טרמפים בפטגוניה

כמה ימי נסיעה בטרמפים, שבהם הספקתי לראות נופים, להכיר מקומיים, להגיע לכפרים נידחים, לחכות שעות אינספור בקור, בגשם וברוח ואפילו להיתקל במשטרה המקומית.
דן גזית
|
מפה
תמונה ראשית עבור: טרמפים בפטגוניה
Thinkstock Imagebank ©

פוארטו נטלס ואל קלפטה

אתה קופץ לחלק האחורי של טנדר רעוע, השיער מתבדר ברוח והטנדר גומא מרחקים בזמן שאתה מתמוגג מהנוף... בכמה ימי נסיעה בטרמפים בפטגוניה שבדרום צ`ילה הספקתי לראות נופים, להכיר מקומיים, להגיע לכפרים נידחים, לחכות שעות אינספור בקור, בגשם וברוח ואפילו להיתקל במשטרה המקומית... בקיצור, חוויה שעלתה על כל הציפיות.

צ`ילה נחשבת המדינה הבטוחה ביותר בדרום אמריקה, כנראה בגלל משטרה אמינה, כלכלה יציבה יחסית לשאר המדינות באזור, ושאריות ממנטליות של דיקטטורה שנמשכה קרוב ל-20 שנה. לכן יחסית בטוח לנסוע בה בטרמפים (hacer dedo - "לעשות אצבע" בספרדית). את המסלול בפטגוניה (החלק הדרומי של צ`ילה וארגנטינה) התחלתי מהקצה הדרומי של היבשת, ארץ האש, לכיוון צפון. זה הכיוון המומלץ למי שמגיע לאזור בסוף הקיץ (מרץ), כיוון שבדרום הכי קר ובעצם "בורחים" מהחורף צפונה.  את ההרפתקה הקטנה שלי התחלתי ב-4.4.02 בפוארטו נטאלס (Puerto Natales), כפר בדרום פטגוניה שמשמש בסיס יציאה לטרק המפורסם בפארק טורס דל פיינה (Torres del Paine). בטרק עצמו הכרתי את עמית, שגם חמד את רעיון הטרמפים, והחלטנו לנסוע יחד אחרי הטרק. הסכמנו שעמית יספק את האוהל ואני אספק את הספרדית הבינונית שלי - שני מצרכים חיוניים לנסיעה בטרמפים.

חזרנו מהטרק אל הכפר, ואחרי 3 ימי מנוחה יצאנו לנסות את מזלנו לכיוון היעד הבא - אל קלפאטה (El Calafate) בארגנטינה, הסמוך לקרחון המתנפץ המפורסם (Perito Moreno). לחצות גבול בטרמפים זה לא פשוט, והעובדה שיצאנו לדרך רק ב-12 בצהריים לא הועילה במיוחד... אבל עם הרבה אופטימיות ובטחון צעדנו אל הכביש היוצא מהכפר. התחלנו ברגל ימין - תוך זמן קצר עצרה לנו משפחה חייכנית עם אוטו גדול. הם מאוד התרגשו לשמוע שאנחנו מישראל והציעו לנו להצטרף אליהם לסיור במערה באזור, אבל סירבנו בנימוס בגלל השעה. אחרי שהם הורידו אותנו הגיעה ההמתנה הארוכה הראשונה שלנו: במשך השעה הבאה התחלנו ללמוד איך להעביר את הזמן בכביש שומם ומוכה רוחות מקפיאות. התעטפנו בכל פריט לבוש אפשרי, שיחקנו כדורגל עם אבנים והספקנו לספר זה לזה חצי מסיפור חיינו. אז עצר לנו טנדר עם חבר`ה שעסקו באיסוף אבנים מהכביש משום מה, אבל אחרי נסיעה קצרה הם פנו לחווה שכוחת-אל. אז הגיעה עוד המתנה ארוכה שלראשונה היתה מלווה במעט תסכול: למה הוא לא עצר?! עכשיו תעבור שעה עד האוטו הבא!... אפילו הנוף לא מעניין - ערבה עם גבעות נמוכות בצבע צהוב-אפור, אין יישובים, אין אנשים, רק אנחנו וכביש עפר בסוף העולם.

