טרק בשמורת הטפוי ונצואלה

גולת הכותרת של אזור הגראן סוואנה של ונצואלה היא פסגת רוריימה טפוי, ההר הגבוה ביותר באזור- 2,810 מטרים. הגראן סוואנה מצטיינת בנופים המזכירים קצת את אפריקה: גבעות עשב בצבעי ירוק צהוב משתרעות סביב, ג`ונגל טרופי סבוך מלא בעלי חיים אקזוטיים ומעל הכל הרי השולחן או הטפוי בלשון השבטים האינדיאנים המקומיים. בין כל אלה מתנשאים צוקים אדירים ומהם צונחים מפלים של מאות מטרים.
מגזין טבע הדברים
|
תמונה ראשית עבור: טרק בשמורת הטפוי ונצואלה

הדרך לגראן סוואנה

נתיב: מסלול מעגלי מפריטפוי דרך רוריימה וחזרה לפריטפוי.
משך הטרק: שישה ימים, לא כולל הגעה מסוידאד, גויאנה וחזרה.
דרגת קושי: בינוני- קשה.
הצטיידות: סבלים, בגדים חמים, אוהל טוב ומזון. מים צלולים מצויים במקום בשפע. חשוב לקחת אוהל עם תקרה כפולה ותחתית ברזנט, להגנה מפני הרטיבות. שום חומר דוחה יתושים לא עוזר מפני זבובי הפורי- פורי, לכן כדאי ללבוש בגדים ארוכים החל משעות אחר הצהרים ולקוות לטוב.

קראקס, בירת ונצואלה, היכתה אותי בהלם של חום וסרחון. ענן צחנת ביוב מילא את האוויר ותפאורת הבתים שנהרסו בשיטפון הבוץ בשנה שעברה לא הוסיפה לעיר חן רב. בין ההריסות, במעלה ההר, התפתל כביש לכיוון מרכז העיר. באחת החנויות, מאחורי חלונות ראווה מוגפים היטב, עמדו ג`יפים יוקרתיים וחיכו לקונים עשירים, צורמים על רקע העוני הקשה שמסביב. ונצואלה כמעט ריקה מתיירים. תשתית התיירות אינה מפותחת ורוב המטיילים שפוגשים בה הם מקומיים עשירים, בעלי אותם ג`יפים נוצצים. טיסה קצרה מקרקס לסוידאד גויאנה (Ciudad Guayana) מעבירה את המטייל לעולם אחר. יעד הטרק שלנו הוא אזור הגראן סוואנה La Gran Sabana שגולת הכותרת שלו היא פסגת רוריימה טפוי Roraima Tepui, ההר הגבוה ביותר באזור שגובהו 2,810 מטרים. הגראן סוואנה מצטיינת בנופים המזכירים קצת את אפריקה: גבעות עשב בצבעי ירוק צהוב משתרעות סביב, ג`ונגל טרופי סבוך מלא בעלי חיים אקזוטיים ומעל הכל הרי השולחן או הטפוי בלשון השבטים האינדיאנים המקומיים. בין כל אלה מתנשאים צוקים אדירים ומהם צונחים מפלים של מאות מטרים. כאן מצוי גם המפל הגבוה בעולם- סאלטו אנחל Salto Angel הנופל לאורך מצוק של כ-979 מטרים.

מסוידאד גויאנה מוביל כביש שאורכו כ-500 קילומטרים לעיר הכורים סנטה אלנה דה אואירן (Santa Elena De Uairen) השוכנת על גבול ברזיל. התחבורה באזור כוללת בעיקר טנדרים חבוטים ופתוחים ותמורת תשלום צנוע ניתן להצטרף לאנשים שכבר יושבים בארגז מאחור. הכביש עובר דרך עיירות כורים ותיקות ומעניק הזדמנות ללמוד לא מעט על אורח החיים המקומי. הנשים יושבות על מרפסות בבקתות העץ שלהן, לבד או בחבורות קטנות ומחכות לבעליהן שעובדים רובם ככולם במכרות הזהב. בכל מקום נראות ערימות של פחיות בירה "פולאר", הבילוי המקומי היחיד כמעט. בעיירה המרכזית, אל דוררדו El Dorado, פודים הכורים את מחירי הזהב, ואזרחים זרים, רובם מטרינידד- טובגו, מפעילי דוכני משכון וספסרות ברווחי הזהב. אל דורדו האגדית נראית שוממה ומוזנחת.

במעלה הדרך בואכה גראן סוואנה, משתנה הנוף באחת ועימו גם הנוף האנושי. אמצעי התחבורה הנוח ביותר הוא הליכה ברגל. הרכבים היחידים הנראים כאן הם הטנדרים המיושנים שהעניקה הממשלה, אחד לכל ראש כפר (בתמורה לכל טנדר מובטחת תמיכתו של הכפר כולו במפלגה השלטת). מעל הסוואנה נישאים הרי הטפוי ובינהם נחלים עתירי מים ומפלים עצומים ומרשימים, במיוחד מפלי אופנוואו Aponguao צבע המים כאן דומה לצבע הענבר, בשל משטחי אבן האדומה, הג`ספר.

