יומן מסע: אירלנד

הרבה אנשים מטיילים באירלנד, אבל לא רבים עושים זאת כתרמילאים, תוך התבססות על תחבורה ציבורית. עופר עושה בדיוק את זה ואת כל הרשמים שלו הוא מביא לפניכם. ויש גם כמה טיפים שכדאי לדעת לפני שנוסעים.
עופר אדרת
|
מפה
תמונה ראשית עבור: יומן מסע: אירלנד
עמית פלד ©

תכנון הטיול

כבר בכניסה למדינה, בביקורת הגבולות, מרגישים את ההבדל. לא עוד שוטרת קשוחה ועייפה, שבעצבנות מהולה בשעמום מעיפה מבט חטוף בדרכון שלך וממלמלת משהו בשפה לא ברורה. כאן, מקבל את פניך פקיד חביב ומשופם, שברוגע ובנעימות שואל לשלומך, ומאחל לך ביקור נעים. בהמשך, עוד לפני קבלת המזוודות, מוצב שלט ענק עם ציטוט מאלבומה האחרון של להקת הבית, Westlife, שאומר: Welcome to the World of Our Own.  אחרי קבלת פנים שכזאת, גם הדרך המייגעת שעשיתי לאירלנד נראית דבר של מה בכך. ובכל זאת, אם אי פעם אתם מתכננים לקפוץ לביקור, כדאי לתכנן טוב את סידורי הטיסה, ולא לקפוץ על הדיל הזול ביותר. אחרת, אתם עלולים למצוא עצמכם בטיסת לילה שמגיעה לפנות בוקר לאיטליה; חמש שעות המתנה בשדה תעופה שומם במילנו; וטיסת המשך לדבלין. ועוד לא אמרתי כלום על הדרך חזרה (עצירה ל"תדלוק" והחלפת הצוות בקפריסין - בונוס על שעות ההמתנה באיטליה לאחר הטיסה מדבלין).

את ההחלטה לטוס לאירלנד קיבלתי במקרה. כמו רבים אחרים, הייתי עסוק בחודשים של לפני השחרור מהצבא בבחירת יעד לטיול. "העיקר לנסוע, לא משנה לאן", הייתה המחשבה שהובילה אותי בשיטוטיי הליליים הרבים באתר האינטרנט של "למטייל", רובם במהלך תורנות לילה מעיקה במשרדים המסווגים ביותר בבסיס הקיריה. התכנון המקורי- ארה"ב- הלך והתרחק, בעקבות אירועי ה-11 בספטמבר והקשחתם של נוהלי הכניסה למדינה. לא רציתי למצוא את עצמי- כמו אותה בחורה מסכנה שפרסמה את חוויותיה באתר- חוזר לארץ לאחר שבוע בלבד, בגלל שפקיד ההגירה בניו-יורק לא השתכנע שאין לי כל כוונה (לפחות כרגע...) להשתקע / לבצע "מגה פיגוע" בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.  חיפשתי מקום לא רחוק מדי; עם נופים, טבע ואפשרויות לטייל; אנשים נחמדים; מוזיקה טובה; תרבות; ומזג אויר קריר ונעים. לאחר שפסלתי את אנגליה (הייתי בלונדון כבר פעמיים; המחירים בשמיים; מוצפת בתיירים בקיץ) - אירלנד נראתה כבחירה המועדפת.

לתחילת הכתבה

דבלין - מפגש ראשון, והתמכרות

הגעתי לדבלין בצהריים. שמש חמימה קיבלה את פניי. נבהלתי. איפה הגשם האירי שהבטיחו? לפחות טפטוף קל? כשהערב ירד, והייתי עסוק בחיפוש המעיל שהבאתי מהארץ, הבנתי את סדר העניינים: בבוקר מוקדם קר-קר מאוד; בצהריים מתבהר, השמש יוצאת, ולכמה שעות חמים ונעים; בערב, לקראת חמש, כבר ניהיה די קריר, ובלילה - אל תצאו לרחוב בלי מעיל טוב (ועדיף גם מטריה, ליתר בטחון). כל זה נכון, כמובן, לחודשי הקיץ. בחורף, מומלץ, לדעתי, להימנע מלהגיע לביקור. 

