טיול משפחתי בברזיל

תמונה ראשית עבור: טיול משפחתי בברזיל - תמונת קאבר
מפלי איגאסו - הצד הברזילאי

י

ברזיל

את הבלוג הזה החלטתי לכתוב אחרי שתיכננו את הטיול לברזיל וראיתי שאין מספיק מידע באינטרנט למשפחות כמונו שרוצות לטייל בברזיל. השתמשנו לא מעט בבלוג המצויין של שירלי צפלוביץ (http://zeppeltour.blogspot.co.uk/2016/10/blog-post.html), אבל מאחר שאנחנו משפחה של 5 נפשות עם ילדים צעירים יותר, היה צורך לפעמים במידע נוסף או אחר – כמו למשל, מקומות לינה שמאפשרים לינה של 5 נפשות או שיש להם דלתות מקשרות בין החדרים.

הטיול שעשינו דומה מאד לטיול המתואר בבלוג של שירלי, ולכן לא מעט מהפרטים מצויים שם. ההבדל העיקרי בין שני הטיולים הוא העובדה, שאנחנו הגענו לאיזור האמזונאס.

כמה פרטים אדמיניסטרטיביים (בנוסף לפרטים המצויים בבלוג של שירלי):

  • למעט כדורי מלרון אותם התחלנו לקחת ביום הטיסה עצמו (יום לפני שהגענו לאיזור האמזונס), לא קיבלנו עוד חיסונים, היות וכולנו כבר היינו מחוסנים בחיסונים הנדרשים מהטיול שעשינו שנתיים קודם לדרום אפריקה ומפלי ויקטוריה. בכל מקרה, כמו לפני כל טיול, שווה לברר ובדוק אלו חיסונים נדרשים (תלוי כמובן באיזורי הטיול, משך השהות וכו').
  • לפני הטיסה דאגנו לקנות 3000$ (משיכה דרך הבנקט של בנק לאומי – מסתבר ששער ההמרה יותר טוב מהדואר אפילו). חלק מהסכום החלפנו בעצירה הראשונה שלנו במנאוס ולא בשדה התעופה בסאו פאולו, מכיוון שבשדה התעופה ניתן לנו יחס המרה די נמוך. סכום נוסף החלפנו בסלבדור, אך לא הרבה, מכיוון שהשער היה לא גבוה במיוחד. במורו רצינו להחליף שוב כסף. ניתן לנו אותו שער כמו בסלבדור אבל בגלל טעות של המוכר, יצא שקיבלנו שער גבוה יותר.
  • מאחר שלא רצינו להסתובב עם יותר מדי כסף מזומן, תיכננו מראש להוציא כסף בכספומט. את התשלום למדריכים שילמנו תמיד במזומן. במסעדות, בתי מלון, חנויות וכו' שילמנו בכרטיס אשראי. פעם ראשונה משכנו כסף מכספומט באיגאסו. שם יכולנו למשוך סכום מקסימלי של 2200 ריאל (בעמלה של 39 ריאל). אחר כך רצינו למשוך כסף בריו. בסניף של Bank of Brazilia ליד המלון משום מה לא הצלחנו. היה סניף של בנק אחר קרוב ושם אפשר היה למשוך כסף, אך מקסימום סכום של 1,500 ריאל (בעמלה של 20 ריאל).
  • הבדלי השעות בין ישראל לברזיל הן 6 שעות (ברוב ברזיל). באיזור מנאוס (האמזונאס) ישנה תוספת של שעה אחת נוספת, כך שהבדלי השעות הם 7 שעות.
  • לא מעט מבתי המלון ומקומות הלינה בהם שהינו, הזמנו דרך אתר BOOKING, היות והוא מציע גם אופציות למשפחות בניגוד לאתרים אחרים. בריו ובפראצי ההזמנה נעשתה ישירות דרך המלון וזאת על מנת לוודא שאכן יש מספיק מיטות לכולנו או דלת מקשרת (בריו). ככלל – קשה למצוא בתי מלון בהם ישנם חדרי משפחה או חדרים עם דלתות מקשרות, המאפשרים לינה למשפחה של 5 נפשות (ולא אופציה של שני חדרים נפרדים לגמרי).
  • הקריטריון שהנחה אותנו בבחירת טיסות הפנים היה שעות הטיסה והמחיר. יצא שלמעט טיסה אחת, אשר הוזמנה בחברת GOL, כל השאר נעשה בחברת LATAM. הטיסות אינן זולות כל כך (תלוי במרחק ובשעה), ואת כולן הזמנו דרך אתרי החברות. דרך חברת GOL היה יותר מאתגר לבצע את ההזמנה, וכן בהמשך את הצ'ק אין – היות והאתר באנגלית וכן האפליקציה לא ממש מתפקדים. בסוף נאלצתי לבצע הכל בעזרת נציג שירות דרך האתר שלהם. LATAM נראתה כמו חברה יותר רצינית – זו חברה צ'יליאנית השייכת גם ל-WORLD ONE, כך שלפחות צברתי קצת נקודות ב-BRITISH.
  • איפה שרק אפשר – כדאי לבצע צ'ק אין מוקדם דרך אתר האינטרנט של חברת התעופה או דרך האפליקציה שלה. שימו לב שבשדה התעופה יש תור למי שביצע צ'ק אין מוקדם (יש גם דוכנים בשדה ליד עמדות הצ'ק אין שאפשר להוציא בהן סרטים עבור המזוודות). שווה לעמוד בתור הזה על מנת לחסוך זמן.
  • בזמן הבורדינג לטיסות הפנים, ישנם לרוב ארבעה תורות – אחד מיועד לאנשים מבוגרים, נשים בהריון, משפחות עם ילדים קטנים, שני מיועד למי שיש נוסע מתמיד הוא נוסע בביזנס, שלישי למי שיש תיקים הדורשים אחסון בתאים מעל מושבי הנוסעים ואחרון למי שיש תיקים קטנים יותר. רק בטיסה האחרונה ניצלנו את העובדה שדניאל הוא "ילד קטן".
  • כדאי מאד להביא מגבות לחוף הים. לא תמיד בתי המלון או ההוסטלים מספקים מגבות לים/בריכה, ולכן מראש הבאנו איתנו מגבות חוף וציוד ים/בריכה (משקפות, קרם הגנה וכו').
  • למעט מורו ופראצ'י, בכל מקום הסתובבנו עם מדריך שסגרנו עימו מראש, כך שלא יצא לנו להסתובב הרבה לבד. בריו, ביום שהיינו לבד, התניידנו בעזרת אפליקציית UBER. הרבה שואלים אותנו אם לא פחדנו להסתובב עם ילדים בברזיל ובכלל לטייל שם. אני תמיד עונה, שבכל מקום בעולם יש איזורים מסוכנים ותמיד צריך להיזהר ולשים לב. אנחנו טיילנו באיזורים מתויירים, ורוב הזמן עם מדריכים מקומיים, כך שממש לא הרגשנו תחושה של חוסר בטחון. כיוסים וגניבות קיימים גם במדינות מערביות, כך שבסופו של דבר, בהנחה שמתנהלים בהגיון ובזהירות, אין שום סיבה לא ליהנות ולנסוע לטייל במקומות שונים בעולם!
  • וואטסאפ מאד פופולארית בברזיל – הרבה בתי עסק ואנשים מתקשרים דרכה. אנחנו אפילו הזמנו פיצה ומסג' לחדר כששהינו בפראצ'י בעזרתה!

ולהלן פירוט הטיול:

10-11.9.18 – Brazil, here we come!

י

טסנו ביום שני אחה"צ ראש השנה א', תשע"ט. את כרטיס הטיסה קנינו דרך האתר של חברת התעופה SWISS בערך 10 וחצי חודשים לפני הטיסה, כך שכרטיס טיסה עלה כ- 860$ (הכרטיס של יהלי ודניאל עלה קצת פחות). הטיסה לציריך אורכת כ-4 שעות, שם עשינו קונקשיין של 3.5 שעות ומשם טסנו בטיסת לילה שיצאה ב-22:40 (שעון שוויץ) לסאו פאולו. הטיסה לסאו פאולו אורכת כ-11 שעות. את רובה העברנו בשינה. ככלל השירות ב-SWISS הוא בהחלט לא רע. הדיילת בטיסה לציריך עשתה מאמצים רבים כדי לעזור לנו (היינו צריכים לאחסן את הורמון הגדילה של יהלי ודניאל בקירור), ואף ציינה באוזנינו כמה הילדים ממושמעים ומתנהגים יפה (שאני מניחה, שלקבל מחמאה כזאת ממישהו שוויצרי, זו באמת מחמאה גדולה, מצד שני לאור העובדה שבטיסה הזאת היו מסכים אישיים לכל נוסע, זו כנראה לא כזאת בעיה בשביל ילדים להיות בשקט).

כשנחתנו בסאו פאולו לקחנו מייד טיסה למנאוס. אמנם זה דרש טיסה נוספת אחרי כל הדרך לברזיל, אבל מניסיון שלנו, מאחר שגם ככה כולם גמורים מעייפות, עדיף להתאמץ עוד קצת וכבר להגיע ליעד הראשון, שממנו נתחיל את הטיול.

אחרי בירור קצר הבנו שכדי לעשות צ'ק אין לטיסה למנאוס, אנחנו צריכים לרדת לטרמינל 2. מעלית אחת היתה מקולקלת והתור למעלית היה די ארוך. כבר פה הבנו שהזמנים בברזיל הם אחרים... את טיסות הפנים הזמנו דרך LATAM למעט טיסה אחת שהזמנו דרך חברה אחרת שנקראת GOL. הכל הזמנו דרך אתרי האינטרנט של החברות. עם GOL היתה קצת יותר בעיה – האתר שלהם באנגלית לא ממש מתפקד, וזה דרש הרבה מאמץ והתכתבות עם נציג שלהם. גם כשרציתי לבצע צ'יק אין דרך האתר שלהם או האפליקציה, נתקלתי בלא מעט בעיות.

