טיול משפחתי צפון הודו (צ'נדיגר, שימלה, סוג'ה, מנאלי, טורטוק, לדאק)

תמונה ראשית עבור: טיול משפחתי צפון הודו (צ'נדיגר, שימלה, סוג'ה, מנאלי, טורטוק, לדאק) - תמונת קאבר
חליבת יאק...

צפון הודו טובה אילן סיוון ירון לירון ועדי.

30.7.

צ׳נדיגר:

בירת שתי מחוזות בהודו פנג׳ר והאריאנה

לנו במלון אייקון. קטן. נקי. חדרים ברמה טובה פלוס.

במלון יש מסעדה מושקעת וליד המלון יש גם מקום לעשות תמונות פספורט, מכון מסאגים כמה בנקים מכבסה ועוד כל מיני בתי עסק ומשרדים. החלפנו כסף. (100 דולר שטר ישן 6700 רופי שטר חדש 6800 רופי הודי).

איך שהגענו למלון בחניון ראיתי איש מכין אוכל על האופניים שלו. נראה סבבה אז ניסיתי. זה היה מעין סלט עם גרגירי חומוס עגבניות בצל פלפל וכל מיני תבלינים ומעל זילוף של ליים סחוט. מוגש בצלוחית קרטון ודף נייר עם מקל מעץ וארבע פיתות רכות שמכינים על פלנצ׳ה. היה חריף וטעים. נקווה שלא אקבל שלשול.

ארוחת ערב ברובע 17 של העיר. מלא חנויות בגדים מותגים ונעלים וגם מסעדות. אכלנו במסעדה הודית המרק היה חריף מאוד ויוצמזה הזמנו עוד המון מנות וגלידות עלה לכולנו 1800 רופי כולל טיפ.

בבוקר הצטרפו אלינו אשו וישיקה בתור המדריכים שלנו. אשו הוא סטודנט לזכויות אדם לפני סיום התואר השני וישיקה לומדת רפואת שיניים. מהם למדנו המון דברים על העיר והתפתחותה על האנשים והטבע באזור. כל למשל הבנו שההודים לא אוהבים את המשטרה ומעדיפים להימנע מכל מגע איתה כי יש הרבה שוטרים מושחתים.

31.7

אחרי ארוחת בוקר טובה במלון יצאנו לדרך..

ביקרנו בגן סלעים שרק רבע ממנו פתוח לקהל הרחב. בנה אותו אדם שהיה פועל פשוט בחברה ממשלתית לבניה. חלם לבנות לו טירה ולהיות מלך. הוא בנה את הטירה והגנים באופן סודי במשך 18 שנה הוציא את כל מה שהרוויח והכל משאריות ופסולת של אבנים, חוטי חשמל, כבלים,אריחים, חרסים וכל חומר שיכל להשיג. בשלב מסויים השלטונות גילו את מעשיו. הכניסו אותו לכלא כי עשה זאת ללא רשות ובנה את הטירה על שטח של המדינה. כשהבינו מה עשה את גודל המבנים היופי והפאר והיצירתיות שחררו אותו ונתנו לו עוד כארבעים עובדים להשלים את בניית הטירה גניה ומבניה.

הוא לא עקר ולא כרת עצים אלה השתלב ביער הקיים.

הוא נפטר לפני שלוש שנים כשהוא בן 103.

בגן המון מפלים בית כלא קטן בריכות רחצה שבנה לבת זוגו. והמון פסלים של בעלי חיים ואנשים בני כל מיני תרבויות.

caa3d16172f97cf03a05c7f87da9b476.jpg?l=6

בעיר אגם יפה וטיילת בת 4 קמ.

לאגם יש שתי כניסות קדמית מתויירת יותר ואחורית פחות מוכרת עם גן ופסל בודהה.

מהחניון האחורי של האגם יוצא מסלול הליכה בן 7 קמ. באזור פראי מלא צמחיה במקום המון עופות מים ולפי מה שהמדריך ספר לנו גם סוג של תנין.

מתחם הממשלה בצ׳נדיגר:

נכנסנו לבקר במתחם בנייני הממשל בכל מקום שומרים ושוטרים חלקם הגדול סיקים. למעשה העיר צ׳נדיגר מהווה בירה משותפת לשתי מחוזות פנגר והריאנה וגם מתחם המבנים האלו משותף לשתי המחוזות. יש במקום שלושה מבני ציבור: בית משפט עליון בית המחוקקים המחולק לשניים אחד לנציגי כל מחוז ומבנה אדמיניסטרציה למשרדי ממשלה שונים וארבעה מונומנטים פסל היד הפתוחה סמל האלה צנדי וסמל העיר. בניין המאפשר אזור מוצל ומוגן מגשם כל ימות השנה, אנדרטה ללוחמים ועוד חלק...

עלינו במעלית לקומה העליונה, אני חושב עשירית, בבניין משרדי הממשלה לתצפית. חוץ מתצפית יפה על העיר ראיתי שם קבוצת חיילים אוכלים משהו המגולגל בנייר עיתון. כמובן שניגשתי אליהם. חייכתי (זה בד”כ עוזר) והתחלתי לקשקש איתם. כמובן שהציעו לי לטעום היה ממש טעים. מעיין ספינג׳ הודי. ואז לפני שקסמו של החיוך פג והסמול טוק עוד עשה את שלו שאלתי אם אפשר להצטלם אתם. היה קשה. הם פנו לקבל אישור ממפקדם וההחלטה הייתה אפשר להצטלם עם הספינג׳ הנוף כשהחיילים כאילו סתם ברקע לא ממש איתם אבל לא בלעדיהם.

הספינג היה חם נטף מי דבש או סוכר או סתם שמן אז שאלתי את החיילים איפה אפשר לקנות את הספינג׳. מה שקרה שמפקד הכוח עלה איתי לקומה העליונה שם נמצא חדר האוכל ועזר לי לקנות על המשקל ספינג׳ עטף אותו בנייר עיתון ״איכותי במיוחד״. ירדנו במעלית, כשבתוכה יושב לוחם סיקי שעבודתו מסתכמת בלחיצה על כפתורי המעלית וווידוא שהמאוורר פועל, פגשנו את שאר הקבוצה, נשנשו את הספינג׳ החם והמשכנו בטיול.

עוד לפני שנפרדנו מאשו וישיקה עצרנו

בחנות בתחנת דלק וקנינו המון שטויות נשנושים חטיפים ומים ב 900 רופי לכולנו יחד.

שימלה 2300 מטר מעל פני הים.

התחלנו בנסיעה לשימלה. יצאנו בסביבות 14:00 הגענו בסביבות 20:00 מרחק של כ 230 קמ. דרך יפה מפותלת משובשת עם המון מפולות סלעים בוץ משאיות אופנועים פרות קופים כלבים כפרים ואנשים. נופים של הרים ירוקים כפרים צבעוניים וריחות של מעין סל מלא תבלינים שנשרף.

למרות שהם נוסעים כאילו כמו משוגעים עוקפים וחותכים אחד את השני מכל כיוון ומכל מצב נראה שהם נהגים טובים מאוד. ראינו רק תאונה אחת בין אופנוע למשאית.

בדרך עצרנו במכלת / מסעדה שתינו צ׳אי ואכלנו מעין פיתות בטאבון. הגענו לשימלה בלילה כשכבר החשיך. בדרך ראינו את קרני השמש מבצבצות מבעד לעננים בשעת השקיעה. מקסים.

