טעימות ממרוקו

"ארוחת טעימות" במרוקו 2017

מבוא

לאחר שביטלנו לפני שנתיים טיול מאורגן למרוקו עקב מצב בטחוני, נרשמנו השנה בשנית. ללא המלצות או ידע מוקדם נרשמנו לטיול מאורגן ב"איסתא" עם המדריך משה כהן, התאריך ומשך הטיול התאימו לנו.

ההתחלה בשדה התעופה התנהלה ב"רגל שמאל", שעה וחצי המתנה בתור לבידוק בטחוני, תור לא מנוהל, חוסר בכח אדם, המון תלונות, ומבצעי כיבוי שריפות של נוסעים בטיסות אשר זמן היציאה שלהן מתקרב, "בלגן מאורגן".

בדרך למרוקו עצרנו להפסקת ביניים בציריך. 10 דקות נסיעה ברכבת שיוצאת משדה התעופה (BH) בעלות של 13 פרנק שוויצרי הלוך חזור, ואנחנו מגיעים למרכז ציריך ל Ban-Hoff Strasse. לצד חנויות יוקרתיות, אנחנו פוגשים בחנות Apple את הדגם החדש של איפון, ואוכלים ארוחת בוקר בכלבו Manor. משם חזרה באותה רכבת, מרציפים 32-34 בקומה מינוס שתיים בתחנת הרכבת.

למי מאתנו שלא בקר בשוויץ, בכניסה לרציפי תחנת הרכבת אין כל מחסום, "קרוסלה" או מתקן להעברת כרטיס. פשוט קונים כרטיס במכשיר אוטומטי ונכנסים. גם כרטיסנים לא ראינו..... פשוט מאמינים לנוסעים, ואם נתפסת אתה צפוי לקנס גבוה מאד.

מרוקו

מרוקו, בעברה נקראה אל מגרב (המערב). בשנת 1492 גילה קולומבוס את אמריקה אך עד מועד זה סמלה מרוקו את מערב העולם. מאוחר יותר, בסיבות המאה ה 17 שונה שמה למרוקו, על שום אחת מעריה – מרקש. המדינה קיבלה עצמאות בשנת 1956 מהשלטון הצרפתי. שטחה משתרע על כ 700,000 מ"ר (פי 32 משטח מדינת ישראל) מהם 200,000 קמ"ר מדבר סהרה בדרום המדינה.

אוכלוסייתה מונה 34 מיליון ולמרות שעור הריבוי הטבעי הגבוה, היא מצטמקת לנוכח הגירה שלילית , בעיקר לאירופה, של מחפשי עתיד טוב יותר. לצד ההגירה השלילית, קיימת הגירה של פליטים סודנים, אתיופים וסוריים, בדרכם לאירופה. במרוקו מבקרים בשנה כ 9 מיליון תיירים. מובילות בתיירות סין, רוסיה, גרמניה, צרפת וספרד. מישראל מגיעים למרוקו כ 25,000 תיירים בשנה.

דגל המדינה היה בתחילה לבן. מולה איסמאיל הפך אותו במאה ה 17 לאדום, כאות לקשר הדם בין המדינה לנביא מוחמד. בשנת 1912 ביקשו הצרפתים להוסיף חותם בצורה של מגן דוד לדגל. על רקע התנגדות המקומיים, מכיוון שהסימן מגן דוד שימש את הציונות, הוסכם לצרף כוכב בצבע הירוק שמסמן את האסלם.

דגלי המדינה פזורים בכל המדינה. בנוסף קיימת נוכחות משמעותית של משטרה וכוחות בטחון בעיקר בכדי לשמור על שלטון המלך. לבתי ממשל ותפילה יש גג ירוק (הצבע המסמל את האסלם). ראו להלן תמונה של המסגד השני בגודלו בעולם, גובה הצריח ("מנירת") שלו 200 מטרים. המסגד נבנה על ידי המלך חסן השני, עלשטח שיובש מהים (על הים מכיוון שעל פי המסורת המוסלמית האל מרחף מעל הים) בקזבלנקה, לאחר שהמלך גייס מהעם תרומות בהיקף של 880 מיליון דולר לבניית המסגד.

