טרק בנפאל - מסע של הישרדות בהר האוורסט

29 ימים, מתוכם שבועיים בגובה של מעל 4,000 מטרים, כנראה במקום היפה בעולם. חזרתי עייף, מסריח, אבל המאושר בעולם. אני מודה. אני מכור. מכור ללבן. מאחוריי מעל ל-15 טרקים בנופים אלפינים, אבל עדיין לא חוויתי משהו כל כך חזק. נראה כאילו אלוהים החליט לבנות משהו גדול מהחיים ואז שיפר אותו אפילו עוד. ההימלאיה. רכס ההרים הגבוה בעולם. בערך 1,000 הפסגות הגבוהות בעולם פרושות לאורך הרכס, המפוזר על גבי שבע מדינות, בהן גם 14 פסגות מעל 8,000 מטרים. הרגשתי כל כך קטן, זעום ולא חשוב אל מול המפלצות הללו.
ליאור אביבי
|
מפה
תמונה ראשית עבור: טרק בנפאל - מסע של הישרדות בהר האוורסט
© עודד שרף

הקדמה


בעוד שהטרק הקלאסי הוא טרק קווי, הלוך-חזור לבייס קמפ (מחנה הבסיס - עיר של 300 אוהלים, שממנה מתחילים כ-40 ימים של ניסיון לכבוש את הפסגה), נוסף בשנים האחרונות תוספת למסלול העוברת בעמק מערבית למסלול הרגיל (הנקרא גם 'הכביש המהיר' עקב כמות המטרקים בו), המגיע לכפר גוקיו (Gokyo) ומצריך חצייה של פאס (חציית רכס בנקודה נמוכה ויחסית קלה). להרפתקנים באמת, קיימת אופציה נוספת - טרק שלושת הפאסים. בתוספת ויתור על טיסה הלוך ושילוב טרק הג'ירי, כל החוויה מגיעה לחודש אינטנסיבי. פשוט תענוג. כדי להגיע לתחילת טרק האוורסט קיימות שתי אופציות: טיסה של 40 דקות מהבירה קטמנדו ועד לכפר לוקלה (Lukla) או נסיעה של 10 שעות (בערך 180 ק"מ אוויריים, כן כן, 10 שעות למרחק שווה ערך לתל אביב-קרית שמונה) והליכה של 5-6 ימים כדי להגיע לאותה נקודה. אני בחרתי, כדרכי, בדרך הקשה.

צילום: ליאור אביבי


לתחילת הכתבה

הדרך מג'ירי לנמצ'ה בזאר


הנסיעה הייתה קלה משציפיתי ואפילו נפלתי על אוטובוס חדש, שהקרין ממיטב סרטי הפעולה הבוליוודים. מהנסיעה זכור לי רק דבר אחד, הזוי לחלוטין. בדרך עברנו ליד בנין בן שלוש קומות, שאת הגג שלו עיטר השלט הבא: Mount Hermon English School (בית הספר לאנגלית 'הר חרמון'). הזוי ששלט כזה תלוי במדינה שהחרמון אפילו לא היה נחשב כסוללת עפר. מדריך מקומי סיפר לי, שהם לא מכנים פסגות בנות 5,000 מטר כהרים. מדהים לחשוב שכל "גבעה" שכזאת, הייתה מפארת כמעט כל מדינה והייתה נחשבת להר הגבוה בכ-200 מדינות אחרות. כל החלק של הטרק עד לוקלה מתאפיין בימים מלאי עליות וירידות, ממוצע של 1,200 מטר עליה וירידה ביום והמושג מישור הוא מצרך נדיר. פשוט חוצים הר אחרי הר, עולים ויורדים כל היום, בין יערות ואין סוף ירוק ופריחות מדהימות (לפחות באביב). גם בתור אדם שמחפש בעיקר לבן, החלק הראשון של הטרק הדהים אותי. קשה לי לדמיין איך נוף ירוק יכול להראות יפה ומרשים יותר.