הגענו למלון בשימלה. Meenabagh Ratnari הוא מלון מיוחד ומקסים. הוא בנוי מקש, עץ, בדים שונים, פרקט מחצלות ברזל ונחושת. נוף מקסים נשקף מהחלונות של החדרים הבתים המוארים של שימלה הבנויים בשיפולים ההר התלולים. התקלחנו, אני באמבט מפנק והשאר בטושים, ויצאנו למסעדה שהמליצו לנו עליה במלון.

למסעדה קוראים:

Singh's Tandoor.

אכלנו המון מנות ביניהם:

באטר צ׳יקן: תבשיל עוף ברוטב אדום מלא תבלינים פיקנטי.

מלאי צ׳יקן: נתחי חזה עוף בשמנת.

ראשמי קבאב: שיפודי עוף בטאבון.

דאל מקאני: תבשיל עדשים כהה ברוטב כהה.

נאן: מעין פיתות המצופה בכל מיני דברים. למשל באטר נאן מרוח בחמאה. גארליק נאן מרוח בשום.

מאסלה פאניר: קוביות גבינה ברוטב אדום.

וגם קערות של אורז.

האוכל היה מעולה. הזמנו כל מיני סוגים

של תבשילים וגם שיפודי עוף ואורז. עבור הארוחה שלמנו 2500 רופי לכולנו כולל טיפ.

תוספת של עדי:

אבא סיפר לכם על הטיסה הטיסה שערכה שבע שעות ואני לא הצלחתי לישון כמעט בכלל אני די בטוח שאבא ואמא ישנו יותר תוך כדי הטיסה עד שסוף סוף הצלחתי להרדם הטייס אמר משהו והעיר אותי.

כשנגמרה הטיסה אבא הרגיש שהמוח שלו יבש אז הוא לקח כוס ושתה ואז עוד כוס ועוד כוס עד שבסוף שתה שתה שתיים עשרה כוסות ואחר כך היה חייב שרותים.

בעיר שימלה אחרי ארוחת הערב צפרה מכונית ונבהלתי והתגובה שלי היתה: ״יאבא שלוקי״.

1.8.

באמצע הלילה קולות רמים העירו אותנו. אני ולירון קפצנו מהמיטה. חשבנו שמישהו או משהו נפל על הגג של החדר שלנו. תוך כמה שניות הבנו שהשעה היא חמש בבוקר ולא אמצע הלילה וכשהסתכלנו מהחלון ראינו קוף גדול יושב על מרפסת סמוכה ועוד כמה חברים שלו מקפצים על הגגות. אז נרגענו.

הנוף הנשקף מחלוננו מקסים. בתי העיר מנקדים את מדרונות ההר בצבעי לבן ירוק כחול וכתום. שמים כחולים בהירים עם כמה ענני נוצה.

be7a3c6bd5a88505d7e393f3b49c6c6f.jpg?l=6

הזמנו ארוחת בוקר. כל אחד אמר איזה אומלט ואיזה טוסט ואיזה כל מיני דברים הוא רוצה ואחרי שעה הכל הגיע כולל קנקן מיץ אבטיח וקערות פירות חתוכים (מנגו, אבטיח, מלון ופאפאיה). לאחר שהתפוצצנו מהשפע וכל הטוב הזה שכלל גם סוגי פיתות ממולאות בכל מיני דברים כמו כרובית גבינה ותפא.. יצאנו לרחוב לפגוש את סוניל הנהג שיקח אותנו לראות את האתרים המרכזיים של שימלה. התחלנו במקדש Gakhu מקדש הינדו המוקדש לאל האנומן. מדובר באל דמוי קוף. הוא נחשב לחזק ביותר מסוגל לנתר ואף לעוף כשהוא נושא עליו יערות הרים וגבעות אם יש צורך בכך. הוא משרת של האלים ראם וסיטה.

סוניל הוריד אותנו בחניה משם יש שתי אפשרויות: הליכה של כשני קילומטרים בעליה תלולוה או נסיעה במכונית קטנטנה למקדש עצמו. מכיוון שאנחנו משפחה של ספורטאים, בייחוד אילן, כמובן שבחרנו לצעוד. השביל סלול אספלט מתפתל בין עצים ענקיים וצמחיה תוך כדי ההליכה הופיעו כמה קופים והלכו לידנו חוויה נחמדה ומיוחדת. בשלב מסויים היו סביבנו איזה 15 קופים ואז משום מקום אחד מהם זינק עלי וחטף את המשקפיים שלי. התחיל באלגן, לאחר כמה שניות שהבנתי מה קרה וכשכבר השלמתי עם כך שהמשקפיים שלי ישמשו צעצוע ללהקת הקופים הזו, ראיתי את טובה על הרצפה בתעלת ניקוז המים בצידי הכביש. מתברר שקוף נוסף הסתער עליה וחטף את המשקפיים שלה. וכך נותרנו כמה שניות המומים ללא משקפיים ובלי הרבה רעיונות מה לעשות. חשבתי לעצמי להציע להם אוכל ואז אולי יעזבו את המשקפים אבל אז חשבתי שאם אפתח את התיק ואציע להם בננות או בסקוויטים הם יזנקו עלי ישדדו אותי. אז סיוון הציעה שנעצור מכונית קטנה שמקפיצה נוסעים למקדש במעלה ההר נספר להם מה קרה ונשאל אותם מה אפשר לעשות. מתברר שקופים חוטפי משקפים/פלאפונים/דברים נוצצים הם עניין שבשגרה באזור המקדש הזה. מדובר בלהקת קופים שמתמחה בכך. ושהם מקיימים משא ומתן עם קורבנות החטיפה ומוכנים להחזיר את מה שנחטף תמורת אוכל. וזה מה שעשינו נהג המכונית לקח ממני בננה פתח חלון והתחיל לדבר עם הקוף שאחז וכרסם את המשקפיים של טובה. הנהג אמר לו שיחזיר את המשקפיים ואז יתן לו בננה. חצי דקה של מומ הסתיימה בכך שהקוף השודד הניח את המשקפיים על הקרקע ולקח את הבננה. המשקפיים של טובה נצלו וחזרו לידיה כשהן שרוטות מעט אך במצב טוב. ואז אמרתי לו שגם לי חטפו את המשקפיים. איתרנו את החוטף שלי. טוב לא היינו צריכים להיות בלשים מוכשרים הוא פשוט ישב 20 מטר במורד הכביש כשהוא מחזיק את המשקפיים שלי וממתין לתחילת המשא ומתן. ושוב אותה שיחה: תחזיר את המשקפיים תקבל בננה.. ברקע אילן מנפנף במקל ההליכה שלו, עדי מחפש מי יחבק אותו וישמור עליו מהקופים החוטפים, טובה סיוון ולירון מעבירות חוויות ממורשת הקרב על המשקף שנחטף, ואני עם הנהג במו״מ עם הקוף. חשבתי שהפרשה הסתיימה כשהקוף השתכנע זרק את המשקפים וקיבל את הבננה שלו, אבל איך שהוא עזב את המשקפיים חבר שלו חטף אותם. מתברר שצריך להיות זריז כדי לשרוד או כדי לקחת את המשקפיים בחזרה. טוב אז ניסינו שוב ונותרו בתיקי רק עוד שתי בננות. לאחר שתי נסיונות נחלנו הצלחה. המשקפיים חזרו אלי. הקופים החוטפים קיבלו שש בננות. ובא לציון גואל. המחיר: טביעת רגל של קוף על החולצה שלי שריטה קלה באזור גבת ימין שלי והמון סיפורים והתרגשות. המשכנו בעלייה לכיוון המקדש. המשקפיים והפלאפונים בתוך כיסי המכנסיים.309d4b015630b9d9f8be95327e0cbd22.jpg?l=6בכניסה למקדש הורדנו נעליים צלצלנו בפעמון ונכנסנו פנימה להתפלל ולקבל ברכה מהנזיר. אני הלכתי עד הסוף הנזיר ברך אותי נתן לי לשתות כמה טיפות של מים מסוכרים צייר לי עין שלישית כדי שאטיב לראות את כל הדברים הלא גשמיים שקיימים.