בינתיים המצאנו משחק חדש - זריקת אבנים על עמוד (עמית ניצח). אחרי יותר משעה עצר רכב פרטי ובו רוטוויילר אימתני במושב האחורי, אך הנהג הרגיע אותנו שהוא לא עושה כלום. לאחר כמה דקות שיחה הסתבר שהתמזל מזלנו - הנהג הוא שוטר משטרת הגבול במעבר שאליו אנחנו נוסעים! שעשע אותו לשמוע שאנחנו רוצים להגיע היום לאל קלפאטה: מסתבר שהתנועה במעבר הגבול דלילה, בלשון המעטה. הגענו למעבר ב-4 אחר הצהריים והשוטר הנחמד אפילו עשה לנו סיור רכוב ב"כפר" הצמוד למעבר: 10 בתים, 2 מסעדות ו…מוזיאון(?). לאור העדר המכוניות החלטנו להתאקלם: התיישבנו במסעדה הצמודה לתחנת הגבול, והשוטר אמר שהוא יקרא לנו אם יבוא אוטו. בערב כבר היה ברור שלא נלך לשום מקום, אז עברנו לשבת בתחנה, התיידדנו עם השוטרים ועם בלתזאר הרוטוויילר (שהתגלה ככלב חביב וממושמע) וצפינו איתם ב"X-Files". את הלילה הראשון בדרכים העברנו באוהל בחצר האחורית של תחנת הגבול.

בבוקר העיר אותנו אחד השוטרים לבשר שהגיע רכב. הנהג הציע לקחת אותנו תמורת כסף וסירבנו, אבל אחרי זמן קצר הגיע אוטובוס. למרבה האירוניה פגשנו בו את החבר`ה מהטרק שיצאו באותו בוקר מפוארטו נטאלס. הנהג מיהר לסגור איתנו מחיר לאל קלפאטה - נהגי אוטובוס שאוספים אנשים באמצע הדרך, נוהגים להציע מחיר חלקי ולוקחים את הכסף לעצמם. עלינו לאוטובוס והפרק הראשון שלנו כטרמפיסטים הסתיים.

שהינו כולנו יומיים באל קלפאטה, משם לקחנו סיור לקרחון המתנפץ. מעבר לקרחון ולנוף, זכינו גם לראות תצוגת אופנה שהתקיימה במקרה באותו יום סמוך לקרחון, עם מיטב דוגמניות ארגנטינה - חוויה רוחנית בלתי נשכחת (הארגנטינאיות הן ללא ספק הכי יפות בעולם). נסענו גם לכפר המטיילים הקרוב אל צ`לטן (El Chaltén) הנמצא בלב נופים מהפנטים, ומהכפר יצאנו לטייל ועלינו אל ההר פיץ-רוי (Fitz-Roy). אחר כך נסענו צפונה באוטובוס בנסיעה מייגעת של 12 שעות בדרכי עפר וחצינו את הגבול לצ`ילה צ`יקו (Chile Chico), עיירה נחמדה על אגם חנרל קררה (Lago General Carrera). היו לנו כמה שעות עד המעבורת אז טיילנו קצת בכפר. על שפת האגם, התערבות ספונטנית הביאה אותי להתיישב בתחתונים בתוך המים הקפואים תמורת סכום כסף זעום… בתחושת ניצחון ועם אצבעות כחולות עליתי עם כולם על המעבורת לפוארטו איבנייס (Puerto Ibáñez), ומשם אוטובוס לקויאייקה (Coihaique).

