טיול לתאילנד וללאוס: חלק ד`- בלאוס

חלק ד` במסעו המרתק ועתיר ההפתעות של שמוליק, שמגיע כעת ללאוס המרהיבה והאקזוטית. הצטרפו אליו לסיורים במערות ענק חשוכות, וכמובן למפגשים יומיומיים עם האוכלוסיה המקומית, שרוצה בפיתוח מואץ של התיירות במדינה.
שמואל האוזר
|
מפה
תמונה ראשית עבור: טיול לתאילנד וללאוס: חלק ד`- בלאוס
Thinkstock Imagebank ©

ב-לואנג פרבאנג

21.11.04
רק בבקר החלטתי לעזוב את וואנג וויאנג למרות שחשבתי להשאר יום נוסף, אך הרצון לראות עוד דברים בצפון הביא אותי להחלטה הפזיזה לקום ב- 07:45 ואני כבר קונה כרטיס מיניבוס ב-7 דולר ללואנג פרבאנג. בשעה 08:45 כבר אספו אותי ולאחר 5-6 שעות הגענו ליעד. כל הדרך עוברים הרים יפים ביותר, במיוחד במחצית הדרך מוואנג וויאנג ללואנג פרבאנג. למעשה, כל הדרך עוברים רק הרים וואדיות וירוק בלי סוף. אני מאוד ממליץ לאותם אלה שאוהבים לעשות מסעות על אופניים לעשות מסלול זה ולא להעמיס את האופניים על הרכב.

הנוף פשוט מרהיב ושווה לעשותו בדיווש איטי ובמקרה הכי גרוע, אם מדובר ברדת החשיכה, בעייפות או תקלה כלשהי, תמיד יעצרו לכם ותוכלו להעמיס את עצמכם ואת האופניים ולהגיע ליעד הרצוי. הגענו ללואנג פארבאנג בשעת אחר צהריים והרכב עוצר על שפת המקונג, ליד הנקודה המרכזית של מעגן הסירות. לקחתי חדר ב-4 דולר במקונג גסט האוס (היא רצתה 5 אבל אני אמרתי לה שאני נשאר יותר מלילה ואפילו שלושה לילות, אז היא הסכימה על 4).

עדיין היה אור יום ולאחר שרוב היום עבר בנסיעה, התמלאתי מרץ לעוט על העיר האטרקטיבית והעמוסה בתיירים. מייד יצאתי לעיר לשוק הלילה ולמספר מקדשים הקרובים למרכז. ואט mai suwannaphamaham נמצא ממש במרכז שוק הלילה. המקדש מרשים ונראה מהעתיקים באזור, ובאופן טבעי בגלל מיקומו המרכזי הוא יעד פופולרי לביקורים של תיירים רבים. שוק הלילה של לואנג פרבאנג משתרע על כל הרחוב המרכזי ולמרות שרוב המתעניינים בו הם תיירים, אין הדבר גורע מיופיו ומיחודיותו.

מוזיאון הארמון המלכותי הצמוד למקדש הנ"ל וממוקם בעליה להר פוסי נראה נוצץ ומהודר דווקא בשעות בין הערביים, ומצטייר כתמונה יפה. בשעות אלה רבים התיירים העולים על הר פוסי הממוקם אף הוא במרכז העיר ומאפשר תצפית על כולה. ממש בתחילת הטיפוס לרום ההר, מהצד הסמוך לשוק הלילה, ניצב מקדש וסטופה בין גן מטופח למעלה המדרגות התלול. ברום ההר נטועים עוד שני מקדשים צנועים עם מספר נזירים ותצפית המאפשרת להתבונן סביב ב-360 מעלות על העיר.
הכניסות והיציאות מן ההר הן מכמה מוקדים והכניסה כרוכה בתשלום.

שוק הלילה של המזון הוא אתר מבוקש ויש בו מזון טרי, זול ומאוד טעים, למרות פשטותו והיותו דחוס, עקב מיקומו בסמטה צרה. סוכנויות רבות ברחוב הראשי מציעות סיורים שונים, כך שהתאפשר בידי לנצל גם זמן זה של רדת החשיכה ובין התבוננות על חיי הלילה, השווקים והחנויות השונות, לקבל במקביל הצעות לסיורים.

22.11.04
השכמתי מוקדם לחוש את שוק הבוקר של מרכז העיר, בו היו באותה עת רק מקומיים ותצוגות המזון הנמכר היה מגוון עם דברים, שמיועדים לטעמם של בני המקום בעיקר. לאחר ארוחה קלה יצאתי ב- 08:00 בטיול מאורגן למערת pak ou, כאשר זה כלל עצירות בכפר של יצור מוצרי נוי מנייר וכפר ייצור וויסקי. אלו הם כפרים שאינם שונים בשיטותיהם מרבים אחרים ברחבי לאוס, וכל ההבדל נעוץ בעובדת קרבתם לעיר הגדולה וביצירת אטרקציה תיירותית נדרשת. בכפר יצרני הנייר ומוצריו השונים מדגימים בקצרה את שלב ההפקה והייצור של המוצרים המיוצרים על ידי אדם בודד או משפחה, באורח די חובבני וברמת מוצר שלטעמי ירודה ביותר.

למרות זאת יש ביקוש בקרב התיירים למוצרים אלה. לאחר שהיה של כמחצית השעה במקום המשכנו עם הסירה למרחק קצר כדי לעצור בכפר יצרני הוויסקי, שגם כאן הדגמות פשוטות של ייצור פרימיטיבי מאוד של מוצר, שטעמו לא רע. כאן אני חייב לציין, שאילו לא הייתי רואה את השיטה היו יכולים למכור לי את המוצר גם כמוצר יקר ולא הייתי מרגיש בכך, אם כי אין זאת חוכמה גדולה, כי רמת ידיעותי וחושי הטעם שלי במוצר זה די ירודות, אבל המקום והתהליך - למרות פשטותו - קנו אותי. ניתן זמן סביר להסתובב בכפר ולראות סוגים שונים של עשיה, כמו גם את בתי הכפר ואת מקדשו.

משם כבר ההמשך היה ליעד הראשי, מערת פאק או, שהינה מערה מרשימה חצובה בצלע הר סלעי, כשמעליה יש עוד מערה, ובכל אחת מהן מונחות בודהות ויצירת קדושה כנהוג במקומות שיצר הטבע. מקור ההשראה של המאמינים הוא, שזוהי הקדושה בהתהוותה ויש לעבדה בהתאם, ברוח האמונה.

בשעה 13:00 חזרנו לעיר וב-14:00 הזמנתי סיור נוסף של חצי יום ויצאנו למפלי קונג סי המרוחקים 32 ק"מ מהעיר. המפלים מאוד יפים ואפילו התמונות לא יביעו את יופיים. יש טיילים שמאוד מוקסמים מהמקום ומהסביבה כולה ולנים במקום, ובהחלט ניתן להבין את חובבי הטבע שתהיה להם משיכה להעביר יום או יותר במקום כזה, שיש המדמים אותו לגן עדן קטן. במקום גם שמורה קטנה של דובים שחורים, שנראו מטפסים על צמרות העצים. אני אישית לא ראיתי סוג כזה, או שרמת ידיעותי על דובים לא היתה כה גדולה, בכל אופן גם זה היה קטע שהיה יפה לראותו.