הטרק נחשב קשה ובשבעת הימים הראשונים של הטרק עד לנמצ'ה בזאר (Namche Bazaar) מטפסים במצטבר גובה שווה ערך לאוורסט. הפסגות הלבנות, הסיבה להיותי בנפאל, מבצבצות ברקע, עשרות קילומטרים צפונה ומזרחה. ביחד עם העצים הירוקים והפריחה הצבעונית, הנוף פשוט עוצר נשימה. אחרי הרבה מעל ל-100 ק"מ הגעתי לנמצ'ה באזאר, בירת הסולוקומבו, אחד מ-75 המחוזות בנפאל וביתי החדש לחודש הקרוב. פגשתי שם את גרגורי, שותפי לטרק (איתו גם טירקתי לפני כן 20 יום באנאפורנה), שבחר בדרך הקלה: לטוס, ולנחות בשדה התעופה המסוכן בעולם (מבחינה סטטיסטית, ישנם יותר תאונות מטוסים בטיסות הפנים של נפאל מאשר בכל טיסות הפנים בארה"ב).

נמצ'ה ממוקמת בגובה של 3,450-3,650 מטר (תלוי איזו מפה אתם קונים) ומתחילים להרגיש את השפעת הגבהים. האוויר הדליל מקשה על הריאות והשרירים, וחלק מהאנשים (בהם גם אני) סובלים מנמלולים בגפיים. רגישות והתאקלמות של אדם לגבהים נובעת בעיקר מגנטיקה, שהייה מוקדמת בגבהים, מצב בריאותי וגיל. לצערנו, הדרך היחידה לדעת מראש איך הגוף יגיב היא בבדיקת דם יקרה להחריד. ישנם אף אנשים ש'התקרה' שלהם היא 4,000 מטרים. בכל יום, בהינתן ומזג האוויר מאפשר זאת, יש אפילו 10 טיסות חילוץ והצלה, כמעט כולם מהשפעות הגבהים. גבהים זה לא צחוק! רוב האנשים עוצרים לשני לילות התאקלמות בנמצ'ה. אחרי שלושה ימי מחיה בגבהים מרגישים שיפור, לאחר שמונה ימים כבר ניתן לטפס מעל ל-6,000 מטר (אך עדיין ברמת סיכון גבוהה), ולאחר שלושה חודשים כל כדוריות הדם בגוף מתחלפות בכדוריות יעילות בהרבה לנשיאת חמצן בגבהים. למרות שכבר הייתי מעל ל-10 פעמים בגבהים של מעל ל-3,000 מטרים בשבועות שלפני, נחתי בדיוק כמו כולם, אבל כנראה שהרגשתי הרבה יותר טוב מרוב האנשים. לאחר שחליתי במחלת גבהים קשה בדרום אמריקה, החלטתי הפעם לא לקחת סיכונים.

מנמצ'ה יש שלוש דרכים להמשיך. בעמק המזרחי לכיוון הבייס קמפ, בעמק המרכזי לכיוון גוקיו, או מערבה, הדרך שלי. רוב האנשים שעושים את טרק שלושת הפאסים עושים אותו נגד כיוון השעון, ומתחילים עם כל המטרקים לכיוון הבייס קמפ. הדרך הזו מומלצת יותר מבחינת התאקלמות לגבהים, ונחשבת גם קלה יותר. מרצון לשמור את הדובדבן שבקצפת לסוף, מפאת לוח זמנים, שכלל גם טיפוס על הר בגובה של כמעט 6,200 מטרים שהיה בצד המזרחי של הטרק, ומרצון הרפתקני לעשות את הטרק בדרך הקשה שלו, בחרנו לעשות את הטרק בדרך ההפוכה.

לתחילת הכתבה

טרק שלושת הפאסים


בפארק הלאומי סגרמתה (Sagarmatha) שפירושו "אלת השמיים, וכך מכונה האוורסט בנפאלית, אותו פארק במחוז הסולוקומבו, מטרקים יותר מ-15 אלף תיירים בשנה. עונת האביב נחשבת פחות פופולארית מבין שתי עונות הטרקים בנפאל ובעיקר סוף העונה, במאי, לקראת הגעת המונסונים בקיץ, שפשוט סוגרים את השמיים בעננים. הרוב הגדול של המטרקים בוחר את הטרק הקלאסי - לבייס קמפ ובחזרה. חלק קטן מוסיף גם את גוקיו, חלק זעיר עושה את שלושת הפאסים ורובם עושים זאת בכיוון ההפוך. משמע: בארבעת הימים שאחרי נמצ'ה, בהם היינו בעמק המערבי וחצינו את פס הרנג'ו (Renjo Pass, 5,360 מטר), לא ראינו מערביים. היינו לבד. רק אנחנו והכפריים.