 לתחילת הכתבה

חוצים את הקרטרה אוסטרל

הפרק השני התחיל כשיצאנו מקויאייקה, העיר המרכזית בקרטרה אוסטרל (Carretera Austral) - "הדרך הדרומית". זהו הכביש הראשי בחלקה הצפוני של פטגוניה הצ`יליאנית, והוא מחבר היום את הכפרים באזור שעד לפני כ-20 שנה היו די מנותקים ממרכז צ`ילה המפותח. הכביש עובר באזורים הרריים עם נופים מדהימים, והוא ברובו כביש עפר למרות שזה הכביש הראשי באזור. היעד הסופי שלנו היה ברילוצ`ה שבארגנטינה, במרחק של קרוב ל-1,000 ק"מ.

יום 1 (13.4.02): במקום לצאת הפעם מוקדם בבוקר, יצאנו ב-3 אחר הצהריים. ללמוד מטעויות זה לא הצד החזק שלנו. צעדנו ליציאה מקויאייקה ומייד גילינו שהאנשים פה כנראה פחות נחמדים - עברו לא מעט מכוניות אבל אף אחד לא עצר.. גילינו שגם מקומיים נוסעים בטרמפים, ואם יש עוד טרמפיסטים בצומת, צריך לחכות ב"תור" למכוניות העוצרות. בסוף עלינו על החלק האחורי של משאית, שהיה מלא פסולת עצים. אני ישבתי על הגלגל הרזרבי ועמית על התיק שלו, ועם הקפיצות בנסיעה הרגשנו כמו רוכבי רודאו. אחר-כך אסף אותנו מקומי נחמד שהסביר לנו קצת על האזור, ואחריו עלינו על אוטובוס מקומי שהביא אותנו לכפר מניאואלס (Mañihuales). כשירדנו מהאוטובוס התחיל להחשיך והחלטנו לחפש מקום לישון.

במבט ראשון, מניאואלס נראה כפר שלו ותמים. אבל האמת היא שהכפר הזה די מתאים לפרק "X-Files" כמו שראינו בתחנת הגבול... הלכנו לבית היחיד שעליו ראינו שלט "hospedaje" (אכסניה/בית הארחה, לרוב משפחתי). כשהגענו לדלת, שמתי לב שמישהי מציצה עלינו מחלון בקומה השנייה. צלצלנו כמה פעמים ולבסוף אשה מבוגרת פתחה חריץ בדלת ושאלה בחשדנות מה אנחנו רוצים. שאלנו אם יש מיטות פנויות והיא היססה רגע ואז אמרה שיש רק אחת, בעודה שומרת בקנאות על החריץ בדלת. ביקשתי להיכנס והיא נעתרה בחוסר רצון מופגן, וכשנכנסנו, שמנו לב שהמקום נראה ריק לחלוטין. שאלתי אם נוכל לקחת את המיטה ואחד מאיתנו יישן על הרצפה, והיא שוב היססה ואז הצביעה על שלט בכניסה שמציין את המחיר ללילה. היה יקר בעינינו ובנוסף הרגשנו קצת לא רצויים... אם היא ניסתה להבריח אותנו, היא הצליחה! כנראה שנראינו לה כמו רוצחים סדרתיים, או שלהבריח תיירים זו שיטה מיוחדת לשיפור העסקים במלון. גלמודים יצאנו חזרה לרחוב ונכנסנו לחנות סמוכה לשאול איפה יש עוד אכסניה. בחורה נחמדה התנדבה להוביל אותנו למקום זול שהיא מכירה. חצינו איתה בערך חצי כפר עם התיקים על הגב עד שהגענו לבית קטן ורעוע. בזמן שחיכינו לבעלת הבית, שאלנו את הבחורה לאן אפשר לצאת לשתות בירה. היא היססה ואז מלמלה: "אני לא ממליצה לכם לצאת לשתות, האנשים כאן לא טובים". "למה? מה זאת אומרת?" שאלנו בתמימות. "אה.... אני פשוט לא ממליצה. עדיף שתקנו בירה ותשתו אותה בחדר" ענתה ונעלמה באפלה, והותירה אותנו קצת חוששים לחיינו - האם העיירה מסתירה סוד אפל?