האכסניה של "הרשת", Hostelling International, הייתה מאכזבת במקצת. לאחר שדאגתי להצטייד עוד בארץ בכרטיס חבר (13 שקל, בסניף המרכזי בבני דן, ת"א), ציפיתי לתמורה, לפחות כמו שמתואר באתר שלהם: "ה-מקום לבלות בו את הלילה בדבלין". בפועל, עד שמצאתי אותה (בקצה העיר, באמצע שום מקום, בלב שיכון פועלים חשוך ואפלולי) יצאה לי הנשמה; וכשראיתי את החדר - קצת התגעגעתי למגורים ב-אבט"ש האחרון שלי. שם לפחות הייתה מקלחת צמודה. אבא ובן מגרמניה; תמהוני בעל חזות ערבית; ישראלי שמנסה להתכחש למקורו, ועוד כמה שהתעטפו בסמיכות שסיפקה האכסניה- היו החברה שאיתה הייתי אמור לבלות את הלילה. בהמשך, כשהבן ואביו הגרמני התחילו לגעת אחד בשני בצורה מחשידה, הבנתי את מה שלא סיפרו לי קודם - האכסניות האלה הם המקום הטוב ביותר לפגוש בו את האנשים המוזרים/מפחידים/משעשעים/ומעניינים ביותר בעולם. אל תוותרו על החוויה. גם במחיר של לילות בלי שינה (חכו להמשך).

התחנה הבאה הייתה סיור-פאבים-מוזיקלי מודרך. תיירותי להחריד, אך חביב ביותר. הפגישה מתקיימת באחד הרחובות היותר שווים שהכרתי מימי (ואם לתאר בציניות - לא כמו דיזינגוף בלילות, אבל בכל זאת...), Temple Bar, שראוי לכתבה משל עצמו. בקומה השנייה של אחד הפאבים העמוסים ביותר ברחוב, מתקבצים כ-15 תיירים, שתמורת 8 יורו נותנים לחבורת נגנים מקומית להנעים את זמנם בסיפורים ובהדגמות של המוזיקה האירית - סיור שנמשך כשעתיים וכולל ביקור בכמה מהפאבים ה`חשובים` בעיר. בארץ שהסמל הלאומי שלה הוא כלי נגינה (נבל), ומוזיקה עממית היא חלק מחיי היום יום - בכל פאב, בכל מקום, בכל שעה - אין פלא שקמים זמרים ולהקות שמותירים את חותמם על העולם כולו. גם אם תעזבו בצד את U2 השחוקים במקצת (בונו, אגב, הוא בעליה של אחד הפאבים הפופולאריים בעיר; וגם של טירה אחת...) עדיין תישארו עם רשימה מכובדת וארוכה, שעל חבירה נמנים ה-Corss, שנייד אוק`ונור (שהמסעדה בה עבדה כמלצרית דואגת להבליט את העובדה האומללה הזאת בשלט ענק שקשה לפספס), ואן מוריסון, כמובן, להקת הבנים Westlife.

ואיך אפשר לדבר על פאבים בלי להזכיר, ולו במילה אחת, את הבירה המקומית, גינס. ובכן, תהרגו אותי, אבל אני דווקא קניתי את הסיפור הרווח בעולם, לפיו מקורו של הצבע השחור בבירה הזאת הוא בנהר ה-Liffy המזוהם, שחוצה את דבלין לשניים. מעודי לא נתקלתי במשקה מר, כבד, שחור ומגעיל יותר מהבירה הלאומית של אירלנד. מה שמעניין בכל הסיפור, הוא שגינס היא כבר מזמן הרבה מעבר לעוד משקה. מדובר בתעשייה שמגלגלת מיליונים בכל העולם. החברה, שנותנת חסות לאירועים הנחשבים ביותר באירלנד (מי שבטעות שכח לשלם להם תמורת החסות - יכול לשכוח גם ממבקרים) מציגה את המשקה שלה כפיתוח-על; סמל חברתי; מרפא חולים ומומלץ לנשים בעת לידה; ומעל לכל - סמל לניצחון הכלכלי בתחרות המרה על טעמם של מיליונים, עם השכנה-יריבה, בריטניה. ארתור גינס, הגאון שפיתח את המשקה, נתפס באירלנד כגיבור תרבות וכאחד מגדולי האומה. המפעל שלו, בקצהה של העיר, הוא כיום מוזיאון היסטורי מאלף לתולדות הבירה המקומית - שלוקח את המבקרים למסע מרתק ב-5 קומות מולטימדיות עמוסות במידע על המשקה. בסוף, אגב, מצפה הפתעה מרעננת - לגימה מהמשקה המר ותצפית פנורמית מרהיבה על העיר.

