טיול מבוגרים בגואטמלה ומקסיקו - שני כפרים אינדיאנים וטיקל אחת

גואטמלה ומקסיקו הן מדינות מומלצות למטיילים שרוצים להתוודע לתרבויות אינדיאניות עתיקות, אתרים היסטוריים, ערים קולוניאליות, כפרים מסורתיים וגם להתפנק בחופים בתוליים. זוג צעיר בני 50+ מוכיחים שוב שיש "תרמילאות אחרת", לבני כל הגילאים.הכתבה מספקת מידע פרקטי לתכנון טיול ביעדים אלו.
שלמה שטרן
|
מפה
תמונה ראשית עבור: טיול מבוגרים בגואטמלה ומקסיקו - שני כפרים אינדיאנים וטיקל אחת

הקדמה

אנו זוג שהחליט לצאת לטיול בגואטמלה ומקסיקו לתקופה של שלושה שבועות, במהלך חודש ינואר 2007. בטיול זה בחרנו מסלול נוח ולא קשה מדי המאפשר לחקור את אתריה המפורסמים והמעניינים של גואטמלה, כשאנטיגואה שימשה לנו כעיר נקודת המוצא, ולזכות להכרות עם התרבות האינדיאנית במקסיקו. לקינוח, התענגנו על חופיה של קנקון.

נחתנו בגואטמאלה סיטי והמתינה לנו הסעה למלון באנטיגואה, הנמצאת במרחק 50 דקות נסיעה מהבירה.

לתחילת הכתבה

אנטיגואה

אנטיגואה היא עיר עתיקה, שהוכרזה כעיר שמורה ע"י אונסקו, נוסדה בתחילת המאה ה-16. העיר נמצאת בגובה 1500 מעל פני הים, באזור הנחשב לא יציב עם נטייה לרעידות אדמה אחת לכמה מאות שנים (כמו בית-שאן אצלנו) ו-3 הרי געש מסביב. היא נחרבה כמעט כולה ב-1773, אך חלק גדול משרידי המבנים הציבוריים נותרו על תילם.

מרכז העיר בנוי כולו רחובות שתי וערב וקל מאד להתמצא בו. העיר לא גדולה ואין הרבה מה לעשות בה. טיול ברחובותיה מלמד אותנו על הווי המקום. עשרות נשים וילדים מנסים למכור לך הכול, החל מילדים קטנים בני 5 או קצת יותר שרצים אחריך ומנסים לצחצח לך את הנעלים, וילדות ונשים המנסות למכור לך צעיפים, חגורות, שטיחים, ערסלים ועוד מוצרי אריגה. האנשים עדינים מצד אחד, אך הם רבים ולפעמים כשאתה אומר לא הם ממשיכים להציע לך מוצר אחר. העוני נראה ברחובות ולפעמים הוא אפילו קשה. קבצנים מכל המינים יושבים בצידי הדרך ומנסים לקבל נדבה ממאות או אלפי התיירים המסתובבים בעיר.

העיר מאד נקייה, הבתים צבועים בצבעים חזקים בכל צבעי הקשת: אדום ליד ירוק וליד צהוב חזק ועוד. הכבישים עצמם עשויים מחלוקי נחל המונחים זה ליד זה ולא מאספלט. למכוניות ממש קשה לנסוע על הכביש, הם נהרסים בקלות והנוסעים מקפצים כל הזמן. מבחינת החנויות, ניתן למצוא הרבה סוכנויות נסיעות, אינטרנט, צילום, מסעדות וחנויות למוצרים בסיסים.

מידע כללי:
אמצעי תחבורה:
קל מאד להגיע ממקום למקום בעיר, ויש תחבורה ציבורית הכוללת אוטובוסים, טוקטוק או מוניות. התחבורה הזולה ביותר אלו הם האוטובוסים הנקראים גם Chicken Bus. חוויה בפני עצמה - אוטובוסים צבעוניים גדולים הנוסעים מסביב לעיר ומובילים את המקומיים הנדחסים במספר גדול בהרבה מהמספר המקובל אצלנו. על הגג הם מניחים את החבילות שבהרבה מהם ניתן לראות סלסילות עם תרנגולות כמו בתמונה. באין מקום באוטובוס אפשר לראות גם נוסעים על הגג או בדלת הקדמית, הפתוחה תמיד, גם כשהאוטובוס דוהר במהירות 100 קמ"ש. ליד הנהג ניצב עוזרו הנאמן. עוזר הנהג עושה הכול חוץ מלנהוג: הוא הכרטיסן, הכרוז שצועק כשהאוטובוס מתקרב, הוא קופץ מהאוטובוס כשיש סיבוב קשה ומכוון את הנהג, הוא מטפס על הגג להעלות או להוריד סחורה, או במקרה ויש נוסעים על הגג לגבות מהם כסף, ראינו אותו מטפס על הגג תוך כדי נסיעה מהירה כדי לסדר את החבילות. מחיר הנסיעה 5Q שווה לעשות נסיעת חוויה.