המשכנו למקדש נוסף במתחם. הרבה יותר גדול עם פסל ענק של הואנומן וגנים יפים ואז ירדנו בשביל לכיוון הוואן שלנו. בדרך פגשנו זוג ישראלים וכמובן שחלקנו איתם את המידע היקר על הקופים החוטפים.. מתברר שהם תודרכו מבעוד מועד בתופעה ומתברר שהיא ידועה לכל מי שמגיע למקדש הזה. חוץ מלנו...

המשכנו בנסיעה למקדש נוסף ממנו רואים נוף מרהיב של העיר שימלה. הסתובבנו בו ובגניו. המשכנו לנסוע לאקדמיה ללימודים גבוהים. מבנה משנת 1890 ומשהו.. בסגנון אליזבתיאני חדרים מרשימים וריהוט אותנטי לקחנו סיור מודרך ובו ספרו לנו על המקום המחקר שמתבצע בו עד יום על הבריטים וההודים שהקימו אותו על הפרסומים האקדמיים שיוצאים ממנו ועל חלקו בתכנית העצמאות שהודו קבלה מהבריטים.

משם המשכנו למוזיאון צבאי. אני ועדי נשארנו בואן קיבלנו מספיק ידע והדרכה פורמאלית ליום אחד וחוצמזה ירד גם גשם חזק..

והחלטנו לוותר על ביקור בקניון פתוח שיש בעיר וחזרנו למלון. אני החלטתי ללכת לסנדלר שראיתי בקרבת המלון שלנו, החלפתי לכפכפים והלכתי אליו לראות אם יוכל לתקן את נעלי ההליכה שלי. תוך שתי דקות מצאתי את עצמי יושב עם שני סנדלרים מתחת ליריעת בד/פלסטיק עם כל ציוד הסינדלור הנדרש במתחם של מטר וחצי על שתי מטר. לקח להם כמעט שעה וחצי לתקן את הנעליים שלי. בינתיים קרו המון דברים ברחוב. המון אוטובוסים משאיות טרקטורים אנשים אופנועים רוכלים מסחר צעקות קניות אנשים מבוגרים אנשים צעירים ילדים קבצנים סבלים. ואנחנו, אני והסנדלרים, מתחת לבד הצהוב מתקנים נעלים, סלים, חגורות, תרמילים וכל מה שבא ליד. חלק משלמים לסנדלרים בכסף חלק בסחר חליפין של מטאטא למשל. וכך עם מספר כלי עבודה קטן והמון כישרון תוקנו הנעליים שלי ועוד מלא פרטים וציוד של המון אנשים.

5d9fefed3263416c63398b97a99b8fa8.jpg?l=6

חזרתי למלון. סיפרתי חוויות ושאלתי מי רוצה להצטרף אלי לטיול.. עדי הצטרף ויצאנו. הגשם פסק הרחובות מלאים אנשים ובוץ. מלא דוכני מזון ביגוד ציוד אלקטרוני מפלאפונים ומגני מסך ועד מסכי טלביזיה ומכונות כביסה. המון אוכל ובגדים. כמובן שאכלנו וקנינו כל מיני דברים. מטריית BMW, סווטשרטים של מותגים, עוגות מהקונדיטוריה וספגנו את אווירת הרחוב השוקק חיים.

חזרנו למלון הראנו את השלל. טובה שאלה אם אוכל לקנות גם לה סווטשרט נוסף של קלווין קליין אותנטי. יצאתי שוב לרחוב השמח וקניתי גם לה אחד...

כמובן שכל הקניות מלוות בהתמקחות. וגם זה חלק מהכייף!!

כך למשל מטריה רצינית חזקה מתקפלת עלתה 400 רופי במקום 580. סווטשרט של קלווין קליין עלה 350 רופי במקום 500..האחד מרוצה והשני לא חסר. ממש win win, כולם שמחים ומרוצים.

יצאנו לרובע הקניות לקניון הפתוח עליו ויתרנו בצהריים. לקחנו מעלית תיירים בעלות של 10 רופי לאדם לכיוון חסכנו מאות מדרגות בדרך לרחוב החנויות. בנוסף לחנויות שברחוב אפשר למצוא בו גם המון בתי קפה מלונות מוזיאון שעווה קולנוע מציאות מדומה. אכלנו במסעדה הודית הפעם היה ממש חריף וחוץ ממני אף אחד לא היה מסוגל לאכל כמעט דבר. כמובן שגם לי היה חריף אבל ככ טעים שלא יכלתי להפסיק למרות שהזעתי ונזלתי מכל מקום אפשרי בגוף.

שימו לב שבמסעדות בהם ביקרנו לא היו משקאות דיאט וגם לא בירה. אז מי שבונה על זה שיתכונן נפשית.. פשוט אין.

חזרנו למלון בסביבות 22:00 ועוד יצאנו לבית קפה. איך אפשר בלי איזה צ׳אי ועוגה לפני השינה??

אחרי מקלחת חמה נפלאה התחלתי לקרוא ספר ושאר המשפחה שחקו ״יניב״.

יום נהדר!!!!

2.8

יום מוקדש להסעה משימלה לסוג׳ה.

יורדים יורדים יורדים ואז עולים עולים עולים. כשבדרך נהר גועש וכביש צר מפותל שגרם לנו להאמין שאם יש אמונה בלב ורצון טוב גם אוטובוס וואן ואופנוע יכולים להסתדר בכביש חד מסלול בלי שום בעיות. הכל תלוי בראש במיומנות ובאלת המזל.

חווית נהיגה: לכאורה בלגן סכנה כאוס. סיבובים מסוכנים. צפיפות מפחידה. כביש דו סטרי ובו שני מסלולים צרים משמש בפועל כאוטוסטרדה רב מסלולית, בה משתמשי הדרך יוצרים מסלולים על פי הצורך . בפועל נראה שיש סדר מופתי. יש שפה שלמה בה מעורבים צופרים, הבהובים ותנועות ידיים. איכשהו יש סדר בבלגן ומה שנראה בהתחלה כנהיגה פרועה חיתוכים מכל הכיוונים וחוק הגדול שולט נראה בהדרגה כמו ריקוד בלט הרמוני מלווה בצלילי תזמורת פלהרמונית. הנהגים מתקשרים כל הזמן אחד עם השני מאותתים זה לזה כדי לדעת מתי נכון לצאת לעקיפה ומתי לא. ומה שנראה כאגרסיבי בהתחלה מתחיל להראות כמתחשב ואפילו מנומס. הנהגים לא מתעצבנים מקבלים את המצב ברוגע ובקור רוח. יש סדר בלגאן!!

שאלה:

מהו החלק החשוב ביותר במכונית הודית?

תשובה:

הצופר.

3.8

Sojha

לאחר ארוחת ערב טובה. מקלחת בסדר ושינה הגונה קמנו לקראת יום חדש. תכננו לעשות טרק קצר היו לנו מספר אפשרויות ובסוף בחרנו בטרק של עשרה קמ לאגם. לפי המדריך זה טרק קל ודי מישורי שייקח בערך ארבע שעות.

