טרק פסגות הבלקן - POB - Peaks of the Balkans - סיכום מידע למטייל

תמונה ראשית עבור: טרק פסגות הבלקן - POB - Peaks of the Balkans - סיכום מידע למטייל - תמונת קאבר

הקדמה ופרטים כללים

בסוף יולי 2019 יצאנו לעשות את טרק פסגות הבלקן שלאחרונה הולך וצובר פרסום. הטרק, המכונה POB – PEAKS OF THE BALKANS, הוא מסלול מסומן ומעגלי החוצה שלוש מדינות: אלבניה, קוסובו ומונטנגרו. ה-POB מתוכנן ל-10 ימי הליכה, כאשר כל יום מסתיים במקום מיושב שבו ניתן ללון בבקתה או גסטהאוס. ניתן לעשות את המסלול גם עם אוהל, או בשילוב של אוהל וגסטהאוסים, אבל לדעתי זה קצת פספוס כי המחירים של הגסטהאוסים זולים ויש אפשרות לספוג מעט מחיי המקומיים. בכל אופן, לא צריך אישורים מיוחדים לקמפינג ואפשר להעמיד את האוהל בכל מקום.

רמת קושי: אני באמצע שנות השלושים שלי בכושר סביר פלוס, אחרי TMB שעשיתי לפני כמה שנים ועם תיק במשקל יבש של 8.5 ק״ג. הטרק לדעתי קשה ומתאים למיטיבי לכת (או לצעירים נמרצים). למי שעשה את ה-TMB , הקושי הפיזי הוא מעט גבוה יותר ב-POB (המתבטא בעליות רצופות רבות של מעל 1200 מ׳ גובה ובחלקים מאד תלולים, וירידות בהתאם); הקושי הטכני גם הוא מעט גבוה יותר אבל לא משמעותית (קטעי הליכה על בולדרים ודרדרת); ואילו הקושי הלוגיסטי הוא משמעותית גבוה יותר בגלל הריחוק של מסלולי הטרק מהציביליזציה. בקיצור, תצאו מוכנים פיזית ונפשית.

אטרקטיביות: לדעתי הטרק כולל נופים מטורפים אם כי TMB מעט עולה עליו בגלל כמויות המים והגבהים (אבל ממש מעט). מבחינה תרבותית, הטרק מדהים ועולה פי כמה על הרשמים שלי מה-TMB כי באמת האירוח בחלק מהמקומות אוטנטי והאזור כולו היה די סגור לעולם החיצוני עד לפני כמה עשורים בודדים. מבחינת עומס מטיילים (וכתוצאה מזה התמסחרות של המסלול) – בשלב זה עדיין המצב מצויין (מעט מאד מטיילים לאורך קטעים נרחבים), אבל בחלק מהמקומות מתחיל כבר המסחור כך שלדעתי תוך 5-6 שנים העסק יהיה ממוסחר ופחות כיפי. לבסוף, מבחינה קולינרית נחמד אבל אל תצפו ליותר מדי ואל תאמינו להבטחות של הבריטי מהמדריך של סיסרון על אוכל אלוהי. ברוב המקומות האוכל בסיסי מאד ורחוק שנות דור משלוש מנות פלוס קינוח של הבקתות הממוסחרות באלפים – לטובה ולרעה.

ספרות ומפות: בטיול שלי הסתמכתי רבות על המדריך של CICERONE שהוא טוב, מקיף ולדעתי חשוב לטיול הזה (https://www.cicerone.co.uk/the-peaks-of-the-balkans-trail). בניגוד גמור ל-TMB, שהוא טרק מוכר ועמוס במטיילים, האח הבלקני שלו עדיין די בחיתוליו, וייקח עוד כמה שנים עד שיגיע לרמת ההתפתחות המוכרת מהאלפים. הסימונים לעיתים מטעים או חסרים, המפה לא מדוייקת, ואפילו בספר של סיסרון היו טעויות, השמטות או פשוט שינויים של השנים האחרונות.

אני ממליץ לרכוש את העותק הדיגיטלי של הספר (כולה 35 ש״ח, אין מה להתקמצן). את תיאור ימי ההליכה הדפסתי בפורמט של 4 עמודים לדף A4, גזרתי והידקתי כל יום בנפרד. כך, בכל יום שמתי בכיס את תיאור מסלול ההליכה של אותו יום בלבד (הרבה יותר נוח מלסחוב את כל הספר).

בכל אופן, במדריך יש הרבה מידע חשוב ורלוונטי, שאני לא הולך לחזור עליו בפוסט הזה. במקום זאת אשתדל להשלים פרטים לאלה שמתכוונים לעשות את הטיול, על מנת להקל על התכנון.

כמו כן רכשתי מפה 1:60000 של האזור כולל מסלול הטרק (לא להסתמך יותר מדי על המסלול המסומן במפה). ממליץ לרכוש מכאן - https://www.bookdepository.com/Peaks-of-the-Balkans-1-60-000/9783943752168 המשלוח באתר זה לארץ חינמי.

בטיחות: ראשית אדגיש שניתן ללא כל בעיה מיוחדת לעשות את המסלול לבד. הוא מסומן, לא כולל קטעים מסוכנים מדי, אין מסורת של אלימות או התנכלות לתיירים, ויש (מעט) מטיילים בכל הקטעים. קוסובו נרגעה לחלוטין מאז הבלאגן של שנות ה-90, ואין מתיחות ביטחונית כלל. טיפ חשוב: בגלל שאזורים שלמים בטרק מרוחקים ממקום יישוב (ובנוסף אתם נמצאים במדינות לא כל כך מפותחות) החלטתי לעשות ביטוח חילוץ של הראל ובנוסף לקחת מכשיר איתור לוויני שמציעים יחד עם הביטוח (https://sar.rescue-1.co.il/). חוץ מעניין החילוץ, המכשיר מאפשר לשלוח ולקבל ללא הגבלה SMS (חשוב מאד, שכן יש ימים שלמים ורצופים בהם אין שום זכר לקליטה סלולרית וצריך להרגיע את מי שנשאר בבית), לקבל עדכוני מזג אויר ובנוסף המכשיר מאפשר עקיבה מדויקת הרבה יותר מפלאפון או שעון אחר המסלול ב-gps המובנה וכולל מפות טופוגרפיות רלוונטיות. ניתן לשלוט עליו מהסמארטפון באמצעות אפליקציה ייעודית של גארמין בשם EarthMate. בקיצור, אולי קצת יקר אבל שווה את הרוגע הנפשי שלכם ושל בני ביתכם וגם יסייע לכם במהלך המסלול.

מעברי גבול: כפי שהומלץ במדריך של סיסרון, הדרך הפשוטה והזולה ביותר לעשות זאת היא דרך https://www.zbulo.org/ . אף אחד לא בדק את הניירת במהלך המסלול, אבל מכיוון שהמדינות הן לא חלק מהאיחוד האירופי, רצוי מאד שיהיה אישור חציה לגבולות.