התחבורה האלטרנטיבית בעיר המיועדת כביכול ל-2 נוסעים זה הטוקטוק. מדובר בתלת אופן המרעיש כמו מקצרת דשא הנוסע כמו מטורף ברחובות העיר ומקפיץ אותך, כשכל שאכלת עולה מתערבב בבטנך. כמובן שגם פה ניתן לראות משפחות שלמות על טוקטוקים. המחיר הממוצע לנסיעה 15Q.בחרנו לנסוע בהם רבות בשל הנוחות והמהירות. יש הרבה מוניות והן חונות ליד הקתדראלה. מחיר מונית בתוך העיר הוא בסביבות 25Q .

יש עוד הסעה אלטרנטיבית של טנדרים המיועדת למקומיים. האינדיאנים מגיעים לעיר עם טנדר פתוח כשהם נדחסים בתוכו בעמידה או בישיבה על הקרקעית ועוד אחרים תלויים מבחוץ כשרק רגל אחת בתוך הטנדר. ככלל, המקומיים לא נרתעים מצפיפות והם יכולים לשבת 4 על ספסל של 2 או כשמסתובבים בשוק הדחוס הם דוחפים זה את זה כדי לעבור כדבר המובן מעליו ללא צעקות או עצבים. אם לא דוחפים לא מתקדמים.
 
קצת התמצאות:
מרכז העיר היא כיכר בין הרחובות 4 ל- 5 ובין השדרות 4 ו-5. מצד אחד ניתן לראות את הקתדרלה המרכזית. למעשה, זהו רק הקיר החיצוני ולא מבנה שלם. בלילה הוא מואר יפה. משמאל לכיכר (כשעומדים עם הגב לקתדראלה) יש שורת מבנים שהם מבני המשטרה פרט לחנות הראשונה הקרובה לקתדרלה שהיא ה- Tourist Information. (שווה להיכנס ולקבל מפה והסברים על העיר). ממול, מימין לכיכר, שורת מבנים עם בנקים. בזמן הטיול שלנו, הכסף היה ישן כל כך שבקושי אפשר היה לקרוא את ערכו. מסתבר שאחד הבנקים התמוטט ולמדינה לא נותר כסף, ועד שהם ידפיסו כסף חדש לא נותר כסף בבנק.

ממול לקתדרלה, מעבר לכיכר, ישנה שורת חנויות ובתי קפה הומים, כאשר בבית הקפה המרכזי שבר בצורה אליפטית במרכזו יש גם אינטרנט, ובו פגשנו הרבה ישראלים. מימין לקתדרלה (ממש צמוד לה) יש מוזיאון נשק. תחנת המוניות נמצאת ממש בכניסה והם קופצים על כל עובר ושב. מעבר לכיכר ממול לקתדרלה יש בית קפה עם בר אליפטי ואינטרנט. פה פגשנו הרבה ישראלים וגם הקפה הכי פחות גרוע. שיהיה ברור, הקפה בגואטמלה לא טעים, הם לא יודעים להכין קפה וזה ממש הפריע לנו. הם מקציפים את החלב עם בועות גדולות בתוך הכוס עד שהחלב רותח, ואז שופכים פנימה את האספרסו שהכינו בתוך כד נפרד שמשמש לכך, (לא ראינו ששטפו אותו). 

מחירי המשקאות החמים באנטיגואה: כוס אספרסו = 8 Q , קפוצ`ינו = 9Q, אספרסו או קפוצ`ינו כפול, מחיר כפול. כשיוצאים מבית הקפה, עם הפנים לקתדרלה, פונים שמאלה והרחוב הופך בהמשכו למדרחוב. יש בו חנויות נחמדות משני הצדדים, ובניהם חנות של מתנות הכוללת אלפי מסכות מכל הסוגים. כשעוברים דרך שער ששעון בראשו, מגיעים לכנסיה יפה.