סוניל הנהג שלנו הקפיץ אותנו לתחילת המסלול ומשם התחלנו את הדרך עם בובי המדריך. ממש כשהתחלנו את המסלול ראינו מעלינו נשר ענק דואה. מתברר שבאזור יש הרבה מאוד בע״ח. ביניהם דוב חום, נמר, נמר שלג נדיר וחמקמק, כמה סוגים של עיזי הרים ואפילו שני סוגי נחשים ועוד המון חיות וציפורים. הדרך נהדרת מתפתלת בין עצים ענקיים שרכים שיחים פרחים ופטריות. מפעם לפעם מדלגים מעל פלג מים וכל הזמן ברקע צרצורי חרקים שונים ומשונים כמו גם ציוץ ציפורים.

מבחינת התחושות שלנו הרגשנו די חלשים יכול מאוד להיות שזה קשור לגובה. אנחנו נמצאים בגובה של מעל 3000 מטר מעל פני הים... בכל אופן יצאנו לדרך בידיעה שאם קשה נחים ואם לא מרגישים טוב אז מפסיקים וחוזרים למלון.

6910e90f1343fc3c6a23de18c49411e0.jpg?l=6

מתברר שמה שבהודו נחשב למסלול שטוח בלי עליות וירידות שונה מאוד מאיך שאנחנו מבינים זאת בישראל. היו עליות והיו ירידות והמסלול לא היה כל כך קל. בסוף ההליכה לכיוון אחד מגיעים למקדש מעל אגם. בובי המדריך סיפר לנו שפעם בשנה בסביבות אפריל - מאי מתרכזים ליד האגם תושבי הכפרים הסמוכים מתפללים לאלה מקומית אלת הנחשים. הטכסים נמשכים כמה ימים לנים ואוכלים סביב האגם והמקדש. ככל שהתקרבנו לאגם והרגשנו את הירידה הבנו שנצטרך בסוף גם לחזור את הכל הפעם בעליה. עשינו הרבה עצירות להסדיר נשימה.

במהלך הדרך התחיל לרדת גשם בהתחלה היה חזק בהמשך נחלש בכל מקרה צעדנו עם מטריות ועם מעילי גשם וגם החלקנו מידי פעם. טוב לא כולם בעיקר עדי ואילן. ככה זה כשמטיילים עם ילדים צעירים 😀.

עזרנו אחד לשני. לא היה קל. שקלנו לחזור את הדרך בחזרה עם סוס רעיון שנפסל מידית על ידי טובה שיש לה ניסיון לא טוב עם סוס אחד…

69c716fd2bb4bac24e13288506134245.jpg?l=6

עשינו את המסלול בשבע שעות. צחקנו, בכינו, חזרנו בחתיכה אחת וזה כבר טוב ולא ברור מאיליו.

חלקנו, למדו שאפשר לחרבן בטבע זה גם הולך מהר יותר..אילן אמר שזו פעם ראשונה שלו וזו הוכחה שגם בגיל שבעים אפשר ללמוד משהו חדש..

סיכמתי עם המדריך שאם נחזור עוד פעם עם אראל זיו או עדי, נעשה טרק של כמה ימים רצופים עם לינה בשטח ובישולי שדה הוא אמר שישמח להדריך אותנו ונתן לי את הפרטים שלו..

כל הכבוד לכולנו. בעיקר לאילן ולטובה שבגיל שבעים עושים טרקים ולא מוותרים. לא נותנים לגשם, בוץ ומפולות סלעים להפריע להם.. לא שלבקת לא חוגרת ולא נעלים.

חזרנו למלון גמורים. מקלחות.. אקמול.. עדי לא הרגיש טוב, הקיא, התקלח והלך לנוח.

הצוות הגיש לנו צ׳אי וקפה, אני תרגלתי נשימות ודמיון מודרך.. התחלתי להריח את הבישולים ועוד כשעה יגישו לנו ארוחת ערב.

ואו איזה יום.. נראה לי שהיום לאף אחד לא יהיה כוח לשחק קלפים...

4.8

נסיעה מסוג׳ה למנאלי.

לאסי מגעיל.

נהר גועש.

Old Manaly. New Manaly.

באולד מנאלי קניית לוכד חלומות לעדי.

מלא ישראלים: מסטלנים אחרי צבא ועד משפחות עם ילדים. מוסיקה ישראלית. עומר אדם סטטיק ובן אל. המון חנויות של בגדים כלי עישון מוסכי טיפול באופנועים מסעדות בתי קפה תכשיטים. שלטי חוצות בעברית. ישראלים בכל פינה ולמרות שזה די מגעיל. יש המון קסם למקום. המון אנרגיות טובות של אהבה יצירה וביחדנס. או אולי שזה רק בראש שלי??!???

ארוחת ערב במסעדת the corner ממש בכניסה לשוק של מנאלי החדשה. ארוחה נהדרת. הכי טובה שאכלנו עד כה בהודו!!

היום נסענו בפעם הראשונה בריקשה. לדעתי מדובר במנוע של מכסחת דשא או של מכונת תפירה עליו הרכיבו כיסא וגגון. והתחילו לנסוע. הריקשות בקושי סוחבות העליה מניו מנאלי לאולד מנאלי מאוד תלולה. לקחנו שני ריקשות והתחלקנו ביניהם כדי שיהיה משקל שווה וגם ככה הם בקושי סחבו ואפילו לא הצליחו להגיע עד החלק העליון של אולד מנאלי.

5.8

עדי ואני יצאנו טיול בוקר למקדש Brim pather ממש בקרבת המלון שלנו. השוער במלון הסביר לנו איך להגיע למקום. אז יצאנו לדרכנו בשבע וחצי בבוקר ליוו אותנו שני כלבים מקומיים. בתחילה צעדנו בכביש אספלט שהפך לשביל עפר שהפך לשבילון בוץ בין מטעי תפוחים שהפך למעבר על מפולות סלעים ולדילוגים בין פלגי מים. בדרך פגשנו כמה חקלאים במטעי התפוחים. שכיוונו אותנו למקדש. בהמשך כמה פועלים שעסקו בשבירת אבנים נתנו לנו הנחיות להמשך הדרך. כך טיפסנו בדרך לא דרך אבל בגלל שלא רצינו שידאגו לנו כשלא נספיק להגיע לארוחת הבוקר אז חזרנו ממש לפני שהגענו למקדש. בדרך עוד טעינו כמה פעמים נכנסנו לחצרות של וילות מקומיות. בסוף חזרנו למלון מזיעים ועם המון סיפורים.

יצאנו עם סוניל ליום טיול אחרון בוואן. בקרנו בחווה לגידול פורלים. לפי ההסבר שקיבלנו הם ״חולבים״ את הביציות ואת הזרעים מהנקבות ומהזכרים וכך יוצרים הפרייה ואז לפי גודל מגדלים את הפורחים בבריכות. טמפרטורת המים 4 מעלות סלזיוס והם זורמים כל הזמן בזרם חזק. לפורל לוקח כשנתיים להגיע מדגיגון לדג במשקל 300 גרם.4d1a23a08e276390e7247e17a9e70805.jpg?l=6נהיגה בבאגי במסלול מוטורי. עדי ואני 1200 רופי ל 2-4 דקות. חוויה ממריצת אנדרנלין ומשפריצת בוץ.

טבילה במי מעיין לוהט מי גופרית מההרים..