בכל עיר קיימת ה"מדינה" – העיר העתיקה, מוקפת בחומה. מחוצה אליה העיר החדשה.

הרומאים כינו את המקומיים ברברים (Berbers) שמשמעו ילידים שלא יודעים קרוא וכתוב. לרבות הימים יהפוך בידי היהודים לכינוי "שלוחים" (או "שלופים", בשפתו של אחד מהזמרים בארץ.....). גם כיום, רק כ 50% מתושבי המדינה יודעים קרוא וכתוב......

מרקש – עיר ללא הפסקה

כשהמטוס מתחיל להנמיך לכיוון מרקש, מתגלה סוד קסמה של העיר. העיר מלמעלה נראית אדומה, בהתאם לכינוי שהודבק לה. הצבא האדום איננו חריג, הוא צבע האדמה השולט בחלקים נרחבים ממרוקו. כשבנו את רב הבתים במרקש, השתמשו בחול אדום כחלק מהטיח ("פיזה"), והדבר הפך למסורת.

שדה התעופה אליו אנו נכנסים חדיש ומרשים. לא נעים לכתוב, אבל יעיל משמעותית ממקבילו בישראל.....

במרקש גרים כ 2 מיליון תושבים. בירת מרוקו נדדה שלוש פעמים. מרקש היתה התחנה השלישית.

אי אפשר מבלי לפתוח את הסיור בג'מה אל פנע, הלו היא "ככר האבודים". דרך שדרות מוחמד הששי נסענו לכיכר. שדרות ברוחב כ 100 מטרים כשבמרכזם שביל הליכה, נצר להשפעת הצרפתים במרוקו. הכיכר לובשת בגדים חדשים מידי בוקר וערב. את הסיור במרקש התחלנו בסיור לילה בכיכר. מעגלי ריקוד לצד דוכני מזון שמוקמים מידי יום לקראת הערב, כשבצדם השוק המפורסם. אורות, ריחות וקולות המולה מכל עבר. קולו של חליל מרמז על מאלף נחשים באזור. ההליכה בין דוכני המזון לא כל כך נעימה. מקדמי מכירות מנסים לשדל את התיירים להיכנס לכל דוכן ללא הפסקה. לגבי נשים ההליכה בשוק גם כן איננה חוויה מסעירה. הוזהרנו שהמקומיים מלטפים את האחוריים של הנשים המסתובבות לבד מעת לעת.

מול הגמע אל פנע נבנה מסגד ה"כותביה", מסגד גדול ומרשים. שמו על שום שבכיכרו ישבו נתינים שידעו קרוא וכתוב וכתבו מכתבים עבור אנאלפביתים.

במרקש ביקרנו בחנות תבלינים של חסן פיללי, כ 400 מטרים ממקדש הבאהיה. בחנות למדנו על שמן הארגן המיוצר במרוקו, בעל סגולות בריאותיות. בושרה המוכרת, הצליחה במופע סטאנד-אפ בעברית למכור לקבוצה תבלינים רבים לכל מטרה: הפחתת משקל, הסרת יבלות, מניעת נחירות, העלמת קמטים, הגברת חשק מיני, טיפול במגרנה, וגם גרוש עין הרע.......

מחנות התבלינים עברנו לארמון הבאהיה, שנבנה בסגנון אנדלוסי, שם נכחנו כמה גדול היה תאבונו של המלך מהשושלת העלוו'ית שמלך במאה ה 19. סביב חצר אחת שכן את ארבע נשותיו (המספר המקסימלי שניתן לקחת על פי הקוראן). מכיוון שלא הסתפר ב 4 נשים, בנה חצר נוספת בה שכן 24 פילגשים נוספות.

בצמוד לארמון הבהייה ממוקם הרובע היהודי. בקהילה היהודית במרקש נשארו 120 יהודים, מרביתם בגיל העמידה. להלן תמונות מבית הכנסת:

את הערב סיימנו במופע "ברברי" Chez Ali. ריקודים ברבריים, סוסים ורקדנית בטן. די מיותר, אפשר לוותר.....

