיה את הצלב - סממנים דתיים. אצל קולוויץ האם מערסלת את בנה, אוספת אותו אל חיקה - כמו שאני חושבת שכל אם היתה עושה במצבה. אתר: www.kollwitz.de.
  • מוזיאון ברגרואין (Museum Berggruen): אוסף פרטי של ברגרואין, בעיקר עבודות נפלאות של פיקאסו ופחות של פול קליי. מן האחרון דווקא ציפיתי ליותר, מהראשון נהניתי יותר. אתר: www.smb.museum
  • קונץ וורקה (KW): מוזיאון לאמנות בת זמננו. בזמן ביקורנו, היו רק מיצגים של וידיאו ארט, שאני בדרך כלל לא כל כך אוהבת. לא יודעת אם תמיד זה כך. המוזיאון נמצא בחצר מופלאה. צפינו שם בסרט מדהים, של ז'אן לוק גודאר הצרפתי. הוא עשה במשך 10 שנים קולאז' של קטעי סרטים, צילומי ציורים אקספרסיוניסטים וקטעי עיתונות, השתמש בהם כאילו היו צבעים ונתן את האינטרפרטציה שלו להסטוריה. אתר: www.kw-berlin.de
  • גמלד גאלרי (Gemäldegalerie): שני ורמירים במוזיאון הענק הזה – בגללם הגעתי לכאן והרווחתי גם כמה רמברדטים מדהימים. כאן היתה לי הפתעה וביתי נהנתה מאוד. אתר: www.smb.museum
  • הגלריה הלאומית החדשה (Neue Nationalgalerie): תערוכות מתחלפות של אמנות המאה העשרים. אנחנו זכינו לחדר שלם של מקס ארנסט ועוד של פול קליי, מירו, קלדר ועוד. הנאה צרופה. הבניין המיוחד, כמובן של מיס ואן דר רוהה וגם עיצוב הרהיטים המינימליסטים. אתר: www.smb.museum.

היה לי מאוד חשוב להגיע אל פסל זעקת הנשים (Rosenstrasse Protest), ברחוב רוזנשטראסה, ליד אלכסנדר פלאץ (את סיפורו אפשר לקרוא כאן). בעיניי, הפסל מאוד יפה ועצמתי - עניין החיבוק, הניתוק והמעגל - תודה לכל מי שהוביל אותנו אליו.

חצרות הבתים - הקסם שבפנים

ברלין הישנה בנויה חצרות-חצרות. מבחוץ, כלפי הרחוב, מופיע בניין רגיל, שלעולם לא היינו מנחשים מה מאחוריו, אם לא היינו יודעים. נכנסים דרך אחת הדלתות, בדרך כלל פתוחה קמעה, אז מתגלה חצר, המוליכה לעוד חצר ועוד אחת ועוד אחת. יש שתיים ידועות מאוד – מומלצות בכל ספרי הטיולים, ובצדק, אך יש גם הרבה אחרות, שאם מחפשים או נקלעים אליהן מתגלה עולם ומלואו. כך מצאנו את אחד המקומות הכי מקסימים, כשחיפשנו ספריה מסויימת, שבתי רצתה לראות. שלט קטן על קיר הבית הוביל לחצר, שהובילה לעוד אחת ועוד אחת צדדית ולבסוף, הספריה היתה אחרי גן ילדים מקסים. בחצרות אחרות ראינו "סתם" חנויות מדליקות או במקום אחד גילינו מגרש משחקים, ששימש את הנסיך הפרוסי במאה ה-19 (היה שלט...).

האקשה הופה
(Hackesche Höfe) זו החצר הידועה ביותר והמצועצעת ביותר, נמצאת ליד ההאקשר מרקט באזור המיטה. החצר המפורסמת ביותר כאן היא הראשונה, זו המצופה אריחי ארט-דקו. בשאר החצרות יש חנויות עיצוב שונות, אפשר לבלות כאן יום שלם בהנאה מיופין. אתר: www.hackesche-hoefe.com (גרמנית). החצר השניה היא הקמן הופה (Heckmann Höfe), לא רחוק מבית הכנסת החדש, שם נמצא הקונץ וורקה. בטיול בחצרות הקמן פתאום עלה באפנו ריח מתוק מאוד של קרמל, הלכנו לפי הריח וגילינו מפעל קטן לסוכריות. ועוד הרבה חצרות אחרות לא פחות חינניות. אתר: www.heckmann-hoefe.de.

קניות בעיר

כדאי לעשות בברלין? בטח שכדאי! העיצוב מקסים, כזה שלא בטוח שמוצאים בארץ. המחירים נוחים ביותר (היו הנחות, לא יודעת למה), יש מגוון רחב - מחנויות יד שניה, בהן אפשר לקנות בגדים לפי משקל (!), דרך חנויות המותגים המוכרות ועד לחנויות פאר בפרידריך שטראסה. חנויות יד שניה מומלצות: הומנה, ב- Frankfurter Tor, או גאראג' (Kleidermarkt Garage) ברחוב Ahornstraße 2 בשונברג. המחיר 15 יורו לקילו בגדים.... מי שיש לו יכולת נבירה ודאי ימצא מציאות. למי שיש סבלנות, יש שווקי פשפשים בהם ניתן לגלות מציאות אמיתיות. חובבי האלקטרוניקה ימצאו את המדיה מרקט שב-Alexa (קניון באלכסנדר פלאץ) - חמש קומות של כל מה שמתחבר לחשמל! יש מוצרים שהם בחצי מחיר מהארץ.

כשהמערב והמזרח התחברו, התברר פתאום ששתי שיטות חיים שונות התפתחו - למשל רוחב מסילות הרכבת שונה. הכל שונה בהדרגה, לתקן המערב אירופאי. הכל עבר בשקט (כנראה) חוץ מהאיש הקטן, ברמזורי מעבר החצייה. האיש הקטן, "אמפלמן" שמו, שכנראה הומצא בשנות השישים במזרח גרמניה, היה שונה מזה שבמערב. הוא סימל עבור האזרחים את החיים הקודמים וכאן קם קול מחאה בנוסח "השאירו לנו לפחות את אמפלמן". המחאה היתה כל כך גדולה, שאמפלמן חזר למקומו ובכל רחובות המזרח הוא שולט. כיום, יש בברלין חנויות עיצוב מיוחדות של מוצרי אמפלמן, סטיקרים, גרפיטי ומה לא.

גאווה בברלין

ברלין היא כנראה אחד המקומות הכי ידידותיים לבני/בנות הקהילה. מעולם לא נתקלתי בספר טיולים, המלא כל כך בהפניות למקומות עבור הקהילה הגאה. חוברות ייעודיות ומגזינים מחולקים במלון ובמוזיאונים, בדיוק כמו שאר החוברות, חנויות המיועדות להומואים, לסביות או לקווירים נמצאות ברחובות הראשיים. יש בתי קפה ייעודיים, סקווטים, מסיבות, ספריות, חנויות ספרים וכדומה. בסוף הטיול, הבנו שנגיע לכאן עוד כמה פעמים לפחות, כדי לחוות חוויות חדשות בעיר שמשתנה מהר יותר מהזמן שלוקח לכתוב סיפור טיול.

לתחילת הכתבה

רוצים לקרוא עוד על טיול בברלין? הכתבות הבאות עשויות לעניין אתכם:


יעדי הכתבה

סגור
×