כסף: אלבניה – ערבוביה של המטבע המקומי (לק – LEK) עם יורו. כמעט בכל מקום מקבלים יורו, ובמקרים הנדירים שבהם לא מקבלים או שאין עודף ביורו ישמחו להחליף לכם במקום יורו ללק ולתת את העודף בלק (בזמן הטיול שלנו 120 לק ליורו). קוסובו ומונטנגרו – יורו.

כסף ניתן למשוך בזמן הטיול בעיירה Plav במונטנגרו. שיטת התשלום מחוץ לעיר היא במזומן בלבד - לי הספיקו לכל התקופה 400 יורו ללינה, בירות בערב, קניות בסופרמרקט, נסיעות לטרק וממנו וכד׳. אפשר להסתפק בפחות. בכל מקרה תדאגו לשטרות קטנים – עשיריות וחמישיות.

מזג אויר: טיילנו בסוף יולי – תחילת אוגוסט. מזג האויר היה נעים במהלך היום וקריר למדי בלילה, עם כמה ימים סגריריים ויום אחד מאד גשום וקר. כרגיל בהרים, מזג האויר משתנה במהירות ובחדות ולכן ציוד גשם ועליונית פליז דקה הכרחיים.

אפשרויות הגעה והתחברות לטרק וממנו:

המסלול כפי שמתואר בספר מתחיל ומסתיים בכפר Theth שבאלבניה, והגישה אליו היא מהעיר Shkodër בתחבורה ציבורית (שקודרה נמצאת במרחק של כשעתיים מטירנה בירת אלבניה וכשעה מפודגוריצה בירת מונטנגרו, בשתיהן שדות תעופה בינלאומיים). למרות זאת אנחנו הגענו תחילה לכפר Valbone (פירוט וסיבות בהמשך), כך שהקטע Theth-Valbone היה הקטע האחרון בטרק ולמעשה המסלול התחיל ונגמר בוולבונה - כל התיאור שלי בפוסט מתייחס למסלול שאותו אני ביצעתי. ביום ההליכה הרביעי חוצים את כביש M9 המוביל לעיר Pejë (פץ׳) בקוסובו ושניים שיצאו איתי לטרק תפסו בהצלחה טרמפ לעיר. מפץ׳ יש אוטובוס יומי בשעה 06:00 לטירנה כך שמי שמעוניין לקצר המסלול יוכל להסתייע בכביש זה (אפשר לבקש הקפצה גם מ-Drelaj ביום החמישי לכביש זה ואפילו לפץ׳ עצמה, הקפצה לעיר תעלה 20 יורו). ביום השביעי מגיעים לעיירה Plav שאפשר לתפוס אליה טרמפ גם יום קודם מהכפר Babino Polje ויום אחרי מ- Vusanje. מ- Plav ניתן להגיע בתחבורה ציבורית לפודגוריצה, מה שעשה חבר נוסף ומשם תפס טיסה לארץ.

מים: ברוב שלבי הטרק יש מעיינות מהם אפשר למלא מים, אבל הכמות לא מתקרבת למה שיש באלפים. לרוב סביר לצאת עם 2 ליטר לאדם, מלבד הקטע Valbone- Çerem (ראו להלן). הערה חשובה: איזורים רבים לאורך הטרק משמשים לרעיית צאן ובקר בחודשי הקיץ ולכן לא כל המעיינות ראויים לשתיה. בבקתות הרועים תמיד ראינו שהם מושכים צינור ממוצא המעיין (מלמעלה) וכך מקבלים מים טובים. הספר מפרט היכן מותר למלא מים, ובכל מקרה אני חושב שסינון הוא הכרחי. קניתי את המסנן שהומלץ בספר (https://sawyer.com/products/mini-filter/ ) והוא ממש מעולה מבחינת נוחות ומשקל.

תקשורת: בחלק גדול מאזורי הטרק כולל נקודות העצירה אינן קליטה סלולרית. במקומות שכן יש קליטה, בדרך כלל יש אינטרנט 4G. לתשומת לב מי שעושה חבילת גלישה בחו״ל: ייתכן מאד שקוסובו אינה נכללת בהסדר הבסיסי של ספק הסלולר שלכם (אצלי בפלאפון זה מה שקרה), ולכן לא יהיה שם אינטרנט. לא זו אף זו, במקרה כזה שיחות הטלפון בקוסובו יהיו במחיר מופקע ביותר (לא יודע לגבי sms). למיטב ידיעתי אין בעיה כזו באלבניה ובמונטנגרו.

פירוט המסלול

יום ההגעה
הגענו בטיסה ישירה של ישראייר לטירנה. הטיסה קצרה למדי (כ-3 שעות) ונחתה בשעה 21:30. אחרי תור ארוך במיוחד בביקורת דרכונים לקחנו מונית מהשדה לעיר (20 יורו), והתמקמנו ללילה בהוסטל חביב בשם Suart's house (בבוקינג http://www.booking.com/Share-VimhZD) ב-6 יורו ללילה לאדם. ההוסטל מאד בסיסי אם כי נקי ומסודר (וריק יחסית). יש כלי מיטה ומגבות. אין מזגנים והיה מאד חם בלילה, נאלצנו להסתפק בצמד מאווררים. ההוסטל נבחר משום שהוא נמצא במרחק של פחות מ-5 דקות הליכה מתחנת הדלק Gazheli Petrol, שם למחרת יצאה ההסעה ל-Koman. הלכנו לבדוק את נקודת היציאה לפני השינה ובדרך קפצנו למינימרקט מקומי לקנות קצת צ׳ופרים לנסיעה הארוכה למחרת.

היום הראשון: Tirana - Valbone

כאמור, במקום להתחיל את הטרק ב-Theth החלטנו לעשות משהו שמומלץ במקומות רבים המתארים את אזור הטרק: לקחת מעבורת דרך ערוץ הנהר מ-Koman ל-Fierze, ומשם להמשיך בנסיעה ל-Valbone. לא הצטערנו – מדובר בחוויה אמיתית ולא יקרה במיוחד. רכשנו כרטיסים באתר הזה: https://komanilakeferry.com/en/buy-a-ticket/ , יש לציין בהערות שמעוניינים בהסעה מטירנה ועד וולבונה. משלמים 5 יורו לאדם בפייפל ועוד 15 יורו לאדם בהגעה למעבורת.