מרקש היא אכן עיר ללא הפסקה, פעילה סביב השעון. גם הפקקים ללא הפסקה בשעות העומס...... למרות הכבישים הרחבים. מפגש שדרות מוחמד החמישי ועלי השני הומה גם בחצות הלילה, בעיקר צעירים, הפרופורציה של בחורות בכיסוי ראש משתנה. 80% (צעירות) ללא כיסוי (שונה מהותית). יופיין מתגלה לכל.....

קזבלנקה והקהילה היהודית

שעתיים נסיעה ממרקש, ומגעים לקזבלנקה – העיר הלבנה. בקזבלנקה (בית – לבן בספרדית) הצבע השולט הינו הצבע הלבן, ואכן רב הבתים בה לבנים. האגדה מספרת שבעבר צבעו המקומיים את הבתים בצבע לבן על רקע הלחות הגבוהה בעיר, בשל קרבתה לים. בעיר גרים כ 7 מליון תושבים, מהם כ 3,000 יהודים.

בעיר אוכלוסיה מגוונת, חלקה דלת אמצעים, וחלקה מבוססת עד מאד. התושבים המבוססים גרים בקרבת הים, לצד טיילת יפה מאד. בקצה הטיילת בנה המלך את המסגד השני בגודלו בעולם. סגנונות הבניה מגוונים, מודרני, לצד ישן, חלק מהבתים מזכיר את סגנון ה"באהאוז" בתל אביב. כשנוסעים לכיוון מזרח העיר נראית פחות מטופחת. העיר מרושתת ברכבת קלה. הרכבת הוקמה במשך שנתיים לפני כעשור (ואצלינו בתל אביב...... רוני מילוא הניח אבן פינה בשנת 1983....).

יהודים הגיעו למרוקו החל מחורבן בית ראשון, ולאחריו חורבן בית שני, אולם רב היהודים הגיעו לאחר גרוש ספרד בשנת 1492. במסגרת הגרוש גורשו מספרד 600,000 מוסלמים ו 200,000 יהודים. בשעה שליהודים אפשרו להתנצר (אנוסי ספרד) או להיות מגורשים, למוסלמים אפשרו רק את אופציית הגרוש.

מקהילה יהודית מפוארת שחיתה במרוקו נותרו אלפים בודדים, רובם מרוכזים בקזבלנקה, הגיל הממוצע מבוגר מאד, כמעט שלא יהיה דור המשך ואם לא תחול תפנית בעלילה, בעוד פחות מ 25 שנים לא יגורו במרוקו יהודים. כך ניתן למצוא ברחוב אחד שלושה בתי כנסת סמוכים שמתקשים בשגרה לגייס לתפילה מניין, ועדיין לא מגיעים לידי איחוד כוחות.

נכון להיום היהודים משתדלים להנמיך פרופיל. את הכיפה החליף הכובע, סממנים יהודיים הוסרו מבתי כנסת, לרבות מזוזה על שערי הכניסות.

רבאט – עיר המלוכה

רבאט הינה ללא ספק העיר המטופחת והעשירה במרוקו, בה ממוקמת הממשלה, לצד משפחת המלוכה. בירתה הרביעית והנוכחית של מרוקו. שבילי אופניים, לצד מכוניות יפות ובניינים חדישים.

כשקבלה מרוקו את עצמאותה בשנת 1956 מלך בה מוחמד החמישי. הוא נפתר לאחר 6 שנים 1962, ובשנה זאת ירש אותו בנו חסן השני. חסן מלך עד שנת 1999, חלה במחלת האסטמה והוחלף על ידי בנו מוחמד הששי המולך עד היום. מוחמד הששי הנהיג גישה ליברלית כלפי נשים, אפשר להן לבחור ולהבחר לפרלמנט, לנהוג ברכב או לרכב על אופנוע. עדין, רב רובן של הנשים במרוקו (למעלה מ 90%) עוטות כיסוי ראש.

רכושו של המלך נאמד בשלושה מיליארדי דולר, ועל כל שטרות הכסף במרוקו (ה"דירם") מתנוססת תמונתו.

גולת הכותרת של העיר הינה מתחם הארמון, מתחם שמהווה עיר שלמה בו גרים חלק מהעובדים בארמון, לצד משפחת המלוכה המורחבת.