השוק המרכזי לא גדול במיוחד ויש בו הרבה דוכני אריגים וירקות. קצת על מחירי האריגים. המקום הזול ביותר הוא באנטיגואה. מה שלא תקנו כאן תמצאו אמנם במקומות אחרים, אך יקר יותר. במקסיקו המחיר היה פי 2 ועד פי 5. יש לשים לב שיש הבדל משמעותי בין אריגת מכונה לאריגת יד. אפשר למצוא גם אריגים עבודת יד זולים מאד ויפים בכפרי האינדיאנים בסביבה. יש חנויות לתיירים המוכרות מזכרות, רוטבי צ`ילי, כובעים, מסכות ועוד. לגבי הרטבים, אני ממליץ להיכנס לסופרמרקט הגדול שהוא זול במיוחד וניתן לקנות בו את כל הרטבים והצ`ילי המיוחדים לסביבה. 

לינה:
מלון Candelaria Antigua Hotel – מלון "טבע" כולו עשוי מעץ בעבודת יד, בעל 16 חדרים. מראה מאד יפה ונקי, מלון מאד איכותי, אבל ללא טלויזיה וטלפון בחדרים. יש בלובי אינטרנט חינם. ארוחת בוקר טובה, ואפשר לקבל הרבה תוספות חינם. שילמנו 88$ ללילה כולל הסעה מגואטמלה סיטי, ו-2 סיורים בסביבה. המלון נמצא כ-15 דקות הליכה ממרכז העיר. ההליכה ביום ובלילה בטוחה מאד. האתר www.candelariahotel.com .

מוזיאונים:
ביום הטיול השני, לאחר יום התאקלמות, לקחנו טוקטוק למוזיאון הקפה (15Q) .למעשה אלו 3 מוזיאונים הנמצאים בפאתי העיר בכניסה לחוות קפה: מוזיאון הקפה, מוזיאון המוסיקה ומוזיאון התרבות המקומית. מחיר הכניסה 30Q ~ 18 ¤ . יש הסעה חינם שיוצאת כל שעה עגולה מהכיכר מול הקתדראלה מהשעה 09:00 עד השעה 14:00, וחוזרת החל מ-10:40 עד ל -16:40 כל שעה. מוזיאון הקפה הוא מסמך מדהים של הכרות עם עולם הקפה. גם שרה נהנתה מכל רגע. המוזיאון, כחלק מחוות הקפה מציג את כל התהליכים החל משתיל הקפה ועד וקפה שאנו שותים. משוטטים בחווה ורואים את העובדים המביאים את שקי הקפה מהמטעים, ואת המכונות המועכות אותם ושולפות את פולי הקפה מתוכם, את הפועלים ההופכים את הקפה המתייבש לו בשמש (תלוי בעונה) ולבסוף איך קולים אותו ואורזים למשלוח.

בחרנו שלא לבקר בשאר המוזיאונים, אך זוג ישראלים שפגשנו המליץ על שני המוזיאונים הנוספים בחום. בשארית היום טיילנו באנטיגואה. נכנסנו לסוכנות נסיעות והזמנו לנו טיולים לכפרי האינדיאנים ולטיקל. יש סיור מומלץ ללוע הר הגעש אבל אנחנו החלטנו לא לעשות אותו. בערב אכלנו במסעדת "קפה פרו" שהייתה מעולה. 

בבוקר למחרת יצאנו למבט על העיר ממרומי הגבעה (כמובן שיש צלב עץ השומר על העיר). הנוף לא משהו. משם המשכנו לחוות הקפה הנקראת פילדלפיה. פגשנו במקום את קרלוס שעשה לנו סיור שהחל במטעים והסתיים בצהרים בטעימות קפה. חזרנו לעיר לארוחת צהריים וחזרנו לחווה לראות את הקוטפים מביאים את הפרי מהמטעים ואיך הפולים נכנסים לשטיפה, מעיכה וכניסה לבריכת התסיסה. אכלנו ארוחת ערב במסעדת Steak house הנקראת NI FA ונפלנו חזק. לא להיכנס.