ההסעה מטירנה יוצאת בשעה 05:00 מתחנת הדלק Gazheli Petrol (https://goo.gl/maps/XS7p7qBkrNM2 ). התיקים נקשרים לגג המיניבוס, כך שיש לקחת את מה שצריך לנסיעה הארוכה – קצת אוכל, מים, ארנק. מכאן התחילה נסיעה משעשעת שאנחנו קראנו לה ״נסיעה אקטיבית״. הנהג עצר בכל מיני מקומות, העלה והוריד נוסעים מקומיים, פטפט עם נהגים בכביש ואחרי שעתיים עצר בתחנת התרעננות וקפה. אחרי ההפסקה, החל השלב השני בנסיעה למעגן Koman – ופה כבר הנסיעה הייתה פחות חלקה. הדרך משובשת ביותר ומלאה בפניות חדות, כך שצריך קיבה חזקה. אחרי שעה נוספת וכמה תיירים שהקיאו את נשמתם, הגיע הרכב סוף סוף למעגן כחצי שעה לפני היציאה של המעבורת – זמן להתרעננות, שירותים, אוכל וכד׳. בכניסה למעבורת שילמנו את היתרה (15 יורו לאדם) ועלינו על הסיפון. המעבורת משמשת לרוב את המקומיים (זו לא רק אטרקציה לתיירים) וכן מטיילים על אופנועים וג׳יפים שמעוניינים להגיע לאזור Valbone. השיט אורך כשעתיים וחצי והוא באמת מרהיב. בסיומו מגיעים למעגן בכפר Fierze, שם כבר חיכו לנו מיניבוסים של אותה חברה ולקחו אותנו בדרך אספלט טובה מרחק של כשעתיים נוספות לוולבונה, ושם פיזרו את האנשים בגסטהאוסים שלהם (וולבונה זה כפר שמשתרע לאורך קטע כביש של יותר מ-10 ק״מ, אז כדאי שיביאו אתכם למקום הנכון – צריך להגיד לנהג...).

אנחנו הגענו לגסטהאוס שנקרא Rilindja. מכיוון שוולבונה הוא כפר תיירותי מאד ביולי-אוגוסט, מומלץ מאד להזמין מקומות מראש (ללא תשלום והתחייבות, רק לשריין מקום). הכי טוב דרך אתר http://journeytovalbona.com/accommodations/#where-to-stay . בוולבונה יש הרבה אפשרויות הארחה, בין היתר יש שם משפחה אמריקאית-אלבנית שהקימה 3 אתרי אירוח שנקראים כולם Quku i Valbones (אגב, הם אלה שגם הקימו את האתר הנ״ל וגם לקחו חלק בסימון מקטעי שביל באלבניה). אנחנו בחרנו את המקום שנקרא Rilindja Alpine Rooms, Restaurant, Camping and Hiking Information center או בקיצור Rilindja (רילינדיה). בתי ההארחה לא סמוכים וצריך להגיד לנהג בדיוק לאן אתם נוסעים – כל הפרטים באתר הנ״ל.

רילינדיה הוא גסטהאוס מפנק (21 יורו כולל ארוחת בוקר וארוחת צהריים ארוזה, לא כולל ארוחת ערב). במתחם הגסטהאוס יש מסעדה מצויינת וזולה שבה אכלנו ארוחת צהרים-ערב מלאת כל טוב – הכנה טובה לקראת ניתוק עתידי מהציביליזציה ומאוכל נורמאלי. גסטהאוס שווה מאד, יש כלי מיטה ומגבות, יש כמובן מים חמים, מכונת כביסה, WiFi. בוולבונה יש קליטה סלולרית עם 4G.

טיילנו קצת בסביבת הגסטהאוס והלכנו לישון מוקדם.

היום השני: Valbone – Çerem

ארוחת הבוקר ברילינדיה הייתה טובה אך לקח להם המון זמן להכין אותה – צריך לרדת מוקדם לחדר האוכל ולבקש שיתחילו להכין משום שמדובר ביום ארוך מאד.

המסלול התבסס על השלב השני בספר של סיסרון. יש שתי דרכים להגיע ל- Çerem: המסלול הסטנדרטי עובר בעמק, ואנחנו הלכנו על הווריאנט שהומלץ במדריך – המסלול דרך Prosllopit Pass.

מדובר במסלול קשה הכולל עליה רצופה ארוכה מאד (כ-4 שעות). הוא מתחיל מהכביש הראשי (מרילינדיה יש ללכת כקילומטר מערבה עד לגשר ולוח הסבר מאד ברור – אי אפשר לפספס). סיפור הדרך במדריך מדוייק ואפשר להסתמך עליו חוץ מאשר חישוב המרחק (במדריך מסומן 16 ק״מ – אין מצב, לפי הGPS יותר לכיוון 25 ק״מ). חשוב מאד! מדובר בשלב ארוך ויש מקור מים רק ב-3/4 של המסלול. לקחנו כל אחד 3 ליטר מים שנגמרו לנו לפני שהגענו לנקודת המים, כך שהלכנו כשעה וחצי ללא מים – לא נעים בכלל. זה השלב הכי בעייתי מבחינת מים בטרק כולו ואני ממליץ לקחת 3.5 – 4 ליטר לאדם, בעיקר אם מתכוונים ללכת בקצב נוח. המסלול מסומן לא רע אך יש לעקוב אחר הסימונים בזהירות.

המסלול חוצה את הגבול למונטנגרו ואז וחזרה לאלבניה, אחרי החזרה לאלבניה יורדים ירידה ארוכה לצד ואדי סלעי ומצד שמאל רואים מעיינות מים היורדים מלמעלה. המים האלה אינם ראויים לשתיה (מזל שפגשנו ברועה צאן מקומי...) ויש להמשיך עד בקתת הרועים (Stan) מצד ימין. בבקתת הרועים יש צינור מים טובים מהמעיין, ואחרי הבקתה יש מעיינות נוספים ראויים לשתיה.

בשלב האחרון השביל עובר בתוך יער. שימו לב לעקוב אחר הסימונים, בשלב מסוים השביל חצה נחל והמשיך לקרחת יער, הסתבר שהיה צריך לקחת פניה ימינה לנחל. באזור זה אם אין סימונים = אתם לא במקום הנכון.

Çerem (צ׳רם) – כפר שמאויש רק בקיץ על ידי רועי צאן ובקר, והתנאים בהתאם. התארחנו בגסטהאוס שהומלץ בספר (Kujtim Gocaj), הזמנה מראש ב- http://journeytovalbona.com/accommodations/#where-to-stay למרות שאם מטיילים בזוג או יחיד אין צורך להזמין ויש עוד מקומות בכפר שמארחים. הגסטהאוס נמצא לאורך השביל הראשי של הכפר (ביציאה מהיער לוקחים שמאלה וימינה לשביל הראשי של הכפר). זהו בית אבן דו קומתי עם אזור שינה בקומה השנייה (ראינו שיש שני חדרים כל אחד כנראה לזוג, אבל אנחנו ישנו במרחב שבו יש כ-10 מזרוני שינה על שטיחים). תנאים בסיסיים ביותר: אין חשמל מלבד תאורה מפאנל סולרי (אפשר לטעון בתורות פלאפונים), אין קליטה סלולרית, שירותי בול פגיעה משולבים עם מקלחת (יש מים חמים). יש כלי מיטה ושמיכות, אין מגבות. מבחינת ניקיון אין תלונות. ארוחת ערב בסיסית למדי אך טובה (מרק שעועית, לחם, תפוחי אדמה, ירקות, גבינת רועים - אין בשר). בהמשך למדנו שזהו הסטנדרט לארוחות בכפרי רועים כאלה, וזה מה שגם הם בעצמם אוכלים שם. גם המחיר ליחיד הוא סטנדרטי - 25 יורו כולל ארוחת ערב, ארוחת בוקר ושקית ארוזה לארוחת צהריים.