מוחמד השישי נמנה על שושלת המלכים השלישית, השושלת העלוו'ית שעלתה למלוכה במאה ה 17. קודם לשושלת העלוו'ית שלטו שושלת הסעדים, ולפניה שושלת המורביתון האכזרית שגרמה להתאסלמות רבים בממלכה, מול חלופת הקזת הראש.

במרוקו היו חצרות רבות שהגדירו עצמן כמלכויות במקביל. רק מהשושלת העלוו'ית מדובר במלוכה שחלשה על כל הממלכה. התמונות צולמו בכניסה לארמון ברבאט.

הארמון ממוקם במרכז שטח עצום המוקף בחומה ובמספר מנגנוני בטחון. אחד מתוך 12 ארמונות בהם מתגוררת משפחת המלוכה.

צמוד לעיר קימת "קסבה" מתחם מוקף חומה בה גרה אחת מתתי משפחת המלוכה, אחת מיני רבות בקרבתן נחלוף במהלך הטיול. בתקופה בה כל דאלים גבר (וגם כיום), היה צריך להגן בצורה טובה על הממלכה.

לפני שאנו עוזבים את העיר אנו עוברים במוזוליאום של מוחמד ה 5 . בדומה למוזולואום של נפוליון, המוזוליאום של מוחמד החמישי נבנה בצורה שהקבר נמצא נמוך והאורחים שמעוניינים לראות אותו צריכים להשתחוות קדימה.....

מקנס ועליה לישראל

בעיר מקנס גרים כמליון תושבים, בירתה השניה של מרוקו.

העיר מקנס קנתה לעצמה שם כעיר של הקמצנים. בקרב היהודים היא נקראה "ירושלים הקטנה" על שום שהיו בה שתי שכונות יהודיות בהן חיו כ 20,000 יהודים, כ 50 מהם, בגיל ממוצע של מעל 70 נותרו בעיר כיום. כינויה השגור הינו העיר של מולה איסמאיל, מי שמלך במאה ה 17 והעביר את הבירה מפס למקנז, לאחר שלואי ה 14 סרב להצעתו של מולה איסמאיל להינשא לבתו של לואי ה 14. המלך הקים את ארמונו וחוות סוסים ל 1,200 סוסים שיגנו על המלוכה, והפך אותה לבירה השניה של מרוקו.

בסמטאות של מה שהיה הרובע היהודי הוביל אותנו יהודי בשם מכלוף, מקבץ נדבות בן 70. בית הכנסת נסגר כבר מזמן על רקע מלחמות יהודים פנימיות, בין אלו שעוד נותרו במקום.

העיר די מוזנחת, ולמעט מה שמוגדר על ידי המקומיים כ"גני ורסאי" ניכר שלא הושקעו בה כספי משלם המיסים...

לאחר מלחמת העולם השניה החלו פרעות ביהודי מרוקו אשר הרגישו לא בטוחים. המלך ראה בכמיהתם לארץ ישראל חוסר נאמנות לאחר "ששכב בשבילם על הגדר" בתקופת הנאצים. ילדים נחטפו ואת הבנות היה צריך להחביא בבתים. העליה המסיבית ממרוקו התרחשה בשני גלים: בשנת 1956 עם יציאת הצרפתים ממרוקו, וגם בשנת 1962, לאחר מספר פוגרומים. המלך המרוקאי שתף פעולה עם ישראל והסוכנות היהודית, בהעלמת עיין, ולאורך כל הדרך לא באופן לגאלי, על רקע קשרי מודיעין טובים וסיוע כספי שקבל מהמוסד ומארה"ב. העולים רוכזו ברובע היהודי בקזבלנקה, משם הושטו לגיברלטר או למרסיי , ומהן לישראל. בשנת 1960 טבעה הספינה "אגוז" על 45 העולים שהיו בה. עצמות 22 מהם שנמשו מהים הובאו לקבורה בישראל רק בשנות השמונים.

בשנים אלו עזבו את מרוקו למעלה מרבע מיליון יהודים, מרביתם לארץ ישראל. לצרפת הגיעו בשנים אלו גם כן רבע מיליון יהודים ממרוקו, אלג'יר וטוניס, ובכך הכפילו את אוכלוסיית היהודים בצרפת.