בהמשך הטיול שלי, כשאני מנסה לתהות על הנהירה ההמונית והבלתי מוסברת אחר בירה שחורה אחת, מספרת לי פלאוו, אירית חביבה בשנות ה-30 לחייה, שהגינס היא בעצם עניין חברתי. "כשהייתי ילדה אמרתי לעצמי שבחיים לא אגע בדבר המגעיל הזה" היא מתוודה, ברגע של ספק שיכרות ספק כנות. "אבל כשאתה גדל, אתה מבין שאין לך כל כך ברירה. כולם שותים את זה, ואף אחד לא רוצה להרגיש לא שייך".

קל ומפתה מאוד להישאר בדבלין יותר מכפי שתכננתם. העיר מודרנית (מקדונלדס`, קפה אינטרנט, וכל שאר הסמלים האמריקאיים הם חלק אינטגרלי מהנוף), עמוסה בבניינים יפים, פסלים של גיבורים מקומיים, רחובות ג`ורג`יאניים לשיטוט של אחר צהריים, ומעל לכל - אוירה נעימה וכייפית, והרבה `קראק`. אם נבהלתם לרגע וחשבתם שבסמים עסקינן - סימן שטרם ביקרתם באירלנד. המילה הרווחת במדינה לתיאור אווירה טובה (משהו מקביל ל`סבבה אחי` הישראלי) היא Crack. כך למשל, מאוד שכיח לקבל הזמנה לפאב שיש בו Good Crack. ולא, לא תמצאו שם סמים.

אחרי שמתרגלים לרעיון שאפשר להסתובב ברחובות עמוסים באנשים ושוקקי חיים מבלי לפחד מפיגוע (ות`אמת - זה לא כל כך קל כמו שזה נשמע) - אפשר בקלות להתמכר לעיר הזאת. וליתר דיוק, לרחוב אחד מסויים שעליו כבר דיברתי בפסקה הקודמת - Temple Bar. מדובר בסימטה ארוכה ולא רחבה במיוחד (נתיב אחד, שגם הוא נסגר לעת ערב) שנמצאת בחלקה הדרומי של העיר, קרוב מאוד לגשר אוקונול המפורסם. גם בלי להתאמץ, תמצאו כאן, ברחוב אחד, את כל הפאבים, המסעדות, בתי הקפה והמופעים הטובים ביותר שתמצאו באירלנד. ואני ערב לכך. מדי ערב, עם רדת החשיכה, הרחוב מתמלא בעשרות נערות חינניות שבאות לשתות אחרי יום לימודים; פקידים מעונבים שסיימו את משמרתם במשרד; תיירים מכל רחבי העולם; תמהונים שבאים לחפש את עצמם; ועוד. אחרי שנהניתם מהופעה טובה של מוזיקה אירית עממית (או במקרה שנמאס לכם - רוק ופופ עכשוויים) - שימו פעמיכם לכיכר. שורה של אמני רחוב, בסדר מופתי ובתיאום, מנעימים מדי ערב את זמנם של הצופים האקראיים, במקבץ מופעים מגוונים - מצחיקים עד דמעות ומעוררי השתהות לעיתים, ומגוחכים וטיפשיים במקרים אחרים - כולם בהשתתפות מלאה של הקהל. כך מצאתי את עצמי עוקב בדריכות אחר בריטי, אוסטרלי ואירי מקומי, שבטעות התנדבו ליטול חלק במשחק תפקידים ססגוני בהנחיה של בחורה קנדית - שבהמשך פצחה במופע סטרפטיז (לא מלא) לקול תשואות הקהל. בערב אחר, היה זה דייויד, סטנדפיסט מעולה, שעשה צחוק מכל מי שעבר בסביבה, וכמעט חטף מכות משיכור מקומי; או רביעייה שנגנה את כל שירי החיפושיות ברצף, ואיש כחול אחד, שפשוט עמד ועשה פרצוף בכל פעם שקיבל מטבע.