ביום של חציית הפאס התפרץ אצלי חיידק בבטן. ללכת תשע שעות שכלל טיפוס של 1,000 מטר וכמה עצירות 'שירותים' מאחורי סלעים פשוט גמרו אותי. הייתי מותש, חלש מאוד. אבל כשהגעתי לפסגת הפאס שכחתי מהכל. הנוף שם היה פשוט מדהים, עד אז, היפה ביותר שראיתי בחיים. רכס אין סופי של פסגות לבנות ומשוננות. 6,000, 7,000 ו-8,000 מטרים לכל עבר, ומעל כולן, כמלך ששולט על כולן, האוורסט במלוא הדרו. הפנורמה העצומה הפרושה לפנים התחלקה לשלושה מדברים. השמיים, מדבר כחול, באמצע מדבר לבן של שלג וקרחונים מתבקעים, ובתחתית, השולט ברוב הראות, מדבר חום ויבש. בגבהים הללו, שום עץ לא מסוגל לגדול, והיכן שיש סימני חיים, הם בצורת שיחים בגובה 10-15 ס"מ. בסוף היום הגענו לגוקיו. עייפים אך מרוצים.

צילום: ליאור אביבי


בבוקר למחרת יצאנו לטרק צידי. הליכה לכיוון 'האגם השישי', הבייס קמפ הנפאלי להר הצ'ו-אויו (Cho Oyu, 8,201 מטר). הציפייה לראות קצת אוהלים ומטפסים נמוגה במהירות - מסתבר שעד היום רק משלחות אחדות ניסו לטפס את ההר מהצד הנפאלי (ההר ממוקם כגבול חוצץ בין נפאל וטיבט). הלכנו צפונה על אדמת טרשים במשך שעות, עולים ויורדים, חוצים אינספור סוללות. למרות שבמפה הדרך נראית שטוחה, מטפסים 600 מטר במשך ארבע שעות ומגיעים כמעט ל-5,500 מטר. בדרך רואים אינסוף פסגות יפהפיות. ביניהן גם האוורסט. הפעם, בגלל שהוא במרחק 30 ק"מ, הוא נראה כאחד ההרים, ועוד אחד לא מרשים במיוחד. היה יום נהדר, הדרך, פחות (טוב, הייתה נוראית). 2 טיפים: לכו רק עד האגם החמישי. קוראים לו ככה למרות שבדרך תעברו רק שני אגמים עד שתגיעו אליו. הנוף מהסוללה לידו מדהים ועד אליו העלייה לא גדולה במיוחד. ממנו ועד לאגם השישי יש עליה חדה, והנוף לא שווה את זה. לאחר כ-15-20 דקות מגוקיו תראו מימין סוללה ועליה עשרות רודג'ומים (פירמידות אבנים קטנות שמשמשות כסימון דרך). באותו רגע החלו להיצמד לשמאל. השביל ירוץ על צלע ההר בשביל בקר, יקל מאוד ויחסוך זמן.

נקודות השיא הבאה היא הפאס השני, פאס הצ'ו, או הצ'ולה (Cho La), לה בנפאלית משמע פאס. הנוף מלמטה, כשמביטים על הרכס שעתידים לחצות, יפה בהרבה מהנוף שרואים מהפאס. כשראינו להיכן ממשיכות העקבות קצת התקשינו להאמין. זה הפאס? איך לעזאזל עולים אותו? הוא עצום! והוא נראה אנכי לגמרי! לאחרי מספר שניות של בהייה ראינו נקודות כהות זעירות והבנו שאלו אנשים שמטפסים אותו. אותם משכימי קום. לא משהו שהתהדרנו בו, בלשון המעטה. כל החלק האחרון, אותו פוש לפסגה (שלהזכירכם, היא מהנקודות הנמוכות בכל הרכס), 300-400 מטרים חדים, בשלג שיכול לעיתים להגיע לעומק מטר (בעיקר אם מתרחקים מעט משביל העקבות, ודורכים בטעות על שלג לא דחוס – שאלו את גרגורי), לקח בערך שעה. לא נורא כמו שחשבתי. למרות שהייתי חולה, היה פשוט מעולה. היה קשה מהסוג של "קשה טוב". משהו שמזכיר את ההרגשה אחרי אימון כושר חזק, שמרגישים סיפוק בשילוב עם אנדרנלין ועייפות השרירים, רק חזק פי כמה.