היום השלישי: Çerem-Doberdol

ארוחת הבוקר ב- Kujtim Gocaj הייתה בסיסית ביותר: לחם, חמאה, ריבה, גבינה וחלב, וכמובן תה וקפה. ארוחת צהריים ארוזה כוללת חתיכת לחם, גבינה, ביצה וירקות.

מדובר בשלב קל יותר מבחינה פיזית. אחרי עליה של כשעה ורבע בדרך רחבה, השביל הופך למישורי יחסית. המסלול חוצה למונטנגרו ואחרי זמן קצר חוזר לאלבניה. מיד אחרי החזרה לאלבניה ראינו בקתה קטנה מימין ואישה שנופפה לנו לשלום. עצרנו בבקתה ומסתבר שזה בית קפה מאולתר באמצע שום מקום – שתינו כוס תה עם עוגת אוכמניות ביתית מדהימה, אחלה הפסקה לאמצע היום. בכלל, לאורך השביל יש בתי רועים כאלה שמארחים מטיילים – אני בדעה שתמיד כדאי לעצור לתה או קפה, למרות שרבים מהם מציעים גם משקאות קלים ובירה. כשקונים תה, רוב הכסף הולך לבעלים. כשקונים קולה לעומת זאת רוב הכסף הולך לחברת קוקה קולה, ולא תומך באנשים המקומיים.

אחרי ההפסקה הנחמדה המשכנו ומיד פגשנו במה שילווה אותנו למשך כמעט כל המשך הטרק: כמות עצומה, אבל עצומה של שיחי אוכמניות כחולות לצידי השבילים. בימי הטרק אכלתי כל כך הרבה אוכמניות שבשלב מסוים הידיים הפכו לכחולות...

המשכנו ללכת בשביל מסומן היטב. לפני ההגעה לדוברדול יש עליה חדה יחסית של כשעה, במהלכה גם החל לטפטף עלינו גשם שהפך למבול עם הגעתנו לכפר.

דוברדול הוא כמו צ׳רם – יישוב מרוחק, מאוייש רק בקיץ, אפילו הייתי אומר חצי ארעי. הזמנתי מקום מראש דרך הווצאפ לבקתה שהומלצה במדריך (Bashkimi) - הבעלים יורד פעם בכמה ימים לכפר הקרוב ועונה לווצאפים. ופה חשוב לי לציין דבר חשוב: כשהמדריך נכתב אי שם ב-2015-2016, כנראה שבאמת בדוברדול היה גסטהאוס אחד או שניים. היום יש שם לפחות ארבע גסטהאוסים, ולאור העובדה שBashkimi היה עמוס מדי, רחוק מלהיות אוטנטי וביתי ולא הותיר רושם טוב מדי, הייתי ממליץ פשוט להגיע ולהכנס לאחד הגסטהאוסים בלי להזמין שום דבר מראש. בחור גרמני שפגשנו ביום למחרת ישן בגסטהאוס הראשון בכפר שנקרא Leonardo ואמר שהיה ביתי ומאד נחמד, וזוג איטלקים ישנו בגסטהאוס אחר שנראה גם חדש יותר עם דגלים של גרמניה וצרפת עליו ואמרו שהיה מצויין אבל טפטף עליהם גשם בלילה. לגבי הגסטהאוס שלנו – די דומה לגסטהאוס בצ׳רם – אין חשמל מלבד תאורה סולארית, אין כמובן זכר לקליטה סלולרית, שירותי בול פגיעה משולבים עם מקלחת. יש כלי מיטה ושמיכות (למרות שהיה די קר בלילה וישנתי עם הפליז), אין מגבות. ארוחת ערב סטנדרטית (ר׳ לעיל) הפעם עם תוספת בורקס עם ירק כלשהו וראקה על חשבון הבית (ראקה זה העראק המקומי, אולי מוכר לחלקכם מיוון). מחיר סטנדרטי – 25 יורו. אחרי ארוחה ומקלחת טיפסנו בסולם שלבים ל״חדר״ שלנו (עליית גג עם 4 מזרונים) ולצלילי המבול שירד כל הלילה נרדמנו היטב עד הבוקר.

היום הרביעי: Doberdol-Milishevc

ארוחת הבוקר ב-Bashkimi הייתה בינונית למדי ואחרי שהצטיידנו לצהריים יצאנו לדרך. השלב הזה מתחיל בטיפוס תלול מאד ולא מסומן, והבעלים של הגסטהאוס הלך איתנו כמה דקות להראות מהיכן מתחילה העלייה. מכיוון שאין סימון, יש לכוון לאוכף הצר ולהגיע אליו. לאחר שמגיעים לאוכף יש שתי אפשרויות: לחצות אותו ולקחת ימינה בשביל ברור הנראה מהאוכף, או לחסוך בירידה ועליה ולקחת ימינה על האוכף עצמו; ללכת מספר דקות לאורך הרכס בספק-שביל צר עדיין ללא סימונים ולאחר מכן להתחבר לשביל המסומן שרץ לאורך הרכס המפריד בין קוסובו למונטנגרו. ברגע שהתחברתם לשביל המסומן, ההמשך הוא פשוט להליכה ולניווט. שימו לב שהספר מדייק לגבי תיאור המסלול – אכן כפי שמורה הספר נראה שישנה טעות במפה (וגם במפות ה-openstreet) והשביל האמיתי עובר על הרכס ולא ממזרח לו, ובכך חופף למשך מספר קילומטרים את הדרך חזרה בשלב מספר 7 של הטרק. זהו אחד הקטעים היפים ביותר בטרק כולו, המשקיף לשני צידי הרכס לעבר נופים בלתי רגילים.

הגענו לפניה ל-Roshkodol המתוארת בספר והתחלנו לרדת בשביל לא מסומן, תלול וחלקלק. השביל הופך לפחות ופחות ברור ויש לכוון לחלק הנמוך בוואדי ולהתמיד בירידה עד ההגעה ל-Roshkodol, משם ישנה הליכה של עוד שעה וחצי – שעתיים (במקרה שלנו בגשם שוטף, יכול להיות שכשיבש לוקח פחות זמן) עד למילישבק. מילישבק (Milishevc) זה כפר פיצי המאוייש בקיץ בלבד עם כל המשמעויות.