אבל דבלין היא לא אירלנד. איך אמר לי נהג האוטובוס, ביום בו החלטתי לצאת את העיר - "אם אתה באמת רוצה לראות את הארץ בה אתה מבקר, בכל מקום שלא תהיה, התרחק מהערים הגדולות. חפש את המקומות הקטנים, הטבע, הכפרים- רק שם תמצא את הסיפורים האמיתיים". אז יצאתי. עם תרמיל על הגב (וליתר דיוק - בתא המטען של האוטובוס), מדריך טיולים מופלא, והתרגשות קלה באויר - עליתי על הקו הראשון בדרכי למחוז Wicklow. אין לי כוונה לעצור ולהסביר את החלוקה המסובכת עד מאוד של המחוזות ותתי המחוזות באירלנד. מספיק אם תדעו, בשלב זה, שיש להבדיל בין הרפובליקה של אירלנד - שהיא מדינה עצמאית שמשתרעת על רוב שטחו של האי, ובין צפון אירלנד - אזור המחלוקת הנתון בשליטה בריטית.

לתחילת הכתבה

טיול יום במחוז וויקלואו

האוטובוס עוצר בעיירה קסומה בשם Glendalough שפירושה, `העמק שבין שני האגמים`. התגובה הראשונה של אדם עירוני למראה הנשקף מחלון האוטובוס הוא-`וואוו`. קשה לתאר את יופיו של המקום, המורכב משני אגמים, קטן וגדול, מוקפים ברכס הרים, וביניהם- כבשים ופרות, מפלים, כנסיות וטירות- והרבה טבע. גם הגשם שהחל לטפטף עם הגיעי למקום לא קלקל את החוויה המופלאה של טיול יומי בשמורת הטבע המקומית. רק הטלפון, שהספקתי לשכוח את קיומו, שצלצל כך פתאום, החזיר אותי למציאות. הרוח הקרירה שנשבה ורעש הגלים המתנפצים אל החוף לא אפשרו לשמוע את מי שמעברו השני של הקו. ואולי טוב שכך. 

בהמשך אני קורא על קוין הקדוש (ST Kevin) אשר במאה החמישית קבע כאן את מקום מושבו של המנזר שלו. הוא עצמו בחר לחיות על עץ, ואחר כך במערה מבודדת - שהגישה היחידה אליה היא באמצעות חציית האגם בסירה. חיים קשים, אין מה לומר. בכל מקרה, מסופר על אותו קוין, שמרוב שקט (ואולי בעצם שעמום) יצר קשר קרוב במיוחד עם אחת הציפורים שקיננו סביבו, עד שזו בחרה להטיל את ביציה בידיו שלו...

לתחילת הכתבה

צפון אירלנד - ביקור פוליטי

התחבורה הציבורית הלא-מפותחת של אירלנד, אילצה אותי לחזור לדבלין, רק כדי להמשיך במסלול ליעדי הבא. נכון, יכולתי בקלות לטפוס טרמפ עם חוואי חביב, אבל משהו מהאזהרות שקיבלנו בצבא בכל זאת נשאר בי. בעודי מתכנן את המשך דרכי, צדה את עיני מודעה קטנה בחוברת תיירות מקומית: "אף ביקור במדינה לא מושלם בלי החלק הצפוני". למה לא, בעצם? אם שרדתי 21 שנה בישראל, ביקור ב"שטחים" של אירלנד קטן עלי. אז הצטרפתי לקבוצה של ארבעה צעירים ומדריך, לטיול בבלפסט, דרי, ויעדים נבחרים נוספים בחלקו הצפוני של האי. אחרי נסיעה ארוכה בדרכים מפותלות, העוברות בין אגמים, חוות חקלאיות, שטחי מרעה, ושאר נופים שעד כה ראיתי רק בתמונות ובסרטים, הגענו לבלפסט.