הצד השני של הפאס מכוסה בקרחון חסר כמעט כל מאפיין, אך עדיין ממש מרשים. אחרי עוד שלוש שעות, שכללו המון עצירות צילום ושוקולד, הגענו לכפר הבא וסיכמנו עוד יום ארוך מאוד. במזל פגשתי בלודג' רופאה סקוטית שציידה אותי באנטיביוטיקה. ביום הבא הצטרפנו להמונים והצטופפנו ב'כביש המהיר' בדרך לעיירה (המורכבת רק מלודג'ים) בשם גוראק שפ, נקודת הלינה האחרונה של רוב המטרקים, והעיירה הצפונית ביותר בטרק, מרחק הליכה מהגבול הטיבטי. משם נצא לבייסקמפ, לנסות לראות מקרוב את אלה המנסים לדרוך בנקודה הגבוהה ביותר על הכדור, המגובים בחיפוי לוגיסטי מדהים, שמזכיר מבצע צבאי, וכן לעלות לנקודת תצפית ממנה נשקף הנוף המפורסם ביותר של האוורסט מהצד הנפאלי - קאלה פטאר (Kala Pattar).

שעה וחצי הליכה והגענו למרגלות הבייסקמפ, היושב על קרחון הקומבו. בתור אחד שטייל בפטגוניה, המושג קרחון קצת מתעתע. בגלל אופי האזור, שהוא בעצם שממה מדברית, רוב הקרחונים הם אוסף של סלעים ואבנים שמסתירים את רוב פני הקרחון. המקום מזכיר יותר אתר בניה מאשר קרחון. בין לבין רואים אגמונים קטנים שנוצרו מהבקעות הקרחון (כוח המשיכה גורם לו לנוע כל הזמן, מה שלעיתים שובר אותו, וטומן בחובו גם סכנות גדולות). נראה שעצם ההליכה על קרחון 'מלוכלך' משכיח את העובדה שחציית קרחונים היא אחת הפעולות המסוכנות ביותר שאפשר לעשות. היה מרשים לראות סלעים ענקיים, לפעמים בגודל של מכונית (וכנראה במשקל שמזכיר יותר משאית), יושבים תלויים תחת צוקי קרח שהתרוממו מהאדמה. אבל זה כלום לעומת גודל ה'עיר' שממול - הבייס קמפ. אוסף של מאות אוהלים, בהם מטפסים, שרפות וסיוע לוגיסטי עצום. בין האוהלים ניתן למצוא גם אוהלי קולנוע מאולתרים ואוהלי תקשורת עם טכנולוגיה מתקדמת כדי לעזור למטפסים, לרוב אנשים עמידים מאוד, להיות בקשר עם המשפחה ולעקוב אחר המזג אוויר.

בשונה מרוב הרי ה-8,000 מטרים, ששמורים רק להרפתקנים ולמטפסים הגדולים ביותר, כבר 20 שנה שהאוורסט עד להתמסחרות אדירה, שמביאה בין היתר גם אנשים שמעולם לא לבשו ציוד טיפוס ואף כאלו שלא ראו שלג לנסות את מזלם. ההר אינו נחשב טכני במיוחד, אך כן דורש כושר שיא ויכולות מנטליות אדירות כדי להגיע לפסגה. ההר קוטל מידי שנה בממוצע (כשעונת הטיפוס היא רק חודש וחצי) ארבעה מטפסים (כשבעבר הסטטיסטיקה הייתה גרועה בהרבה).

צילום: ליאור אביבי


חזרנו לגוראק שפ, ולמחרת עלינו לנקודת התצפית הקרובה ביותר על האוורסט. בגובה של 5,550 מטרים, המקום מהווה תצפית מעולה על ההר, שמבצבץ בין לוטסה העצום (Lhotse, 8,516, מספר ארבע בעולם) ונופטצה (Nuptse, 7,855). במרחק של 10 ק"מ, ההר נראה קרוב מאוד, כמעט במרחק נגיעה. התצפית מפורסמת בשקיעות המדהימות שצובעות את פסגת האוורסט באדום, אבל אותם ניתן לראות כמעט ואך בעונות אוקטובר-נובמבר (ולאמיצים, גם בחורף), עקב העננות הכבדה שמכסה את השמיים לרוב כבר בראשית הצהריים. ירדנו בחזרה מגוראק שפ עד לכפר הבא (או בעצם הקודם), ושם דרכנו נפרדו. אני המשכתי לפאס השלישי, שהיה גם הקל ביותר (נוף מדהים שלא כדאי לפספס), ומשם לקורס טיפוס קרחונים וטיפוס על הר בגובה 6,183 מטר, גם הוא במרחק של 10 ק"מ מהאוורסט (אך הוסתר על ידי לוטסה), בעוד גרגורי המשיך ישירות ללוקלה. אני הגעתי ללוקלה כעבור, ומשם טסתי חזרה לקטמנדו.