לתחילת הכתבה

אגם אטיטלן

לקחנו טיול לאגם אטיטלן. הקפדנו לעשות את הטיול ביום שישי כדי לבקר בשוק סולולה. הנסיעה די ארוכה, ונמשכה כמעט 4 שעות במקום שעתיים בגלל עבודות שיפוץ בכביש. הגענו לעיירה סולולה. השוק במקום פשוט מדהים. כמות אנשים שלא רואים בכל מקום יצרה דחיסות בצורה שלא תאמן. אפשר לראות שם הכל: ירקות, בשר, דגים, כל מאכל אפשרי וכמובן אריגים ושאר המוצרים, כמו בכל שוק מקומי. האינדיאנים רצים אחריך ואפילו אומרים את המחיר בעברית. בגלל הצפיפות יש לשמור על החפצים- יש כייסים.

משם המשכנו לפנצ`חל שהיא עיירה על גדת האגם אטיטלן. יש המעדיפים לעשות את הקטע הזה עם אוטובוס מקומי, מה שכנראה חוויה מיוחדת אבל אנחנו נתקלנו כבר בישראלים שגנבו להם את המצלמה בנסיעות שכאלו. בפנצ`חל לא ראינו משהו שאפשר לציין כמיוחד.

ירדנו לאגם ולקחנו סירה לעיירה ממול, סאן אנטוניו. אפשר לקחת סיור ל-3 עיירות או לאחת, אבל בגלל שהשעה הייתה כבר מאוחרת החלטנו לקחת סיור רק בעיירה אחת. הסיור בעיירה נחמד, הרבה עבודות יד, אריגים כמובן וגם עבודות עץ. כשחזרנו הסתבר שהסירות הציבוריות כבר לא עובדות ולקחנו סירה פרטית בתשלום יחסי גבוה. השעה הייתה כבר כ-15:30 והאגם החל לגעוש מה שגרם לנו לקפץ בסירה ולחטוף מכות בגב.

לתחילת הכתבה

הכפרים האינדיאנים

עשינו סיור בכפרי האינדיאנים, אותו הזמנו באחד ממשרדי הנסיעות באנטיגואה. סיור שהחל בבית הקברות העתיק והמיוחד של אנטיגואה והמשיך בכפרי האינדיאנים, ראינו נשים אורגות, מכבסות בכיורים מיוחדים ברחבת העירייה. קינחנו בסיור אצל חקלאי המגדל אגוזי מקדמיה. בדרך ראינו את הר הגעש מתפרץ. סיור מעניין ביותר ומומלץ. בערב הלכנו לאכול במלון הטוב ביותר באנטיגואה- מלון סאנטו דומינגו. יקר, אך שווה. ארוחה מדהימה והקינוח מעולה. מומלץ בכל פה. 

לתחילת הכתבה

טיקל

יצאנו לכיוון אתר המאיה הגדול טיקל (Tikal).יש מי שמחליט לעשות את הדרך מאנטיגואה לטיקל באוטובוס, מדובר בנסיעה איטית ומעצבנת של 10 שעות . אנחנו הזמנו סיור שכלל טיסה ומלון בעיירה הסמוכה לאתר - פלורס. הסיור המקורי כולל טיסה חזרה, אבל אנחנו החלטנו לוותר על הטיסה חזרה ולהישאר בפלורס. יצאנו ב-05:00 מהמלון באנטיגואה לכיוון גואטמלה סיטי. הטיסה הייתה רגועה ונמשכה 45 דקות במטוס חדיש של כ-40 נוסעים.

נחתנו בפלורס ושם המתין לנו מדריך שלקח אותנו באוטובוס לטיקל למלון טיקל אין (Tikal Inn). קיבלנו את החדרים שלנו, ארוחת צהריים בינונית ויצאנו לסיור באתר המאיה.