החזרה לעיר היתה עם רדת החשיכה ועלות הטיול על 2 חלקיו הסתכמה ב-8 דולר, ולא כללה את דמי הכניסות לאתרים הנזכרים (במערה תשלום כניסה של 10000 קיפ ובמפלים 15000). אחרי יום כזה רוצים דבר ראשון להתנפל על אוכל טוב וזה נמצא בשוק הלילה הידוע לטובה. כעת מגיע גם הזמן לפקוד את אחת הסוכנויות שלה אתר אינטרנט, ובו בזמן לתת את כרטיס הזכרון לצריבה, כדי לאפשר גלגול נוסף של עוד כמה מאות צילומים. היה זה בסכומו של דבר יום נחמד, ללא כל מאמץ, משהו כמו טיול שנתי של ילדי בית ספר, ומסתבר שגם את זה צריך מדי פעם, אם כי מי שזמנו בידו וגם אנרגיות באמתחתו, הייתי ממליץ לעשות יום כזה על אופניים!

23.11.04
לאחר יומיים של סיורים ברגיעה יחסית צברתי כוחות לקימה מוקדמת ב-06.00, במטרה למלא את היום בשוטטות ארוכה בכל רחבי העיר. ההתחלה היתה ביציאה לרחוב לצפיה בשיירה הענקית של הנזירים, הצועדים לכל אורך נהר המקונג ובעיקולו עד למקדשיהם. זהו מראה שובה עין, עם הכמות האדירה של הנזירים העושים זאת. במשך שעה ארוכה צעדתי יחד עם הנזירים ועצרתי בכל מקום בו הם עצרו, עד אשר השיירה התדלדלה וכל נזיר פרש למקדשו לאחר איסוף המזון מהרחוב ומהאנשים התורמים. לאחר סיור קצר בעוד כמה מקדשים מרכזיים צעדתי לשוק פוסי, הגדול והמרכזי שבשווקי העיר, המרוחק 2-3 ק"מ מהעיר.

זהו שוק עם עוצמה יחסית של קונים ומוכרים, ומשקף דלות וכח קניה נמוך. יש בו את המיוחדות למרות זאת, אבל בעלי קיבה רגישה יתכן ולא יגלו התלהבות. אני חושב שמקומות כאלה הם הנותנים מימד של בחינה מיוחדת על אופי החיים של המקומיים ואני לא מוותר לעולם, ובכל מקום, על ביקור כזה.

בחזרה לכיוון העיר ניתן לראות מקומיים מעבדים כל חלקה פנויה, ואפילו קטנה ביותר, תוך שימוש במקור מים סמוך. היום נמשך ארוכות עד רדת החשיכה בסקירה של מקדשים רבים, דמויות צבעוניות, מראות נוף וחיי עיר במרכזיה ושוליה. זה היה יום של הליכה מרובה, מעין רצון להוצאת אנרגיה וקליטה של משהו מן הטעם של סביבה עירונית זאת, שאתריה רבים ויכולת קליטת המידע שהיא מציעה הופכת למעייפת בדחיסתה ליום מלא אחד. שעת הלילה מאפשרת שוב לחוש את אווירת שוק הלילה הקבועה והזנה טעימה של תוצרתו הטריה. היום מסתיים במסאז` לאוסי אותנטי, שמרגיע את העומס מהשרירים ומסיים פרק של יום עמוס נוסף.

לתחילת הכתבה

העיירה אודום סאי

24.11.04
בשעה 07:00 אני עוזב את מקונג גסט האוס ולוקח טוקטוק לתחנה מרכזית צפון, שם קונה כרטיס לאודום סאי. כרטיס אוטובוס מקומי (זה מה שיש) עולה 30000 קיפ. העיירה הזאת היא בערך אמצע הדרך בין לואנג פארבאנג ללואנג נאמתה. לאחר 5 שעות מגיעים ליעד בו כל התרמילאים יורדים ועוברים לאוטובוס אחר, שיעדו לואנג נאמתה, ואפילו היו 4 ישראלים שרצו להישאר אבל כשהגענו הם שינו דעתם והמשיכו הלאה. אני בכל אופן יורד וממשיך לכיוון העיירה, ולאחר שני גסט האוסים שלא נראו לי ואחר שהיה מלא, לקחתי את הרביעי- מלון סיני (כמו רבים אחרים בעיירה) ששמו ג`אנג ג`אנג (3 או 4 דולר לחדר עם טלוויזיה ומקלחת צמודה).

התחושה ואורח החיים במלון הסיני היא כמו להיות בסין: הם מדברים רק סינית, רואים טלוויזיה ותוכניות שונות, סרטים וחדשות רק בסינית, אוכלים את אותו אוכל סיני ובאותה צורה וכולם שם הם סינים, כולל אלה שלוקחים חדר. ברחובות העיירה גם רואים הרבה סוחרים סינים ושומעים את השפה. כאשר אני מנסה להתמודד עם המעט שאני זוכר בסינית, אני גורם לתחושת קרבה עמם והם נהנים לשוחח וזוכרים אותי בכל פעם שאני חולף לידם.

זה היה המקום לשבור את הנסיעה ללואנג נאמתה וזה הגשים את המטרה. במרכז העיר, בראש גבעה המשקיפה על העיר שבראשה צ`די ומקדש, עם מספר נזירים. הסתובבתי קצת בעיירה, היא יכלה להיות מקום מאוד פופולרי לתיירים הודות לנופים ההרריים סביב, הבתים והאזור הכפרי הזרוע סביב העיירה, כשכולם מגיעים בבוקר לשוק לקנות או לקבל שירותים אחרים. להפתעתי, יש בעיירה, שאינה נראית כפופולרית בקרב התרמילאים, לא מעט גסט האוסים שאני מניח משרתים מקומיים וסינים. תנופת תיירות ללאוס יתכן ותעשה משהו גם למקום זה.

25.11.04
קמתי ב-06:00 ויצאתי לשוק. קניתי כרטיס אוטובוס ל-10:00 בבוקר בתחנה המרכזית, כך שנשאר לי את הזמן הזה להעביר באודום סאי. המיני אוטובוס יצא רק ב-10:30 ולאחר שעתיים נתקע ותיקן את המנוע על ידי החלפת שמנים, דבר שלא עזר לו כי לאחר 30 דקות נאלצנו להחליף באחד הכפרים את הרכב למשאית. עלינו למשאית וזה היה מסע מרתק, כאשר אני ותרמילאים צרפתים עומדים בקצה המשאית ומתמלאים באבק ועשן סמיך ושחור של המשאית, תוך כדי התבוננות מסקרנת על הנוף היפה הפרוס לעינינו של היער המונסוני הירוק ושל בני השבטים השונים עד ההגעה ללואנג נאמטה.

העיירה בזמן זה של אחר צהריים נראית לי מרתקת ותחושתי היא, שרק בשביל עיירה זאת היה כדאי להגיע ללאוס למרות כל אותם דברים יפים שראיתי עד עתה. ברדתי מהמשאית ראיתי ממולי שני גסט האוסים שנראו מרשימים ונמשכתי אל אחד מהם, עליו היה מוטבע בריסוס שחור על הקיר "שלום חבר". הבעלים סיניים והחדר יפה, גדול ונקי, כולל הכל, ובסכום מגוחך של 3 דולר. הערב כבר ירד וכל מה שנשאר זה שוטטות בעיירה, שמלבד מסעדותיה אין מה לעשות בה.