בעלת הבית הגיעה והובילה אותנו אל החדר שהיה חלק מאגף נפרד של הבית, עשוי קירות מעץ, מלוכלך, ללא חלונות וטחוב. כששאלנו אם אין חדר אחר, היא הסבירה שישנים אצלה גם פועלים מהעבודות בכביש הסמוך. קיבלנו את הגזרה והתנחמנו בעובדה שזה רק ללילה אחד. עמית יצא לרגע מהחדר והלך לצדו השני של האגף, ופתאום אמר: "דן, בוא רגע". -"מה?" -"בוא, בוא תראה משהו"... מאחורי החדר, על חבל מתוח בין הקירות, היה תלוי... חזיר. שלם, כנראה מת, תלוי הפוך ומסתכל עלינו. מיד הלכנו לגברת והודענו לה שאנחנו לא מוכנים לישון שם. במפתיע היא מצאה לנו חדר של פועלים שלא נמצאו באותו לילה. הנחנו את התיקים ויצאנו לחפש מקום לקנות בו אוכל. בדרך הסתכלו עלינו כמה אנשים כאילו אנחנו חייזרים. כששאלנו מתי עוברים אוטובוסים שנוסעים צפונה, אף אחד לא ידע. אחרי הקניות חזרנו לבית ועמית נכנס למטבח לשטוף פירות, אך מיד יצא ואמר "אני לא יכול". -"למה?" -"כנס ותראה". נכנסתי למטבח וליד הכיור היה מונח... ראש כרות של חזיר. בשלב זה היה לנו ברור שנצא משם כמה שיותר מוקדם בבוקר. שאר הערב עבר עלינו בהסתגרות בחדר. אפילו לשירותים פחדנו ללכת: בדרך, בסלון, עמד אחד הפועלים כמו פסל בפינה ובהה בטלוויזיה קטנה שחור-לבן; ממש "אזור הדמדומים". קיווינו שלא נתעורר באמצע הלילה כאשר תושבי הכפר מקיפים את הבית בלפידים...לא יודע, אולי תושבי הכפר פשוט לא רגילים לראות תיירים. בכל אופן, קמנו בשבע בבוקר לפני כולם, השארנו כסף על השולחן וברחנו אל הכביש בלי להביט לאחור אל הכפר שלימים כינינו "pig-land".

יום 2 (14.4.02): עברנו נסיעה ארוכה בחלק האחורי של טנדר, קופאים מקור בגלל הרוח אבל נהנים מהנוף המדהים - נסענו בעמק מוקף בהרים ירוקים עם פסגות מושלגות. קצת אחרי pig-land (מניאואלס) נגמר החלק הסלול של הקרטרה, ומכאן והלאה הכביש הראשי הוא דרך עפר ברוחב שמספיק בקושי לשתי מכוניות. בהמתנה הבאה שלפתי את הדיסקמן והרמקולים, ולקחנו הפסקה מהחיים בחיק הטבע - יושבים בשדה ירוק, הרים מסביב ו-U2...אוטובוס קטן וצפוף הביא אותנו לכפר בשם ויה אמנגואל (Villa Amengual) שהיה בעצם כיכר קטנה ומסביבה כמה בתים, ונכנסנו למסעדה היחידה לאכול ארוחת צהריים. המסעדה היתה מין מסעדת פועלים מקומית: אין בה תפריט, ואתה מקבל מה שמכינים באותו יום: טוב לך - תיקח, לא טוב לך - תברח. היום היה בשר דמוי-גולש עם אורז או בשר דמוי-גולש עם תפוחי אדמה. בזמן הארוחה שאלנו חבורת מקומיים אם עוברות בכביש מכוניות לפויואפי (Puyuhuapi), שהוא הכפר המרכזי הבא בדרך. הם פרצו בצחוק רועם, ואחד מהם זרק שאולי עוד שבוע נגיע לשם. כנראה שהם ידעו על מה הם מדברים, כי אחרי האוכל הגיעה המתנת נצח. במהלכה הספקנו לקלל את הנהגים שלא עצרו, לשחק כדורגל עם ילדים מקומיים, ולדון באופן היפותטי בדברים מזעזעים שהיינו מוכנים לעשות תמורת טרמפ ראוי.