לכל הטיסות הזמנו את כרטיסים המאפשרים לקחת מזוודה ולהזמין מושב ישיבה במטוס. מאחר שהיינו עם 5 מזוודות איתנו, היינו חייבים בכל מקרה לקנות את סוג הכרטיסים האלו.

אחרי שעשינו צ'ק אין לטיסה למנאוס, הלכנו לאכול ארוחת בוקר. הבנות רצו לאכול בסטארבאקס, אז התיישבנו שם. אחר כך הלכנו לכיוון הביטחון, כשבדרך בדקנו את האופציה להחליף כסף מדולרים לריאל. שער ההמרה שנאמר לנו (3.59 לדולר אחד) נראה היה לנו נמוך מדי, ולכן לא החלפנו כסף בשדה התעופה. בהמשך יתברר כי זו היתה החלטה נכונה.

המשכנו לעבר שער הטיסה שלנו, כפי שנכתב על כרטיסי הבורדינג. מסתבר שבכל הזמן הזה החליפו את מספר השער של הטיסה ולא היינו מודעים לכך. בסוף אפילו קראו לנו ברמקול. נכנסנו למטוס אחרונים, אבל זה לא היה נורא, כי המטוס התעכב שעה וחצי על הקרקע. בזמן הזה גם גילינו ששכחנו את הורמון הגדילה במטוס של SWISS. אחרי ניסיונות להשיג את מחלקת האבידות של SWISS בסאו פאולו, טלפונים, בירורים וכו' – בסוף נמצאה האבידה, והיא חיכתה לנו בשדה של סאו פאולו. הבעיה היתה שאנחנו כבר היינו בדרך למנאוס.

במנאוס אסף אותנו נהג משדה התעופה. את כל סידורי ההסעות ביצענו מראש דרך Amazon Eco Adventure Tours בעזרתו של בחור בשם Milton (+55-92-9175-8464). זה כלל הסעות מ/ל שדה התעופה, חבילה של 2 לילות בלודג' וכן יום טיול באיזור האמזונאס. הכל כלל ארוחות ומים לאורך היום. כל זה היה בעלות של 5600 ריאל סך הכל, והתשלום התבצע במזומן.

את הלילה הראשון בילינו במנאוס במלון Seringal Hotel – את ההזמנה ביצענו דרך BOOKING ומראש דאגנו שתהיינה 3 מיטות יחיד בנוסף למיטה זוגית, כך שכולנו ישנו באותו חדר. כאן, חשוב לציין שכדי לדאוג לדבר מראש, יצרנו קשר עם המלון דרך אתר BOOKING. באתר היה כתוב שהחדר מאפשר לינה של 5 אנשים, אך כדאי ורצוי לוודא זאת מראש. המלון הספציפי הזה הוא די פשוט – חדר ממוזג (חשוב מאד במנאוס), מקלחת ושירותים קטנים וארוחת בוקר בה מוגשים כל מיני מאפים (עם בשר)...מצד שני, המחיר הוא בהתאם (250 ריאל שזה בערך 60$ ללילה).

שמנו את הדברים בחדר ויצאנו להחליף כסף ולאכול צהריים. בהמלצת המלון הלכנו ל-CHNAGE (CAMBIO) ברחוב המקביל. הפעם שער ההמרה שקיבלנו היה 4.05 לריאל. בהחלט שער טוב לאור העובדה שהשער היציג היה 4.09. החלפנו 1000 דולר על מנת שנוכל לשלם במזומן לטיולים וללודג'.

אחרי שהחלפנו כסף הלכנו לאכול ארוחת צהריים. בדקנו כמה אופציות בעזרת TRIP ADVISOR ושמנו פעמינו לכיוון מסעדה לא רחוקה שנראתה כאופציה נחמדה. אכן, זו היתה מסעדה לא רעה בכלל שתאמה לצרכים שלנו: Tacacaria Amazonia. המחירים בהחלט היו סבירים (נמוכים מאד ביחס לארץ) והאוכל די טוב. שילמנו 175 ריאל עבור 4 מנות של סטייק עם צ'יפס ואורז, מנה של חזה עוף עם צ'יפס, שני בקבוקי מים ושתי בירות.

אחרי ארוחת הצהריים חיפשנו באיזור סופר על מנת לקנות בקבוקי מים, עוגיות וכו'. משם חזרנו למלון, התרחצנו והלכנו לישון אחרי יום וחצי ארוך במיוחד.

12.9.18 – נוסעים לכיוון האמזונאס

בבוקר אסף אותנו מהמלון אותו נהג מיום קודם לנסיעה של יותר מ-3 שעות לכיוון ה-Eco Lodge. אספנו עוד זוג גרמנים נחמדים מאד, שבילו איתנו את היומיים הבאים בלודג' (והתמודדו בצורה ממש מעוררת פליאה עם משפחה הכוללת 3 ילדים, ביניהם אחד שובב במיוחד).

אחרי נסיעה בואן, הגענו לאחד מהיובלים של האמזונאס. עלינו על סירת מנוע לא גדולה, ואחרי 20 דקות הגענו ללודג'. הלודג' מאד בסיסי – בקתת עץ בה חדרים עם מיטות, מזגן חלון, מקלחת (בלי מים חמים) ושירותים. בנוסף כמקובל באיזור - הרבה יתושים, זבובים ונמלים. ידענו את זה מראש ולקחנו את זה בחשבון, כך שלא היו הפתעות. הילדים התמודדו עם הכל בצורה מעוררת פליאה ולא התלוננו (אולי כי הבינו שאין להם ברירה). המחיר כלל לינה, 3 ארוחות ביום ואת הסיורים.

אחרי ארוחת צהריים ומנוחה קלה, יצאנו בשעה 15:00 לסיור בסירה בנחלים המובילים לאמזונאס. בדרך ראינו קופים, ציפורים שונות, צמחים, עצלן ובעיקר נהנינו מהמרחבים העצומים. בסוף הגענו לאמזונאס עצמו. עשינו עצירה קצרה לשירותים ואפשרות לרכוש דברים במכולת – קולה, בירה, עוגיות, ועוד כמה דברים. ההיצע היה מוזר אבל זה היה הדבר הכי קרוב למכולת באיזור. קנינו שתי פחיות של בירה מקומית במחיר מצחיק של 7.9 ריאל. פחית של קולה עלתה 3 ריאל.

משם חזרנו לארוחת ערב בלודג' שכללה אורז (שוב), שעועית, בשר וסלט. היינו מאד עייפים (שאריות ג'ט לג) ולמחרת היינו אמורים לקום ב-5:00 בבוקר לצפות בזריחה.

13.9.18 – זריחה, ג'ונגל ודייג של פירנות

קמנו כאמור מוקדם מאד בבוקר, על מנת לצאת בסירה ולראות את הזריחה. ב-5:30 כבר יצאנו לסיור. הגענו לאחד היובלים של הנהר, עצרנו שם וצפינו בשמש העולה בתחילת היום. חזרנו ללודג' וב-7:30 אכלנו ארוחת בוקר – קפה (טוב!), מקושקשת, לחם, גבינה צהובה וחמאה. בנוסף היה גם סוג של מעין טורטייה מגולגלת עשויה מבצק שאינו חיטה. בהתחלה חשבנו שאוכלים את זה ככה, אבל אז המדריך הסביר לנו שמגלגלים בזה גבינה או בשר או כל דבר אחר.

אחרי ארוחת הבוקר יצאנו לג'ונגל. עשינו סיור של כשעתיים בו הלכנו ממש בתוך יער הגשם. ראינו עצים שונים, צמחים, ומיני חרקים, וקיבלנו הסברים מהמדריך. הילדים קצת התחילו לקטר, כי התחיל להיות חם ולבשנו חולצות ארוכות (על מנת להגן על עצמנו מהיתושים). חזרנו ללודג' לעוד מנוחה וב-12:00 אכלנו ארוחת צהריים.

בשעה 15:00 יצאנו לדייג של פירנות – באיזור יש כמה סוגים של פירנות שחיות כאן. מיכי הצליח לתפוס איזה דג מסוג אחר – קטן מדי בשביל מאכל. אריאל תפסה גם פירנה קטנטנה, ויהלי ואני לא תפסנו כלום. אחרי כמה זמן עברנו לאיזור אחר בנהר, אבל גם שם לא היה לנו מזל. המדריך אמר שבגלל שירד גשם באותו היום, קשה יותר לדוג, כי הדגים מעדיפים לצלול יותר עמוק. חזרנו ללודג' וניסינו להמשיך לדוג, כי גם פה יש לא מעט דגים. כולנו התייאשנו חוץ ממיכי, שבסופו של דבר תפס פירנה די גדולה – כזאת שאכלנו לארוחת ערב....

14.9.18 – ביקור אצל משפחה מקומית וחזרה למנאוס

קמנו בבוקר (הפעם יותר מאוחר) ואחרי ארוחת הבוקר יצאנו בסירה לביקור אצל משפחה מקומית. קיבלנו הסבר קצת על הצמחים באיזור וכן על גידולים של משהו שדומה מאד לתפוח אדמה. הסבירו לנו על שני הסוגים שקיימים (אחד רעיל, השני לא) ואיך מכינים מזה בסופו של דבר, בין השאר, מאכל מקומי הנקרא טפויקה. חוץ מזה קיבלנו תחושה על החיים באיזור – הכל פשוט ובסיסי. צורת החיים הזאת נשמרת לאורך הדורות, וראש המשפחה הספציפית שפגשנו חי באיזור כבר 50 שנה. אחרי כמה דקות, קיבלנו גם טעימה מהבישול של אותו סוג של תפוח אדמה – היה בהחלט טעים!

חזרנו חזרה ללודג' למנוחה קצרה ולסידור הדברים. אכלנו ארוחת צהריים ויצאנו בחזרה באותה דרך בה הגענו אל עבר מנאוס. שם חזרנו למלון בו ישנו ביום הראשון.