26.11.04
כמעט כל היום ירד גשם, שהפסיק רק בין 10.00-14.00. התחלתי את היום בשוק הנמצא ליד התחנה המרכזית הקטנה. שוק קטן, שביום גשום כל הגישה אליו היא עיסת בוץ גדולה. במרחק קצר מהשוק נמצא כפר nam jang של בני שבט laten. מקום חובה לביקור ובמיוחד שהוא ממש בעיירה. בכפר הנ"ל, במעלה גבעה, ממוקם בית הספר של הילדים. כיתות הלימוד שלהם הן בדיחה עצובה. אוסף של קרשים מחוברים יחד, במרחק קצר יש לוח ויש גם שני מורים.

האווירה היא כלל לא של מוסד חינוכי ואולי הימצאות שני המורים וקובץ הילדים המשועשע, מאפשר להבין שיש כאן פעילות כלשהי. בתוך הבקתה יש שלוש כיתות לכמה עשרות תלמידים. הכפר, למרות מיקומו הקרוב לעיירה, נראה כמקום שכוח אל, אותנטי ושבטי. החיים במקום זה הם ממש לפי קנה מידה של כל שבט אחר הנמצא בלב שום מקום, למרות שניתן לראות בתוך בית/צריף רצפה, שהיא האדמה, ובאחד החדרים אופנוע.

כאן עשיתי טרק למקום בו בני הכפר יוצאים להביא סחורה שונה ועצים מההר, וזאת היתה חוויה יפה עד אשר החל לרדת גשם והלכתי כשישה ק"מ ברגל עד לגסט האוס. זה היה יום של שוטטות בטווח הקצר של העיירה, וניתן לעשות טרקים טובים המספקים תמונה המייחדת את המקום ויושביו. הגעתי לחדרי רטוב למחצה וניילון ארוך כיסה את רוב גופי. רק עיניהם המשתהות של התרמילאים, שישבו במסעדות סמוכות ומסתכלות על זה ההולך בגשם שוטף, כאילו יום יפה הוא זה, גרמה לי אולי לאי נוחות קלה שנסתיימה בחיוך לעברם והסבר קצר, שאין לי כבר כוח למהר. כך אני כבר שישה ק"מ מההרים ועוד 2 דקות לגסט האוס לא ישנו דבר.

קניתי כרטיס טלפון ב-40000 קיפ, שנותן לי אפשרות לדבר עם הארץ במשך 6 דקות ו-9 שניות, שזה, למרות מחירו היקר, עדיף מהאינטרנט היקרן מאוד שלוקח 600 קיפ לדקה ובקושי זז. בשעה השלמה שהעברתי דרכו העברתי מסר שבתנאים נורמליים אני מעביר בחמש דקות.

לתחילת הכתבה

ב-מואנג סינג

27.11.04
בבוקר מיהרתי לגשת למשרד מידע לתייר שם אמרו לי, שיש להם טיול יום בסירה על הנהר עם עצירות בדרך במחיר של 12 דולר. מאחר והסיור היה אמור להתחיל ב- 08:30 פניתי למסעדת פנדה הצנועה כדי להזין את עצמי בסנדוויץ` טונה וללגום ליפטון תה. באתי בשעה היעודה ואז ביקשו שאשלם 28 דולר, ואמרו שמדובר ביומיים טיול. אני לא עשיתי הכנות לכך ולא סגרתי את הגסט האוס שלי ונורא התרגזתי על כך, עד כי הם הרגישו לא נעים ואמרו שאלה שמסרו לי את הדיווח בבוקר לא בדיוק יודעים אנגלית, וכנראה לא הבינו, והם בעצם רק ממלאים מקום של אלה הנמצאים בחופש של שבת. עזבתים לנפשם ושכרתי אופניים בדולר, שהיו די טובות, והתחלתי ברכיבה לכיוון דרום.

עצירתי הראשונה היתה ב- that phumpouk, שם על ראש גבעה ממוקם צ`די ולידו מקדש הרוס, שהעצים ביקעו אותו כמו מקדשי אנגקור בקמבודיה. המשכתי עם האופניים לכביש הראשי וחזרתי קצת לאחור לכיוון העיירה לואנג נמתה, ואז עצרתי בכפר ויאנג, ומשם חזרתי שוב לכיוון דרום ואני נמצא באזור הכפרים פקסאק, דאן לאה, מאי ופון. זה היה יום מיוחד, לא קשה במיוחד, כפרים ואורח החיים האותנטי של המקומיים, ומה שהפתיע אותי- במשך כל אותו יום ראיתי בדרך זר אחד בלבד.

היתכן שאין מבקרים באזורים אלה או שמא זה מקרה של אותו יום? יש מה לראות ואפילו לא מעט באזורים היותר מרוחקים, אבל לא חסר במרחקים סבירים מהעיירה נאמתה, ואני חושב שאלה המחפשים את האטרקציות המיוחדות לא רואים את מה שיש ממש תחת חוטמם. מסלול של 40 ק"מ על אופניים, כמובן אפשר גם פחות, כל אחד לטעמו, נותן סקירה מענינת מאוד על האיזור.

ובאמת, ניתן לראות מכל וכל, גם את הכפריים בסגנונות עבודה שונים בשדות, העבודה בתוך הכפר, ניפוי האורז, הכנת וויסקי מאורז, מבני השבטים השונים וצורת לבושם האופיינית, טיפול בבקר ובצאן, פיטום החזירים, הכנת משי משלב גידול התולעים ועד גלגול חוטי המשי מהפקעות, אריגה ועוד ועוד. האנשים חביבים ומסבירי פנים, ולעתים נראה שהטייל הוא לא פחות אטרקציה מאשר הם עצמם עבורנו. חזרתי עם רדת החשיכה, האופניים היו מלאות בוץ ושירתו אותי נאמנה בדרכים לא קלות. המשכיר לקח את האופניים ללא כל הערה ואני התפניתי לסעודה במסעדה סינית צנועה.

28.11.04
ב-08:00 בבקר עם משאית למואנג סינג. באמצע הדרך המשאית עוצרת לאסוף כשלושים בנות אקה ולאחר זמן מה עוצרת ליד עמדת המשטרה ואז הנהג יורד לאסוף כסף. 15000 קיפ התשלום, אך בנות אקה מעכבות את המשך הנסיעה כי כל אחת מנסה להתחמק מתשלום או להפחית את המחיר, והנהג בסבלנות רבה ושפע של זמן מחכה עד שאחת אחת תוציא את הכסף המגיע לו. בהגיעי לעיירה נראים מספר גסט האוסים ברחוב הראשי ליד השוק, ואני בוחר את זה שנקרא בשם מואנג סינג - כשם העיירה - ואשר מופעל על ידי סינים הרוצים ממני 30000 קיפ, אבל הסכימו לתת לי ב-25000 קיפ. שירותי כביסה כמו בנאמתה, דולר לקילו. החדר עם שירותים ומקלחת אך עם מים קרים.

אם ברצונך להשתמש במים חמים יש בקצה המסדרון מקלחות משותפות, שלידם יש טרמוסים של מים חמים אותם מערבבים עם מים קרים בתוך מיכלי פלסטיק גדולים, ועם קערית שופכים על הגוף את התערובת הפושרת (זה אותם טרמוסים שהסינים מספקים ברכבות ובכל המשרדים השונים בסין).