הביקור במעיינות החמים במנאלי המחיש עבורי עוד משהו מקסים בעיני בהודו. הנה פלא טבע מרשים וייחודי. מעינות חמים פורצים מצלע ההר. המקום פשוט ביותר. במקום בנו בריכת איגום מעין שוקת גדולה נראה לי 3/5 מטרים וממנה עוד משטח עם כמה צינורות מהם זורמים המים. יש הפרדה בין אזור הגברים לאזור הנשים. בכניסה למקום כמה מדפי אבן עליהם אפשר להניח תיקים בגדים וזהו. כל מי שרוצה יכול להגיע להכנס לרחוץ את גופו במי הגופרית הלוהטים. ללא עלות כלל. זקנים צעירים נשים גברים תיירים ומקומיים עניים ועשירים. מה שמעורר מחשבה לגבי היחס לטבע ולנפלאותיו בארצנו הקטנטונת ובעוד ארצות מערביות. כל מעיין כל מפל כל מסלול הליכה יפה (זאכי, מגרסה, ארבל...) נסגר משולט מגודר מתומחר.. ומי יכול להנות מעצמת ונפלאות הטבע? רק מי שמציית לכללים של הרשות השולטת ומי שיש בידו סכום כסף לשלם. מי שאין לו כסף לא יכול להנות מהטבע. זה מזכיר לי שיר של ג'ניס ג׳ופלין: big yellow taxi. מוזמנים להאזין ולחשוב על המילים...a50d4ec7f10660ef3715869e8d523c52.jpg?l=66.8.

קמנו מוקדם מאוד בבוקר בארבע ורבע.. היינו חייבים לצאת מוקדם מכיוון שמעבר ההרים rohtsng נסגר ב 13:00 למעבר כלי רכב. ארוחות ארוזות חיכו לנו כמתוכנן בקבלה. שני וואנים חדשים הגיעו בדיוק ב 04:45 המסעדות הועמסו ויצאנו לדרך.

הטיפוס ממנאלי למעבר rohtsng פשוט מקסים. הרים זקורים. דשא ירוק ירוק. כיסי שלג בערוצי הנחלים ובשיפולי ההרים. נחלים ומפלים.. ובין כל אלה כביש מתפתל. טוב זה לא בדיוק כביש. זה סוג של דרך עם בורות מהמורות מפולות סלעים שלוליות מים. ובדרך הזו נסעו יחד איתנו גם משאיות טנדרים אופנועים.

fc55d17e68028702d53b6109a25f6864.jpg?l=6

אני לא יודע אם זה הכדורים נגד מחלת הגבהים או משהו אחר אבל אני ״חצי קלאץ״ היום. כאב ראש עמום כזה.. תחושה לא נעימה של כאב בטן ובחילה קלה.. מקווה שיעבור מהר..

אנחנו אמורים להגיע לג׳יספה בסביבות 11:00.

הגענו לג׳יספה, כפרון על גדות הנהר עם המון אפשרויות אירוח באוהלים ובמלונות פשוטים. מים חמים לא היו לנו. ובלי קשר לא הרגשתי כל כך טוב. מעבר לטיולון קצר בכפר וקניית חטיפים במכולת לא עשינו יותר מידי. אהה.. שיחקנו המון יניב, לשון ורמי. היו צחוקים. בשבע וחצי הוגשה ארוחת הערב. ולהפתעתנו היו די הרבה סועדים. קבוצה של סינים מהונג קונגו כמה הודים וכמה אירופאים.. האוכל היה טעים ובשפע. בסגנון בופה אכול כפי יכולתך. ואפילו הגישו גלידה לקינוח. קבענו עם הצוות שמחר בשש נגיע למסעדה לקפה תה עוגיות.. נקח את ארוחות הבוקר האריזות שלנו ונצא לדרך.

7.8.

יום של נסיעה מטורפת. מסוכנת. יפיפיה. עם נופים שלא מהעולם הזה. אני מניח שאם הייתי גיאולוג, מהנדס גשרים או מתכנן אורבני, לא הייתי מסוגל לעמוד בפני כל מה שראינו ב13 שעות הנסיעה המדהימה הזו.

או שאולי העובדה שהנסיעה כל כך מיוחדת ומדהימה קשורה לגבהים בהם היינו איפשהו בין 3500 ל 5350 מטר מעל פני הים?!?!?

בכל אופן לא סתם מכנים את הדרך ממנאלי ללה ״דרך המוות״. חלקה סלולה אספלט, חלקה שבורה ומרוסקת, חלקה מעולם לא נסללה, חלקה פשוט נשטפה מטה, חלקה מלאה בזרימת נחלים, על חלקה שאריות שלגים ועליה נוסעים או טסים בערבוביה משאיות אוטובוסים אופנועים ג'יפים וואנים. יש המון התחשבות והמון עזרה של הנהגים אחד לשני. הם מאותתים ממתינים לוקחים רוורס אם צריך. שמים את האגו בצד כי כולם רוצים לחיות ולהגיע לאנשהו ( למלון, למשפחה, לחברה, לבית...) ומכיוון שהכביש צר ומשובש והתהום האדירה פעורה מלמטה. חייבים פשוט חייבים לדעת לוותר ולהסתדר. ההרים צבועים בהמון צבעים. משחור דרך אפור חום ירוק צהוב אדום סגול בז׳ ומנוקדים בשלג לבן אפרפר. הכביש מתפתל בסיבובים חדים מאוד ובזוויות תלולות. כל כמה עשרות קילומטרים מקדש , מכולת, מסעדה או מעבר הרים. בין לבין גם עברנו בין שתי מדינות והתבקשנו להציג דרכונים. הנהגים שלנו גם שלמו מס מסויים והציגו כל מיני אישורים למשטרה ולעוד רשויות שונות. ראינו עוד קבוצות של תיירים נוסעים במיניבוסים או בוואנים וגם זוג ישראלים שתפסו טרמפים מלה למנאלי וספרו לנו שנהגי המשאיות מאוד נחמדים ועוצרים להם בכיף. בדרך עצרנו במעבר ההרים השני בגובהו בעולם 5360 מטר מעל פני הים. עצרנו למתיחת אברים לצ׳אי מסאלה ולכמה חטיפים. ובשש וחצי הגענו למלון המפנק שלנו בלה. Grand Dragon hotel שנחשב לטוב ביותר בלה. סיוון רצתה שנתפנק אחרי הנסיעה הקשה. ואכן התפנקנו. איך שנכנסנו ללובי המלון עטפו אותנו ביריעות בד לבן עדין הושיבו אותנו בפינת הסבה נוחה והציעו לנו כמה סוגי תה ועוגיות. אחרי הצ'ק אין עלינו לחדרים היפים התקלחנו הסדרנו נשימה. אנחנו בגובה של 3500 מטר מעל פני הים. מקלחת מפנקת עם תכשירי פינוק שונים שלא ראינו באף מלון בעולם כמו למשל גל אמבט ירוק שעשוי מחימר צרפתי, חמאת גוף להחזיר לגוף לחות ומינרלים חשובים ( מאוד מאוד יבש פה). חומר לשפתיים יבשות. שמן ייחודי לשיער ואלה בנוסף לכל הדברים הרגילים שמקבלים במלונות פאר.