15.9.17- יום סיור באיזור האמזונאס

את הסיור הזה גם הזמנו דרך חברת Amazon Eco Adventure. בשמונה בבוקר אסף אותנו הנהג, ואחרי איסוף של עוד שני אנשים, נסענו לכיוון המרינה. במרינה פגשנו את המדריך ומי שהיה איש הקשר שלנו מחברת Eco Advature – מילטון. יצאנו בסירת מנוע יחד עם עוד חמישה אנשים נוספים לאיזור בו נמצאים הדולפינים הורודים. ירדנו למים, שחינו איתם קצת והצטלמנו. משם נסענו לעיירה של שבט אינדיאני. קיבלנו הסברים על אורחות החיים שלהם וצפינו בריקודים שהם חלק מהטקסים שלהם. מיכי ואריאל אפילו הצטרפו. משם נסענו לחוף ששכן על גדות הנהר. המים היו ממש מדהימים - ממש כמו לשחות בבריכה אבל בטמפרטורה נעימה. בשעה 12:00 יצאנו לכיוון המסעדה, בה אכלנו ארוחת צהריים, שכללה בופה עם הרבה מאד דברים טעימים. כל זה כלול כאמור במחיר של יום הסיור. אחרי ארוחת הצהריים הלכנו כמה דקות לאורך גשר עץ וראינו ליליות במים. משם, חזרנו לסירה ושטנו לאחת העיירות הנמצאות על גבי מי האמזונאס – קצת כמו ונציה. לבסוף הגענו למקום בו ניתן לדוג דגים גדולים, הנמצאים במעין בריכות. הדגים היו די גדולים כך שלהילחם איתם לא היה משהו, ואף אחד לא הצליח לדוג. בשעה חמש חזרנו

למרינה, ומשם הנהג לקח אותנו חזרה למלון שלנו.

16.9 - יום טיסות לסלבדור

הטיסה ממנאוס לכיוון סלבדור יצאה בשעה 14:00. זאת היתה טיסה עם קונקשיין בפורטאלזה. זו הטיסה היחידה שהזמנו דרך חברת GOL.

הנהג אסף אותנו מבית המלון בשעה 11:15. הנסיעה לשדה התעופה היא די קצרה - פחות מחצי שעה - אבל מכיוון שהיו איתנו ארבע מזוודות שרצינו לשלוח במטוס, ולא יכולנו לעשות צ׳ק אין לפני (כך הבנו אחרי מלחמות רבות באתר של חברת GOL – לאור העובדה שאנחנו טסים עם ילדים) העדפנו להגיע מספיק מוקדם. תיכננו גם לאכול ארוחת צהריים קלה בשדה.

הטיסה יצאה בזמן ואפילו הקדימה, כך שהקונקשיין היה ארוך יותר בשבילנו. כשיצאנו ניסינו לעקוב אחרי השילוט. כנראה שקצת התבלבלנו כי מצאנו את עצמנו עושים שוב בדיקות ביטחון והתור היה קצת ארוך. אבל הגענו מספיק בזמן לבורדינג של הטיסה הבאה שלנו.

הטיסה נחתה בסלבדור קרוב לשעה 21:00 שם חיכה לנו נהג. את ההעברות בסלבדור ואת יום הסיור למחרת ביצענו דרך מרקוס, אשר הומלץ בבלוג של שירלי. הכל היה מצוין, וסך הכל עבור יום סיור שלם בעיר (כולל ארוחת צהריים), העברות למלון, העברות למורו וארוחת ערב כולל הופעה שילמנו 4000 ריאל. מרקוס - +55-71-9165-7521.

הגענו למלון – Pousada Pedacinho da Bahia - בערך בשעה 22:00. בדיעבד אמר לנו המדריך שהשכונה בה המלון נמצא היא לא כל כך טובה. לא יצאנו מהמלון במילא בלי המדריך, כך שלא הרגשנו תחושה לא טובה. בכל מקרה, ההמלצה היא להעדיף מקומות לינה בברזיל הקרובים לחוף ולאו דווקא למרכז העיר.

במלון היה פקיד קבלה שלא ידע מילה באנגלית. זה היה מאד מתסכל, במיוחד כשגילינו שבמקום חדר משפחה גדול שהזמנו קיבלנו שני חדרים נפרדים. בשעה מאוחרת כזו של הלילה, ולאור העובדה שלא היה עם מי לדבר, הלכנו לישון בשני החדרים הנפרדים. בבוקר כשכבר דיברנו עם מישהו קצת יותר בכיר כנראה, הבנו (בעזרתו האדיבה של גוגל) שהשירותים בחדר המשפחה נשברו יום קודם, ומאחר שהיה יום ראשון לא היה מי שיבוא לתקן. הציעו לנו לעבור לחדר המשפחה, אבל בסוף העדפנו להישאר בשני החדרים מכיוון שכבר התמקמנו.

17.9.18 - מגלים את סלבדור

את הסיור עם מרקוס הזמנו כמה חודשים מראש בעקבות ההמלצה בבלוג של שירלי. זה כלל יום סיור מלא ברחבי סלבדור כולל הסברים על העיר ובכלל על התרבות בברזיל. בערב הלכנו למסעדה כולל הופעת פולקלור - שירה, קפווארה וריקודי פולקלור. סלבדור התגלתה לנו כעיר יפה השוכנת על מפרץ. הרבה צבע, מוזיקה וחיים. הפרטים על הסיור נמצאים כולם בבלוג של שירלי.

18.9.18 - יום העברות לאי מורו דה סאו פאולו – ערב יום כיפור

כאמור, כל ההעברות היו כלולות במחיר ובדיל שסגרנו מראש עם מרקוס. אספו אותנו מהמלון בערך ב-11:00 בבוקר ונסענו לנמל. שם עלינו על מעין מעבורת. אחרי 45 דקות ירדנו והלכנו בעקבות כולם אל עבר אוטובוס (מרחק של כ-50-100 מטר, כשאנחנו לוקחים איתנו את כל התיקים והמזוודות). אחרי נסיעה של כשעתיים בערך, הגענו לנמל של VERACRUZ. שם התבקשנו לשלם 1.15 ריאל עבור כל אדם מבוגר. משם העמסנו את המזוודות ואת עצמנו על סירת מנוע, ותוך רבע שעה הגענו למזח במורו. הכל מתנהל באיטיות, ואין שום סימן ליעילות. לקח לא מעט זמן עד שירדנו מהסירה, היות וחיכינו שהסירה שלפנינו תוריד את הנוסעים שלה ואת המזוודות שלהם ואז תעמיס את הנוסעים הבאים...

במזח חיכתה לה בחורה נחמדה עם שלט של השם שלנו. כמו שכתוב בבלוג של שירלי – מחכים אנשים עם מריצות, על מנת לקחת את המזוודות של הנוסעים. וידאנו שהמזוודות שלנו עולות על המריצה הנכונה ונכנסו לשלם את המס עבור כל מי שנכנס לעיר – 15 ריאל עבור כל אחד. על יהלי ועל דניאל ויתרו לנו...

השעה כבר היתה ארבע אחה"צ ואנחנו מיהרנו, כי בערב כבר נכנס יום כיפור. הלכנו בעקבות הבחורה לבית המלון שלנו – Pousada Renda do Mar. אחרי כמה דקות טובות גם הגיע הסבל שהוביל לנו את המזוודות. סה"כ עבור סחיבה של מזוודה גדולה, תיק גדול ושתי מזוודות טרולי הוא לקח 80 ריאל. סגרנו איתו שביום שבת בבוקר, כשאנחנו עוזבים את המלון הוא יגיע לקחת את המזוודות בחזרה.

את הסעודה המפסקת, אם אפשר לקרוא לזה כך, אכלנו במסעדה לא רחוק מן המלון שהיה ממוקם בחוף השני – Sambass. המסעדה מאד מומלצת, ויש בה תמיד לא מעט אנשים, אך לטעמי קצת מעבר למה שהיא באמת – האוכל בסדר והמחירים לא זולים. בכלל במורו ,בניגוד לשאר המקומות שהיינו, היה נראה שהמחירים במסעדות גבוהים יותר.

את הערב בילינו בחדר במלון שבעצם היה מעין דירה – שני חדרי שינה, מטבחון עם מקרר, איזור לתליית כביסה וסלון קטן עם מיטה נוספת וטלוויזיה. בינתיים זה התגלה כמקום הכי טוב שישנו בו – הכל נקי, ארוחת הבוקר מגוונת וטובה, הווי פי באיכות לא רעה בכלל, ויש בריכה על גג המלון. האנשים מאד נחמדים אם כי לא כולם יודעים אנגלית. הדירה שלנו היה ממוקמת בקומה התחתונה. במקום ישנם עוד כמה חדרים (כ-15 בערך), אבל כנראה רק דירה אחת כמו שאנחנו שהינו בה. בשעה 16:00 יש גם תה, שתייה ועוגות בלובי.

19.9.18 – יום כיפור

בילינו את היום בצום, ולכן נשארנו בדירה. בבוקר יהלי ודניאל אפילו לא אכלו ארוחת בוקר בלובי, אלא אכלו כמה וופלים שהבאנו מהארץ ושתו מים. גם צהריים הם אכלו בדירה. רק בערב יצאנו לשבור את הצום ולאכול ארוחת ערב. ניסינו ללכת לכיוון החוף השלישי. בדרך חשבנו לאכול במסעדה שהיתה מומלצת ב-TRIP ADVISOR אבל היא עוד לא היתה פתוחה ללקוחות, אז אכלנו במסעדה אחרת. לצערי לא רשמתי את שם המסעדות. האוכל היה סביר בהחלט. אחר כך עצרנו בסופר לא רחוק מהמלון בשביל לקנות מים, מגנום לי ולאריאל ועוגיות שהילדים רצו. ליד הסופר עצרנו לקנות גלידה ליהלי ודניאל, ואחר כך חזרנו למלון.