פס– עיר הצעירים

פס, בירתה הראשונה של מרוקו הינה בעיני העיר המעניינת ביותר לתייר. בפס גרים כ 2 מליון תושבים. מצויה בה האוניברסיטה הראשונה בעולם. עיר מטופחת לא פחות מרבאט, ובאופן יחסי פחות מסורתית. ברחובות ניתן לראות בחורות רבות ללא כיסוי ראש, אם כי לא בשיעור המגיע אפילו ל 10%. לאחר שהמלכה, אשתו של מוחמד השישי פרסמה באופן רשמי צילומים שלה ושל ילדיה כשהיא מופיעה בשיער ג'ינג'י גולש, החלו להרשות לעצמן גם נשות מרוקו הצעירות להסיר את כיסוי הראש, אם כי עדיין בשיעור נמוך. בבתי הקפה אין חדש, רק גברים....... הצבע המסמן את העיר – כחול.

פס היתה בירתה הראשונה של מרוקו. היא נקבעה כבירה על ידי מלכה הראשון של מרוקו – "אידריס מולאי" (נצר למוחמד שנפטר בשנת 630), שהגיע למרוקו מחצי האי ערב בשנת 711. הייחוס המשפחתי שלו אפשר לו להשתלט על הממלכה, ולהביס את יריביו המקומיים.

שמה של העיר (פס = מקוש) ניתן לה מאוחר יותר כשבחפירות נמצא מקוש מזהב מתקופתו של אידריס מולאי. כמו בכל הערים, הרובע היהודי (בכינויו ה"מלח") ממוקם בקרבת ארמון המלך שנתן את חסותו ליהודים.

בפס הצטרף אלינו מדריך מקומי (מתחייב ) שדבר עברית וסובב אותנו בסמטאות ה"מדינה", ולא פסח על ביקור מכירות בחנות נחושת. בתמונה שני המדריכים וחנות הנחושת.

המקום הראשון בו ראינו תיירות צעירים (בשונה מקבוצות) וגסט-האוזים היה ה"מדינה" בפס. עם המדריך המקומי הסתובבנו בסימטאות ה"מדינה", חלפנו ליד ביתו של הרמב"מ שהיגר בגיל 23 מספרד למרוקו בשנת 1,123. בפס ילמד לימודי רפואה ומתמטיקה, ובגיל 33 יעבור למצריים.

בפס ביקרנו בקברה של ללה סוליקה, אחת ממיסדות תנועת הפמיניזם. ללה סרבה להתחתן עם השר האזורי כשהיתה בת 17, בסוף המאה ה 19, גם כשהיה ברור לה שהאלטרנטיבה הינה הקזת ראשה. קברה הפך לאתר עליה לרגל למוסלמיות רבות.

בערי מרוקו השונים פזורים בתי קברות רבים, שנקראים כולם "בתי החיים".

את הערב בפס סיימנו בחפלה מרוקאית בהשתתפות קבוצות מישראל גרמניה ואיראן. הבחורות האירניות לבושות לגמרי בצורה מערבית. ניתן היה לפתח איתן שיחה. כפי שהיה ידוע, לדבריהן לעם האיראני אין דבר נגד ישראל, הבעיה היא עם ההנהגה. להן הדבר היחידי שמפריע הוא הצורך ללבישת החיג'אב באיראן, אך מחוצה לה אפשר להתלבש ללא מגבלות....

איפראן והשלטון הצרפתי

פחות משעה נסיעה מפס והגענו לאזור שמזכיר את שוויץ. בשנת 1912 נכנסו הצרפתים למרוקו. הצרפתים חלקו את המדינה עם ספרד, באופן שהספרדים קיבלו את החלק הצרפתי, והצרפתים קיבלו את החלק הדרומי יותר. אזור טנג'יר, הסמוך לגיברלטר, לגביו לא הייתה הסכמה נשאר אזור בן לאומי. לאחר שלמדו לקח מכיבוש אלג'יר (כמיליון תושבי אלג'יר שכאזרחי צרפת הגרו לצרפת) הם לא מיהרו להכריז על מרוקו כעל קולוניה אלא כעל מדינת חסות. בכדי לשכן את הפקידות הבכירה הקימו את העיר איפארן בגובה של 1,600 מטר מעל הים. אכן העיר נראית פרבר אירופאי, בכל ירוק, גגות בשיפוע חד, וגם התושבים בעלי חזות מערבית.

