יום נוסף ברכבת הטרנס-סבירית

יום בחייו של נוסע רכבת בסיביר. ירון מרגיש את איימתה של אחראית הקרון, כמעט מאבד את הצפון בטומסק ומבלה עם שותפים למסע, שעסוקים בעיקר בחימום הקיבה בעזרת וודקה.
ירון ליפשיץ
|
מפה
תמונה ראשית עבור: יום נוסף ברכבת הטרנס-סבירית
© גיל חן

מסדר של סטאלינה

שבעה ימים, 158 שעות או אלפי דקות מחייכם, אם תרצו, תבלו ברכבת הטרנס-סבירית. חלקם יהיו ארוכים ומייגעים וחלקם האחר יחרטו היטב בזיכרונכם ויישארו כחוויה בלתי נשכחת של פעם בחיים. זהו יום אחד שלי ברכבת, היום השלישי!

השעה הייתה 11:00 בבוקר כאשר שמעתי את צעדיה המאיימים והמתחזקים של אחראית הקרון. אישה מבוגרת, מלאה וחסרת חן שמהר מאוד זכתה לכינויה החדש, סטאלינה. ניסתי להתחמק לשירותים לפני שהמכ"ם של סטאלינה ישיג אותי, מה שיגרור שוב צעקות על הבוקר, אך נכשלתי במשימה. סטאלינה, שלא הייתה מרחמת על אף נוסע ברכבת, במיוחד על נוסעים מערביים, החלה לגעור בי בגלל שהתא שלי היה תוהו-ובוהו. כנראה שאחרי 3 ימים ברכבת האישה עדיין לא הבינה כי איני דובר רוסית, וסדרת החינוך שלה לא תועיל במיוחד. לאחר שנאנחה, כנראה מחוסר אונים, עזבה אותי לנפשי ועברה להציק לנוסעי הרכבת האחרים. וידאתי כי האחראית נעלמה מטווח הראייה ושוב רוקנתי את תוכן התרמיל ברחבי התא. העובדה ששהיתי לבדי בתא השאירה אותי חסר ייסורי מצפון לחלוטין ואף מבסוט מהרעיון שסטאלינה תתעלף שתראה את התא ה"מסודר" שלי.

למרות שעת הבוקר המאוחרת השמש עדיין התחבאה עמוק מאחורי המישור הלבן האין-סופי הנשקף מחלון התא. למעט הרוסים, המונגולים והסינים, אף אחד לא ידע מה השעה העדכנית. חצי כיוונו את שעוניהם לפי שעון ביג`ינג (ואני ביניהם) וחצי לפי שעון מוסקבה כאשר ההבדל בין השניים עומד על כשש שעות ! העובדה כי הרכבת חצתה 7 אזורי זמן שונים ב- 6 ימים, הקשתה על נוסעיה לעקוב אחר השעה הנכונה והשאלה הנשאלת ביותר והבעייתית ביותר הייתה ללא ספק, "מה השעה ??" . מסיבה זו הזריחה, לפי שעוני - שעון ביג`ינג, החלה רק בשתיים עשרה בצהריים.

הזריחות ברכבת היו יוצאי דופן. אני יושב בתאי בחולצה קצרה ובוקסר כאשר בחוץ, בדיונות הלבנות של סיביר הטמפרטורה המקסימלית בשעת הזריחה עומדת על ( 25-), רק המחשבה על כך גרמה לי ללבוש מכנס קצר על הבוקסר. השמים השחורים מתבהרים ובהדרגה משנים את צבעיהם כ-5 פעמים בעשר דקות. התוצאה הסופית הייתה שמים כחולים כשקרני שמש הופכות אט את פתיתי השלג לפתיתי זהב. בשלב זה נחשפים גם היערות המסיביים של סיביר בצבעים ירוק, אפור ולבן המלווים את המסילה בדרכה מעיר לעיר.

לתחילת הכתבה

אבודים בטומסק

העצירה הראשונה ביום השלישי הייתה בעיירה בשם Tomsk, בה בילינו את העשרים וחמש הדקות הבאות של הנסיעה. לבשתי את המעיל הרוסי, לקחתי את הצעיף, חבשתי את כובע הצבא הסיני שרכשתי מבעוד מועד וירדתי לרציף. כל השקט והשלווה השוררים ברכבת התחלפו בין רגע לרעש ההמון ואנשים התרוצצו הלוך וחזור. הרכבת עצרה במסילה השנייה שליד הרציף, דבר שהצריך חצייה של המסילה הראשונה על מנת להגיע לקיוסק הממוקם על הרציף. העובדה כי המסילה לא הייתה מאוכלסת לא הפכה את המשימה לקשה במיוחד, אך עדיין, רק הרעבים ביותר חצו לעבר הקיוסק, וכמובן אני נכללתי ביניהם. אחרי כ-15 דקות מתחילת העצירה מצאתי את עצמי מתווכח עם מוכר רוסי לגבי מחיר כיכר לחם כאשר נוסע רכבת מונגולי מנסה לקשר בינינו. המונגולי עשה את עבודתו היטב ואני השגתי את כיכר הלחם בחצי המחיר.