20.9.18 – יום ים

את היום הקדשנו לרביצה בחוף. לפני כן, הלכנו לשים את הבגדים שלנו בכביסה. תיכננו מראש שבחצי הטיול נעשה כביסה, כך שיצא שהטיימינג נפל על מורו. קיבלנו פרטים מישראלי ששהה במלון שלנו, שיש מקום הנקרא Laun-Dry שנמצא בדרך לכיוון המזח ולשם יצאנו לאחר ארוחת הבוקר. גיגית של כביסה עולה 60 ריאל ואנחנו היינו צריכים שתי גיגיות. בדיעבד מיכי אמר שראה מקום לכביסה קרוב יותר למלון שלנו (לכיוון החוף השלישי) שאולי היה יותר זול (20 ריאל לקילו), אבל לא חזרנו לבדוק ופשוט השארנו את הכביסה במקום הזה. למחרת בשעה 13:00 אספנו את הכביסה. שהגיעה מקופלת בתוך שקיות ומריחה טוב.

חזרנו לכיוון החוף שלנו (החוף השני), ושילמנו על שני כיסאות ים + שמשיה (40 ריאל). ארוחת צהריים אכלנו בחוף (פשוט הזמנו מאחד המלצרים שעוברים שם כל הזמן). הילדים היו במים, הלכו קצת לכיוון הסלעים וקצת נחו. זה היה יום שלם של סתלבט והרבה תמונות של הילדים בים.

לקראת אחה"צ חזרנו למלון ועלינו לבריכה שהיתה על גג המלון, שם שהינו עוד כשעה וחצי. לאחר מכן, הלכנו לדירה – התרחצנו, קצת נחנו ובשש וחצי לערך יצאנו לכיוון הכפר. הסתובבנו בין החנויות והדוכנים ולבסוף אכלנו ארוחת ערב במקום שנקרא El Sitio. עשינו סיפתח למקום, כי בעקבותינו הגיעו לא מעט סועדים נוספים. חיכינו לא מעט לאוכל, אבל סך הכל נהנינו.

בדרך חזרה למלון עצרנו להחליף עוד כסף מזומן. הבנו שבמנאוס קיבלנו את השער הכי טוב. פה כל המקומות הראו את אותו שער – 3.9 לדולר. נכנסנו לאחד המקומות – ניסינו להתמקח וסגרנו על שער של 3.95 ריאל לדולר. בסוף, בגלל טעות של הבחור שמכר לנו את הכסף, יצא שבכלל קיבלנו שער של 4.04 (השער היציג היה 4.08 באותו יום).

21.9.18 – החוף השלישי והרביעי

ביום הזה החלטנו להרחיק עד לחופים השלישי והרביעי. התלבטנו גם יום קודם האם כדאי לבצע ZIPLINE שקראנו עליו באינטרנט. אבל בסוף ויתרנו מסיבות לוגיסטיות – קראנו שרק ממשקל של 30 ק"ג ניתן לרדת באומגה, מה שאמר שדניאל ואפילו אולי יהלי לא יכלו לעשות את זה. בנוסף, זה דרש התפצלות - האומגה מתחילה ליד המגדלור (בחוף הראשון למעלה) ומסתיימת בתחילת החוף השני.

אחרי ארוחת הבוקר הלכנו ברגל לכיוון החוף השלישי. יש כנראה סיורים שיוצאים משם, כי היו לא מעט אנשים שהלכו לכיוון, וחיכו לסירות שיגיעו לאסוף אותם. המשכנו עוד קצת, והנחנו את הדברים מתחת לעץ/שיח, ליד מלון הממוקם ממש ליד החוף. המים היו ממש נעימים וחמים ביחס למים שהיו בחוף השני. בגלל שיש במקום לא מעט סלעים ועדיין היה שפל, הסלעים משמשים כמו שוברי גלים, כך שגם בקושי היו גלים. אחרי כשעה שהגאות עלתה במקצת, הלכנו לחוף הרביעי. שם ישנם סלעים קרובים יותר לחוף, היוצרים מעין בריכות. גם פה המים היו חמימים. ראינו גם לא מעט דגים – גם קטנים וגם בינוניים – וכך העברנו עוד שעה. כשהגאות כבר עלתה, החלטנו לחזור כולנו לחוף השני, קרוב למלון שלנו, ולאכול ארוחת צהריים. התיישבנו שוב במסעדת Sambass, ומיכי הלך לאסוף את הכביסה שלנו שהשארנו יום קודם ולשים אותה בדירה במלון.

אחרי ארוחת הצהריים חזרנו למלון ועלינו לבריכה. נחנו קצת, ואז חזרנו לדירה להתקלח ולהתחיל לסדר את הבגדים והתיקים לקראת העזיבה ביום המחרת. אחה"צ הסתובבנו שוב באיזור הכפר – הבנות רצו לקנות לונג ואנחנו רצינו לאכול ארוחת ערב מוקדם יחסית, היות ולמחרת היינו צריכים לקום בשעה 5 בבוקר. הלכנו עד לכיוון המגדלור, ובמרכז, לא רחוק מהכנסייה ומאיפה שנמצאים כל הדוכנים, ראינו מדריך קפווארה שניסה לארגן מעגל לילדים שהיו שם. אחרי שקצת שכנענו את אריאל ותיווכנו באנגלית, היא הסכימה להצטרף למעגל, ואפילו עשתה קפווארה עם הילדים.

החלטנו ללכת לאכול במסעדת O Casarao שהיתה ממש ליד. יש במקום גם תפריט מגוון של סושי, אבל כולנו רצינו מנות של בשר. גם פה כנראה לא שמתי לב למה שהמלצר שואל (בפורטוגזית), ויהלי ודניאל קיבלו מנה של סטייק עם רוטב שמנת.... אני ומיכי הזמנו צלעות טלה ואריאל פילה סלמון. סך הכל היה טעים, אם כי דניאל אכל את הסלמון והבנות קצת התבאסו מהרוטב של הבשר...

22.9.18 – עוזבים את מורו בדרך לאיגאסו

התחלנו את היום מאד מוקדם בבוקר. הסירה יצאה בשעה 6 וחצי מהמזח ואנחנו נתבקשנו להיות שם 20 דקות קודם. קבענו עם מוביל המזוודות מהיום הראשון שיגיע לבית המלון שלנו בשעה 5:45. תהינו אם הוא יזכור ואם אכן יגיע, אבל לשמחתנו, הוא הגיע. אפילו קצת לפני הזמן. הלכנו ברגל עד למזח והגענו אליו בשעה 6. חיכינו עד שהסירה תגיע ותעמיס עליה את כולם כולל המזוודות. בגדול היינו צריכים לעשות את אותה דרך כמו בהלוך, ובסלבדור לחכות לנהג שייקח אותנו לשדה התעופה.

אחרי שייט של כ-15 דקות ציפינו לאוטובוס דומה לאוטובוס שהיה לנו בדרך הלוך. אבל חיכה לנו רק ואן. יצא שדניאל בסוף ישב עליי כל הנסיעה (כשעה וחצי) עד ל-VERACRUZ. כשהגענו למזח ב-VERCRUZ, ירדנו מהואן והתחלנו לקחת את כל המזוודות שלנו – הליכה של כ-50 מטר. במזח היו לא מעט אנשים והיה מאד צפוף. חיכינו בתור כדי שיפתחו את השער, שיאפשר לנוסעים לרדת לכיוון הסירה. כמה מקומיים התחילו לדחוף ולנסות לעקוף אותנו, כנראה על מנת לתפוס מקומות ישיבה בסירה. כל ההתנהלות היתה מאד לא יעילה והזכירה לנו את מה שמרקוס סיפר לנו על הברזילאיים ועל התרבות המקומית – על הדנ"א של העבדות, ועל כך שהעם הברזילאי בינו לבין עצמו הוא כמו אדם לאדם זאב.

התחלנו לצעוד אל עבר הסירה ויותר ויותר נשים מבוגרות התחילו לדחוף ולעקוף. היה קשה למנוע זאת היות והיינו עם הילדים ועם כל התיקים והמזוודות. חוץ מזה הנחנו, שבסופו של דבר כולנו נעלה על הסירה, כך שזה לא משנה. יצא שיהלי ואריאל היו צמודות אליי, כל אחת מאיתנו עם מזוודה ותיק על הגב, ומיכי היה עם דניאל קצת יותר רחוק מאיתנו עם שתי מזוודות ותיק מוצ'לירים על הגב. התקדמנו לאיטנו והתחלתי לרדת עם הבנות במדרגות שהובילו לסירה. הצוות בסירה לקח את המזוודשלי ושל הבנות, ואני ניסיתי כל הזמן לחפש את מיכי מאחוריי. באותן דקות הוא נעלם לי מטווח הראייה, אבל כאמור, הנחתי שכולם עולים במילא על הסירה, ושלא תהיה בעיה. הבנות עלו על הסירה וגילינו שאין מקום ישיבה על הסיפון העליון. אמרתי להן לרדת לתפוס מקום בסיפון התחתון, ובינתיים רציתי לחזור לכניסה לסירה ולראות אם מיכי מגיע. בדיוק באותה הדקה, הסירה החלה לנוע ונראה שהיא עוזבת את המזח – רק שמיכי ודניאל לא היו איתנו. היינו עדיין קרובים למזח, וראיתי את הבחור שאסף אותנו ממורו שהינו עובד החברה דרכה כל ההעברות אורגנו. סימנתי לו שאני מחפשת את הבן שלי ואת בעלי. הבעיה שאנגלית היא לא הצד החזק של אף אחד מהאנשים שהיו באיזור. צעקתי לעבר העובדים באנגלית קלוקלת שהתינוק שלי (My Baby) לא איתי. היו כמה אנשים מהנוסעים שידעו אנגלית וניסו לעזור. צעקתי את השם של מיכי ולא היתה תשובה. היה נדמה שהצוות לא מוכן לחזור שני מטרים על מנת לאסוף את מיכי ואת דניאל. התחילו קצת צעקות של המקומיים ולא הבנתי בצד של מי הם. אחרי כמה דקות מועטות אך מורטות עצבים, מיכי הצליח לפלס דרך יחד עם דניאל לראש התור, ולהגיע לסירה. באותו זמן שאני חיפשתי אותו, הוא ניסה להסביר לצוות במזח, כי אשתו והבנות שלו בסירה. התגובה שקיבל היתה – תמתין לסירה הבאה... מזל שדניאל היה איתו, כי אין ספק שילד קטן מעורר יותר אמפתיה. כשהעבירו את דניאל לסירה, המקומיים מחאו כפיים ושמחו ,כאילו מדובר היה בטלנובלה מקומית. בסוף כולנו ישבנו באותה סירה בדרכנו לסלבדור....