מהעיירה החלטתי ללכת רגלית עד הגבול הסיני המרוחק 10 ק"מ תוך כדי התבוננות בנוף. בדיעבד זאת היתה טעות שלא לקחת אופניים, כי הכל נעשה שגרתי למדי. אני מגיע לעמדת בידוק בגבול הסיני, שלא ניתן לעבור ממנו, נעצרים קילומטר אחד לפני הכניסה לסין ורק מקומיים עם אשרה מתאימה עוברים. שוב, כמו כל אזורי הסביבה, מדובר באזור של בני שבטים החיים לפי כללים מאפיינים וביגוד תואם, שלעתים מיטשטש ברוח הזמן וחדירת המודרניזציה לחלל.

לטעמי, למרות המיוחדות, לואנג נאמתה על סביבתה יותר אטרקטיבית ומעניינת ויש לה יותר להציע מכל בחינה אפשרית, חומרית ועניינית. למרות זאת, יש מקום להגיע לעיירה זאת ויש בה את המראות והמיוחדות שלה, אבל לא הייתי מבלה כאן יותר מיום או יומיים. עם חשיכה חזרתי לעיירה, שאין הרבה מה לעשות בה, אז ארוחה חטופה באחת המסעדות ושינה מוקדמת עדיפים כרגע.

29.11.04
אני שוכר אופניים ב-1.5 דולר (המחיר הכי יקר במזרח, אבל האופניים טובות, הכל כמובן יחסי) מהגסט האוס שלי, ומשם לעבר הכפרים בדרך הלא סלולה המובילה לסיאנג קוק. עייפתי מהר מדי מהאופניים ולאחר עצירה ליד אחד הכפרים וקניית מים לשתיה ישבתי להשתעשע עם אחד הילדים הקטנים המנסים לפתור תרגילי חשבון עם אימו וגם איתי, לאחר התערבותי בתהליך. כמובן שאז מצטרפים סקרני הכפר הנמצאים בסביבה ואני מהווה עבורם איזושהי אטרקציה.

בשעה 13:30 אני כבר מחזיר את האופניים ויוצא לסיבוב בשוק המזון ליד תחנת האוטובוס. כאשר נאמר לי וגם היה רשום בשילוט במקום שיש אוטובוס לנאמתה בשעה 14:00, הלכתי לחדרי לאריזת חפציי במטרה לקחת את האוטובוס האחרון. בעל הגסט האוס רצה שאשלם עבור יום שלם ויש לציין שיש שם שילוט האומר שאחרי 10:00 יש לשלם על יום שלם, שזאת חוצפה, אבל אחרי חילופי דברים כועסים הגענו להסכמה על קרוב לחצי יום תשלום (10000 במקום 12.500).

הלכתי לתחנת האוטובוס ובדרך עוד מצאתי זמן לבצע שיחה עם הכרטיס שלי בבית הדואר שבדרך, אך בתחנת האוטובוס לא היה אוטובוס ואין פשוט מה לעשות ואין עם מי לדבר. הם יוצאים רק אם יש נוסעים והם ידעו שאין, אז לא היה שם אף אחד ונאלצתי לחזור על עקבותיי, כך שכל הויכוח שלי עם בעל הגסט האוס היה לחינם משום שאני חוזר אילו לקחת שוב את אותו חדר, ולהשלים לו את הסכום עבור מחיר לחדר ללילה נוסף. בחדרי כבר החליפו מצעים וגשם זלעפות החל לרדת ללא הפסקה, שנמשך מאותו רגע ועד למחרת, ושוב לא היה הרבה מה לעשות. ניצלתי את הזמן למסאז` שעשו לי שתי נערות תמורת 2 דולר במשך שעה, הספקתי גם להירטב מכף רגל עד ראש, להחליף בגדים, לאכול דבר מה בעיירה השוממת ושוב שינה מוקדמת.


30.11.04
השכמתי קום ב-04:00, כי מה יש לעשות כשיורד גשם ועוד בעיירה נידחת שכזאת. קצת הכנות לקחת את הרכב לנאמתה וב-08:00, לאחר שאכלתי ארוחת בוקר באחת המסעדות, לקחתי את האוטובוס שליד שוק האוכל וב-10:00 אני כבר בנאמתה. הנסיעה עוברת מהר כאשר אני משוחח עם שני הולנדים ועוד שני זרים אחרים, שמהם הבנתי שאכן אפשר לוותר על מישור הכדים (הם די התאכזבו). ההולנדים, שגם הם הגיעו ללואנג פראבנג ומשם לנאמתה, אמרו לי שברצונם לחזור ללואנג פרבאנג אלא שהפעם עם הסירה ביומיים בנהר כדי לספוג את אחת מהחוויות המומלצות ואני התחלתי לחשוב, שאני גם מפסיד חוויה אם אני לא עושה זאת, והדילמה מכאן מתחילה לחלחל בתוכי.

מצד אחד יש לי אפשרות להגיע לגבול ולחצות אותו בהוקסאיי לתאילנד, ומצד שני נראה לי שאני מפסיד את אותה אטרקציה של שייט בנהר תוך אפשרות להמשיך לאחר מכן לווינטיין ומשם לסוואנקאט ולתה קק, שהיו אצלי בתכנית הראשונית, דבר שבסוף החלטתי לבצע כפי שארחיב בהמשך.

ברדתנו בנאמתה ניסינו כל התרמילאים לברר אם יש רכב להוקסאיי, אך כיוון שלא היה החלטנו להישאר עוד יום בנאמתה ואני לקחתי את אותו מלון סיני ובאותו מחיר של 3 דולר לחדר. נהדר ומומלץ. ביררתי שעת יציאה למחרת להוקסאיי ויצאתי למרכז למוזיאון שאין מה לראות בו, עשיתי סיבוב מהיר לפני שהגיעה הפקידה שאשלם כבר, יצאתי ומשם עליתי על גבעה המשקיפה על העיירה. משם לכיוון הכפר הקרוב, סיבוב מעגלי בעיירה, עצירה בשוק קטן שכולו סיני ושוב עצירה בחנות העוגות הסיניות, הממוקמת ליד הגסט האוס שלי, ומשם שוב לכפר. אני חוצה את הנהר על גשר במבוק ועובר, ממש לא יאמן, ישר לשדות של הכפרים הצפון-מזרחיים.

כך, בלב השדות, מרכזי ההזעה והעבודה הקשה, לבני אדם ולבופאלו כבדי משקל, כולם באותו קו, להגשמת עבודה שתביא קודם כל מזון ואולי גם פרנסה. אני לא יודע למה כך אני רואה את פני הדברים, אבל למרות הדלות איני רואה סבל או רטינה, או שמא זוהי אשליה לא נכונה. הערב ירד, והמסעדות יהיו הבילוי היחיד בעיירה זאת. האוכל מוצלח, ותרמילאים ניתן יהיה לפגוש במקומות אלה, לשמוע ולהחליף חוויות, לקבל רעיונות ולסיים עוד יום.

1.12.04
ב-09:30 אמור לצאת האוטובוס לאוסאי אך יוצא לדרך לבסוף רק ב-10:00. מחיר- 60000 קיפ. הנוף בדרך יפה מאוד וחוצים את נם הא- השמורה הגדולה באיזור. הדרך יפה ופראית, התנאים התעבורתיים לא קלים והנהג שלנו נוהג בפראות חסרת תקנה. הגענו בשעה 05:20 ולקחנו טוקטוק במחיר 5000 קיפ, מרחק 7 ק"מ לעיירה. מצאתי גסט האוס במרכז תמורת 4 דולר, סביר ונאה. אני משוטט בעיירה, מביט לעבר תאילנד ומתחיל להתלבט אם לחצות לתאילנד או לעשות את המסלול של יומיים על הנהר.