לתחילת הכתבה

הטרק מפריטפוי לרוריימה וחזרה

הטרק לרוריימה מתחיל בכפר פריטפוי Paraitepui .לפני ההגעה לנקודת היציאה כדאי להיערך בכפר סן פרנסיסקו דה יורואני (San Francisco De Yuruani) שם ניתן להצטייד במזון וכן לשכור מורה דרך וסבלים. האינדיאנים לא עלו להר במשך דורות, מתוך אמונה בקדושת ההר. כעת, בשל דוחק הפרנסה וההתרחקות ההדרגתית מהמסורת ויתרו רבים מהם על העקרונות והם מתפרנסים מליווי מטיילים. באופן עקרוני ניתן להסתדר גם בלי מורה דרך, כיוון שהסבלים מכירים היטב את המסלול. הסבלים מצוידים במאזניים על מנת לוודא שמשקל הציוד אינו עולה על 15 קילוגרמים ומעמיסים את המטען על מנשא נצרים מסורתי תמורת 30 דולרים ליום. במהלך הטרק ניתן ללון באחד המיסיונים הפזורים במקום או באוהל באתרי קמפינג מוסדרים (המקלחת בנחל והמים נעימים וחמימים כל השנה) ותמורת דולרים מעטים אפשר לאכול ארוחה משביעה בנוסח מקומי.

התחנה הראשונה על ההר היא על גדות נהר הקוקויאן (Rio Kukenan). במהלך הצעידה חוצים שני נחלים רחבים למדי וכשהערוץ נעשה עמוק יותר (בגובה מטר בערך) מורידים נעלים ונשארים רק עם הגרביים, על מנת שלא להחליק. בדרך חולפים על פני קןקויאן ממנו נופל מפל קוקויאן הגבוה לתוך נהר. על גדת הנהר הקמנו את המאהל ללינת הלילה. לפנות ערב והשכם בבוקר מזומנות למטיילים מלחמה לא פשוטה בזבובי הפורי- פורי, שמתקיפים ללא רחמים. ברגע הראשון לא חשים בעקיצה, אך לאחר כמה שעות העקיצות מגרדות מאוד, ומותירות צלקות לא סימפטיות למי שלא יכול להתאפק מלגרד. כשהלילה יורד, מצטרפים לחגיגה גם היתושים.

ביום ההליכה השני טיפסנו בדרך תלולה יותר עד למרגלות ההר, האינדיאנים הזהירו אותנו שלא לרדת מהשביל מפאת הנחשים הרבים. הפעם חנינו ללילה בתוך חורש נמוך ובו מגוון פרחים קטנים ומרהיבים. ביום השלישי טיפסנו סוף סוף לאורך המצוק אל פסגת ההר, ולמרות שאורכה של הדרך המתפתלת מסתכם בלא יותר מ-1000 מטרים בלבד, היא היתה בהחלט לא קלה. רב העלייה עברה ביער הררי עשיר בשרכים ובדקלים, מבותר בפלגי מים קטנים. ניתן לשתות מהמים ללא חשש, כך שאין צורך בנשיאת מים. הגשם שברב הימים יורד רק אחרי הצהרים, החל לטפטף כבר בשעות הצהרים המוקדמות.

ככל שעולים מטבע הדברים נעשה קר יותר והרוח נושבת בחוזקה. לאחר קטע קשה של דרדרת רגע לפני הפסגה, התגלו לעינינו פסלי אבן ענקיים שהרוח חצבה באבן החול הורדרדה. עמדנו בפתח של מישור ירחי שחור. הצבע השחור ושעת בין ערביים השרו אווירה של תאטרון צללים. את הבקעים במישור מילאו ביצות וצמחיית ביצות ייחודית, חלקה אנדמית להר. בצל אחד הסלעים הקמנו מאהל מוגן מגשם ורוחות. הלילה היה קר מאוד וגם שכבות רבות של בגדים חמים וגרביים לא הצליחו לחמם מספיק. בבוקר היום הרביעי נעמדנו על שפת המצוק של הרוריימה, כשמולנו מתנשא הר קוקויאן טפוי ובעמק הצר נראו שכבות של עננים. המסלול לאותו היום עבר כולו על פסגת ההר, מחניית הלילה, למשולש הגבולות מסומן באבן גבול בצורת פרמידה משולשת וכל צלע שייכת למדינה אחרת.

בדרך עברנו על פני ערוצים של אבני קוורץ לבנות בוהקות על הרקע שחור וביצות קטנות שחלק מהצמחיה הייחודית שלהן מורכבת מצמחים טורפים. למחרת התחלנו לרדת חזרה, אלא שהפעם הדרך לגדות הקוקויאן ארכה יום אחד. בשלב זה רגליי שהיו נתונות מזה שלושה ימים בנעליים רטובות ולוחצות וכבר מזמן שידרו אותות מצוקה, התחילו להראות סימני קריסה. המסקנה הבלתי נמנעת מהחוויה הזו היא די בנלית- לדאוג לנעליים טובות ואטימות למים. לאחר לילה של התאוששות יצאנו אל הדרך המקסימה לעבר הכפר פריטפוי ומשם בנסיעה לא ארוכה במיוחד לסנטה אלנה אל המקלחת החמה והמפנקת בלודג` ואל המסעדה הברזילאית המעולה.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×