תיאמתי במייל מקום באחת הבקתות שהומלצו במדריך בשם Chalet Rusta – והפעם אני חייב המלצה ענקית למקום הנפלא, הביתי והחמים הזה. מדובר בבקתת עץ קטנה וחמודה להפליא שבה גרים בחודשי הקיץ סבא, סבתא והנכדים שלהם (הרבה ילדים...) – כולם בשגרה מפץ׳ ומפרישטינה בירת קוסובו. הם מארחים מטיילים להנאתם (וכמובן כהכנסה צדדית...) והאירוח היה פשוט מעולה. ארוחת ערב טובה עם מרק עוף, ירקות, אורז ולחם טרי טרי, אחריה ישבנו עם הסבא ועם הנכדה הגדולה שלו שמדברת אנגלית מצוינת וקשקשנו קצת על הא ועל דא עד שפרשנו לישון בחלל גדול בקומה השנייה, המחולק לשלושה תתי-חללים: באחד ישנו בערבוביה כל הילדים, בשני יש מקום לזוג, ובשלישי מקום לארבעה – חמישה מזרונים. יש מקלחת חמה, השירותים נורמאליים, יש כמובן כלי מיטה ושמיכות, יש אפילו מגבות. קליטה סלולרית אין, והחשמל עדיין מגיע מתא סולרי, אבל באורח פלא יש להם Wifi מאד איטי אבל עובד. מקום מומלץ ביותר, מחיר סטנדרטי 25 יורו.

היום החמישי: Doberdol - Rekë e Allagës

ארוחת הבוקר ב-Rusta הייתה מצויינת, אך המארחים לא הציעו ארוחת צהריים (לדעתי אם היינו מבקשים היינו מקבלים צידה לדרך). לאחר שנפרדנו בלבביות מהסבים והילדים, התחלנו בטיפוס לעבר האוכף הראשון. השביל כפי שהוא מתואר בספר מתחיל ממש מול הכניסה לשביל הגישה ל-Rusta, והסבא הראה לנו את נקודת ההתחלה. אין באמת שביל (אולי בגלל הגשמים בימים האחרונים) אם כי בהתחלה רואים מספר סימוני דרך - ולמרות שזה נראה פשוט – לכוון לאוכף – די מהר התחלנו להתברבר. בדיעבד הבנתי את מקור הטעות: כשמתחילים את הטיפוס למעלה יש להישאר משמאל (ממערב) לנחל הקטן (שהופך לנקיק רציני יותר בהמשך) ולא להתפתות לחצות אותו למרות שחלק מהסימנים כאילו רומזים שיש לעשות זאת. כך או כך, הגענו סוף סוף לאוכף הראשון ולשביל המסומן, ומשם הדרך מסומנת היטב ותואמת למה שכתוב בספר עד למפגש עם כביש אספלט (M9). בירידה לכיוון הכביש מצאנו המון שיחי פטל עם פירות בשלים. בכלל לאורך המסלול יש הרבה פטל אדום אבל רובו מבשיל לקראת אמצע אוגוסט ולא בתחילתו.

כאמור, M9 זה ציר ראשי באזור עם תנועה די ערה של רכבים וניתן לתפוס טרמפ וגם אוטובוס ל-Peje וגם לכיוון Plav במונטנגרו. הבחור הגרמני שפגשנו לקח טרמפ ל-Peje ושם ישן במלון נחמד ואגר כוחות להמשך (טייל עם אוהל), בבוקר למחרת הגיע חזרה לאותו מקום והמשיך במסלול.

מהכביש והלאה המדריך לא מעודכן בכלל, בגלל שינויים משמעותיים בתשתית התחבורתית באזור כולו. שביל ה-4x4 העולה לכיוון Rekë e Allagës הפך לכביש אספלט חדש, ו- Rekë e Allagës הוא כבר לא כפר מרוחק אלא מקום מאד תיירותי עם נגישות תחבורתית גבוהה. אנחנו החלטנו ללכת לגסטהאוס שהומלץ בספר בשם Ariu (ללא תיאום מראש) – אבל ביישוב יש מספר גסטהאוסים ולכן תמיד ניתן למצוא מקום ללון. בעליה בכביש אספלט לכיוון רקה א-אלגה מגיעים לפיצול על גשר עם הרבה שלטים לגסטהאוסים השונים, כדי להגיע ל- Ariu יש לקחת שמאלה ולהמשיך כארבעים דקות על שביל 4x4. הגסטהאוס ממוקם במקום נוח סמוך מאד לנקודת היציאה למחרת. יש חשמל אמיתי, יש קליטה סלולרית טובה. Ariu – גסטהאוס נחמד וגדול עם שני חדרים ובכל אחד 3 מיטות קומותיים. אנחנו היינו שם לבד – רק שני אנשים. יש מקלחת טובה, יש מכונת כביסה, Wifi מאד מהיר, כלי מיטה, שמיכות ומגבות. ארוחת ערב הייתה פשוט מצויינת – כולל מנת עוף טובה, אורז ועוד. ממליץ על המקום, אם כי אני בטוח שיש מקומות נוספים לא פחות טובים ביישוב התיירותי הזה. מחיר סטנדרטי.

היום השישי: Rekë e Allagës – Drelaj

ארוחת הבוקר בגסטהאוס הייתה טובה מאד וקיבלנו גם ארוחת צהריים ארוזה; לאחר מכן יצאנו לדרך המתחילה ממש בשער האחורי של הגסטהאוס עם שילוט ברור.

אחרי שיצאנו מ-Ariu עלינו בשביל בקר ארוך, צר ובוצי למפגש עם שביל 4x4 כפי שתואר בספר. אלא שמכאן, התיאור בספר אינו נכון בגלל בניה של כבישים חדשים באזור זה. אנחנו התברברנו כהוגן ומצאנו את עצמנו אחרי כשעה עמוק בתוך יער עבות ללא שביל בכלל ומפלסים את דרכינו בין שיחים קוצניים ועצים אימתניים (מזל שיש gps). בדיעבד הטעות היא כאמור בתיאור הדרך בספר: אחרי המפגש עם השביל יש לקחת שמאלה (ולא ימינה כפי שמורה הספר) ולאחר מכן להתעקל עם השביל ימינה. כך לפחות הסביר לי הבחור הגרמני שעשה זאת בבוקר של אותו יום. לטענתו השביל כולו מסומן אך צריך לחפש הסימונים היטב, כלומר: אין סימנים = טעות בדרך.

אחרי ההגעה לפס ומנוחה קצרה המשכנו לפי תיאור הדרך והסימונים לכיוון Pepaj, ועם ההגעה לשם התגלתה עוד טעות בתיאור הדרך בספר: עם ההגעה לצומת המרכזית ב-Pepaj אכן יש לפנות שמאלה אך מיד לאחר מכן יש לחפש פניה ימינה לשביל 4x4 בין גדרות עץ. השביל הוא נוח ורחב ובהמשך הופך צר יותר ויורד עד Drelaj. אם לא מתברברים, אמורים להגיע מ״רקה א-אלגה״ ל״דרלה״ תוך זמן קצר יחסית (כ-4 שעות); לנו לקח הרבה יותר...