יש לי עוד שבוע מלא ואני יודע שרצתי יותר מדי מהר כתוצאה מהתלהבות של ביקור ראשון במדינה, ודילגתי על מקומות שרציתי להיות ועל שהיות ארוכות באחרים, שחשבתי שיבואו על חשבון זמן יקר. כעת, אני מרגיש כבר שבע מהמדינה אבל רוצה לעשות את המסלול המיוחד שנראה לי מטופש, ורוצה לראות את אותן שתי ערים לאוסיות הנמצאות בין וינטיין לדרום.

לתחילת הכתבה

שייט ל-פאק באנג

2.12.04
רק בבוקר, לאחר התלבטויות רבות, החלטתי לקחת את הסירה האיטית מאוסאי לפאק בנג וללואנג פארבאנג, וכל זאת אחרי שהלכתי לראות את הסירה במעגן כדי להתרשם מגודלה. קניית כרטיס במעגן תחסוך החל מ-70 באט. הסוכנות הכי זולה מוכרת את הכרטיס לסירה ליומיים תמורת 650 באט והאחרים אף יותר. במעגן מוכרים ב-290 עד פאקבנג, ושם קונים עוד פעם ב-290 עד לואנג פראבאנג.

בסוכנות אומרים לך להגיע ב-09:00 בבוקר כאשר הסירה יוצאת רק ב- 10:30, אם כי הם מספקים הסעה ואז חוסך ממך ללכת 500 מטר עד למעגן. בבוקר, כמו בלואנג פרבאנג, ניתן לראות את הנזירים, אם כי בכמות הרבה יותר קטנה, יורדים ממקדשם לאסוף את מזונם. אני בדרכי לסירה המובילה אותי לפאקבאנג, מתבונן אל הצד התאילנדי בעת השייט על המקונג.

אנחנו עוצרים לראשונה לקנות מזון לאחר קצת פחות משעתיים של הפלגה. הסירה עמוסה עם למעלה מ-50 נוסעים היושבים על כסאות עץ צרים, צמודים מאוד אחד לשני. אם שניים היו צריכים לשבת על אותו כסא זה היה ממש סיוט (ואף כמעט בלתי אפשרי כי אין מקום לרגליים), אך למזלי הסירה לא היתה עד כדי כך עמוסה. ההפלגה שקטה ונעימה, לא שומעים את המנוע - לשם כך יש כמובן לשבת בצד הקדמי ולהמנע מהאחורי הרועש, שם ממוקם חדר המנוע. לאחר שש שעות נטו הגענו לפאקבנג והגסטהאוס הראשון שראיתי ומייד קראו לעברי את המחיר (2 דולר)- אותו לקחתי. החדר בסיסי למדי אך נקי: יש מצעים נקיים, מגבת, שמיכת חורף (המקום קר בלילה), שירותים ומקלחת נפרדים אך נקיים וגם מים חמים.

העיירה מאוד מיוחדת. הבתים פזורים בין הרים וכולם משרתים את התיירים בחטיפים וסנדוויצ`ים, ובמיוחד לאלה שרוצים לקחת לדרך בעת הפלגת ההמשך. המקום עמוס גסט האוסים ומסעדות קטנות ואני, לאחר שוטטות קלה, משוחח עם גרמני שהיה עימי בסירה ולקח את אותו גסט האוס ושומע ממנו רשמים איך במשך שנים רבות הוא רוכב על אופניו המקצועיות ברחבי העולם.


3.12.04
השכמה מוקדמת ב-06:00 בבוקר לסיבוב בעיירה, בשוק ובין גבעותיה ובתיה, כאשר הסירה, כך נאמר לי, עוזבת ב-09:30 (בסירה אמרו לי 09:00). לכן קניתי כרטיס ב-08:00 (שוב ב-290 באט), והסירה הפעם התחלקה לשתי סירות קטנות ונוחות יותר מיום אשתקד, והפעם גם היו כסאות מרופדים. הסירה עוצרת בפאק אאו והם אוספים מכל נוסע 100 באט או 150 וכולם יורדים חוץ ממני ועוד אחד. אני מכיוון שכבר הייתי במקום זה כאשר ביקרתי בלואנג פארבאנג שבוע קודם. אז נאלצתי לחכות 30 דקות. זה עסק טוב לשני הצדדים, כי בלואנג פרבאנג משלמים 4 דולר לחצי יום טיול למקום זה, שכולל אמנם עצירה בשני כפרים אך זה היעד העיקרי.

ניתן לסכם את היומיים הראשונים כרגיעה מוחלטת ולא רעה בכלל, ובמיוחד לאלה שרק מתחילים את המסע. כעת, באמת קשה לי להבין את הסיפורים המתארים את ההפלגה הזאת כסיוט נוראי שבעיני היתה קלה להפליא (אם כי יתכנו מאוד מצבים שבסירה אחת נדחסים רבים, ואז זה באמת יכול להיות לא נוח ואולי גם סיוט, במיוחד עם יושבים ליד המנוע).

העצירה בפקבאנג לאחר שש שעות שוברת את הנסיעה, ובמיוחד כשמדובר במקום נחמד ששווה להיות בו כמה שעות ואולי אפילו עוד יום. באותו יום עם הגעתי קניתי דרך סוכנות כרטיס vip לווינטיין ב-8 דולר + 5000 קיפ הסעה לתחנה (בתחנה עולה 7 דולר). כך הצלחתי להרוויח לילה ללא גסטהאוס. את הזמן שנשאר לי (קרוב לשעה וחצי) ניצלתי להחלפת כסף ולזלילה בשוק הלילה את האוכל שכל כך אהבתי, העוף הצלוי, הדגים והשייקים של הפירות הנפלאים (לא בכל מקום בשוק השייקים היו איכותיים, אבל היתה אחת בלב השוק שידעה לעשות זאת בטעם של עוד).

הגעתי לתחנה המרכזית של לואנג פארבאנג עם ההסעה של סוכנות הנסיעות, והאוטובוס נראה די טוב במונחים לאוסים. הוא מיועד לצאת ב-19:30 ואמור להגיע לווינטיין ב-05:00 בבוקר, כך שהצלחתי למנוע בזבוז של יום בלואנג פרבאנג ועוד יום של נסיעת בוקר, בתקווה שתהיה לי שינה טובה באוטובוס. התקווה נמוגה כאשר במהלך הנסיעה היתה תקלה שתוקנה לאחר 15 דקות- האוטובוס התמלא עשן מאחר והתחממו הברקסים, אך זה עבר ולאחר שעה של נסיעה שוב ריח עשן והצמיג ממש נשרף כתוצאה מחימום יתר של הברקסים בירידות. אז כעת יש להם בעיה עם הג`ק הקטן שחסר בו שמן, הם מנסים להעיר מתקן תקרים מקומי, שלא מעוניין לעבוד באמצע הלילה.

הם מאלתרים משהו ומצליחים למלא את הג`ק בשמן ולאחר שעה וחצי נסענו והגענו לווינטיין רק ב-08:00 בבוקר ישר לתחנת צפון. ואנו למעשה כבר ב- 4.12.04. לפי הזמן שבוזבז לשווא היינו צריכים להגיע ב-06:00, אך הסוכן שמכר לי את הכרטיס אמר שנגיע ב-05:00!! למזלי, האוטובוס לתה קק יצא ב-08:30 (מחיר 35000 קיפ), כך שהיה זמן לשירותים, קפה ועוגיות.