כשהגענו לנמל בסלבדור חיכו לנו נציגים של החברה. המתנו כמה דקות עד שהגיע ואן שהספיק ל-10 אנשים היות וההסעה אספה חוץ מאיתנו עוד כמה נוסעים.

בסופו של דבר הגענו לשדה התעופה, עשינו צ'ק אין וחשבנו לאכול צהריים אחרי בדיקת הבטחון. בדיעבד היינו צריכים לאכול לפני בדיקת הבטחון, היות ולאחר מכן לא היו ממש אופציות רבות לאוכל. יותר מעין בתי קפה או מקומות שמכרו מאפים.

בזמן שחיכינו לבורדינג לטיסה לסאו פאולו (הדרך לאיגאסו כללה קונקשיין בסאו פאולו), הבנתי שלא ננחת באותו שדה תעופה בו נחתנו כשהגענו לברזיל אלא בשדה אחר. מה שאומר שלא היינו יכולים לאסוף את הורמון הגדילה של הילדים שנשכח על המטוס שהביא אותנו לברזיל, כמו שתיכננו. שוב כתבתי מייל לחבר'ה ב-SWISS עם בקשה לשמור לנו על האבידה עד לתאריך בו נחזור לארץ.

הטיסה לסאו פאולו היתה שוב עם חברת LATAM, אותה חברה איתה טסנו למנאוס, רק שהפעם המטוס היה קטן יותר, בלי צגי טלוויזיה אישיים ובלי אוכל. הטיסה לסאו פאולו ארכה שעתיים וחצי ואחריה היה לנו קונקשיין של שעתיים ורבע עד לטיסה שתיקח אותנו לאיגאסו.

תיכננו לאכול ארוחת צהריים בשדה בסאו פאולו. כשנחתנו יצאנו ישר באיזור השערים כך שלא היינו צריכים להתלבט להיכן ללכת ושמחנו שלא נעבור שוב בדיקות של שיקוף ובטחון. חיפשנו אוכל שיתאים לילדים, וראינו שלט של פיצה האט. התיישבנו כולנו ואז גילינו שהארוחה הכי יקרה שלנו בברזיל תהיה באותו שדה. פיצה (חלק ששווה ערך לשני משולשים בערך) עלתה 30 ריאל! קנינו ליהלי ודניאל פיצה ואריאל, מיכי ואני קנינו לעצמנו סוג של לחם מעג'ון וסוג של קובה באחד הדוכנים ליד. לטעמנו, בארץ זה יותר טעים...

בשדה באיגאסו, שהינו קטן מאד, חיכה לנו המדריך Valdemar (+55- 45 9108-1212), איתו סגרנו מראש הסעות מ/ל שדה התעופה ועוד יומיים של סיור מודרך. כל זאת בעקבות ההמלצה בבלוג של שירלי. עבור ההסעות שילמנו 130 ריאל ועבור כל יום סיור שילמנו 650 ריאל. היינו מאד מרוצים מהשירות שלו – נעים, שקט, יודע אנגלית ודאג תמיד שלא נבזבז זמן על תורים.

כשנחתנו באיגאסו השעה כבר היתה קצת אחרי שמונה בערב. אספנו את המזוודות (ושמחנו לגלות שכולן הגיעו וצלחו את הקונקשיין) והלכנו לרכב. המלון שהזמנו היה ממוקם ממש כמה דקות נסיעה משדה התעופה (וגם מפארק הציפורים ופארק המפלים). המלון, Pousada Guata Pora, הוא למעשה מעין חווה אקולוגית בה כמה צימרים גדולים באופן יחסי: חדר גדול להורים, חדר שהוא מעין סלון ששם ישנו הילדים וחדר מקלחת גדול מאד. המקום נמצא כולו בתוך החווה, ויש הרגשה שאתה ממש בתוך הטבע (כולל העכביש הגדול שחיכה לנו בכניסה בלילה, והצפרדע שקפצה לבקר במקלחת בלילה האחרון שלנו במקום). בסך הכל המקום היה ממש נחמד. שילמנו עבור שני לילות 1184 ריאל כשהמחיר כלל ארוחת בוקר די טובה (מקושקשת, לחמים שונים, פירות, מוזלי, קישים קטנים וכו'). ישנה אופציה לאכול ארוחת ערב במלון – במחיר של 55 ריאל לאדם וחצי מחיר לילדים. אנחנו לא עשינו זאת במהלך השהות שלנו.

23.9.18 – איגאסו – הצד הברזילאי

למזלנו מזג האוויר היטיב עימנו ובמהלך היומיים ששהינו באיזור, השמש זרחה והיה חם ונעים. כל זה עזר לנו מאד ליהנות מהנופים ולהתרשם מגודל המפלים.

המדריך אסף אותנו בשעה 8:15 בבוקר ונסענו לפארק הציפורים, שכאמור ממוקם ממש כמה דקות נסיעה מהמלון בו שהינו. חיכינו עד שהקופות תיפתחנה בשעה 8:30 וקנינו כרטיסים. המחיר לכרטיס היה 45 ריאל, והתשלום הוא עבור ילדים מגיל שמונה ומעלה.

שהינו בפארק כשעה וחצי, כשהילדים נהנו לראות את מגוון הציפורים הצבעוניות, החיות (צבים, תנינים) ואת חממת הפרפרים היפים. מזג האוויר היה מושלם, כך שיצאו לנו לא מעט תמונות יפות.

משם נסענו לפארק הלאומי, לראות את מפלי איגאסו בצד הברזילאי. התור לרכישת הכרטיסים היה מאד ארוך, ולכן המדריך הציע שהוא יקנה עבורנו את הכרטיסים (כנראה שיש תור מיוחד למדריכים שבאים עם קבוצות). מחיר כרטיס הינו 63 ריאל. עבור ילדים עד גיל 12 – המחיר הוא 10 ריאל.

בתוך הפארק ישנם אוטובוסים המסיעים את המבקרים מנקודות שונות. במקרה שלנו המדריך נכנס עם האוטו ואסף אותנו ממש ליד הכניסה בתוך הפארק. נסענו עד קצה הפארק (ליד המסעדות), ומשם לקחנו אוטובוס פנימי, שהוביל אותנו לנקודה הראשונה, בה מתחילים את המסלול לאורך המפלים. אורך המסלול הוא 1.7 ק"מ. המפלים עצמם אכן מאד מרשימים. ישנן נקודות צפייה שונות וחלקים בהם אפשר להירטב ממש. לאורך המסלול צילמנו והצטלמנו ובסופו של דבר הגענו לקצה הפארק, היכן שהמדריך השאיר את הרכב. אכלנו משהו מהיר באחת מהמסעדות, היות ורצינו להספיק להגיע לסיור בסירה.

המדריך הסיע אותנו לנקודה בה יוצאים הסיורים הללו ורכשנו כרטיסים. הסיור כולל הסעה במעין רכבת בה ישנה מדריך שנותן הסברים קצרים בפורטוגזית, ספרדית ואנגלית, אפשרות לרדת לסיור רגלי בתוך היער ונסיעה קצרה בג'יפ שיורד לכיוון מזח שממנו יוצאות הסירות. כרטיס עולה 215 ריאל למבוגר. ילד עד גיל שש – חינם, וילד עד גיל 12 – חצי מחיר.

אנחנו ויתרנו על הסיור הרגלי והמשכנו ישירות לסיור בסירות. ידענו מראש שבסיור הזה נרטבים לגמרי(!!!), ולכן הבאנו איתנו את פונצ'ויים. לקח לא מעט זמן עד שממש התיישבנו בסירה, מכיוון שהיה תור וגם מכיוון שיעילות אינה שם המשחק בברזיל... אבל בסופו של דבר התיישבנו בסירה. רצינו לשבת מקדימה, כמו שהמדריך המליץ לנו, אבל היו כאלו שכבר תפסו את המקומות בשורות הראשונות. הסיור מתבצע בתוך סירת מנוע ומגיעים עד ממש ליד המפלים. כולנו נהנינו בטירוף, והילדים אפילו התבאסו שנגמר. סיימנו את הסיור די רטובים, אם כי הילדים היו יבשים לגמרי, מאחר שהם היו מכוסים טוב יותר. בכל מקרה – היה שווה כל רגע!

חזרנו לנקודת הכניסה בה המדריך חיכה לנו, ויצאנו מן הפארק. הפעם נסענו למפעל ההידרואלקטרי –Itaipu Hydroelectric Dam - המפעל ההידרואלקטרי הגדול ביותר בעולם. בניגוד לציפיות, אני מאד נהניתי מן הסיור במקום. כרטיס כניסה עולה 38 ריאל, וילדים מתחת לגיל 12 משלמים חצי מחיר. חיכינו לסרטון ההסברה באנגלית (לאכזבתנו היו אלה רק כתוביות באנגלית ולא דיבוב), ומשם יצאנו לסיור באוטובוס שסך הכל לקח כשעה וחצי. זו אולי הפעם הראשונה שממש התרשמתי מפעילות כלשהי של ברזיל – מדובר בפרוייקט מדהים שמהווה שת"פ בין שתי המדינות. מייצרים שם כמות חשמל, שיכולה להאיר את כל העולם למשך 40 יום רצופים. וכל זה נעשה רק בעזרת אנרגיית המים. זהו למעשה הגנרטור הגדול ביותר בעולם אשר מספק חשמל עבור חלק ניכר מאד בברזיל ופרגוואי.

מזג האוויר היה ממש נעים, כך שאפשר היה ליהנות מן הנוף ופארק רחב המימדים של המפעל. היו שלוש עצירות אשר האוטובוס ביצע ואחרי העצירה הראשונה היו גם אוזניות בהן ניתן היה לשמוע את ההסברים באנגלית. בהחלט מאד מעניין!