רק אחרי 3 שעות עצר לנו סופסוף רכב. הנהג המושיע הוריד אותנו בצומת שוממת אחרי שהחשיך, והביע תמיהה שאנחנו רוצים לרדת דווקא שם. הסברנו שאנחנו לא רוצים להתרחק מהכביש הראשי ונפרדנו ממנו בתודות. מהר מאוד הבנו למה הוא התפלא: היה חושך מוחלט מסביב, ובצומת היה רק פסל של מריה הקדושה בצד אחד ומחסה עם ניחוח שתן בצד השני. התלבטנו אם להתייאש ולפתוח כבר את האוהל או לקוות שמישהו עוד יעבור בלילה. במקום להחליט, הדלקנו סיגריה. ואז התקרבה מכונית. יצאנו כמו מתאבדים לאמצע הכביש והתחלנו לנופף עם הפנסים, אבל כנראה הבהלנו אותו כי הוא לא עצר. אחר-כך עברה עוד מכונית לכיוון אחר. חיכינו עוד חצי שעה בערך, ועוד כמה דקות, ואז עוד כמה, וממש כשכבר הנחנו את ידינו על האוהל, התקרב עוד אוטו. שוב יצאנו לכביש עם הפנסים, והאוטו עצר. והרי זה נס! הנוסעים היו בדרכם ללה חונטה (La Junta), כפר גדול אחרי פויואפי במרחק 200 ק"מ. כמובן שקפצנו על המציאה, למרות שקטע הכביש הזה נחשב יפה במיוחד וקצת הצטערנו שנעבור אותו בחושך.

הנסיעה ארכה כמה שעות בגלל כביש העפר, הפיתולים והחושך, ולבסוף הגענו ללה חונטה והתחלנו לשוטט ברחובות החשוכים ולחפש אכסניה זולה. אחרי שנכנסנו בטעות לכמה בארים חשוכים ובהם שיכורים שישנים על השולחנות, מצאנו לבסוף בית הארחה קטן. בית-עץ מחומם עם כורסאות וטלוויזיות גדולות ואפילו שולחן ביליארד. הוא היה קצת יקר, אבל נשארנו מחוסר ברירה. לפני השינה שתינו בירות ושיחקנו משחק פול מביש ביותר, שנמשך יותר משעה (עמית ניצח).

 לתחילת הכתבה

פרשייה משטרתית 

יום 3 (15.4.02): אחרי ארוחת בוקר במלון, התארגנו לצאת. בעלת הבית יצאה לפני שהספקנו לשלם לה, ולכן השארנו את הכסף לאחד האורחים שנראה מעין בן-בית, ויצאנו לכביש. לה חונטה הוא כפר גדול ויש בו אפילו תחנת דלק - מראה נדיר באזור, ומקום טוב לתפוס טרמפים. או לפחות כך חשבנו; לא ידענו שצפוי לנו היום המייאש ביותר עד כה. אבל לפני כן נאלצנו להתמודד עם בעיה אחרת... אחרי כשעה של המתנה בתחנת הדלק, עצרו לידנו שני שוטרים בטנדר משטרה, שסימנו לנו עם האצבע ואמרו "בואו איתנו". פשוט ככה, בלי לשאול אותנו אפילו איך קוראים לנו. אני מודה שקצת חששתי - מה עשינו??? כששאלתי מה קרה, הם אמרו ש"הייתה בעיה עם התשלום למלון". מיד חשבנו על האיש במלון שהשארנו לו את הכסף (גנב, רמאי, שקרן מנוול). השוטרים ציוו שאחד מאיתנו יישאר עם התיקים והשני יבוא איתם, ואני התנדבתי. כמו בסרטים, עליתי למושב האחורי של הניידת והתחלתי לדמיין סצנות של תיירים תמימים במרתפי עינויים. בדרך התחלתי לנסות להסביר לשוטרים מה שקרה עם הכסף, אבל הם לא התייחסו.