אז כצפוי, הנסיעה שאמרו שתארך 5 שעות נגמרה רק ב-6 שעות. מהתחנה לקחתי ג`מבו תמורת 5000 קיפ, שהביא אותי ממש עד המקונג שזה בערך 3-4 ק"מ. לפי האינפורמציה שבספר דרשו למלונות הטובים מחיר של 10 דולר והכי נמוך היה 6.5 לחדר, עם מאוורר, שתי מיטות מאוד גדול עם בלקוני יפה (וזה נדרש) במלון khamuane. לא לקחתי אותו והמשכתי כ-400 מטר ל- mauthong, שם לחדר יחיד עם מיטה אחת דרשו 5 דולר. החדר היה פנטסטי וכלל מים חמים, מזגן (פעם ראשונה בנסיעה זאת שלקחתי חדר עם מזגן, מלבד ליום הראשון בבנגקוק), שירותים ומקלחת צמודים, טלוויזיה בכבלים (גם זה עוד לא היה לי עד היום), ומיקום נוח בין השוק לנהר.

העיר די רגועה ואין חיים ליד הנהר. השוק זה ממש גן חיות כפי שמראות התמונות, שלל חיות ועכברים ואחרים שנראים כמו שועלים קטנים וצפרדעים בגודל זעיר ביותר, ועוד כל מיני חרקים מוזרים.
העיר לאורך הנהר נראית חסרת חיים. עם נמל כזה רחב ועם נאקון פאנום בצד התאילנדי ממול, הייתי מצפה להרבה יותר תנועה ותיירות, אך לא, ואף לא אורות בוהקים. אז מה שנשאר לעשות זה לאכול דבר מה ולקנות קצת דברי מאכל לחדר ולישון מוקדם, מאחר שכל היומיים עברו בנסיעות ארוכות וזה הזדמנות לנוח למחר.

לתחילת הכתבה

 

סיור במערות

5.12.04
בבוקר הלכתי לנהר ולקחתי נהג ריקשה שכבר אתמול סיכמתי עימו על 10 דולר לסיקור של 4 מערות הנמצאות במרחק של 15 ק"מ מהעיר, אך בסיכום כללי עם ההגעה למערות וחזרה זה יוצא להערכתי כ-40 ק"מ. הנהג אמר לי תן 3 ועוד 7 דולר, כאשר 3 זה עבור הדלק. אמרתי לו "בסוף תקבל הכל יחד". הוא יצא לדרך ומיד עצר לתדלק וניסה לשכנע אותי לתת טיפ לממלא הדלק ונענה בשלילה, וזה כבר לא ניבא אצלי טובות להמשך. הריקשה בקושי זזה וזה שוב לא נתן הרגשה טובה לבאות. לאחר 8 ק"מ היא כבתה. הוא התניע ולאחר 300 מטר שוב כבתה 3 פעמים. בסוף הוא עצר לכוון את הפלטינה וזה לא עזר. פתח מנוע, כיוון וכך 10 דקות עד שהתייאשתי וראיתי ממול כבר את ההרים היפים דמוי גוולין שבסין, וצעדתי לכיוונם.

ראיתי שהוא עדיין מנסה לכוון ועובד לפתרון הבעיה, ולכן המשכתי הלאה עד אשר עברו כבר 20 דקות. כך המשכתי עד ששניים ברכב פרטי עצרו לי לטרמפ, וכמובן עליתי וסיפרתי להם מה קרה עם הריקשה. הם בקושי ידעו אנגלית אבל הבינו את אשר קרה וצחקו, ורק שאלו אם שילמתי. כשעניתי לשלילה אז הנידו לאות שטוב שכך עשיתי ולי אין בעיה, כי אם לנהג דווקא. הם שאלו אותי באיזו מערה אני רוצה לעצור מתוך הקובץ שאני מתכוון לראות. הסתכלתי בספר והראשון היה tha falang, שזה איזהשהו נחל עם מים זכים ולאורכו עצים והרים יפים. הם עצרו לי בסמוך למקום ומשם פניתי ללכת כקילומטר ולא הצלחתי לזהות את המקום עד אשר שאלתי חקלאי חולף שרכב על טרקטורו, וזה הצביע בדיוק על המקום בו עברתי קודם. מקום רגיל למראה שמשום מה הוגדר כאתר.

משם המשכתי לאתר הבא המופיע בלונלי, שהוא מערת xieng liap. שאלתי מקומיים והם כיוונו אותי לכיוון אחד הכפרים, שם ילדים ששיחקו הובילו אותי עד אשר עצרו אותנו מקומיים משום שהם עבדו עם גרזנים על כריתת עץ ענק בגובה 12 מטר. התרחקנו כ-10 מטר שהעץ לא יפול עלינו, ולאחר 5 דקות נוספות של עבודה העץ קרס ברעש גדול והבריח את כל ציפורי הסביבה. המשכתי עם שני ילדים מקומיים, שליוו אותי למערה שבמקום. משם המשכתי לכיוון מערת nang aen, המרוחקת כ-6 ק"מ משם. עצרתי סונגטאו חולף והם עצרו לי במקום, ושילמתי להם 5000 קיפ. משם צעדתי 700 מטר לפתח המערה ושם כבר זה היה בתשלום של 10000 קיפ. המערה מרשימה וענקית. לאחר כמחצית השעה של סיור במערה חזרתי לכביש ועצרתי אוטובוס חולף הנוסע לכיוון העיר.

האוטובוס, שנראה כגוש ברזל עלוב, הסיעני תוך כדי שאני מבקש שיעצרו לי ליד מערת pha xang. באוטובוס היה מבוגר דובר אנגלית, שאמר לנהג לעצור לי במקום שביקשתי, ותוך כדי שאנו חולפים על ההרים היפים הנראים מנגד אני מתבונן לעבר האיש והוא אומר לי "זה המקום". אבל צריך להמשיך עד אשר נגיע לגשר שמוביל אותי חזרה לשביל, שאפשר להמשיך בו כדי לא לחצות נחל, ואז בעצם חזרה של כמה קילומטרים כדי להמנע ממעבר בתוך הנחל והשדות. זהו למעשה מעין כביש עוקף. כשהגענו כבר למרחק של כ-8 ק"מ מתה קק אני שואל את האיש מה קורה וזה שואל את הנהג למה לא עצר לי, ואז מבקש את סליחתי ואומר לי "הנהג לא הבין אותי!". ביקשתי שיאמרו לנהג לעצור!

צעדתי חזרה ועצרתי משאית חולפת, והפעם מבינים היכן לעצור לי. צעדתי לכיוון דרך עפר עוקפת (הכל שם זה דרכי עפר, כורכר או אדמה, והכל מלא באבק, ממש להיחנק, במיוחד כאשר עובר רכב או כל כלי תחבורה אחר). אחרי כמה מטרים אני עוצר אופנוען ושואל אותו היכן המקום והוא לוקח אותי טרמפ של קילומטר ואומר לי להמשיך הלאה. לאחר עוד כקילומטר הדרך לא נגמרת אך הנוף נהיה עוד יותר יפה, ואז לאחר כ-2 ק"מ של צעידה ואף יותר, עוצר לי אופנוען חולף ומבין מבלי שאפתח את פי מהו יעדי, והוא מתנדב לחזור על עקבותיו ולקחת אותי לשם. לאחר רכיבה של כ-5 ק"מ פנימה והבעת תודה על הטרמפ צעדתי למקום בו מאות אנשים ודוכנים, והבנתי שהמערה המסויימת הזאת היא מקום פולחן דתי.