נכון, אני מודה, לא הספקתי לקרוא את כל סיפוריו של ג`יימס ג`ויס לפני הנסיעה, והסתפקתי ברפרוף קצר בסיפור האגדי שלמדנו בתיכון-Eveline. התיאורים הלא מחמיאים שג`ויס מחלק לבני עמו, מתגמדים לעומת הדיכאון והאפרוריות השוררים בחלקה הצפוני של המדינה. הפטרולים של הצבא הבריטי, מוצביו, חייליו והמסוקים בשמים- מזכירים במקצת את המציאות היומיומית בארץ. הרחובות הריקים, הסיסמאות והכתובות על הקירות- הכל נראה כמו לקוח מחיי היום יום בעזה. אבל מה שבאמת מפיל אותך מהכסא, הוא מראם של דגלי ישראל, לצד דגלי אש"פ וכרזות של החמא"ס - הפזורים ברחבי העיר. בוריס, נהג המונית המקועקע (והמאיים) שמסיע אותנו לסיור בנקודות החיכוך המסורתיות, ממהר להסביר לישראלי שבקבוצה (אני) שאין לו מה להתרגש מדגלי מדינתו המתנופפים להם ברוח. "זה הכל עניין של פוליטיקה פנימית" הוא אומר. "לאף אחד כאן אין מושג מה הולך אצלכם באזור - אם כי שמעתי שגם לכם יש צרות. אבל בגלל שה-IRA מזדהים עם המאבק של הפלסטינים בכובש הישראלי, שמקביל למאבק של האירים בכובש הבריטי - הצד השני- הפרוטסטנטים - מניפים בגאווה את הסמלים שלכם - רק כדי לעצבן, אתה מבין?". לקח לי כמה דקות לעכל, אבל הבנתי, לבסוף. לא היה לי חשק להיכנס לשיחה מייגעת אודות המציאות הישראלית, וחוץ מזה - היה קצת קשה להבין מה הוא אומר, במבטא האירי הכבד והצפוני שלו, כך שבחרתי להנהן בחיוב בתקווה שהוא לא יפנה אלי בשנית. אבל חמישים מטר אחר כך, כשאני שומע ממנו את הסיפור המוכר על אותו Bloody Sunday, קשה שלא לעצור ולחשוב על ההקבלה לישראל.

ב-30 בינואר 72`, שלושה עשר אזרחים אירים נורו ונהרגו בידי הצבא הבריטי, במהלך הפגנה שקטה בעיר Derry. המחלוקת באשר לפרטי האירוע נמשכת עד היום - ובימים אלה ממש מתקיימים בלונדון ובאירלנד במקביל, דיוני ועדת חקירה שאמורה לקבוע האם קיבלו החיילים הבריטים הוראה לירות באזרחים, והאם אכן היו האחרונים בלתי חמושים. נשמע לכם מוכר? כשאני מנסה להסביר לחבורה על ועדת "אור", שלנו, ועל אירועי אוקטובר, ובכלל - על המלחמה במקום ממנו אני בא - אני מוצא עצמי, בעל כורכי, באור הזרקורים, בליבה של "מסיבת עיתונאים" מאולתרת, עם עשרות שאלות והסברים. קצת קשה להם לתפוס, לאוסטרלים שאיתי, שיש אנשים שאחרי שהם מסיימים בית ספר, נלקחים לצבא. "זה נורא, למה שלא תתמרדו", הם שואלים אותי...

לתחילת הכתבה

חזרה לחיי הטבע של דרום אירלנד

כדי להירגע במקצת מנבכי ההיסטוריה המקומית ומסכסוכים צבאיים שמהם ניסיתי לברוח בבואי לאירלנד, החלטתי להתמקד מעתה בנופים. ובתחום הזה, לאירלנד יש הרבה מה להציע. צוקים מרהיבים - מהגבוהים והמרהיבים באירופה; כפרי דייגים שלווים; עיירות קטנות שוקקות חיים (אל תוותרו על קילקני וגלווי); אגמים עצומים; טירות ומבצרים; איים שכוחי אל; וירוק - המון ירוק - הם מראה של יום-יום בטיול לאירלנד. אין פלא, איפה, שהמקומיים, האירים האמיתיים, הם אנשים שלווים, טובי לב, רגועים וששים לעזור. וזה כולל את כולם - החל ממנקי הרחובות, אשר מזמזמים להם בנחת נעימות עממיות בעודם אוספים את שאריות המסיבות של ליל אמש; דרך בעל החווה הכפרי, שמוביל בנינוחות את העדר שלו - בלא כל הפרעה מצד הנהגים - שעוצרים את רכבם וממתינים בסבלנות; וכלה בשוטרים המסיירים ברחוב עם חיוך על פניהם, ומקנים הרגשה של ביטחון ושלווה - הגם שהמדינה נחשבת לאחת הבטוחות בעולם לתייר. נכון, יש גם צדדים נעימים פחות - כל אותם שיכורים המסתובבים ברחובות - אך גם אלה, לעולם לא ייטפלו לעוברי אורח, ויעדיפו להתגלגל במורד הרחוב בתקווה שיגיעו לביתם / מחוז חפצם ללא תקלות מיותרות.