קצת על האזור:
טיקל הוא אתר המאיה הגדול ביותר. (במרכז ובדרום אמריקה ידועים מספר עמים כמו האצטקים, האינקה והמאיה). האתר ממוקם במרכז יערות הגשם. לפי הערכות גרו שם בין 100,000 ל-300,000 תושבים והעיר שימשה כמרכז לכל האזור. מניחים לפי מה שמצאו שהפעילות התנהלה באזור בין המאה השנייה למאה השמינית לספירה, עד שהעיר נעלמה באופן מסתורי. כיצד ומה קרה להם זו חידה שאין עליה תשובה. מה שברור שהאתר היה מוסתר מאות שנים ורק בשנת 1848 התגלו העתיקות ע"י חוקר שהסתובב ביערות הגשם. העתיקות מכוסות בעצים ובעשב גבוה ויש בעיה לזהות את העתיקות. בחפירות שנעשו במקום הסתבר שרב הנסתר על הנגלה. לצערם של הארכיאולוגים, יש איסור חמור בגואטמאלה לשנות משהו ביערות הגשם ללא אישור האקולוגים, ובמיוחד איסור על עקירת עצים, לכן חלק מהאתרים שמתגלים נשארים מכוסים. לדברי המדריך, יש עוד הרבה מאד מבנים מכוסים שבכלל לא יודעים עליהם. הוא הוביל אותנו לגבעה מכוסה כולה בעצים וטען שזה בעצם מבנה. לראיה, הוא הראה לנו חפירה שנעשתה בסמוך לשורש הגבעה רק כדי לוודא שזה אכן מבנה אבן, אך המבנה לא נחשף בגלל האיסור של האקולוגים. האזור הפך לפארק לאומי בשנת 1956 ובשנת 1979 הוא הוכרז כאזור שמור ע"י אונסקו. זהו אחד מהסיורים המעניינים ביותר שעשיתי בחיים שלי. כניסה לפארק עולה 50Q (כ- 30 ¤) וטובה ליום שלם.

אומרים שהשקיעה והזריחה באזור מעל יערות הגשם היא אחת מהיפות בעולם. לצערנו, את השקיעה פספסנו ובזריחה היה מעונן. כדי לצאת לשקיעה, יש לצאת שעה קודם. (אצלנו שעת השקיעה הייתה 17:45) ההליכה נמשכת בערך 40 דקות (הליכה מהירה) ואז יש לטפס על מגדל שמתרומם מעל יערות הגשם. הירידה מהמגדל קצת לא נעימה כי המדרגות גבוהות ואין מעקה, אז אפשר לרדת בישיבה. חזרה הולכים כבר בחושך בליווי השומרים במקום, שמקפידים להוציא את כל המבקרים. לזריחה יוצאים בערך ב-05:00 בטיול מאורגן (לא נותנים להיכנס לבד), מקבלים פנסים והולכים כ- 40 דקות עד מגדל 4, מטפסים עליו (מדרגות טובות מעץ עם מעקה) וממתינים לזריחה. הסיור ממשיך בצפייה על חיות בבוקר כשהן מתעוררות (מחיר 150Q). לאחר שטיילנו בבוקר בפארק, אכלנו צהרים במרכז במסעדה מקומית הממוקמת בכניסה לפארק, באלכסון לקופה. האוכל היה מעולה. האוטובוס מטיקל הסיע אותנו למלון פטאן (מלון סביר) בפלורס, שאין בה משהו מיוחד (חוץ מחום מעיק והרבה לחות), ואז התנחמנו בשקיעה יפה.

גרנו במלון טיקל אין (Tikal Inn), בכניסה לפארק המהווה בעצם מרכז של מספר מלונות קטנים. המלון שלנו הורכב מבקתות בונגלוס נפרדות. המלון היה מאוד נקי וכלל בריכה. (לתנאי החום ששררו בזמן הטיול שלנו זה מעולה). בגלל החשש מפגיעה בחיות באזור, אין אספקת חשמל לאזור ויש איסור להפעיל גנראטור, מה שמגביל את החשמל למספר שעות ביום, מ-06:00-07:30 ובערב 18:00-22:00.

האזור מלא בחיות מכל מיני סוגים כולל קופים, ציפורים, ינשופים ועוד, אך הוא לא מסוכן. ההליכה בפארק בטוחה, במיוחד בשבילים המסומנים. מי שיש לו מצלמה עם זום רציני יכול להנציח שם תמונות מעולות. הבעיה הקשה ביותר זו הלחות ומה שנלווה אליה. 100% לחות! המשמעות שפתאום יש גשם. הגשם דק כמו ריסוס וכאילו צף באוויר. אפשר להמשיך להסתובב אבל זה די מטריד. הגרוע הוא מה שבא אחרי כן, יתושים! חובה לשים משחה נגד יתושים. לא מרחת, נעקצת! (במלון יש רשתות ולא היו יתושים) בערב חושך מצריים, אז רצוי להצטייד בפנס.