המדריך מציע לסיים ב-Drelaj למרות שהשלב מסתיים ״רשמית״ באזור Kuqishte, זאת משום שלטענת המחבר יש הליכה ארוכה על כביש אספלט חדש וכן סימונים לא ברורים בגלל בניית תשתיות באזור. חוץ מזה בספר ממליצים להישאר ללון בגסטהאוס בDrelaj שנקרא Shquiponja, בגלל שמדובר בגסטהאוס מצוין. ובכן, אנחנו אכן עשינו את מה שהומלץ בספר אז אין לי דעה לגבי המסלול ה״רשמי״; לגבי איכות הגסטהאוס דעתי היא שהמחבר כנראה קיבל מהם תגמול או משהו כזה, כי לא הייתי נותן ציון ״מצוין״:

Shquiponja הוא גסטהאוס גדול מאד (כ-16 מיטות) ואנחנו היינו שם שלושתנו לבד (שנינו והגרמני). תאמתי בווצאפ, אבל כאמור לדעתי אין מה לתאם ואפשר פשוט להגיע. מבנה האירוח מסריח קצת מטחב ורטיבות, וגם המצעים היו קצת לחים משום מה. יש חשמל, יש קליטה סלולרית אך אין Wifi (וזה עדיין קוסובו, אז לא היה אינטרנט סלולרי – ראו בהקדמה). יש מקלחת חמה ומכונת כביסה. ארוחת הערב הייתה מצד אחד עשירה למדי וכללה אפילו נתחי כבש, אבל הייתה לנו תחושה שהיא לא כל כך טריה. מחיר סטנדרטי – 25 יורו.

היום השביעי: Restaurant Te Liqeni – Babino Polje

ארוחת הבוקר ב- Shquiponja הייתה טובה ומשביעה, ולקחנו ארוחת צהריים ארוזה. הבעלים הקפיץ אותנו ל- Restaurant Te Liqeni תמורת 15 יורו (נסיעה של כעשרים דקות). מהמסעדה התחלנו לעלות ואחרי ממש 5 דקות יש שביל שבקושי מזהים המתפצל ימינה: זהו המסלול המסומן!

מנקודה זו הסימונים הם ברורים ועקביים וניתן להסתמך עליהם. הקטע הראשון הוא עליה ארוכה, קשה וחלקלקה שהביאה אותנו לאגם הראשון; משם לאגם השני. ופה עוד פעם חיכתה לנו טעות בניווט: כשמגיעים לאגם השני רואים סימון של השביל מעברו השני של האגם ומימינו. זהו שביל אחר, וכמובן שניסינו אותו כמה דקות לפני שהבנו שאנחנו טועים. מעניין שמטיילים אחרים שפגשנו עשו את אותה הטעות. אחרי שחזרנו לאגם לקחנו את השביל הנכון, הממשיך משמאל (מצפ׳ / צפ׳ מז׳) לאגם וכמה מטרים מעל הגדה שלו וגם הוא מסומן באותם סימונים (אגב גם תואם לתיאור בסיסרון). צריך להביא את המסמנים המקומיים לארץ ללמוד בוועדה לסימון שבילים שיש עוד צבעים חוץ מלבן ואדום לסמן בהם שבילים... אחרי העליה על השביל הנכון חשוב לעקוב היטב אחר הסימונים. אחרי כרבע שעה נוספת יש בשביל פיצול נוסף ימינה שבקושי רואים (ואנחנו לא ראינו, כי הנתיב ימינה נמצא בתוך נחלון קטן). הליכה של 10 דקות נוספות ללא סימונים עשתה את העבודה: חזרנו על עקבותינו ומצאנו את ההמשך. אין סימון = זה לא השביל. הנתיב ממשיך לטפס זמן רב והופך לקשה יותר ויותר, עד לאוכף ולעליה על הרכס. משם זה די טיול מישורי, תוך כדי חזרה על קטע משלב 4 וירידה קלה ויפיפיה (אך ארוכה) לכיוון Babino Polje. מדובר בשלב ארוך יחסית ויש לתכנן זמנים בהתאם. הכפר באבינו פוליה הוא כפר גדול יחסית המחובר בספק כביש ספק שביל כבוש של כ-12 ק״מ לעיר הסמוכה Plav, והחבר שהלך איתי תפס טרמפ ישירות לעיר ומשם כאמור לפודגוריצה והביתה. אני המשכתי לגסטהאוס שהומלץ בספר, Triangle Woodhouse, שם תיאמתי במייל מראש. בדיעבד, לדעתי אין מה לתאם מראש ואני הייתי מנסה גסטהאוס אחר בכפר (יש כמה). הגסטהאוס נמצא בצד המערבי של הכפר הארוך, משמאל לכביש הראשי. מדובר בבקתת עץ חדשה ויפה ובה שני חדרים – 4 מיטות בחדר. באחד החדרים הייתה משפחה גרמנית (זוג הורים ונערה); בשני הייתי אני לבד. יש חשמל, אין קליטה סלולרית ואין Wifi, יש מים חמים (בערך...), יש כלי מיטה ושמיכות, אין מגבות ואני לא יודע אם יש מכונת כביסה. ארוחת הערב הייתה מאד תעשייתית – מרק מאבקה (כולל גושי אבקה) וממולאים עם רוטב מאבקה (כולל תוספת מונוסודיום גלוטומט...). בקיצור, לא התחברתי לקטע של האוכל. המחיר לעומת זאת קפץ פה כבר ל-30 יורו ללילה (ארוחת ערב, בוקר וצהריים ארוז). בכלל, מונטנגרו התגלתה כיקרה יותר ביחס לאלבניה ולקוסובו.