הגענו לתחנה ושם פנה אלי שוטר אחר והתחיל לשאול אותי שאלות. הסברתי שוב מה קרה, ואז הוא שאל אותי: "שתיתם בירות?"... "אה.... כן." עניתי (שיט! איך שכחנו?) ומיד התנצלתי ואמרתי ש"רק על הבירות שכחנו לשלם". נסעתי עם השוטרים למלון אבל בעלת הבית לא היתה, אז נסענו לבית-הספר המקומי שבו היא מלמדת ואחד השוטרים קרא לה באמצע השיעור. היא יצאה, הסברתי לה את פרטי הפרשה, ונשמתי לרווחה כשהיא אמרה שהיא מכירה את האדם ששילמנו לו וזה בסדר. התנצלתי בפניה מעומק לבי על הבירות, ואז השוטרים הסיעו אותי למכולת קרובה כדי שאפרוט כסף וציוו עלי ללכת למלון ולהשאיר את הכסף הדרוש למנקה. אחרי כל הטיולים בניידת, חשבתי שהפכתי לידיד-אמת של השוטרים והם גם יסיעו אותי חזרה לתחנת הדלק. אבל הם פשוט השאירו אותי שם ונאלצתי לחזור את כל הדרך ברגל. החוויה כפורעי חוק עיכבה אותנו במשך יותר משעה. בנוסף, אף נהג לא עצר לנו, גם לא אחרי שהתקדמנו ברגל במורד הכביש המאובק. לבסוף, שש שעות (!!!) אחרי שיצאנו בבוקר מהמלון ואחרי שירדתי על הברכיים בתנועת תחנונים, עצרה לנו המכונית הראשונה. זה לא עזר הרבה - הנהג הוריד אותנו אחרי 10 דקות בכניסה לחווה אפופת ניחוח פרות. אחרי עוד המתנות ועוד 2 טרמפים קצרים שהורידו אותנו באמצע שומקום, סיכמנו התקדמות של כ-15 ק"מ ב-9 שעות. מיותר לציין שבשלב זה הייאוש השתלט על כל פיסת אופטימיות שעוד היתה בי.

בסביבות 6 בערב כשהתחיל להחשיך, התקרב אוטובוס, ואנחנו נופפנו לו באקסטזה שיעצור. הוא עצר, ועליו שוב פגשנו את החברים שלנו, שיצאו באותו בוקר מקויאייקה... האוטובוס הוריד אותנו בכפר קטן ומוזנח בשם ויה סנטה לוסיה - כמה בתים, אכסניה אחת שמנוהלת על ידי ילדים ותרנגולות מתרוצצות ברחוב. נאמר לנו שהאוטובוס לפוטלפו (Futalefú), העיירה הסמוכה לגבול ארגנטינה, ייצא מחר רק אחר הצהריים. עמית ואני החלטנו שנמשיך בטרמפים בבוקר כדי לא לחכות. נכנסנו לאכסניה והלכנו לישון בתקווה לחצות את הגבול למחרת.