הצרפתים מינו את מוחמד החמשי, נצר לשושלת העלוו'ים כמלך לצורך ניהול ענייני הפנים. בתקופת מלחמת העולם השניה, לאחר שהגרמנים כבשו את צרפת דרשו ממוחמד החמישי לדרוש מהיהודים להדביק לדש חולצתם תלאי צהוב. מוחמד סרב לכך.

בשנת 1956 נסוגו הצרפתים ממרוקו לאחר תקופה ארוכה של פיגועים יזומים על ידי האוכלוסייה המקומית. לצורך כך החזירו מגלות במדגסקר את מוחמד החמישי, אותו הגלו שנתיים קודם לכן על רקע הפיגועים הרבים.

הצרפתים השאירו את חותם על מרוקו במובנים רבים. בערים רבות ניתן לראות שדרות ברוחב של שאנז אליזה. השפה הצרפתית שורה גם בפי דלי העם.

בארמון המלך באיפראן סוכם ביקורו של סעדאת בישראל.....

הרי האטלס (ארץ פלגי מים) – מפלי אוזוד

מרוקו הצטיירה בעיני כארץ צחיחה, כנראה על רקע מדבר סהרה שבחלקה הדרומי. המציאות שונה. המדינה רוויה במים, בפרט אך לא רק, בהרי האטלס. את יום הטיול הרביעי העברנו בהרי האטלס, בין מעט ריכוזי אוכלוסייה, עצים רבים, מים, מים, מים.......

במפלי אוזוד עצרנו לארוחת צהרים ב"טאגין" – "מיזיאן" ( מצויין).

בדרך אל המפלים ליוו אותנו קופים אשר נהנו לאכול מידי התיירים שקנו לצורך כך חבילות בוטנים. לאורך שביל הירידה, מסעדות מקומיות ודוכני מזכרות. את השטיחים היפים ביותר שראינו במרוקו ראינו באותה ירידה, הוכנו על ידי "ברברים מקומיים. גם המחיר היה הזול ביותר, לאלו שמעוניינים בשטיח עבודת יד ברברי.

עמק האוריקה

ביום ששי שמנו פעמינו לעמק האוריקה. כמידי בוקר פתחנו את נסיעת הבוקר עם דיסק בו מתנגנת תפילת הדרך לצד שירים מסורתיים נוספים.

50 דקות נסיעה ומגיעים לעמק האוריה. אזור שנשאר מסורתי. רב התושבים אנאלפביתים. העמק ירוק ורב התושבים עוסקים בחקלאות.

בעמק נכנסנו לבית ברברי ושתינו תה.

קשרי ישראל - מרוקו

קשרי ישראל – מרוקו מצויינים. מרוקו חברה בליגה הערבית ומשכך אין שגרירויות. שווייץ היא המדינה המייצגת את ישראל במרוקו. הקשרים בין המדינות הינם בעיקר ברמה המודיעינית, מה שנקרא לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. ישראל סייעה למלך מרוקו מספר פעמים לטפל בהתנגדויות מבפנים ומבחוץ. יועצו הבכיר ביותר של המלך הינו יהודי בשם אנדרה אזולאי (אזולאי = כהן = " אשה זונה לא יקח"), אשר ביתו מונתה לאחרונה ליו"ר "יוניסף" באו"מ.

עוד על קשרי ישראל ומרוקו ניתן לקורא בספרו של שמואל שגב – "הקשר המרוקני".

טמפרטורה:

טיילנו באמצע נובמבר. הטמפרטורה די דומה לתל אביב: כ 22 מעלות ביום, כ 12 מעלות בלילה. גשם לא ירד.

מחירים / קניות:

מרוקו זולה מישראל באופן משמעותי. בסופרמרקט מחירי ירקות, בשרים וגבינות נמוכים ב 70% לפחות. המטבע המקומי הינו דירם: 10.5 דירם לאירו, 9 דירם לדולר. גלביה תעלה 50 דירם. התוצר המקומי לנפש הינו 7,000 דולר, כחמישית בהשוואה לישראל. מרוקו עשירה בפוספטים ובפרי הדר המשמשים ליצוא. קיימים גם מקצועות מסורתיים כמו עגלונים המסיעים עגלת ביצים.