21f2999f4a9244e724fb901a18cca007.jpg?l=6

בסביבות שבע וחצי יצאנו מהמלון לחפש מסעדה. המקומיים המליצו לנו על Tibettian Kitchen. הלכנו אליה. זה לא היה קל. האוויר פה דליל כל כמה צעדים הדופק עולה וצריכים לנוח. אבל לא וויתרנו. מצאנו את המסדה שהייתה מפוצצת סועדים מקומיים, נזירים טיבטיים וכמובן תיירים. האוכל היה נהדר. טוב אילן וסיוון הזמינו מרק עם מומאים (שאלו כופתאות ממולאות בכל מיני דברים), עדי הזמין מנת אטריות מטוגנות עם כל מיני דברים מוקפצים ברוטב מיוחד, לירון הזמינה מנת מומוס גבינה וירקות חצי מטוגנים ואני הזמנתי לחם אפוי ממולא בבשר עם רוטב פיקנטי. היה מצויין.

איבדתי את הזמן. לא יודע מה התאריך ואיזה יום היום. זה לא ממש משנה מבחינת החוויות אבל אולי משבש את הכרונולוגיה והארגון של העניינים.

f57e766cedb71b6f51dba6347967bc09.jpg?l=6

כלבים:

יש המון כלבים. הם מוזנחים נראה שלא מטופלים במיוחד ללא בעלים נראים לעין כנועים למדי. ובכל זאת יש הרבה כלבים הם חייכנים בעלי עיניים טובות רגועים משתלבים בתנועה ובעיקר במנוחה. מנצלים כל פיסת צל מתחת עץ, משאית או כל דבר שבא להם. חיים לצד האנשים ברחוב במסעדות. חלק מהנוף.

הביקור באגם הגבוה ביותר בעולם בגובה 4250 מטר מעל פני הים …

db6768047fcfb7e840d4ed20496a78f3.jpg?l=6

נסיעה מלה לפנגונג האגם הגבוה ביותר בעולם, ארכה כשבע שעות במהלכה ביקרנו בארמון של המלך שאי למיטב זכרוני המלך שלט באזור באלף שש מאות ומשהו..הכניסה לארמון חופשית. הארמון בנוי על צוק משקיף ממנו נוף מרהיב ניתן להסתובב בחלק מחדריו ובחלק העליון יש מקדש בתשלום (30 רופי לאדם). הנהגים חיכו לנו בוואנים שלא היה להם מזגן כי אין בוואנים והמוניות בלה מזגנים או שיש והם לא פועלים...

טיפ לגבי מזג האוויר בלה בחודש יולי: למרות שלדאק בכלל ולה בפרט גבוהים מאוד וככול שעולים בגובה קר יותר, בחלק מהימים שטיילנו באזור היה ממש חם. מעבר לחום היה יבש מאוד מאוד, ברמה שהעור מתייבש וחייב איזה קרם גוף טוב וברמה שנשימות של האוויר החם באף שורפות. תוסיפו לזה את השמש היוקדת ותקבלו חום יובש וקרינה לא נעימים בכלל. אז ההמלצה היא: כובע רחב שוליים, מריחת קרם הגנה, הרכבת משקפי שמש ולשתות הרבה מים. דרך אגב שתייה מרובה של מים מסייעת גם להתמודדות עם מחלת הגבהים וסימפטומיה, המים עוזרים לדם לזרום טוב יותר ולכדוריות האדומות להתפתח מהר מה שעוזר ליותר חמצן להקלט בתאים וזה מאוד חשוב בגבהים שמעל 3000 מטר. אז תשתו הרבה! אבל אז מתחיל עניין אחר והוא ההשתנה.. מתברר שתופעה נוספת הקשורה להתמודדות הגוף שלנו עם הגבהים הללו היא השתנה מרובה.. סתם לדוגמא, יכול מאוד להיות שבמהלך שעה אחת תצטרכו לעצור לשירותים שלוש ואפילו ארבע פעמים.

ככה זה הטיול בהודו מלמד בנוסף לענייני פרופורציות ותפיסות עולם גם פרק חדש בפיזיולוגיה של גוף האדם. טוב אז אחרי הביקור בארמון של המלך שאי המשכנו בנסיעה לבית ספר לנזירים בודהיסטים שבמתחמו כמה מקדשים עתיקים וסטופות. עלות הכניסה 30 רופי לאדם. כמובן שגם פה המון מדרגות, הטיפוס קשה והשמש יוקדת. לבסוף עם הרבה הפסקות להסדרת הנשימה הגענו. והתחלנו להסתובב במקדשים. יש אפשרות לרכוש חוברת מידע באנגלית לגבי המנזר בעלות של 50 רופי. המקדשים יפים מעוטרים בציורי קיר עתיקים המספרים על חייו של בודהה ועל כל מיני בודהות נוספים שהובילו על מיני זרמים בבודהיזם. מי שמתעניין במיתולוגיות ובדתות ימצא שהמקום מדהים מי שפחות, יהנה מהצבעוניות הבניה הנוף והאווירה. הנזירים במקום דוברי אנגלית ומסבירי פנים.

המשכנו בנסיעה לאגם. לירון לא מרגישה טוב. מתהפכת לה הבטן. כשהדרך סלולה אז הנסיעה סבירה למרות הרוחב הצר של הכביש הפיתולים והתהום הפעולה למרגלותיו, כשהכביש לא סלול אז אנחנו עוברים לסרט אחר. תוסיפו לכל מה שציינתי טלטולים קפיצות מפולות אבנים ושלגים וחציית נחלים והכל בוואן של טיוטה אפילו לא ארבע על ארבע.. מה שדמיינתם תכפילו. ולצד כל הקושי הנוף מדהים ושונה ממה שראינו בדרך המוות, פה מדובר על עמקים נרחבים עם פלגי מים ומדשאות מורידות עם עדרים של יאקים וסוסי פרא. ציוצים של עופות מים המון בסיסי צבא ומידי פעם כפרון קטן ובו גם מכולת ומסעדות. בדרך היה שלב ירד עלינו שלג מעורב בברד שהפך לברד די משמעותי. עוד חוויה לא צפויה לאוסף החוויות.

לירון המשיכה לא להרגיש טוב. עצרנו במרפאה צבאית ובה חובש צבאי נתן ללירון תרופה נגד כאבי הבטן שלה. הגענו לאגם מתברר שהוא האגם הגבוה ביותר בעולם 4250 מטר מעל פני הים. חלק מהאגם מהווה את גבול בין הודו לסין. צבעי המים אפורים כסופים ההרים סביב בשלל גוונים על הגדות מתחמי אוהלים ומסעדות שנבנו בעיקר לתיירים ובסך הכל שלווה. קיבלנו את האוהלים שלנו התמקמנו תוך שאנו מקווים שלא יעופו ברוחות ו/או שלא יכנסו אליהם מי גשם בלילה. אני לירון ועדי ירדנו לשפת האגם. והאחרים התמקמו במאהל.

ארוחת ערב די בינונית.

קמתי בסביבות שלוש ירד גדם זלעפות ולי הראש דפק וגם היו דפיקות לב חזקות. ניסיתי לחזור לישון. לא כל כך הלך. בבוקר לא הרגשתי טוב ובכל זאת יצאתי בחמש מהאוהל ויחד עם סיוון צפינו בזריחה. ציפיתי למשהו יותר מרהיב. משהו שמשלב השתקפויוית ההרים באגם יחד עם קרני שמש. תכלס היו עננים והיה אור שלאט לאט התגבר.

חזרנו למלון בלה. בדרך שוב אותם נופים יוצאי דופן של מפולות סלעים אבנים וחול בצבעים שונים כאילו איזה קרחון ענק גרס את שכבות הסלע השונות וזה מה שיצא. הנהר זורם. היאקים וסוסי הפרא רועים באחו ואנחנו בוואן מקפצים מצד לצד מנקרים, מתבוננים, שומעים מוזיקה, בדרך ללה.