אנשים מטפסים לגובה של שישה מטרים למערה שבהר, שהפכה אותו לפולחן לבודהה. התחלתי עם שייט בתוך המערה התחתונה, שבה סירה משיטה אותנו כ-10 דקות בסיבוב קצר ונחמד. בדרך, המקומיים ממלמלים תפילה וחוזרים לנקודת ההתחלה. ירדתי מהסירה ועליתי בסולם הבמבוק לפתח העליון והגבוה מאוד של המערה. לצידי גם זקנות מטפסות ללא כל מורא, ממש מדהים. למעלה מתגלית תמונה של מערת נטיפים יפה שהפכוה למקום מקודש, שמשום מה אגף התיירות הלאוסי מתיר הפקרות כזאת, אך כך זה שם וההסכמה היא של כולם המאמינים בבודהה, ולא חשוב מה יעלה בגורל נטיפים בני מליוני שנים.

משם במרחק של מספר ק"מ למערת bahn tham. תוך כדי הצעידה חולפת משפחה כפרית על טרקטור מקרטע עם עגלה, ומציעה לי טרמפ עד למקום. בני המשפחה הכפרית הגיעו לביתם ואני יורד וצועד לכיוון המערה, המרוחקת רק 100 מטר משם. עדת ילדי הכפר מלווה אותי למערה ובדרך מצטרפים עוד ועוד ילדים, שחוזרים ומדקלמים כל מחרוזת שירה או מילה היוצאת מפי לאזנם הקשובה. המערה נטועה בצלע הר ונאה למראה בתוך האווירה הכפרית. לסיום הוצאתי שני עטים מתיקי וכולם התנפלו עלי כדי לקבלם, אז נאלצתי לעשות להם איזושהי הגרלה במעין משחק קטן וכך הסתיים לו המפגש עם בני הכפר ומערתם המרשימה.

לתחילת הכתבה

טיול קטן בעיר

צעדתי לכביש הראשי ושם עליתי על טוקטוק, שהסיע עוד ארבעה, והוא לקח אותי עד השוק תמורת 4000 קיפ. משם המשכתי לכיוון שוק לאם סאם ואחרי מספר מטרים עצרתי למסאז` במספרה מקומית קטנה, שם לקחו אותי למקום צדדי קטן מאחורי המספרה, מזרן פשוט ומסאז` תמורת 20000 קיפ לשעה - סביר. זה היה המקום היחיד שעשו לי מסאז` ולחצו באזור חיבור הגבות בין שתי העיניים, עד שיצרו ריכוז של כתם דמי ונהיה סימן כמו שיש להודים, שעבר לי רק אחרי שבוע.

חזרתי לגסט האוס וחטפתי סנדוויץ` טעים של פטה בבגט. הגסט האוס נראה נקי ונעים וגם את החדר סידרו יפה. הזמנתי בירה לאו והם לקחו 6000 קיפ, שזה מחיר יותר מהגון, משום שבכל מקום שילמתי לפחות 8000 קיפ, אפילו במכולת. על מים מינרלים הוא לא רצה כלל לקחת כסף. פשוט אחלה גסט האוס- mauthong. במזגן שבחדר השתמשתי, אבל תמיד באמצע הלילה הייתי מתעורר מת מקור וסוגר אותו. להערכתי זה גם הגסטהאוס הזול ביותר כך גם לפי הלונלי, אם כי אני מאמין שחייב להיות עוד איזה מקום יותר זול משום שאין כמעט תיירים, אך אני לא נתקלתי וגם לא חקרתי.

חייבים לציין שהתמורה היתה שווה בהחלט וניתן לאמר, שכאן קיבלתי את התמורה הטובה ביותר ביחס למחיר. העיר עצמה אינה עטורה במסעדות טובות או שנראות נורמליות, והמקומיים אוכלים את החזיר השמן למדיי כך שהבגט עם הפטה היה בשבילי ממש הנאה קולינרית ובמחיר של 2000 קיפ לקטן, 3000 לבינוני, 5000 לגדול מאוד

6.12.04
הבוקר החל ב-07:00 בצעידה לכיוון הנהר. אני צועד לשוק nabo, שהוא שוק פעיל אחר הצהריים. ממשיך לאורך העיר עד שוק lak sam. לסיכום, חשוב לציין שעיר זאת אמנם אינה כל כך מיוחדת, למרות שבעיני היה בה משהו, אבל אסור לפספס אותה, בעיקר בגלל האטרקציות הנופיות הסובבות אותה, כמו יום הטיול שתארתי לאזור המערות (ואם לא הייתי מתעצל הייתי נשאר עוד יומיים וממשיך לעיירה הנמצאת כ-30 ק"מ משם, וידועה בנופיה הציוריים). אני עוזב את העיר ב-10:30, שוב לכיוון שוק lak sam, שם יש את הסונגטאו הנוסע לסאוונקאט.

ב-11:00 הרכב נסע ליעד ולמזלי היה מקום ליד הנהג כי הרכב היה מאוד דחוס. ב-13:10 היינו בעיר ועם ריקשה הגעתי ישר למלון שרציתי, sanvanbanhao, שלקח לי לחדר יחיד שהוא הכי זול אצלו 45000 קיפ. יצאתי לכיוון הנהר ועצרתי בדרך במקדש sanyamungkuh, וכך כל היום שוטטות ברחבי העיר.

7.12.04
שבע בבוקר אני בחוץ. ליד המלון נמצא מקדש ויטנאמי, בלונלי הוא מצויין כמקדש סיני. משם למקדש lattanatang, ואז לכנסיית theresa`s. משם אני הולך לאורך הנהר ועובר לאזורים הכפריים שלאורכו, ובחזרה יורד לשפת הנהר היכן שנמצאים ספינות הדייגים ובקו ישיר של כקילומטר מתאילנד. ממשיך למוזיאון שאין מה לראות בו מלבד כמה טנקים הרוסים ושריד של אווירון, ועוד לפני שהם מבקשים ממני לשלם כרטיס אני כבר עשיתי את הסיבוב והבנתי שאפשר לוותר על המקום הזה שלא ראוי להיקרא מוזיאון.

משם צעדתי מרחק ניכר לרחובות הרחוקים יותר מהמרכז ואז הגעתי לעוד מקדש (לא מצויין בספר, גם לא מיקום), הנחשב להערכתי ולפי מה שהבנתי בן כ-60 שנה ושמו פונסאוון תאי. הוא אינו מרשים במיוחד, אולי אחרי שיגמרו לבנות את החדש בחצרו הגדולה. משם עצרתי טרמפ עם אופנוע, שהסיעני עד השוק הגדול של העיר. ביררתי באזור השוק היכן שממוקמים כל הסונגטאו איך אני יכול להגיע ל-that inghang, אך הם כמובן אמרו לי רק עם טוקטוק ואני עזבתי אותם והמשכתי מספר מטרים משם לתחנת האוטובוס. שם, תמורת 5000 קיפ, עליתי על אוטובוס שיעדו ויינטיין ולאחר 12 ק"מ ירדתי, ולמזלי מייד תפסתי טרמפ עם חמישה תאילנדים שבאו ברכב פרטי לביקור במקדש. הם עצרו לי טרמפ, קפצתי מייד מאחור בארגז הפתוח, וכך ביעף נגמעו 3 ק"מ למקדש.