לצערנו, כשסיימנו את הסיור השעה היתה כבר קרוב לשש וחצי, שעת השקיעה. נאלצנו לוותר על נקודת התצפית של משולש הגבולות – ברזיל, ארגנטינה ופרגוואי, ולדחות את זה ליום המחרת כאשר נהיה בצד הארגנטינאי. הביקור בצד הברזילאי דורש תשלום. בצד הארגנטינאי אין דרישה כזאת.

מכאן נסענו לארוחת ערב במסעדה אשר עליה המליץ המדריך, בה מוגש בופה –Bufalobranco. מאד דומה לעיקרון של המסעדה בה אכלנו בסלבדור בצהריים – ישנו בופה מגוון של סלטים ותוספות שונות. לשולחן מגיעים מלצרים המציעים סוגי בשר שונים, ואפשר לאכול עד שהבטן מתפוצצת. בסוף , גם מגיע קינוח. המחיר הוא 90 ריאל לאדם, ואנחנו שילמנו עבור 3.5 אנשים בגלל הילדים. המחיר לא כולל שתייה. המסעדה היתה סבירה אך לא באותה רמה כמו המסעדה בסלבדור. גם הקינוחים לא היו טעימים כל כך...

סיימנו את ארוחת הערב וחזרנו בחזרה למלון – עייפים מאד ומרוצים מיום עמוס ומלא.

24.9.18 – איגאסו – הצד הארגנטינאי

התחלנו את היום מוקדם בבוקר – המדריך אסף אותנו בשעה 7:30 מתוך רצון להגיע לפארק בארגנטינה בין הראשונים. נסענו למעבר הגבול – עצירה ראשונה בצד של ברזיל, שם החתימו לנו את הדרכונים (עוד חותמת של ברזיל) ביציאה. אחרי כמה דקות הגענו למעבר הגבול הארגנטינאי, וגם שם החתימו לנו את הדרכונים (עוד חותמת לדרכון). לא נדרשנו לשלם מס או כל תשלום אחר.

הגענו לפארק המפלים ורכשנו כרטיסי כניסה. המדריך צייד אותנו בפזו למקרה שלא תהיה אפשרות לשלם בכרטיס אשראי. לא היתה עם כרטיס האשראי, ולכן שילמנו איתו. מחיר כרטיס עולה 600 פזו למבוגר ו-150 פזו לילדים בגילאים 6-12. סה"כ 1650 פזו (שהם כ-57 דולר אמריקאי). המדריך הצטרף אלינו גם כן.

הלכנו לכיוון רכבת הפארק, ונסענו איתה עד לקצה – שם ירדנו בתחנה שמובילה לנקודה של המפלים הנקראת גרון השטן. ההליכה לנקודה זו היא כ-1 ק"מ הלוך וחזור באותה הדרך. בנקודה זאת ראינו את המפלים מלמעלה – אכן מראה מרשים מאד. צילמנו, הצטלמנו וחזרנו לתחנת הרכבת, שם חיכה לנו המדריך. חיכינו לרכבת הבאה שתגיע, על מנת לנסוע איתה עד לתחנה הבאה (לכיוון הכניסה של הפארק), שם ירדנו על מנת ללכת במסלול האדום, שהינו מעגלי. במסלול זה ישנן כמה נקודות תצפית על המפלים. כל אחת מרשימה בפני עצמה. אפשר לבלות עוד יום שלם בפארק, שהינו גדול יותר מהפארק הברזילאי, אבל מכיוון שהתחזית הראתה שיירד גשם בשעה 12:00, העדפנו לסיים פה. הספקנו לתפוס בדיוק רכבת שנסעה עד לכניסה לפארק, ועזבנו את הפארק קצת אחרי השעה 12. השמיים אכן התחילו להיראות יותר ויותר אפורים. נסענו לאכול צהריים במסעדת בשרים (בכל זאת – ארגנטינה) – הנקראת La Rueda. המתנו לא מעט זמן עד שהמנות הגיעו (הזמנו ארבע מנות של סטייק 350 גר' בציפייה לבשר ארגנטינאי). בשלב הזה כבר התחיל לרדת גשם כבד, ואמנם היינו מאד רעבים, אבל לפחות העברנו את הזמן הזה במסעדה. את התשלום אפשר היה לבצע בפזו, ריאל, דולרים או אירו. מכיוון שהיה לנו ריאל במזומן ולא היינו סגורים על עמלות ההמרה של כרטיס האשראי, שילמנו במזומן.

אחרי ארוחת הצהריים, היתה הפוגה קלה בגשם, למרות שהרוח היתה יחסית חזקה והשמיים אפורים כל כך, עד שהרגשנו שכבר כמעט מחשיך. עשינו עצירה קצרה במשולש הגבולות בצד של ארגנטינה בעיקר בשביל תמונות. בכל אחת מן מהמדינות ישנו עמוד הצבוע בצבעי המדינה ואפשר לראות מכל מדינה את השניים האחרים. צילמנו את העמוד של ברזיל ושם פרגוואי ועוד כמה תמונות בצד הארגנטינאי וחזרנו מהר למכונית, רגע לפני שהגשם המשיך.

לאור מזג האוויר והעובדה שגם חיכתה לנו טיסה בשעה שבע בערב, העדפנו לחזור למלון (שם הסכימו להאריך לנו את היציאה ויכולנו לחזור לחדר, להתרחץ ולהתארגן בניחותא). המדריך הביא אותנו עד פתח דלת הצימר שלנו והגיע לאסוף אותנו בשעה שביקשנו.

הגענו לשדה התעופה שעה וחצי לפני הטיסה, עברנו שיקוף לכל המזוודות וצעדנו אל עבר הצ'ק אין. ראינו תור מאד ארוך, אך למודי ניסיון הפעם ישר הלכנו לתור של מי שביצע צ'ק אין מוקדם. כך הפקדנו את המזוודות ואחרי כמה דקות כבר היינו ליד שער היציאה של הטיסה.

השדה של איגאסו קטן מאד וההליכה למטוס מתבצעת רגלית ולא בעזרת שרוול. קיווינו שההפוגה בגשם תימשך כך שלא נצטרך להירטב, ואכן כך היה. עלינו לטיסה שתוביל אותנו לריו דה ז'נרו!

נחתנו בשדה התעופה של ריו, שם אסף אותנו המדריך עמית בואן גדול (יותר כמו מיניבוס). עם עמית יצרנו קשר כמה שבועות לפני שטיול אחרי שקראנו כמה המלצות עליו באתר למטייל (+55 2199592 3539). במהלך כל התקופה עד שהגענו לריו, עמית היה איתנו בקשר (דרך הוואטסאפ) בהודעות ארוכות ומפורטות על האפשרויות השונות לימי הטיול ומה כל דבר כולל.

הגענו בשעה 22:00 לערך למלון – Hotel Mar Palace Copacabana. כשהזמנו מקומות לינה בריו, התלבטנו היכן ללון – האם בקופקבנה, השכונה הידועה, או דווקא בשכונה ליד, איפנמה, אשר נחשבת שקטה ואולי בטוחה יותר. בסופו של דבר בחרנו בקופקבנה, היות וקראנו כי המקום בטוח ובכל זאת – מדובר באחת השכונות המפורסמות ביותר בעולם. חיפשנו כמה אפשרויות ללינה (בתי מלון או דירות), ובסופו של דבר פשוט שלחתי מיילים לכמה בתי מלון על מנת לבדוק אם יש להם חדרים עם דלתות מקושרות. המלון הזה היה בין היחידים שענו לי (באנגלית!) עם תשובה חיובית. אחרי כמה החלפות אי מיילים ומעבר לוואטסאפ, שילמנו ישירות למלון מראש על חצי מהעלות עבור שני חדרים מקושרים. עבור 4 לילות שילמנו כ-2430 ריאל (לשני החדרים).

25.9.18 – ריו דה ז'נרו!

את היום התחלנו בשעה תשע וחצי בבוקר – מה שנתן לנו הזדמנות להשלים קצת שעות שינה ולנוח אחרי כמה ימים די עמוסים. עמית, המדריך, אסף אותנו במיני ואן ונסענו ישירות לפסל של ישו – לתחנה הראשונה של הרכבת, אשר עולה לקצה ההר. ישנן כמה אפשרויות להגיע למעלה, אך לטענת עמית זוהי הדרך הכי יפה - נסיעה של כ-20 דקות ברכבת tram.

אחרי הירידה מהרכבת אפשר לעלות במדרגות עד לקצה ההר או במעלית. אנחנו בחרנו באופציה של המדרגות – לא עלייה קשה. אפשר היה לראות, שלא הגענו בשיא העונה, כי כמות האנשים לא היתה מטורפת. צילמנו תמונות, הצטלמנו עם הפסל, וצילמנו קצת את הנוף הנשקף מלמעלה, למרות שהיתה עננות רבה, ואי אפשר היה לראות בבירור את הנוף. את הירידה ביצענו באותה דרך כמו בהלוך.

בגלל שיקולי פקקים נסענו אחר כך למרקנה - אצטדיון הכדורגל הגדול ביותר בעולם. לצערו של מיכי, בימים בהם היינו בריו, לא התקיים משחק כדורגל באצטדיון, ולכן הסתפקנו רק בסיור במקום. גם פה, הסתובבנו עם עמית, אשר שיתף אותנו בפרטי מידע על המקום ועל אירועים שהתקיימו בו.

אחרי הביקור במרקנה, אשר ארך פחות משעה, נסענו למתחם בו מתקיימת התהלוכה של הקרנבל בריו – סמבו-דרומו. זהו מתחם של כ-700 מטר להערכתי עם מקומות ישיבה, שבזמן הקרנבל נמכרים אליו כרטיסים לצפייה. יש במקום אפשרות להצטלם עם תחפושת קרנבל במחיר של 10 ריאל. אריאל ומיכי לבשו תחפושת ואז גם דניאל רצה - וגם לגודל שלו נמצאה תחפושת ועליו אפילו לא היינו צריכים לשלם.