יום נוסף בלה:

ירון הגיע הבוקר נפגשנו במלון אכלנו ארוחת בוקר משותפת, ירון החל לנוח ולהסתגל לגובה בכל זאת הגיע ממומבאי בטיסה ואנחנו יצאנו ליום הרפתקאות נוסף. התחלנו בנסיעה הגענו לנקודת תצפית על מפגש הנהרות......

ואז האירוע המרכזי של היום: ראפטינג בנהר. בחרנו במסלול ברמת אתגר 3 לדברי המדריך הוא לא מאוד קשה אבל אי אפשר להבטיח שלא נרטב ושלא נתהפך. תרגולות של מקרים ותגובות המתרחשות מה קורה אם עפים מהסירה ו/או נסחפים, היו מדוייקות ומפורטות לא הורידו את מפלס הלחץ, להיפך. אבל הלכנו על זה. בהתחלה המדריך לא הסכים שעדי יעשה את הרפטינג אהל נתתי לו נאום על כך שעדי שחיין מעולה ובעל ניסיון עשיר ברפטינג. אמרתי שבכל מקרה הוא איתי ובאחריותי. המדריך השתכנע. ועדי אמר לי: ״ כל הכבוד אבא: נכון לא נכון חרטט בבטחון״. תאמת סחתיין עלינו, לא ברור בכלל שכל המשפחה ובה אנשים מגיל 11 ועד 70 עושים זאת. התלבשנו בחליפת גלישה קסדות, קיבלנו משוטים ומצופים והתחלנו לשוט בנהר הגועש. היו כמה אשדות ומערבולות שסחטו יללות וקריאות רמות בייחוד של לירון, אשת אקסטרים בעלת שם עולמי בתחום. חתרנו. שרנו. נתנו קצב ואפילו נכנסנו לקרב השפרצות מעם נגד סירה עמיתה בה היו צרפתים והודים. היה רטוב, כיף ומהנה.

המסלול שבחרנו עלה 1800 רופי לאדם ונמשך שעתיים. הוא לא כולל הסעה למקום הרפטינג ולא כולל ארוחת צהריים. כי היינו מסודרים בעניין.

נסענו להיכל התהילה של הצבא ההודי. בלדאק רואים המון צבא. משאיות. שטחי אימונים, בסיסים שונים שלטים.. מדובר במוזיאון המאדיר את אומץ הלב ופעילות הצבא באזור. לאחר שיחה קצרה עם חייל מקומי החלטנו לא להכנס. למי שמעוניין לדעת עלות כניסה לתייר 400 רופי.

משם המשכנו למקלט לחמורים פגועים/זקנים/חולים/נטושים. המקום היה סגור, עדי ואני נכנסנו למתחם בכל זאת הוא מתחת לשער ואני מעל הגדר. לא היה אף אחד במתחם. לא היה אף חמור באורוות ובחצר. יצאנו כלעומת שבאנו. לא לפני שמסרנו את הגזר שקנינו בשוק במטרה להאכיל את החמורים לאיש מבוגר שעבר במקום.e7b26ab97c049ab3517dc80f643df4f6.jpg?l=6ביקרנו בשאנטי סטופה. לא טיפסנו את 700 המדרגות המובילות אליה. הגענו עם הרכבים עד לכניסה. צפינו בנוף הצטלמו בכל מיני חלקים של הסטופה ובסוף לירון טובה עדי וסיוון ירדו את המדרגות אילן ואני נסענו בוואנים ואספנו אותם.a2938d20fbf37f8e00904795ea05eec9.jpg?l=6בערב שוב קניות. שוב מסעדה.

הפעם רצינו שירון יחווה את נפלאות הגסטרונומיה של ה״טיביטיאן קיטצ׳ן״ שאנחנו כל כך אוהבים. אבל היה מלא עד אפס מקום אז הזמנו מקומות לעוד יומים בערב ובהמלצת המנהל במסעדה כמו גם גולשים שונים באינטרנט שמנו פעמינו למסעדת ״בון אפטיט״ הממוקמת באזור אחר בלה. אחרי הליכה של כרבע שעה באזור אחר של רובע התיירות. הפעם כזה המתאים יותר תרמילאים וגסטהאוסים ופחות מלונות. ברחובות צרים יותר ובמקום שהביוב זורם יותר בחופשיות על גבי שבילי ההליכה, הגענו למסעדה שהייתה מפוצצת אנשים. ולמרות המאמץ להגיע למסעדה ומספר הסועדים הרב, האוכל לא היה משהו. והמחיר היה משהו משהו. יקר. במונחי הודו כמובן לא במונחי ישראל. בדרך כלל אנחנו משלמים גג 3000 רופי לארוחה דשנה כולל מנות פתיחה שתיה וקינוח לכולנו הפעם שילמנו 4500 רופי. חבל אבל לא נורא בכלל. עוד חוויות לאוסף.

לילה טוב.

12.8

נסיעה לעמק נוברה Nubra

יצאנו מלה בסביבות תשע. התחלנו בעליה למעבר הרים קרדונגלה. בגובה 5300 מטר.

הרגשתי סחרחורת אבל הסתובבנו כמה דקות במעבר והצטלמנו. הירידה לוותה בנופים מרהיבים. פשוט אי אפשר להתרגל לעוצמה של הטבע לגובה ההרים לשילוב בין הרים מושלגים נהרות מים זורמים אבק דיונות חול שלג סלעי גרניט אדירים מים שוצפים בנהרות וכרי דשא עם עדרים של יאקים. היום היה איזה חג מקומי אז חלק מהמקומיים לבשו בגדים מסורתיים שמלות צבעוניות ומגבעות. הגענו למקום בו השכירו טרקטורונים לנהיגה חצי עצמית בדיונות חול. על כל טרקטורון מדריך ושני תיירים. וכך נהגנו או יותר נכון טסנו בשטחי דיונות מפעם לפעם קפצנו באוויר. גם עדי נהג. המדריך בטרקטורון של אילן ולירון כנראה הפך חרש וזה לא בגלל שאגת המנוע אלא בגלל שאגת הפחד של לירון שתוך כדי נהיגה התחילה לקרוא לעזרת אלוהים בודהה שיווה אללה וכל מי שבסביבה. היה כיף. נסיעה של כרבע שעה עולה 1000 רופי לטרקטורון.4f204fc5a0d90f4c89861bc420d552fc.jpg?l=6עצרנו בעוד מקדש ובעוד מונומנט לבודהה הצעיר. הנופים מדהימים כך גם כמות המדרגות שצריכים לעלות בכל מקום.

בערב במלון עדי הפך להיות חבר של כל אורחי ועובדי המלון. היה זוג שאפילו צילם אותו לבלוג שלהם. הוא שיחק בדמינטון עם כל מי שעבר באזור, עזר לשף להכין לחם וחביתות. במשך שעות עבד איתו בעמדת השף ועזר לו. הם דברו באנגלית שוטפת והיו מאוד מרוצים אחד מהשני.

האוכל במלון מבוסס על גינה אורגנית מקומית והשלמות מהשוק המקומי. מעניין טרי וטעים. החדרים בכלל פצצה!!