לתחילת הכתבה

מפלורס לסן קריסטובל

יש לי תיאוריה האומרת, שבכל טיול, חייבת להיות "תקלה" אחת לפחות. מעבר הגבול למקסיקו הייתה "התקלה" שלנו. בתנו, שטיילה בעבר באזור אמרה לנו שהמעבר נמשך 8 עד 10 שעות וחלק ממנו מתבצע באמצעות שיט בסירה. כשנכנסנו לסוכנות הנסיעות באנטיגואה ביקשנו במפורש לא לעבור בסירות. בכל זאת, אנחנו לא צעירים (מעל גיל 50) והסתובבנו עם 4 מזוודות ולא עם תרמיל גב. האיש בסוכנות הבטיח לנו הסעה עם וואן שלוקח אותנו מהמלון בפלורס, עולה על מעבורת ומביא אותנו "Direct" לפלנקה במקסיקו. שרה, הפולנייה הקטנה שלי, "שיגעה" אותו ואותי. שוב ושוב, אתה בטוח שנשאר באותו הרכב? לא נצטרך להיטלטל עם מזוודות??

נאמר לנו שאוספים אותנו ב-04:30. ב-06:15 הגיע הנהג כאילו כלום לא קרה. הוא כמובן לא מדבר אנגלית, ואנחנו לא מדברים ספרדית. כעבור כשעה ומחצה, הוא נעצר בעיירה שכוחת אל סמוך לאוטובוס והחל להעביר את המזוודות שלנו תוך שהוא חוזר מספר רב של פעמים באנגלית עילגת "Change Bus". אנחנו כמובן לא רצינו לזוז אבל המזוודות שלנו כבר על הגג של האוטובוס, כך שלא הייתה ברירה. האוטובוס, משנות ה-40 המוקדמות, כאילו השתמשו בו במלחמת השחרור: ללא שעונים, דלתות ידניות וכסאות עץ. פגשנו שם זוג קנדים שסיפרו לנו שלהם הבטיחו נסיעה נעימה של 10 שעות באוטובוס ממוזג. אז הבטיחו...

לאחר כשעה שהאוטובוס נסע בכביש, הוא נכנס לשביל כורכר העובר בתוך שדות תירס וכך בשביל-לא שביל נסענו שעתיים. לפתע, בשום מקום עצר את האוטובוס והודיע שהגענו לתחנת הגבול וצריך להחתים דרכונים. בית קטן של חדר, שלידו שירותים שלא ניתנים לשימוש. משלמים 40Q והפקיד מחתים את הדרכון. משם המשכנו כ-20 דקות והגענו לסוף השביל ובו חורשה עם שביל בוצי שיורד לנהר. פשוט כלום. הנהג הוריד את המזוודות והסביר לנו לרדת למטה למים. בנהר עמדה סירה קטנה שהספיקה ל-3 אנשים. כעבור כ-10 דקות הגיע סירה מהירה והסתבר שהסירה הקטנה משמשת רציף שדרכו עולים לסירה המהירה. עכשיו אנחנו שטים בסירה בנהר. משני הצדדים יערות הגשם. לא ברור לאן, לא ברור כמה זמן. משיט הסירה מסמן לנו כחצי שעה. תחושה של מבריחי גבול. כעבור כחצי שעה הוא עוצר ליד כמה סירות קטנות בצד השני ואנחנו עולים לצד השני שם תחנת הגבול להחתמת הדרכון ממש ביציאה אבל היא סגורה. אנחנו בארץ אחרת ללא ואוצ`ר ודרכון לא חתום. לא נעים. למזלנו ממתין וואן שלא שואל שאלות מעמיס את המזוודות ולוקח אותנו לפלנקה. הגענו לפלנקה רעבים, צמאים ומותשים. הזמנו מקום להולידיי אין בסאן-קריסטובל ויצאנו לדרך. 4 שעות נסיעה של 200 ק"מ והגענו.

לגבי פלנקה, למרות שלא היינו קצת מידע שאספנו למי שמתעניין – פלנקה נחשבת לעיירה יפה עם אתר מאיה רציני ליד, וגם כאן ישנים בג`ונגל. מסיפורים שמענו על מקום "El Panachan" ושם ישנים אצל מרגריטה בבונגלו. לדברי החברה הישראלים שפגשנו – שווה. 

לתחילת הכתבה

סן קריסטובל דל לאס קאזאס

אם הזמן שלכם קצר, ואתם רוצים להכיר עיירה מקסיקנית חמודה ומעניינת זה המקום. אנחנו השתכנו במלון הולידיי אין (100$ ללילה) הממוקם 250 מטר מהמרכז.