יום 4 (16.4.02): התעוררנו בבוקר כשבחוץ ירד מבול. הייאוש מיום קודם עוד קינן בי ומיד הכרזתי שלא מעניין אותי הגשם, אני הולך עכשיו לתפוס טרמפים, רק לא להישאר בחור הזה יום שלם. כולם ניסו לשכנע אותי לחכות שהגשם ייפסק ולבסוף החלטתי לחכות עד 12 בצהריים, ואז אלך לצומת גם אם ייפסק וגם אם לא... השעה 12 הגיעה והגשם בשלו. לבשתי את המעיל והמכנסיים האטומים לגשם, ארזתי את התיק, עטפתי אותו בכיסוי ויצאתי לבד אל הכביש. ניסיתי להסתיר את עצמי ואת התיק מאחורי שלט גדול אבל הגשם הגיע לכל מקום, גם מתחת לבגדים האטומים ולתוך התיק. עמדתי שם בעקשנות יותר משעה ולא עבר אפילו רכב אחד. רק כלב מקומי אירח לי לחברה. ספוג מים, מובס ומיואש עוד יותר, חזרתי לאכסניה לקולות צחוק של חברי היבשים. עברו עוד שעתיים של גשם והרגשתי שאני באמת משתגע. שוב לבשתי את המעיל והמכנסיים האטומים, עטפתי את התיק ויצאתי. אחרי עוד שעה חזרתי ספוג מחדש.

בחמש אחר הצהריים הגשם עדיין לא פסק, אבל כולנו התחלנו להתכונן לצאת לקראת האוטובוס. כשיצאנו, גילינו שאף אחד בכפר הזה לא ממש יודע איפה האוטובוס עוצר. כל אחד ששאלנו כיוון אותנו למקום אחר, ובינתיים כולם נרטבו. אני כבר הייתי כל כך רטוב בשלב זה שכבר לא התייחסתי לגשם בכלל. אבל הייאוש השתלט עלי לגמרי והודעתי לכולם שישכחו מזה, בכלל עבדו עלינו ולא יגיע שום אוטובוס אז בואו נחזור לאכסניה לעוד לילה. אף אחד לא התייחס אלי. בסוף התמקמנו מתחת למחסה ליד הכביש, ובאיחור של שעתיים הגיע האוטובוס המיוחל שלקח אותנו לפוטלפו.

יום 5 (17.4.02): האוטובוס מפוטלפו לארגנטינה יוצא רק פעמיים בשבוע ובאותו יום הוא לא יצא, אז עמית ואני החלטנו להמשיך שוב בטרמפים. הפעם הצטרף אלינו אורי, שהביא איתו פרץ רענן של אופטימיות שקיבל רק מפני שנחסכו ממנו תלאות הימים הקודמים. עקב התנועה הדלילה, נעתרנו לאדם מקומי שהציע להסיע אותנו במיוחד עד לתחנת הגבול הצ`יליאנית תמורת סכום סמלי. התחנה הצ`יליאנית הייתה מצוידת בשולחן פינג-פונג, אז נשארנו לשחק מספר משחקים עם השוטרים, ואחר כך צעדנו בשמחה כמה מאות מטרים לתחנת הגבול הארגנטינאית. אחרי כל הנאחס בצ`ילה, אני חושב שקצת שמחנו להגיע לארגנטינה. כאילו כהוכחה, שמנו לב שהשמיים מאחורינו, בצ`ילה, אפורים וסגריריים, והשמיים הארגנטינאים שלפנינו כחולים עם שמש בוהקת, ממש כמו השמש בדגל ארגנטינה...

אבל צ`ילה עדיין לא הרפתה. תחנת הגבול הארגנטינאית היתה שוממת, וההמתנה כלל לא הועילה למצב הנפשי הרעוע שלי. אורי לא הצליח להדביק אותי אפילו במעט מהאופטימיות שלו. הוא היה בטוח שעוד מעט יגיע אוטו, אבל אני פשוט ידעתי שאף אחד לא יגיע ואנחנו נשאר לישון בגבול. חששתי גם שהעובדה שאנחנו שלושה עכשיו תקשה עלינו עוד יותר. בשלב מסוים הייתי מוכן ללכת ברגל 10 ק"מ עד הכפר הקרוב, אבל עמית ואורי עצרו אותי כמעט בכוח.