 המקדש מקום חשוב למאמינים הלאוסים והתאים ונראה מיוחד, אם כי על שטח קטן, ולאחר התרשמות קצרה וסיבוב בכפר הגובל עם המקדש התחלתי ללכת ברגל חזרה לכביש הראשי. כבר בתחילת ההליכה ניתן לראות מצידי הכביש יער גדול, שלמעשה נמשך לאורך כל הדרך והוא נחשב לאתר תיירות. יש במקום גם לשכת תיירות שהיתה סגורה, אולי בגלל השעה 15:00 או שפשוט אין מספיק מבקרים באזור, אך המבנה של הלשכה נראה יפה וחדש יחסית. לאחר צעידה של קילומטר אחד שוב התמזל מזלי ועצרתי טרמפ עם רוכב אופנוע, שהביא אותי עד סאוונקאט, כלומר לא הייתי גם צריך לחכות לתחבורה בכביש הראשי.

8.12.04
השעה 08:00 בבוקר. קפה לאו עם ריבת חלב במקום הקבוע שלי ליד המנזר, זוהי פרידתי מסאוונקט. עושה סיבוב אחרון במרכז ונכנס למינימרקט, לגמור את הכסף הלאוסי שנשאר לי. ממשיך לנמל, חותמת דרכון ותשלום 20 באט, 13000 קיפ אחרונים שנשארו לי שימשו עבור כרטיס למעבורת, שיוצאת בשעה 09:10.

בבוקר, שעה 06.30, אני בתחנה המרכזית על פיק אפ משאית, מפיבון לגבול צ`ונג מק. בדרך עובר את מאגר המים האדיר סינרום. אני מתלבט אם לרדת במקום לראות את האתר ולהמשיך מייד, אך ההתלבטות נמשכת והרכב מתרחק. צ`ונג מק- עיירה פשוטה ועניה. במרחק מספר מטרים אני ניצב בעמדת הגבול. הצגת דרכון בצד התאילנדי, שם שואל אותי הפקיד אם זאת הפעם הראשונה שאני עובר ללאוס ומהי מטרת נסיעתי. אחרי מאה מטר זה כבר הצד הלאוסי, שם בירוקרטיה מסוימת, מעבר מפקיד אחד למשנהו ובסופו מקבל חותמת בדרכון ונדרש לשלם כמדומני 50 באט. לא יודע למה, אבל תמיד במעבר גבולות יבשתי ובמיוחד בפעם הראשונה, יש התרגשות מיוחדת שלא ניתנת להסבר.

זהו, אני כבר מרגיש בלאוס, מתבונן לאחור על הצד התאילנדי, מביט על אלה שחוצים או נכנסים משתי המדינות (אין הרבה כאלה) ופונה לכיוון הרכבים הנוסעים לפקסה. ספסרים וכל מיני נהגי מוניות פרטיים מציעים את שירותם המיוחד, עד אשר אני עולה על סונגטאו עם עוד 25 איש דחוסים מכל כיוון אפשרי לנסיעה של שעה לפקסה. אני עדיין משלם בבאטים, שמתקבלים ללא כל בעיה, ועולה על טוקטוק למרכז העיר. בפקסה היתה לי התלבטות אם לעזוב מייד לארבעת אלפים האיים, זאת לנוכח ההמלצות המזהירות כי אין מה לעשות בפקסה, אך לנגד אני רואה די הרבה תיירים וקורא בלונלי שבכל זאת יש משהו לעשות פה.

השעה רק 10.30, כך שיש לי זמן להחליט לשני הכיוונים ובכל זאת אני מחליט להישאר. לוקח חדר ב-5 דולר, חדר קטן מאוד עם שירותים ומקלחת. ראיתי איזשהו צורך פנימי לא מוסבר, להתרגל לאווירה של מעבר למדינה שעדיין לא ביקרתי בה, והסקרנות הרגילה שלי, שמזכירה כי אולי אני מפסיד משהו, הניעה אותי להחליט להישאר ולהתרגל ללאוס. זאת למרות שידעתי שאני עוד אפקוד בהמשך את פקסה במעבר צפונה. החלפתי בבנק 100 דולר לאחר שנוכחתי לדעת, שההמלצות שניתנו על ידי תרמילאים להחליף כסף בשוק אינן מניבות שער יותר גבוה מהבנק. יצאתי לסיור בעיר, ובשוק לקחתי טוקטוק לכפרסאפאי שם אורגים משי, וממולו על הנהר ניתן לראות את האי דון קו, שהוא המשכו של הכפר, לשם מגיעים גם תיירים העוברים בסירה מקומית לראות את האורגים באי.

הכפר מתאפיין בדלות רבה, השוק ורוב בתי הכפר מציירים תמונה של עוני המשווע לתיירים, שמסוגלים לתת מידה קטנה של הכנסה נוספת. מקום זה היווה עבורי אכזבה מסוימת, כי כבר ראיתי וידעתי שאראה עוד הרבה כפרי אורגים וצורות חיים דומות, ולכן לאחר סיור קצר במקום חזרתי עם הטוקטוק לפקסה לשוטטות בעיר, שווקיה ומקדשיה. נהרסה דון חוצה את פקסה אך הפעילות בו לא רבה. אין הרבה מה לעשות בעיר והיא אינה מצטיינת בשירות כל כך מוצלח למבקרים. מקום נחמד ונעים היא המסעדה ההודית שברחוב הראשי, שם יש תפריט עשיר ורבים התרמילאים שקונים שם כרטיס אוטובוס לוינטיין, כמו גם למקומות נוספים, והשירות שלו טוב ואדיב.

פקסה היא עיר יקרה ביחס ללאוס וללא כל הצדקה, אין בה מבחר ואיכות כמו שיש בוינטיין והשירות, במיוחד התחבורתי, גרוע ביותר. אהבתי לאכול את הבגט עם הפטה, שנמכר בקרנות הרחוב הראשי, שהיה גם מאוד זול (3000 קיפ) והיה מאוד טעים. זה הזכיר לי את ויטנאם, שם אכלתי הרבה מהסנדוויצ`ים הללו.

ניסיתי בערב להחליף את חדרי בגלל האבק הרב שראיתי על הרשתות, ולמרות שהחדר היה נראה נקי התחושה של האבק הרב ברשתות לא נתנה הרגשה של שהייה במקום נקי. חדר אחר שהראו לי לא היה יותר טוב, לכן החלטתי להעביר את הלילה כי למחרת בבוקר אני בלאו הכי עוזב. החדר היה זול יחסית לעומת מה שביקשו בסביבה, והמחירים של החדרים בפקסה אינם מן הזולים כפי שניתן יהיה לראות בהמשך, אבל ביחס לערים בלאוס אלה הם רמות המחירים (לחדרים מסוג זה, כי כמובן יש גם זולים יותר וגם הרבה יותר יקרים).

עם אמצעי התחבורה השונים כמו הטוקטוקים צריך לסגור מחיר לפני, כי הם רואים בתייר אמצעי לחליבת כספים. השווקים מאופיינים בדלות, הן של הקונים והן של הסחורות. בשוק הגדול יש צבעוניות ותנועה, אך הרושם הנוצר הוא של משהו חסר עמוד שדרה של שוק במלוא מובן המילה, כפי שראיתי במקומות אחרים במזרח. דווקא הצפיה בטוקטוקים והג`מבואים למינהם המצפים לאסוף נוסעים, יש בה יותר אווירה תוססת ומלאת חיים.


לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×