4a1844f03b6f3f7d6dff79efefe03fef.jpg?l=6

13.8 יום נוסף בעמק נוברה. הפעם שמנו פעמינו לכפרון קטנטן, טורטוק, 15 ק״מ מגבול פקיסטן. האזור נפתח רק לפני שנה לתיירים וראה זה פלא התרמילאים הישראליים ממלאים את הכפר הקסום. טורטוק. Turtuk. האנשים החיים בו מתפרנסים מחקלאות יש שדות תפא בטטות ושאר גידולי שדה כמו גם מארוח ביתי ומסעדות. על פי לבושם הם מוסלמים. לא ששים להצטלם. עובדים בחיי היום יום כביסה עבודה בשדות תיקון בתים ומחסנים יש להם חמורים תרנגולות ובעיקר מישמישים. עכשיו זו עונת המישמישים. קטנים צהובים כתומים ומתוקים. טיילנו בכפר. אכלנו באחת המסעדות רגוע יפה.. יש באזור הכפר כמה מסלולי טיול רגלי מסגד בריכה ועוד כל מיני פינות חמד. אני בכיף הייתי נשאר כמה ימים במקום כזה לגבי שאר המשפחה לא כ״כ בטוח. פגשנו זוג תרמילאים ישראלים, נועם מגבעתיים ושי מחולון, ששאלו אם הם יכולים להצטרך אלינו לכיוון לה. הסכמנו בכיף והם גם הצטרפו למלון שלנו. עדי שיחק איתם לוגו קווסט.

בדרך חזרה למלון שלנו Nobra Organic Retreat עצרנו כדי לרכב על גמלים דו דבשתיים, ממש כמו יוסף מהשיר של משינה שרכב לפלשתינה, עבור 450 רופי לאדם עושים סיבוב של חצי שעה באורח תגמלים עם מדריך מלווה. עדי ואני רכבנו וכל השאר הסתלבטו בדיונות. כרגיל רכיבה על גמל דו דבשתי, בדיוק כמו גמל חד דבשתי, הינה מתכון בטוח לשבירת ביצים. מה היה עוד יותר קשה זה שפה אתה יושב בין שתי הדבשות על שמיכה עבה ובלי ארכובות. כך שכל משקל גופך מתנקז לאזור הביצים ואין דרך להקל על העניינים. הצטלמנו עם הגמלים ועם זוג הודים שרכבו איתנו וחזרנו למלון. הגמלים נראים בריאים אבל די מוזנחים ובהשוואה לגמלים שיש בממשית או בחלב בראשית או בחאן בארותיים נראה שהם פחות מטופלים פחות נקיים פחות שמחים. גם הסיור היה די מכאני: נוהג הגמלים מוביל את אורחת הגמלים, עושים סיבוב בדיונה. באמצע תמונה וחוזרים להתחלה. בלי הסברים על הגמלים על הסביבה…

f1d33e51af28033291df63669aec4432.jpg?l=6

בדרך ללה עוד הספקנו לבקר בארמון לה. בעלות של 300 רופי לאדם. אין ממש מה לראות רוב החדרים בשיפוצים. ציורי הקיר בשלבי שחזור שונים. וחוץ ממקדש יפה ונף מרהיב. הארמון על שבעת מפלסיו לא ממש שווה ביקור. צילמתי עוד כמה כלבים מנמנמים.. בערב האחרון בלה חזרנו למסעדה האהובה עלינו. Tibatian kitchen. המקומות שהזמנו חיכו לנו רב המלצרים, לאק פר, שמח לקראתנו. הזמנו המון מנות וגם ירון הסכים שמדובר במסעדה מעולה.

חזרנו למלון. ארזנו ושקלנו מזוודות מכיוון שבטיסת הפנים יש מגבלה של 15 קג למזוודה ו 8 קג לתיק עלייה למטוס.

שמנו שעון מעורר ל 04:30. לילה טוב.

שלושה ימים בבית של סיוון וירון במומבאי. הדירה שלהם מקסימה. בשכונה מטופחת, במונחים של הודו, באזור דרום מומבאי בשכונת קולבה. כדי להגיע לדירה התפצלנו. חלק נסעו עם ברהים הנהג שלהם וחלק (עדי ירון ואני) נסענו במונית. מהשדה עלתה לנו 580 רופי + 70 רופי נסיעה על גשר המחבר לשכונה שלהם מעל האוקינוס ההודי. בדרך היה לנו פנצ'ר. הנהג לא אמר דבר, נעלם לכחמש דקות וחזר עם מונית חדשה ונהג חדש עבורינו. שילם לנהג החדש עזר לנו להעביר את המזוודות והמשכנו לדירה. הגענו לדירה מרווחת מאווררת מלאת פסלים תמונות וחפצי אומנות תקרות גבוהות עם קורות עץ ועיטורים ממש יפה!!

מתחת לדירה ממוקם בית הספר שלהם. גם הוא מושקע מסודר ויפה וכולל ספרייה כיתות לימוד. מטבח. שירותים. משרד ואקווריום. יש לסיוון וירון סגל מורים די קבוע ובמקביל מקיימים חמש מסגרות לימוד. עלות כל תלמיד 3000 רופי לחודש. ויש גם פרוייקטים ייחודיים מעט לעת כמו למשל צביעת גדרות וחומות בשכונה. התרמות דם. ימי עיון וכנסים ועוד ועוד.

הימים במומבאי די התערבבו לי. כל מיני שווקים. אזור לתבלינים ופירות יבשים. אזור לחיות מחמד ולידם קצביות. אזור לאלקטרוניקה. אזור לבגדים מזויפים זולים ואזור לבגדים מזויפים יקרים. אזור לתכשיטים וצורפים. המון מסעדות בכל הרמות והסוגים. מבנים מונומנטליים. טיילת ליד הים. ועוד ועוד. מליוני אנשים. מליוני מכוניות ואופנועים ביחד עם אופנועים עגלות והולכי רגל. והכל איכשהו זורם מקסים ומתובל בחולדות וכלבים.

לילה אחד הרגשתי לא טוב. כאב ראש הקאות שלשול וכמו שזה בא זה הלך. תכלס חשבתי שאסבול יותר משילשולים במהלך הטיול בהודו. אבל תודה לאל היה לנו ממש בסדר.

ביקרנו בטאג׳- מלון מומבאי המפורסם. עשינו קניות הכנו ארוחות ערב ובוקר משפחתיות מושקעות וכייפיות. ירון לקח אותי לספר שלו. לכל שאלה שהספר שאל אותי עניתי כן. לגלח את הזקן? כן! תרצה קרחת על הסכין? כן! מסאג קרקפת? כן! מסאג עם ויברטור/קומפרסור? כן! עם שמן? כן! תרצה תה? כן! זו היתה התספורת הכי מפנקת שעשיתי אי פעם. וכללה כמה סוגי תכשירי פנים והקרקפת וכמה סוגי מסאגים ושמנים. הכיף נמשך כארבעים דקות. עלות 500 רופי ועוד 100 טיפ.

911173bc7a11715987bbc4f00ff78652.jpg?l=6

אהבת? הנה ההזדמנות שלך לפרגן

רוצה לעקוב אחר הבלוג של asafde?

‹ הפוסט הקודם
טיול משפחתי לדרום קוריאה
טיול משפחתי לדרום קוריאה
מתוך הבלוג של asafde
13-04-2018
קרא מאוחר יותר
לכל הפוסטים של asafde »

תגובות

רוצה להגיב לזה? יש להתחבר לאתר:

 

טיול משפחתי לצפון הודו

השב  · 

טיול משפחתי לצפון הודו

השב  · 
בריאות ואושר מאסף
היכנסו לבלוג שלי באתר למטייל
השב · 
השב · 

תגובות פייסבוק

סגור
×