אחרי אווירת הכדורגל וסמבה, נסענו למדרגות הצבעוניות – סלרון – Escalera de Selaron. הצטלמנו לא מעט וחיפשנו קרמיקות בשפה העברית או כאלו עם מגן דוד. יש לא מעט אנשים במדרגות, ולפעמים צריך לחכות בסבלנות על מנת להצטלם בלי שאנשים יפריעו. קראתי כי במקום יש כייסים וכי צריך להיזהר, אך אנחנו לא הרגשנו שום תחושה של חוסר בטחון.

אחרי מיצוי האתרים הנ"ל נסענו לאכול ארוחת צהריים במסעדה בשם carretao- גם היא בסגנון של בופה ואכול כפי יכולתך. האוכל היה כלול במחיר אשר שילמנו מראש לעמית. שילמנו רק על המשקאות. היינו כל כך מלאים כך שעל הקינוחים ויתרנו.

לאחר ארוחת הצהריים נסענו להר הסוכר - Pão de Açúcar - מרחק נסיעה קצר מהיכן שאכלנו. עלינו ברכבל הראשון להר הראשון. גם כאן הכניסה כבר היתה כלולה במחיר ששילמנו לעמית מראש. מלמטה כבר ראינו שהר הסוכר עצמו מכוסה בענן.

אחרי שצילמנו קצת תמונות מתוך הרכבל, עברנו לרכבל השני שהוביל להר הסוכר עצמו. לצערנו, לא ניתן היה לראות דבר מהר הסוכר עצמו, הכל היה מכוסה בערפל. חיכינו כרבע שעה אבל בסוף ויתרנו. ירדנו להר הראשון. צילמנו עוד קצת את הנוף, ובסוף חזרנו לרכב ומשם חזרה למלון.

בגלל שהיינו כל כך מלאים מארוחת הצהריים לא הרגשנו רעבים מספיק לצאת לאכול ארוחת ערב. הילדים נשנשו קצת חטיפים בחדר המלון ובזה סיימנו את היום.

26.9.18 – חוף קופקבאנה

היום הזה הוקדש לפסק זמן ומנוחה. בטיולים ארוכים אנחנו משתדלים לשלב גם ימים כאלו - לקום מאוחר, לא לעשות תכניות מיוחדות ופשוט לזרום. מה גם שהיינו צריכים למשוך כסף מהכספומט, וכן להיכנס לסניף בנק ולבצע הפקדה עבור החברה שלוקחת אותנו לפראצ׳י ולסאו פאולו. עד שהגענו לחוף הים השעה היתה כבר 12. שכרנו שמשייה ב-10 ריאל והשתמשנו במגבות כדי לשבת על החול. הילדים נכנסו למים (הקפואים) ואני רוב הזמן נשארתי ליד הדברים שלנו, מאחר שהמליצו לנו לא להשאיר את הדברים ללא השגחה. בחוף עצמו כל הזמן עברו רוכלים שמכרו כמעט כל דבר (החל מארטיקים, תכשיטים, משקפי שמש, לונגים, בגדי ים ומכשירי חשמל קטנים). לא הרגשנו לרגע חוסר בטחון או תחושה לא נעימה.

צהריים אכלנו באחת המסעדות ליד החוף (לא רשמתי את שמה, אבל יש שם מלא מסעדות...), ולאחר מכן חזרנו למלון.

התרחצנו, נחנו ואחר הצהריים החלטנו לבקר בקניון עליו בנוי המגדל הכי גבוה בריו – Rio Sul. זה אמור להיות קניון לא גדול (אם כי במונחים של ישראלים זה קניון מאד גדול), המיועד לא רק לאנשי האצולה של ריו. יש שם כמה חנויות מותגים מוכרות לנו (ZARA, TOMMI HILFIGER, S'LEVI וכו') והרבה מאד חנויות עם מותגים מקומיים כנראה. ביחס למחירים הארץ, לא היו שם מציאות (אפילו מחירים קצת יקרים) ובעיקר נהנינו מהמזגן. אחרי שעה של שיטוט, עלינו לאיזור המסעדות בקומה העליונה, והתיישבנו לאכול בפיצרייה.

27.9.18 מגלים עוד מריו

במקור תיכננו לעשות עוד יום סיור בעיר עם עמית המדריך, רק שמאד חששנו מתחזית מזג האוויר, שהראתה שהיום הולך להיות גשום. חיכינו עד לאחר הצהריים של יום קודם, וראינו שהתחזית מראה שרק באיזור הצהריים ייתכן ויירד גשם. בסופו של דבר, גשם התחיל לרדת רק אחר הצהריים, כשכבר סיימנו את יום הטיול.

התחלנו בבוקר (8:45) בנסיעה בג'יפ ליער טיג'וקה - יער הגשם העירוני הגדול ביותר בעולם. כשמגיעים לתוך היער ממש לא מרגישים שהוא בתוך איזור עירוני – מתנתקים לגמרי. היער מהווה מקום לפיקניקים וטיולים של המקומיים בעיקר בסופי השבוע. כשאנחנו היינו שם, כמעט ולא היו אנשים.

עצרנו לכמה תצפיות, בהן אפשר היה לראות את כל העיר – וגם את הר הסוכר והפסל של ישו. עשינו גם הליכה בתוך היער (לא מאד ארוכה, משהו כמו עשרים דקות) – כשבאמצע עצרנו ליד מפל קטן. עצרנו גם במקום שהיה שייך לאישה מאד אמידה, אך ערירית שלא היה לה למי להוריש את האחוזה שלה. המקום היה נטוש הרבה מאד שנים, ורק לפני כמה שנים המדינה שיפצה את המקום ולקחה חסות עליו. מהמקום ישנה תצפית מאד יפה על רחבי ריו.

עזבנו את היער והמשכנו לשכונה ידועה בעיר - סנטה תרזה. שכונה זאת נמצאת במעלה ההרים של ריו, ובזמנו היתה שכונה בה תושביה היו אמידים מאד. אחרי התפרצות של קדחת צהובה בעיר, הרבה מאד תושבים שחיו בתחתית העיר, עלו למעלה וכך לאט לאט השכונה ירדה מגדולתה. בשנים האחרונות עברו לשכונה הרבה אומנים ואנשי רוח, וחלק מקיסמה של השכונה חזר. סיירנו בשכונה ברכב וגם קצת ברגל וקיבלנו תוך כדי הסברים מעמית.

את יום הסיור עם עמית סיימנו בשוק המקומי במרכז העיר. זהו שוק שבו קונים המקומיים, והוא מאד מזכיר את שוק הכרמל שלנו. הרבה דוכנים של בגדי ים, קשקושים, נעליים ובגדים וכו'. היינו בשוק בערך שעתיים ושם גם אכלנו ארוחת צהריים קלה – דוכן שמכר צ'יפס באריזה גדולה והיה מאד מאד טעים! תוך כדי קנינו גם כמה פירות יבשים באחד הדוכנים ובעיקר נהנינו מהאווירה המקומית, הריחות והצבעים.

מזג האוויר היטיב עימנו ועד לרגע בו סיימנו את הסיור בשוק, לא ירד גשם בכלל. הזמנו אובר וחזרנו למלון.

בערב הלכנו למסעדה ליד המלון - Manuel and Juaquim שהיתה לא רעה בכלל. הפעם כבר ירד גשם כך שמצאנו את עצמנו נכנסים למסעדה די רטובים, למרות שהיה מדובר בהליכה של כ-2 דקות. בחזור היתה הפוגה בגשם, אך היו שלוליות ורגע לפני הכניסה למלון, כשדניאל מנסה לקפץ מעל אחת מהן, הוא החליק על התחת.

28.9.18 – יום העברות לפראצ'י

הגענו לסיום הטיול, ומזג האוויר שהיה כל כך מוצלח עד עכשיו, דווקא בסוף הפך להיות מעונן וגשום. את ההעברות לפראצ'י מריו ומפראצ'י לסאו פאולו סגרנו מראש דרך עמית, אשר ביצע את ההזמנה להסעות דרך חברה בשם Paraty Tour. שתי הנסיעות הללו עלו לנו 2,640 ריאל והן בוצעו במיני ואן שיועד רק לנו. אחרי התקרית של ההעברה ממורו לסלבדור, הרגשנו הרבה יותר נעים לא לסחוב את המזוודות בין כמה דרכי תחבורה שונים. אפשר למצוא אופציות אחרות יותר זולות, אך לאו דווקא ישירות ופחות נוחות כשמשפחה.

התחזית הראתה שדווקא בימי השהות שלנו בפראצ'י מזג האוויר יהיה גשום.

אחרי נסיעה של כ-4.5 שעות (כולל עצירה של כ-25 דקות) הגענו למלון בפראצ'י. הזמנו את המלון בעקבות הבלוג של שירלי – Paraty Bungalows Hotel. המקום עצמו נראה מאד יפה מבחוץ, והיו לנו לא מעט ציפיות בעקבות ההמלצה בבלוג של שירלי, אך כנראה ששנתיים הבדל בכל זאת משנים את המצב, כי קצת התאכזבנו מן המקום – נראה שרמת התחזוקה לא ממש גבוהה: הקבלה לא מאויישת כל הזמן (גם בשעות הבוקר) וצריך לא פעם לחפש מישהו, במקלחת היה מאד קשה למצוא טמפרטורה נוחה לרחצה – המים היו או קרים מדי או חמים מדי, כשפתחנו את המים בכיור, גם במקלחת יצאו מים, היתה נזילה מסביב לכיור ומסביב למקלחת כך, שמים יצאו החוצה, הווי פי בחדר לא תיפקד כמו שצריך (התנתקויות כל הזמן), השלט של המזגן לא ממש עבד, הג'קוזי בחדר לא עבד ולא היה מי שיתקן את זה, את המגבות גם אחרי יומיים לא החליפו ובקושי היה מי שידבר אנגלית....

אם זאת, ארוחת הבוקר היה די טובה (לחמניות גבינה קטנות, לחם, טוסטר, מיצים שונים, קפה טוב, עוגות, חביתה, גבינה צהובה) ובשעה שש בערב (וזאת ידענו בעקבות הבלוג של שירלי), הוגש תה, קפה ועוגות.