לתחילת הכתבה

אפילוג


בגוראק שפ שמעתי את הסיפור המטורף ביותר ששמעתי בחיים. הכרתי בחור אמריקאי בשם צ'ארלי. לא נראה משהו מיוחד, אפילו נראה די חנון. בלונדיני עם תסרוקת קרה ומשקפי ראייה עבים, הלובש מכנסי ג'ינס ונעלי ספורט. נעלי ספורט וג'ינס בטרק? קצת הזוי. צ'ארלי ישב על לפטופ, יום שלם ברציפות, וגלש בפייסבוק, בג'ימייל ודיבר בסקייפ. כן, גם במקומות הנידחים בעולם, לפני שמתקינים מים זורמים או חשמל נורמלי, יש Wi-Fi. סוג של העדפה הזויה שראיתי כבר בכמה מדינות עולם שלישי. נכון, זה אחלה ביזנס. שעת גלישה שוות ערך כנראה לזוג כליות בשוק האפור של רוסיה והוא גולש כבר שמונה שעות ברציפות. וביום למחרת, חוזר חלילה. החלטתי שאני חייב להבין את הקטע שלו והתחלנו לדבר. מסתבר שהבחור, איפה שהוא בדרך לגיל 40, תושב שיקאגו, הגיעו ביולי לבריטניה והחל במסע שמגדיר מחדש כל מה שהגדרתי כשיאים אנושיים לפני כן. הוא החל בשחיית תעלת למאנש לכיוון צרפת (יכול להגיע ל-20 שעות שחייה רצופה), שם עלה על אופניים והחל לפדל ולחצות את אירופה למזרח, הגיע לאסיה, חצה בדרך את סוריה ואיראן, ואת הרמה הטיבטית, שכללה פאסים בגבהים של 4,000-5,000 מטרים. באחד הפאסים הוא שבר שלושה זוגות אופניים ובסוף חצה את הפאס עם זוג אופניים, שרק ההילוך הראשון והשני עבדו. היא הגיע עד לקטמנדו, ועבר להליכה רגלית שארך מעל לחודש, והגיע לפארק הלאומי סגרמתה. בדרך הוא טיפס 5-6 הרים "קלים" (6,000+ מטרים), טיפס על לוטסה (אותו הר רביעי בעולם), אבל נאלץ לוותר קרוב מאוד לפסגה בגלל תנאי שלג קשים. לאחר מכן, יחד עם עוד ארבעה בריטים ושני שארפות, היו הראשונים בעונה שטיפסו את האוורסט.

כששאלתי אותו איך היה הטיפוס, הוא ענה "היה מצוין". גם ממכונה כמוהו, לא ציפיתי לתשובה 'קלה' שכזאת. עד היום, רוב העדויות ששמעתי או קראתי מהאוורסט היו "הדבר הכי קשה שאפשר לעשות" ו"עינוי" ועד ל"שהייתי בפסגה לא עניין אותי ההגעה ורק רציתי לרדת". אז כן, אחרי עשרה חודשים של ספורט, שכולל שילוב של חלק מהדברים הקשים ביותר שניתן לעשות, אחד אחרי השני, בלי מנוחה אמיתית, מותר לו להסתובב בג'ינס ולשבת שעות על האינטרנט ומסתבר גם שזה זורם בגנים. אמא שלו (לא יודע בת כמה היא, אבל בהתבסס לזה שהוא נושק ל-40, כנראה שהיא לא צעירה) אמורה לפגוש אותו בגוראק שפ, אחרי שהיא טירקה מלוקלה.

לתחילת הכתבה

רוצה לקרוא עוד על טרק בנפאל? הנה מספר כתבות שעשויות לעניין אותך:

יעדי הכתבה

הזמנת חופשה להימאליה

הזמנת מלון השוואה בין מאות אתרים ברחבי העולם הזמנת טיסה כל האתרים המובילים במקום אחד ביטוח נסיעות דרך למטייל יוצאים לחו"ל בראש שקט
סגור
0
×