היום השמיני: Babino Polje – Plav

היום התחיל בארוחת צהריים נחמדה מאד ב-Triangle, וארוחת צהריים ארוזה שכללה לחם טרי, ביצה, עגבניה, וכמובן גבינת רועים. ההליכה מתחילה במסלול נוח (שביל 4x4) מסומן היטב, שהופך כעבור כשעה לשביל צר ביער ומוביל בסופו לאגם הכי יפה במסלול כולו. האגם הוא חלק משמורת טבע מדהימה ביופייה, ששמה משום מה ״השמורה המקוללת״ (National Park Prokletije). אחרי האגם יש עוד עליה הדרגתית לאוכף רחב וממנו ירידה מתונה וארוכה בשבילי 4x4. קשה מאד לעקוב אחר הסימונים בירידה משום שעל ההר מספר רב של שבילי 4x4 החוצים את השביל המסומן (והצמתים לא תמיד מסומנים). כך קרה שירדתי ״מהר״ מדי והגעתי לכביש מבאבינו פוליה לפלאב הרבה לפני שהייתי אמור. וכך, במקום ללכת בצל העצים הלכתי על הכביש במשך כמעט שעתיים עד שהגעתי לפלאב עצמה. מדובר בעיר מונטנגרית קטנה ונחמדה (ותיירותית למדי), יש בה בנק, סופרים גדולים, הרבה מסעדות ובתי קפה. הערה חשובה לגבי הלינה ב-Plav: הספר מציע ללון במקום שנקרא Lakeviews. למזלי ויתרתי על ההמלצה הזו וההחלטה הייתה בדיעבד מאד נכונה לפחות משתי סיבות: הראשונה, Lakeviews נמצא כקילומטר מחוץ לעיר. אני חושב שאם כבר במהלך טרק כזה מגיעים לעיר, צריך ליהנות ממנה כראוי. השניה, ויותר חשובה – המקום נמצא מצפון לעיר ואילו המסלול ממשיך ממרכז העיר מערבה, מה שיגרום למי שנשאר שם לחזור כשני קילומטרים מיותרים ועוד לעשות זאת בעליה. בקיצור, לא שווה. אני נשארתי במקום שנקרא Ambiente Apartmani Plav שנמצא במרכז העיר; החבר שהגיע יום לפני היה ב- Ottoman Kula Redžepagića גם כן במרכז, ואמר שהיה מצוין אבל ללא ארוחת בוקר, שזה מבאס. לגבי Ambiente, מדובר בסוג של הוסטל או מלון פשוט מאד. שילמתי 20 יורו על חדר לבד עם ארוחת בוקר. יש כמובן מקלחת עם מים חמים (אחרי השעה 19:00), כלי מיטה, מגבות, Wifi, כביסה עולה 5 יורו. זרקתי את הדברים במלון, החלפתי את הנעליים בכפכפים והלכתי לנוח קצת על שפת האגם היפיפה של פלאב: יש שם מעגן סירות נחמד ורחב ומדובר במקום עם הרבה מקומיים ותיירים. המים באגם קרים מאד אבל היו כמה ששחו שם כשהגעתי. אחרי מנוחה ובירה מרעננת, חזרתי חזרה לעיר, אכלתי בשר על האש באיזו מזללה, וקפצתי לסופרמרקט גדול שנמצא עשרים מטר מהגסטהאוס לחדש את מלאי הפירות היבשים והצ׳ופרים להמשך המסלול.

היום התשיעי: Plav – Vusanje

ארוחת הבוקר בגסטהאוס הייתה מעולה, אבל ארוחת צהריים לא נותנים. לא נורא, כי יום קודם קניתי תערובת אגוזים וגם חטיפי אנרגיה בסופרמרקט שעשו את העבודה. הפעם מדובר במסלול מדהים לחלוטין, אחד היפים ביותר בטרק, אבל כרגיל לא בלי בעיות ניווט. המסלול מתחיל מהכיכר המרכזית בעיר עם שלטי הכוונה ברורים. אחרי היציאה מהעיר הכביש הופך לשביל 4x4, ומשלב זה ההסברים במדריך של סיסרון לא תואמים לשטח; המסלול אמנם מסומן (חלקית) אבל מפה תעזור פה מאד ו-gps עוד יותר. שביל 4x4 שעולה במתינות מהעיר פוגש כביש אספלט עמו ממשיכים לטפס למעלה בסרפנטינה: באחד העיקולים של הסרפנטינה ימינה יש המשך שביל 4x4 ישר (זה המסלול), כרגיל ללא שום סימון. עבדכם הנאמן טיפס עוד כמה דקות למעלה, הבין שפספס את השביל הנכון וחזר לנקודת המפגש, שם התפלא למצוא זוג מטיילים קנדיים השרויים באותה דילמת ניווט ממש. שביל 4x4 הופך במהרה לשביל הליכה צר ובניגוד לתיאור בסיסרון לא עובר ב- Katun (כפר רועים). השביל עובר דרך יער, לאחר היציאה ממנו מתחיל טיפוס אגרסיבי מאד לעבר הרכס. את תחילת העלייה קל לפספס אבל הסימונים כאן הם נכונים וצריך לעקוב אחריהם: אין סימונים יותר מ-20 מטר = זה לא השביל. מדובר בעליה קשה וארוכה שהופכת לתלולה מאד לקראת סופה. לאחר שהיא מסתיימת ניתן ליהנות מנוף מדהים של כל אזור פלאב והאגם, ולאחר מכן המסלול הופך פשוט יותר והשביל יורד ועולה במתינות לפסגת ההר Bajrak, שם שווה לעשות הפסקה אם אין רוחות חזקות. בשלב זה תיאור המסלול בסיסרון מתיישר עם המציאות: השביל יורד דרומה לכיוון ה-Prosllopit Pass (אותו פס קורע ממקטע Valbone-Cerem). לאחר כחצי שעה נוספת הוא מגיע לאזור סלעי מאד ובמדריך כתוב שצריך לחפש עמוד שלטים. אם מפספסים אותו (נחשו למי זה קרה), השביל מתחיל לעלות בעלייה קשה על בולדרים ולמרות שהוא מסומן באותם סימונים של ה-PoB כמובן שזה המסלול הלא-נכון! למעשה השביל הזה מוביל לאותו Prosllopit Pass וחזרה לוולבונה, אופציה מעולה למי שרוצה לקצר את המסלול. בקיצור, אחרי שחזרתי על עקבותיי כרבע שעה מצאתי סוף סוף את העמוד עם השלטים (האמת הוא מאד בולט ואני לא מבין איך פספסתי אותו). לקחתי הפעם את הכיוון הנכון, פה המסלול עובר דרך שדה בולדרים ענקיים וממש עליהם ומסומן די טוב. קיפלתי את מקלות ההליכה והתחלתי לקפץ כמו עז הרים על הסלעים ולעקוב אחר הסימונים. עוד פיצול אחד לא מסומן שגרם לי לחזור על עקבותיי (שימו לב – אין סימונים = זה לא המסלול), ואז פתאום נפתח שביל נוח הנכנס לתוך יער יפה. העננים האפורים וקולות הרעמים גרמו לי לגמוע את השביל הזה בשעה וחצי כמעט בריצה, עד להגעה ל- Vusanje. בכניסה לכפר יש שלט גדול של גסטהאוס Dedushi המוזכר גם בספר. פניתי לפי ההכוונה והגעתי לשם בלי תיאום מראש, ולדעתי גם אין צורך כי בכפר יש עוד מקומות. בכל אופן Dedushi הוא גסטהאוס נחמד וביתי למרות שהוא גדול למדי (אני הייתי לבד בחדר המיועד ל-6 אנשים, והיו עוד שני חדרים זוגיים שהיו תפוסים). ארוחת ערב פשוט מצויינת עם בשר כבש, תפוחי אדמה, תה וראקה לקינוח. יש כלי מיטה ומגבות, מקלחת חמה מעולה, מכונת כביסה, wifi לא כל כך עבד אבל הייתה קליטה מעולה ו-4G.

הבעלים המבוגר נראה קצת זועף ולא מסביר פנים, אבל שאלתי אותו לשמו והקפדתי לקרוא לו בשם (אגב קטע תרבותי חשוב מאד באזור הזה); הוא פתאום נהיה הרבה יותר אדיב ונחמד והשתדל מאד לסייע בכל בקשה. גסטהאוס מומלץ ביותר, מחיר 22 יורו כולל ארוחת ערב, בוקר וצהריים ארוז.