המקום נמצא ליד חוף ג'בקרה (משהו כמו 500 מ' – כ-7 דקות הליכה) ולא במרכז העיירה, וכמו ששירלי ציינה בבלוג יש לא רחוק מכולת וכמה מסעדות, אך רוב המסעדות נמצאות ליד החוף.

כשהגענו היה מעונן ואפילו קצת קריר בגלל הרוח. הלכנו לכיוון החוף וישבנו לאכול באחת המסעדות – Kiosque do Paulinho – היה די מאכזב – הבשר היה עשוי מדי ובסוף גם לא קיבלו כרטיס אשראי. חזרנו מהר למלון, כי כבר התחיל לטפטף.

בערב עשינו הזמנה של פיצה לחדר מאחד המקומות שהיו בפרסומות בעלונים שהיו במלון.

29.9.18 – קאשסה ומפלים

בתכנית המקורית תיכננו לעשות בפאראצ'י סיור בג'יפ וגם סיור בסירה. קיבלנו המלצה מעמית המדריך על חברה בשם Jango Tour, המוציאה כאלו סיורים, אבל יש לא מעט חברות כאלו בעיר. את הפרטים לגבי הסיורים המוצעים קיבלנו מהחברה והכל ע"י התכתבות בוואטסאפ. תחזית מזג האוויר היתה שיקול משמעותי בבחירת הסיורים.

החלטנו שבאותו היום נצא לסיור בג'יפ. הסיור עולה 70 ריאל לאדם, ועבור יהלי ודניאל שילמנו חצי מחיר. מדריך של החברה אסף אותנו בג'יפ מן המלון בשעה 11 בבוקר. אחר כך הוא אסף זוג צרפתי ממלון אחר, שהצטרף אלינו לסיור. נסענו קודם למזקקה בה מייצרים קאשסה. קיבלנו הסבר על אופן הכנת המשקה ואחר כך גם טעמנו מכמה סוגים. בסוף ישנה אפשרות לרכוש מוצרים.

אחרי הביקור במזקקה, נסענו למפל Usina. באיזור המפל ניתן להיכנס למים ולקפוץ. המים היו קפואים למדי ומזג האוויר כאמור לא היה שמשי. רק מיכי היה אמיץ מספיק בשביל לבצע קפיצה. דניאל ויהלי שקלו להצטרף אך בסופו של דבר לא נכנסו למים. הכניסה למפל עולה 3 ריאל לאדם. עבור דניאל לא היינו צריכים לשלם.

משם נסענו למפל נוסף – Toboga – במקום אפשר להתגלש על הסלעים ויש גם שם פועל לכך – Toboganing. גם פה המים היו מאד קרים, והאמיץ מבינינו, מיכי, לקח את דניאל וביחד הם החליקו על הסלע לתחתית המפל. ליד המפל יש מסעדה – Tarazan, בה אכלנו צהריים. האוכל היה לא רע בכלל.

בסוף הסיור המדריך לקח אותנו למעדנייה בה יכולנו לטעום גבינות, אבל אחרי ארחוה בשרית מפוצצת לא היינו ממש קליינטים ראויים...

ביקשנו מהמדריך שלא יחזיר אותנו למלון אלא יסיע אותנו למרכז העיר. באותו שבוע התקיים פסטיבל מוזיקה והיינו גם ביום שבת, כך שהיו לא מעט אנשים ברחובות. רחובות העיר העתיקה אינן סלולות ורכבים לא נוסעים בהם. הייתי אומרת שזה כמו מדרחוב, רק שהאבנים שם די סלעיות – לא כל כך נעים ללכת עליהן....לאורך הרחובות ישנם דוכנים של דברי אומנות, תכשיטים וכו' וכן חנויות של בגדים, מזכרות, דברי אומנות – קצת מזכיר את נחלת בנימין שלנו. הסתובבנו באיזור בערך שעה ומשהו, ואז חזרנו למלון ברגל. הדרך למלון ארכה כ-25 דקות, והיא אכן מאד יפה, רק שרק לקראת הסוף כבר התחיל לרדת גשם ומיהרנו להגיע לחדר.

גם באותו ערב הזמנו פיצה לחדר – הפעם ניסינו פיצרייה שונה.

30.9.18 – יום אחרון בפראצ'י

התחזית הראתה שכל היום יהיה מעונן ורק גשמים מעטים לקראת הערב, אבל הטמפרטורה היתה בסביבות ה-30 מעלות. משיקולים שונים החלטנו לוותר על הסיור בסירה, ופשוט להעביר את היום ברגוע. קמנו מאוחר יחסית, יהלי ודניאל היו קצת בבריכה במלון, ואחר כך יצאנו לחוף. שכרנו סאפ (30 ריאל לשעה), ומכיוון שבחוף אין גלים, השיוט על הסאפ היה מאד נעים ונוח. רבצנו קצת על החוף, ולקראת השעה 14:00 הלכנו לאחת המסעדות על החוף (Casa Nossa) לאכול ארוחת צהריים. המקום היה מלא באנשים, כנראה בגלל שמדובר היה ביום ראשון, והאווירה היתה נחמדה מאד – היתה להקה ששרה שירים בפורטוגזית, אבל השירות היה כל כך איטי. חיכינו יותר מ-45 דקות עד שהגיעו המנות. גם השתייה שלי הגיעה רק אחרי חצי שעה... האוכל היה דווקא בסדר. לאט לאט, מזג האוויר שהיה מעונן חלקית עם שמש, התחיל להשתנות – נהיה יותר ויותר מעונן, ובסוף התחיל לטפטף. סיימנו לאכול, שילמנו וחזרנו למלון.

יום קודם מיכי מצא פרסום של מישהי שעושה טיפולי מסג'ים ומגיעה למלון – הוא הזמין לעצמו (שעה מסג' חזק – 150 ריאל), לאריאל וליהלי שגם רצו (45 מסג' מפנק – 89 ריאל). לבחורה קוראים דני – www.knowhowmassagem.com.br – דוברת אנגלית מעולה ואף מזהה כמה מילים בעברית.

בערב החלטנו שנשבור את שגרת הזמנת הפיצה לחדר במלון, ונאכל את ארוחת הערב האחרונה שלנו בברזיל בעיר. שאלנו את דני המסג'יזטית אם יש לה המלצות, והיא המליצה לנו על שני מקומות לאוכל איטלקי באיזור העיר העתיקה. באופן כללי בפראצ'י ישנן לא מעט אפשרויות לאוכל טוב, אך רובן כאמור מצויות במרכז העיר.

ביררנו במלון על אופציית נסיעה (היות שאפליקציית UBER הראתה שאין מכוניות פנויות) וקיבלנו פרטים על נהג, אשר באופן עקרוני עובד עם אובר, אך משום מה האפליקציה לא עבדה לו (או זה לפחות מה שהבנו...) – הוא הגיע למלון ואסף אותנו ובמקום לשלם 30 ריאל למונית, שילמנו רק 15 ריאל. מכיוון שהוא אמר שהוא עובד רק עד עשר בלילה, הנחנו שבחזרה כבר נחזור במונית.

נסענו למסעדה איטלקית בשם – Margarida Cafe – שהיתה ממש טובה. מסעדה ברמה גבוהה, אם כי יקרה ביחס למחירים בברזיל. הזמנו פיצה לילדים ואנחנו חלקנו מנת רביולי מעולה. לציון חגיגות הסיום, הזמנו גם שני קינוחים, שהיו גם כן מעולים. השירות היה טוב מאד – המלצר דיבר אנגלית, השירות היה מהיר, אפילו הווי פי עבד כמו שצריך, והאוכל היה טוב מאד!

רגע לפני שיצאנו מהמסעדה בדקתי שוב את זמינות המכוניות באפליקציית UBER, והפעם דווקא היתה מכונית זמינה. הזמנו הסעה למלון דרך האפליקציה, (עלה כ-12 ריאל), וכך חזרנו למלון.

1.10.18 – מתחילים את הנסיעה הביתה

כאמור את ההסעות מ/לפראצ'י הזמנו דרך עמית, המדריך מריו. ביקשנו מעמית שההסעה תאסוף אותנו בשעה 9:30 בבוקר. הטיסה יצאה משדה התעופה הבינלאומי של סאו פאולו בשעה 18:10. היות והיתה לנו נסיעה של כ-5 שעות (כולל עצירה של חצי שעה) והיינו צריכים עוד לאסוף את הורמון הגדילה ממחלקת האבידות של SWISS ולהספיק לאכול צהריים, יצאנו על הבוקר.

הגענו לשדה התעופה קצת אחרי השעה 14:00 – בדרך הנהג עשה עצירה לנשנושים ופיפי, אבל עוד לפני זה נאלצנו לבצע עצירה בדרך לאור העובדה כי דניאל הקיא בואן – חלק מהדרך מפותלת ואכן חלקנו הרגשנו בחילות תוך כדי הנסיעה. בסופו של דבר הגענו לשדה התעופה, אספנו את הורמון הגדילה ועמדנו בתור הארוך של הצ'ק אין בדוכנים של SWISS/לופטאנזה. הספקנו לאכול ארוחת צהריים (ולחסל את כל הכסף המזומן) ולעלות על הטיסה שלקחה אותנו לציריך. נחתנו קצת אחרי הזמן המשוער בשדה התעופה בשוויץ, חיכינו מעט לטיסה לארץ, שהיתה מתופעלת ע"י אלעל, ובסופו של דבר עלינו על המטוס (הלא גדול) שלקח אותנו מציריך לישראל, שם נחתנו בשעה 18:00 בערך.

צפיה במפה צפה במפת הפוסט

אהבת? הנה ההזדמנות שלך לפרגן

רוצה לעקוב אחר הבלוג של אורית מ?

לכל הפוסטים של אורית מ »

תגובות

רוצה להגיב לזה? יש להתחבר לאתר:

 

תגובות פייסבוק

הזמנת חופשה לברזיל

הזמנת מלון השוואה בין מאות אתרים ברחבי העולם הזמנת טיסה כל האתרים המובילים במקום אחד ביטוח נסיעות דרך למטייל יוצאים לחו"ל בראש שקט
סגור
0
×