הסתובבנו והתחלנו לחזור כיוון הרכבת, אך לפתע,רכבת נוספת הגיחה בסערה במסילה המפרידה בינינו לרכבת הטרנס-סבירית. לזכותם של הרוסים יאמר כי הם יודעים איך לבנות רכבות, וכי אינם חוסכים בקרונות. אני והמונגולי עומדים, המומים, כאשר אנו צופים איך עוד קרון ועוד קרון ועוד קרון נוספים למסילה וחוסמים את דרכינו. לדעתי זו הייתה הרכבת הארוכה בעולם (לאחר מכן ספרתי את הקרונות, 27 במספר). לבסוף הרכבת עצרה, אך לפי הזמן שהוקצב לעצירת הרכבת הטרנס-סבירית, נשארו לנו...3 דקות. כשנייה לאחר שיצאנו מהשוק התחלנו שנינו לרוץ לאורך הרכבת, ריצה שנמשכה כנצח. בגלל שכל הרציף היה מכוסה בקרח, מעדתי פעמיים בדרך כאשר בפעם השנייה אף שמטתי את כיכר הלחם שקניתי בחצי מחיר. המשכנו לרוץ , נלחמים נגד הזמן. שהגענו לסוף הרכבת הצמודה לרציף, חשכו עינינו !!

הרכבת הטרנס סבירית לא הייתה על המסילה. בעוד אנו צופים באוויר הקר היוצא מנשמותינו הכבדות, המומים, הסתכלנו אחד על השני אובדי עצות. להיתקע כך, בעיירה קטנה באמצע סיביר בטמפרטורות ממוצעות של מינוס 25 מעלות כדובר האנגלית היחידי ברדיוס של עשרות קילומטרים, בלי מספיק כסף כשלצדי מונגולי, לא היה חלק מהתכנון שלי לטיול. תוך כדי שאני מביט מעלה אל השמים הכחולים שעד לפני כשעה נראו לי כה תמימים וקסומים ואילו עכשיו אימתנים ביופיים, דמיינתי את סטאלינה מחייכת למצלמה "החדשה" שלה כשהיא לובשת אדרת פרווה שקנתה מכספי. בעוד נדדתי במחשבותיי לגרוע מכל , חיוך רחב התפרש לפתע על פרצופו של הבחור המונגולי. הסתובבתי אחורה וראיתי כי הרכבת הטרנס-סבירית עומדת בדיוק באותו מקום בו עצרה לפני כ 25 דקות. בדיעבד, מסתבר כי הרכבת שעקפנו הייתה כה ארוכה עד שהסתירה כמעט לגמרי את הרכבת שלנו ובגלל הלחץ שתפס את שנינו, לא חשבנו כלל כי רצנו לא פחות מאשר 300 מטר !! שמחתי כי השהות שלי בסיביר, לפחות בעיירה Tomsk, תישאר כגדר אפשרות תיאורטית ומיד התחלנו בהליכה מהירה לכיוון הרכבת כשאנחנו נמנעים מלמעוד על הקרח. נפרדתי מהבחור המונגולי וכל אחד מאתנו עלה לקרונו. כמובן ברגע שרגלי דרכה על קרון מספר 3, הקרון שלי, גיליתי כי הרכבת תישאר בתחנה לפחות בשעתיים הקרובות עקב תקלה !!!

לתחילת הכתבה

וודקה ושחמט

את הצהריים ביליתי בארוחה אידיאלית ואופינית למסע ברכבת הכוללת מרק נודלס ומספר חתיכות לחם כאשר לאחריה התענגתי עם קפה טוב. לאחר מנוחת צהריים שהצריך ה"יום הקשה" (הסיבה האמיתית למנוחת הצהריים היא שזו דרך מעולה להעביר את הזמן) לקחתי את כל מסמכי ואת המצלמה בתיק גב ויצאתי לכיוון קרון המסעדה. בקרון פגשתי שני בחורים רוסים שזיהיתי כשכנים מהתא הסמוך בקרון והשניים מיד הציעו לי לשבת לידם. מכוון שהרוסית שלי הסתכמה בשתי מילים והאנגלית שלהם במילה אחת וגם שכחתי את ה -Phrase-Book בתא, לא היה הרבה פוטנציאל לשיחה ועד מהרה ניסיתי למצוא אלטרנטיבה לעניין. נזכרתי כי בתיק הגב סחבתי לוח שח-מט למצבי חירום ברכבת, כמו המצב הנוכחי.