במקדולנד ניתן לקנות ארוחה ב 40 דירם, ובפיצה האט באותו מחיר. כספומטים לא חסרים, ורב העסקים (למעט בשווקים) יכבדו כרטיס אשראי (למעט אמריקן אקספרס). מט"ח אפשר להחליף בשדה התעופה, ובבתי המלון בשער מעט טוב יותר.

ניתן לרכוש בשווקים מזכרות בשפע. אי אפשר שלא לקנות גלביות (קפטנים בעברית) בשלל צבעים, לצד חולצות, כלי נחושת ותכשיטים.

מזון:

בבתי המלון האוכל מערבי (לא מצטיין), בדוכני הרחוב בשווקים ניתן למצוא אוכל יותר אוטנטי, חריף, טעים יותר.......

בבתי הקפה יושבים רק גברים. מכירת אלכוהול אסורה, אלא אם יש היתר מיוחד. היתר כזה ניתן למלונת בהם משתכנים תיירים, וגם במסעדת הקהילה היהודית בקזבלנקה. רשתות מקדולנד, ברגר קינג, KFC, ופיצה האט קיימות בערים הגדולות. את דוכני הפלאפל והשווארמה שלא קיימים (רעיון למיזם עסקי) מחליפי דוכנים בהם נמכר מעורב על הפלטה בתוך לחמנייה במחיר של כ 10-15 דירם כולל צ'יפס (כ 5 שקלים). טעים....

גולת הכותרת - הטאג'ין, בשר עם ירקות מבושלים ומוגשים בכלי חרס. כ 80 דירם לטאג'ין גדול. האוכל אינו כשר אך כל בתי האוכל בעלי כשרות מוסלמית – "Halal" אשר משמעו אי אכילת חזיר. יש קבוצות שמגיעות עם אוכל מישראל ו/או טבח ישראלי שיבשל.

וטיפ קטן למטייל העצמאי: לאכול היכן שאוכלים המקומיים, בשאיפה לא במלכודות התיירים....

מלונות

המלונות שהוזמנו על ידי איסתא היו ברמה סבירה (ביחס לעלות הטיול). מבנים יפים ולא חדישים, אך ברמת תחזוקה נמוכה. בפז ובמרקש מיקום המלונות היה מצוין, במרכז ההומה של העיר.

הסתכלנו ב"בוקינג" יש מלונת ברמה גבוה יותר אך עלותם כפולה ומשולשת בהשוואה למלונות בהם שהינו.

אינטרנט

בכל המלונות היה WIFI חופשי, אם כי לא כל הקישורים עבדו (למשל ה"אוטלוק"). תקשורת נתונים (3G) של פלאפון קיימת – רק בערים הגדולות, בין הערים אין תקשורת נתונים. אפשר להוריד מפות ל"וויז" בערים לצורך הניווט, אך ללא שימוש אדפטיבי בנתונים.

המדריך והקבוצה

קראנו באינטרנט המלצות טובות מאד לגבי המדריך משה כהן. משה הפגין ידע רב, לצד אכפתיות והקפדה על פרטים, עבד סביב השעון..... יוצא ספרד (מרוקו) שורשי, דובר את השפה בשפת המקומיים ובמנטליות הנכונה של בני המקום. הוסיף הרבה מאד צבע לטיול, שר שירים, רקד, דובב מקומיים, ספר בדיחות "מרוקאיות" (כמו עוגיות מרוקאיות יש להן ארומה משלהן....) , מרגיש במרוקו כמו בן בית, מכיר אישית את כל נותני השרות, מדבר איתם בשפתם.

הקבוצה היתה הטרוגנית. רב של נשים, כשממוצע הגיל מעל 60. לרב המשתתפים זיקה למרוקו, רבים דוברים את שפת המקום.