אולם, כידוע, סוף טוב הכול טוב. אסף אותנו ארגנטינאי קשיש וחביב שהיה בדרך חזרה מצ`ילה הביתה, לעיר הקרובה טרבלין (Trevelín). הרגשנו שאנחנו חוזרים לציוויליזציה: הכביש שוב סלול, ואנחנו בדרך לעיר שבה יש אוטובוסים סדירים (כמעט שכחנו שיש דבר כזה). ברילוצ`ה כבר נראתה קרובה.  וכך, מותשים אך מרוצים, אחרי שהשלמנו מרחק של יותר מ-500 ק"מ מקויאייקה, נסענו בטרמפ האחרון שלנו בין ההרים עם הפנים אל השמש הארגנטינאית. מאחור השארנו את צ`ילה, שסיפקה לנו תוך כמה ימים מנה גדושה של החומר שממנו עשויים טיולים.

 לתחילת הכתבה

טיפים

  • טיפ כללי לאזור: החל מאמצע אפריל קשה מאוד לטייל באזור, גם בצ`ילה וגם ובארגנטינה, ולאו דווקא בגלל מזג האוויר. בתקופה זו מלונות ואתרי תיירות נסגרים, קווי אוטובוס מתמעטים או מפסיקים לפעול בכלל וגם תדירות הטיסות יורדת. לדוגמה, האוטובוס שלקחנו מאל קלפאטה צפונה היה האחרון לעונה. אם לא, האפשרות היחידה היתה טיסה שיוצאת פעם או פעמיים בשבוע. בחורף עצמו (החל ממאי) מזג האוויר קשה, שלגים חוסמים את הדרכים וגשמים פוגעים בכבישים שרובם המוחלט הוא עפר.
  • מחירי לינה בצ`ילה (נכון ל-2002): המחיר לאדם ללילה ב-hospedaje זולה או אכסניה למוצ`ילרים, לא מפוארת ולא דיר חזירים (פשוטו כמשמעו...), נע בין 2,500 ל-5,000 פזו שהם 4$ - 8$. זה נכון לרוב האזורים בצ`ילה, וגם בכפרים הקטנים בפטגוניה לא לוקחים פחות.
  • אוטובוסים אינם אפשרות מומלצת לנסיעה באזור פטגוניה. מחירי הנסיעה יקרים יחסית למרחק כיוון שאלו אוטובוסים 4X4 לנסיעה על כבישי עפר (עוד סיבה היא אולי הבלאי המהיר). נוחות הנסיעה לא מפצה על המחיר: האוטובוסים קטנים וצפופים והנסיעה קופצנית במיוחד, אז תשכחו מלישון בזמן הנסיעה. חוץ מטרמפים, אלטרנטיבה נפוצה היא לשכור רכב.
  • הצד הארגנטינאי: באזור המקביל לקרטרה אוסטרל בצ`ילה, צד זה יותר מפותח ויותר קל לנוע בו, אך גם לא יפה באותה המידה - הרי האנדים באזור הולכים ונעשים נמוכים ממזרח לגבול. מטרבלין צפונה, יש אוטובוסים כל שעה בערך לעיר אסקל (Esquel) הסמוכה, ומאסקל יש מספר אוטובוסים ביום לברילוצ`ה.
  • אינטרנט: בכפרים הקטנים בקרטרה אין אינטרנט. בפוארטו נטאלס וקויאייקה אין בעיה למצוא, וכנ"ל בצד הארגנטינאי באל קלפאטה, אסקל וכמובן ברילוצ`ה.
  • קויאייקה: מעבר להיותה עיר מרכזית, היא משמשת גם כבסיס לטיולים באזור. מכאן ניתן גם להזמין הפלגה לפוארטו מונט בצפון או לפוארטו נטאלס בדרום.
  • ליד פויואפי, בפארק הלאומי קאולט (Parque Nacional Queulat), נמצא El Ventisquero Colgante - הקרחון התלוי, שהוא אחת האטרקציות המרכזיות באזור הקרטרה.
  • פוטלפו: ידועה בזכות הראפטינג בנהר פוטלפו.
  • לקישור לאתר העוסק בקרטרה אוסטרל בכלליות - לחצו כאן.
     

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×