היום העשירי: Vusanje-Theth

ארוחת בוקר אצל Dedushi הייתה פשוט יוצאת מגדר הרגיל, ולאחריה קיבלתי ארוחת צהריים ארוזה ויצאתי לדרך. המסלול מתחיל מהחניה הגדולה בחלק התחתון של הכפר (מאד בולט). סמוך לחניה יש מפל יפה שהתעכבתי לידו כמה דקות והמשכתי בשביל 4x4 שהופך במהרה לשביל צר. התיאור בסיסרון דייק לאורך כל היום. כשעה אחרי שיצאתי פגשתי בבחור צעיר שחסם את השביל, הציג את עצמו כפקח של רשות שמורות הטבע המונטנגרי (הראה תעודה והכל) ודרש 1 יורו כדי לעבור הלאה. לא נראה מאד משכנע, אבל הוא הנפיק לי חשבונית מס לכל מקרה...

השביל עולה במתינות אך באריכות לעבר הפס, ומשם מתחילה ירידה תלולה עם הרבה דרדרת לעבר Theth. הירידה ארוכה מאד ואני ממליץ לוותר פה על מקלות הליכה (בכלל, בניגוד לאינטואיציה השגויה של הרבה אנשים, ירידות תלולות כדאי בדרך כלל לעשות ללא מקלות שכן המקלות מעלות את הסיכוי לנפילה. יש לזה הסבר פיזיולוגי ופסיכולוגי – הרגליים שלנו הם מכשיר שיווי משקל מדהים והמקלות גורמות להתרכז בידיים במקום ברגליים ובמיקום המקלות במקום המיקום של כפות הרגליים. תנסו, תודו לי אחר כך). השביל יורד עד לוואדי ושם ממשיך לאורכו עד Theth. בפאתי הכפר שמתי לב למספר רב של עצי שזיפי בר לאורך השביל וכמובן שטחנתי איזה קילו. ב-Theth הזמנתי מקום מראש לפי ההמלצה של סיסרון ב-Bujtina Polje (דרך הבוקינג). יש לי רגשות מעורבים לגבי הבחירה הזו, למרות שבדיעבד הייתי מרוצה ממנה. לחיוב: זה מעין מלון קטן (לא גסטהאוס), חדר נוח (לבד) עם כלי מיטה, מקלחת ושירותים בחדר, wifi, וגולת הכותרת – אוכל ברמה של מסעדה שלא אכלתי בשום מקום אחר לאורך הטרק. לשלילה: יקר (35 יורו לינה + ארוחת ערב ובוקר, לא כולל צהריים ארוז שעולה 5 יורו – ויתרתי), ממוקם במרכז הכפר הרחק מנקודת היציאה ל-וולבונה (למעשה ביום למחרת צריך לחזור איזה 2 ק״מ ״אחורה״), בעוד שסמוך לנקודת היציאה ולמעשה בכל הכפר יש מלא גסטהאוסים ואולי במחירים טובים יותר. בכל אופן Theth זה מקום מאד תיירותי והומה, וספציפית Bujtina Polje היה ממש עמוס (לא סתם 9.5 בבוקינג...) אז שם הייתי מזמין בכל מקרה – רק לא דרך הבוקינג אלא בהתכתבות ישירה איתם במייל (מדברים אנגלית מצויין). בגסטהאוסים האחרים בכפר בטוח אפשר למצוא מקום אד-הוק.

היום האחד-עשר: Theth-Valbone , סיום ה-POB והמשך בנסיעה ל-Bajram Curri.

אחרי ארוחת בוקר נפלאה ב-Bujtina Polje יצאתי ליום האחרון שלי בטרק. המסלול מתאת׳ לואלבונה הוא ככל הנראה המסלול הכי פופולארי באזור ובניגוד מוחלט לכל הימים הקודמים, הפעם זה היה דומה לנחל כזיב בפסח מבחינת עומס המטיילים. אין פה צורך בספר ובמפה, פשוט אי אפשר להסתבך: גם הסימון מצוין, וגם מספר האנשים שמבצעים את המסלול פשוט לא יאפשרו זאת. חוץ ממספר האנשים הגדול (הכולל גם קבוצות) ישנן גם הרבה שיירות של פרדות הסוחבות תרמילים של אלה המעדיפים ליהנות במינימום מאמץ. יש להגיע לתחילת השביל מצפון לתאת׳, ומשם השביל מטפס משך זמן רב מזרחה עד הפס המפורסם והיפה. לאחר הפס מספר המטיילים יורד דרסטית ומתחילה ירידה ארוכה, תלולה ועם הרבה דרדרת (שוב ללא מקלות הליכה) עד לואדי שבו ממוקמת ואלבונה. בתוך הוואדי השביל ממשיך כשעה וחצי נוספות על חלוקי נחל ולבסוף מגיע לבית מלון גדול ולכביש האספלט המוביל לואלבונה. בפאתי ואלבונה תפסתי טרמפ ב-5 יורו לעיירה bajram curri (בייראם צ׳ורי) שהיא ״עיירת המחוז״ וביקשתי מהבחור שיוריד אותי ליד תחנת האוטובוסים לטיראנה. bajram curri זו עיירה קטנה ושכוחת אל, שכאילו ״נתקעה״ בסוף שנות השמונים. מצאתי מלון קטן ליד התחנה בשם Hotel Vllaznimi עם חדר מצ׳וקמק ב-13 יורו ללילה. קפצתי לאכול משהו במדרחוב ליד, קניתי קצת נשנושים לנסיעה שלמחרת והלכתי לישון עייף אך מרוצה.

היום השנים-עשר: Bajram Curri – Tirana והביתה

המיניבוס לטיראנה יוצא בשעה 06:00 מתחנת האוטובוסים, שהיא לא יותר מרחבת אספלט גדולה במרכז העיר. הבנתי מהבחור שהקפיץ אותי יום לפני שיש גם מיניבוסים מאוחרים יותר, אבל לא רציתי לקחת סיכון. תיק בבגאז׳, צ׳ופרים ארנק ודרכון עלי – המיניבוס חוצה את הגבול לקוסובו, עוצר בעיר Prizren ומשם ממשיך חזרה לאלבניה, ובחציה לקוסובו בודקים דרכונים. הנסיעה כולה לקחה 3.5 שעות במיניבוס נוח אך מלא עד אפס מקום, עם עצירה באמצע לקפה ושירותים. ממרכז טיראנה יש אוטובוס לשדה התעופה (או מונית), לא לפני ארוחת קבב נחמדה במסעדה מקומית וטיול בקניון. הטיסה של ישראייר נחתה בארץ בשעה 21:00 והחזירה אותי לחום והלחות של ארץ הקודש.

צפיה במפה צפה במפת הפוסט

אהבת? הנה ההזדמנות שלך לפרגן

רוצה לעקוב אחר הבלוג של S:B?

לכל הפוסטים של S:B »

תגובות

רוצה להגיב לזה? יש להתחבר לאתר:

 

תגובות פייסבוק

סגור
×