קצת על העיר:
העיר ממוקמת בגובה של 2800 מטר מעל פני הים, ולכן קר גם בקיץ (ינואר). בערב הלכנו עם סוודרים ומעילים. העיר בנויה ברחובות שתי וערב וקל מאד להתמצא בה. במרכז העיר ניצבת קתדרלה עם 2 כיכרות. כיכר אחת עם צלב במרכזה פונה אל פתח הכנסיה, וכיכר שנייה עם מבנה עגול שבו, כפי שאמרו לנו, יש מסעדה. בכיכר זו התזמורת העירונית מנגנת אחר הצהריים. אם עומדים עם הפנים לפתח הכנסייה, הרחוב הפונה ימינה ושמאלה הוא מדרחוב המלא במטיילים כל שעות היום והלילה. מצידו האחד יש כנסיה, וצידו השני נמשך עד לשוק האריגים. רחוב נוסף הניתן לציון הוא הרחוב המאונך למדרחוב העובר בין הכיכר עם המסעדה לבין הקתדרלה, כשעומדים עם הפנים לקתדרלה ופונים ימינה. הרחוב מלא בחנויות קטנות אוטנטיות ומסעדות. המסעדות נקיות והאוכל טעים, אין בעיה למצוא מסעדה התואמת לצרכים של כל אחד.

אוכל:
מכל המסעדות שבהן אכלנו, אציין שתיים, שהיו לדעתי הטובות ביותר: הראשונה מקסיקנית של טאקו הנמצאת במדרחוב. כשהולכים מהקתדראלה ימינה (כשהגב לצלב) ועוברים 2 בלוקים מצד שמאל מיד לאחר הצומת מסעדת טאקו קטנה – בקשו טאקו אל פאסטור (al pastor). השנייה, מסעדה איטלקית מדהימה. מנהל המסעדה הוא טבח מנאפולי בשם אנג`לו, המבשל בעצמו מאכלים מדהימים. המסעדה נקראת "Cucina Italiana" ברחוב Real 13 de Guadlupe. אספרסו טוב אפשר לשתות במדרחוב כשהולכים מהקתדראלה ימינה (גב לצלב) בצד שמאל במספר 8. ויש פלאפל של ליאת מחולון. קל למצוא אותה בגלל עשרות שלטים קטנים בעברית.

אטרקציות ונקודות חן:
בסן קריסטובל עצמה אפשר להסתפק בטיול של יום אחד. בשאר הימים מומלץ לעשות טיולים בסביבה. יש המון משרדי טיולים. אנחנו הזמנו טיולים בקתדרלה אצל אלכס וראול. הם עומדים ליד הצלב בסביבות השעה 09:00 והם מעולים. יש מספר נקודות בהן מומלץ להתמקד בסן קריסטובל. לאחר שהסתובבתם בסמטאות העיר, כדאי ללכת לשוק האריגים הנמצא בהמשך המדרחוב בצד ימין. ממשיכים ללכת באותו כיוון ומגיעים לשוק הירקות שהוא שוק מדהים. יש כנסיה שבראשה נוף מרהיב, הממוקמת בצד השני של המדרחוב ליד הכנסייה אם פונים ימינה. מדובר ב- 283 מדרגות כך שמי שקשה לו יכול לקחת מונית, שכן יש כביש המגיע מאחור עד לכנסיה. יש מוזיאון רפואה אינדיאנית, אליו לא נכנסנו. אומרים שהוא נחמד.  

למחרת יצאנו לשיט בקניון (150 פזו). השיט ארך שעתיים והיה די מעניין. חוץ מהקניון ראינו קרוקודילים, נחשי מים, קופים וציפורים. קיבלנו מדריך בספרדית אך תבקשו מדריך באנגלית. בהמשך לקחו אותנו לכפר שבהמלצות האתר "למטייל" נאמר שהוא שלא מעניין. ובכן, אנו הגענו בתקופה של מספר ימי חג לאחד הקדושים. חגיגת מסכות ותלבושות שאי אפשר לראות בשום מקום בעולם. 