הצבעתי לבחורים הרוסים על לוח השח ובו באותו רגע אורו פניהם. שח-מט ווודקה בשביל הרוסים משתווה לחיתולים וחלב לתינוקות. מיד אחד הבחורים התנדב למשחק והתחלנו לסדר את החיילים לפי הסדר כאשר הבחור השני הראה עניין בכל מהלך ששוחק. המשחק נמשך כשעה וחצי כאשר כל מהלך ומהלך שלי מלווה במחיאות כפיים או קריאות בוז מצד שני הרוסים. עד מהרה התגודדו סביבנו נוסעי רכבת נוספים שסעדו בקרון ועכשיו סוקרנו לדעת כיצד בחור מערבי משחק שח-מט. לצערי לא ייצגתי בכבוד את העולם המערבי, ולדעתי עשיתי לבחור הרוסי את היום אם לא את השבוע כולו. לבסוף כמובן הפסדתי וכנהוג בכל משחק לחצנו ידיים אחרי מהלך המט. אגב ציינתי כי הבחור הרוסי שיחק בעיניים עצומות ???

כנהוג, אחרי המשחק הגיע שלב שתיית הוודקה. כאשר בחור ברכבת מציע וודקה, סירוב (גם בנימוס) לא מתקבל על הדעת. מכיוון שסביבי התגודדו כ-5 בחורים רוסים שעוד הצטרפו בשלבים המוקדמים של המשחק, לא נשארה לי הרבה ברירה אלא להצטרף לחגיגת הוודקה. אני אישית לא משוגע על המשקה, למרות שזו הייתה וודקה רוסית איכותית, וניסיתי להפחית את מספר הכוסות. שני הבחורים השתכרו לגמרי והשאר נהנו מהאווירה ואילו אני ניסיתי להיצמד לאחד החוקים שקבעתי בתחילת הנסיעה - לא להשתכר ברכבת ! ברגע שבן-אדם משתכר, הוא מאבד שליטה ובכך הופך טרף קל לנוכלים. ראיתי כי העניינים מתגלגלים להיות קצת יותר אגרסיביים והחלטתי כי אני חוזר לשלוות התא שלי. עשיתי פרצופים כי כואבת לי הבטן ואני חייב לבקר את השירותים, כי אם לא הנזק יהיה בלתי הפיך. הרמתי את עצמי בכבדות מהשולחן והתחלתי בהליכה חזרה לכיוון קרון מספר 3. הודיתי לשני הח`ברה הרוסים על השעתיים האחרונות, האמת היא שממש נהניתי , ונפרדתי לשלום מהחבורה. בימים שלאחר, שיחקתי עם הבחור עוד 5 משחקים ובכולם הפסדתי, אך עם זאת למדתי כמה מהלכים של קאספרוב.

את שעות הערב המאוחרות ביליתי בתא בעיקר בשמיעת מוזיקה וכתיבה. זמן השקיעה גם כן משתנה מיום ליום ובנוסף לזמני האזורים המשתנים, ישנו אלמנט נוסף שמשפיע והוא נובע מהעובדה כי הנסיעה בחלקה עולה צפונה, מה שאומר כי הימים מתקצרים גם כן. מהיום השלישי, אחרי 5 אחה"צ, הנוף נעלם והכוכבים מילאו את השמיים כך שלהתבונן בנוף ולשקוע במחשבות אינו אפשרי כל-כך. הזמן הפנוי הוא לפעמים האויב מספר אחד בנסיעה ולפעמים יש לחשוב על דרכים מקוריות איך למלא את החלל הריק. אני החלטתי להשקיע קצת בכתיבה, לא מקורי במיוחד, אבל בהחלט העביר את הזמן בכיף עד שהעיניים החלו להיעצם אט אט. לפעמים לא לעשות דבר זו הפעולה המעייפת ביותר וכך מרגישים במשך 7 ימים של נסיעה ברכבת. קשה להסביר, אך כל יום באזור השעה עשר עטפה אותי עייפות כבדה שלא הרפתה עד אשר עצמתי את עיניי

.לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×