לאלו מהמשתתפים שעלו לארץ במהלך גלי העליה, קשה להתנתק מתחושת ההפליה אותה חשו ביחס לעולים שהגיעו באותן שנים ממדינות אירופה, בשנים הראשונות לקליטתם בארץ, גם לאחר 60 שנה ולאחר שהתבססו מבחינה כלכלית.

תנועה:

התנועה יותר אגרסיבית בהשוואה לישראל. במעבר חציה צריך לקחת זכות קדימה, לא מקבלים אותה על מגש של כסף. בין ערי המלוכה יש כבישים מהירים וחדישים, כבישי אגרה.

קיימים מעגלי תנועה רבים מרומזרים. אבולוציונית כשנבנו מעגלי התנועה המרומזרים לא היו בהם רמזורים, אך עם הגידול בשעור המינוע לא היתה ברירה ונוספו הרמזורים בכניסות אל מעגלי תנועה רבים.

אם בשוויץ אין כל אמצעי בקרה בכניסה לתחנת הרכבת, בפס ראינו קרוסלות מסתובבות בכניסה וביציה מאוטובוסים ציבוריים. הוסבר לנו שהבלגן היה גדול, וזאת הדרך באמצעותה התמודדו עם ה"ג'ונגל".

תל אופן הגיע גם למרקש, אם כי באופן מפתיע בצבע סגול ולא בצבע הירוק.

שרותים ציבוריים

מחסור. קיימים בעיקר בבתי קפה. כשכבר מוצאים לעיתים בתשלום זניח אך ברמת ניקיון לא מצטיינת.... להתאפק, לנצל כל הזדמנות. הכי טוב בטבע.....

בטחון:

לא התגלו כלפינו כל סימני עוינות, נהפוך הוא. רוכלים ומסעדנים זיהו אותנו כישראלים והפגינו את אוצר המילים העשיר שלהם בעברית לצורך קידום מכירות.

בפס לווינו בלילה על ידי ג'יפ משטרתי, בחלקים אחרים ניתן היה "לחשוד" באבטחה סמויה, עוברי אורח צעירים שעקבו אחרינו.

מסלול

פס מקווקו שחור.

סוף דבר:

טיול מעניין מאד, לא רק לאלו מאתנו שהם או הוריהם נולדו במרוקו. מתקבלת פרספקטיבה טובה על קיבוץ הגלויות בישראל מנקודת הראות של יוצאי מרוקו, חוויה אנתרופולוגית.

עליה משמעותית לישראל, קהילה שלמה שלקחה את רגליה עם עזיבת הצרפתים בשנת 1956 ונפוצה לארבע קצוות עולם, ובפרט לישראל.

אם מעוניינים להשלים את התמונה, מומלץ לראות את סרטו הדוקומנטרי של דוד דרעי "סאלח – פה זה ארץ ישראל" ולקרוא את ספרו של שמואל שגב – "הקשר המרוקני".

מומלץ.

רשם: רונן הראל

אהבת? הנה ההזדמנות שלך לפרגן

רוצה לעקוב אחר הבלוג של רונן 222?

הפוסט הבא ›
טיול משפחתי בויאטנם בעונה הרטובה
טיול משפחתי בויאטנם בעונה הרטובה
מתוך הבלוג של רונן 222
03-08-2018
קרא מאוחר יותר
‹ הפוסט הקודם
אגם גרדה והדולומיטים
אגם גרדה והדולומיטים
מתוך הבלוג של רונן 222
01-09-2016
קרא מאוחר יותר
לכל הפוסטים של רונן 222 »

תגובות

רוצה להגיב לזה? יש להתחבר לאתר:

 

תגובות פייסבוק

הזמנת חופשה למרוקו

הזמנת מלון השוואה בין מאות אתרים ברחבי העולם הזמנת טיסה כל האתרים המובילים במקום אחד ביטוח נסיעות דרך למטייל יוצאים לחו"ל בראש שקט
סגור
0

בחרת להירשם לעידכונים על:

    כדי שנשלח לך את התכנים הנכונים בזמן המתאים לנסיעה שלך, כדאי לציין:
    או תאריך אחר בו נפסיק לשלוח עידכונים.

    אולי תרצה להירשם ליעדים נוספים בהם התעניינת לאחרונה:

    כדי להשלים את התהליך אנא:

    או התחבר\הירשם לאתר
    ×