סיור מרתק בכפרי אינדיאנים
יצאנו לטיול בכפרי האינדיאנים. לדעתי, היה זה הסיור המעניין ביותר שעשינו בכל הטיול. ליד הצלב בשעה 09:30 פגשנו את חזוס, המדריך מאלכס וראול שלקח אותנו לסיור. (חזוס הוא בן תערובת של אינדיאני ומקסיקני ולכן מכיר את שפת האינדיאנים). החג, שהמקומיים חוגגים, נמשך 3 ימים כך שגם בכפרי האינדיאנים החג נחוג מה שהוסיף להנאה.

קצת על הכפרים:
כפרי האינדיאנים, שהם צאצאי המאיה, נחשבים לשמורה המוגבלת לאינדיאנים בלבד. אפילו המשטרה המקסיקנית לא נכנסת לאזור. בהתאם לכך יש להם משטרה משלהם המסתובבת עם מקלות ולבוש מיוחד. השעון שלהם קבוע ולא משתנה בקיץ, כך שהיה הבדל בשעה בין השעון בסאן קריסטובל לשעון המקומי. אסור לצלם קדושים וכנסיות, ומי שמצלם הם לוקחים לו את זיכרון המצלמה או הפילם. המשקה הקדוש הוא הקולה. הם שותים המון קולה והאמונה היא שהקולה הוא בעצם המשך של משקה תוסס שחור שהיה לאנשי המאיה בעבר הרחוק. המספרים הם עד 20 (כמספר האצבעות). המקומיים מגדלים תירס ב-4 צבעים: שחור, חום, צהוב ולבן ואלו צבעי היסוד שלהם.

התחלנו את הסיור בבית הקברות של הכפר צ`אמולה שהיה מלא באנשים. על הקברים היו מונחים מאכלים ומשקאות שהמת אהב. הצלבים היו בצבעים שונים: צלב לבן לתינוק, ירוק וכחול לנוער ושחור לבוגר. בלטו במקום הקדושים שלבשו בגד לבן והם זרו מים קדושים על כל קבר וקבר תוך כדי תפילה. נכנסנו לכנסיה ענקית שבה הרצפה הייתה מכוסה במחטי אורן ומאות נרות. משמאל היו ארונות עם פסלים של קדושים ובמרכז פסל של ישו, כשעל חזהו של כל קדוש יש מראה. חלק מהמתפללים עמדו, חלקם ישבו על הרצפה וחלקם עמדו ליד הקדושים עם תרנגולת. הקדוש היה לוקח את התרנגולת, מעביר על האיש (כמו כפרות אצלנו) מתוך הנחה שהתרנגולת תמשוך את הדברים הרעים שקורים לאדם, ואז מולקים את התרנגולת- וכל זאת בכנסיה! המקומיים לא מאמינים בנצרות. יש להם את האמונה שלהם, אבל נשאר להם הצלב וישו כסמלים שהצליחו המסיונרים להחדיר. הכפר הזה נחשב לאחד הכפרים הפחות מתקדמים: לגבר מותר לשאת יותר מאישה אחת, הם לובשים בגדי צמר כבשים, והגרוע ביותר הוא שהם שותים אלכוהול בכמויות ושכיח מאד לראות הרבה שיכורים מוטלים על הרצפה.

עברנו לכפר השני הנחשב ליותר "מתקדם". פה מותר לשאת רק אישה אחת, והם לא שותים אלכוהול. המנהגים ממש שונים והכנסייה נראית יותר קרובה לכנסיה נוצרית. לבסוף נכנסנו לבית של מקומיים וראינו כיצד הם מכינים טורטיות וטעמנו מהם, ראינו נשים רוקמות בגדים ואת תנאי המחיה של המקומיים. 

לתחילת הכתבה

קנקון

טסנו לקנקון בעלות של 250$ לאדם. נסיעה עם אוטובוס היא אומנם זולה בהרבה, אך נמשכת 18 שעות. בשדה התעופה לקחנו מלון "לה טורטוגה" בפליה דה-כרמן בעלות של 95$ ללילה. פליה דה-כרמן הוא מרכז בילוי מערבי והרבה חופים, חופים ועוד חופים. מי שרוצה בטן-גב, זה המקום. הכול חדש נקי והרבה.
המחירים פי 2 עד פי 3 מסן קריסטובל.

משם חזרנו הבייתה שמחים ומרוצים במסלול קנקון – מקסיקו סיטי – מדריד – תל-אביב. 

לתחילת הכתבה

כתב וצלם: שלמה שטרן

 

יעדי הכתבה

סגור
×