עם הזמן, אני מגלה מקומות חדשים, רובם ככולם אינם מוכרים לתייר הישראלי, אשר ודאי היה `מסתער` עליהם לו ידע על קיומם. בחלקו המערבי של מחוז Cork, לדוגמה, פזורים כפרי דייגים שלווים ומדהימים ביופים- אשר רק הנסיעה אליהם (בדקו טוב את תדירות האוטובוסים. חלקם פועלים רק פעם בשבוע, לא תמיד בשעות הגיוניות) היא אטרקציה בפני עצמה. סוף שבוע ב-Kinsale, Baltimore או Skull הוא חוויה בלתי נשכחת. הרוגע, השקט, הקצב שמשתנה פתאום ומוריד הילוך - קשה לתאר את גודלה של החוויה. מעבורות מיוחדות ייקחו אתכם לטיול באיים קטנים ויפהפיים הפזורים בין הכפרים, ובין לבין תזכו לחזות בציפורים נדירות - המקננות כאן אודות לתנאי האקלים הייחודיים, ואפילו בלהקות כלבי ים מקומיים - חוויה מרנינה כשלעצמה. לאוהבי הדגים שבניכם (שאני לא נמנה עליהם, בהיותי צמחוני אדוק מגיל צעיר)- מציעה אירלנד חגיגה קולינרית ייחודית, ואפשרויות בלתי מוגבלות של מינים וגדלים. הסיבה שאני זוכר את הפרטים האלה על אף שלא התנסיתי בהם בעצמי, קשורה בריחות העזים שעולים ממטבחן של חלק מהמסעדות הציוריות הפזורות במקומות האלה - ובמיוחד מאלה שב-Killibegs, בחלקה הצפון מערבי של המדינה. לאוכלי השרצים והדגים-זה אתר חובה.

על המגדלור הייחודי שבמחוז Wexford, שמעתי לראשונה בתכנית טלוויזיה אחת, כחלק מההכנה לנסיעתי לאירלנד. המבנה, הבלתי טיפוסי לאזור המישורי והפסטורלי בו הוא ממוקם, שימש בעבר כעמוד תווך לספינות שעשו דרכן לחופיה של אירלנד. בהיותו הוותיק ביותר באירופה (ויש האומרים - בעולם כולו), משמש היום המגדלור כמוזיאון לתולדות הספנות/חיי הים של המדינה. הבעיה היחידה - שולית במקצת לאלה שמוכנים להסתכן בשכירת רכב, אך תהומית למי שמטייל באופן עצמאי - היא שאין תחבורה ציבורית למקום. פשוט אין. מה עושה מי שבכל זאת רוצה להגיע לשם? הולך ברגל.  וכך מצאתי את עצמי, ביום בהיר ושטוף שמש אחד (למרבה המזל...) עושה את דרכי ממחוז Waterford הסמוך, למחוז חפצי. שעות על גבי שעות של הליכה (ובאמצע - עלייה על מעבורת, המקצרת במקצת את הדרך) היו אמורים להביא אותי אל התחנה הראשונה - אכסניית הנוער שבכפר Arturstown המבודד. המקום הזה, למי מבניכם שתכנן לקפוץ לביקור, הוא אחד החורים הגדולים ביותר שתיתקלו בהם בימי חייכם. שתי נשים זקנות, איש זקן נוסף, עגלה רתומה לסוס וכמה מבנים - זה הכל. אבל מה לעשות, ושם בחר משרד התיירות האירי למקם את האכסניה - ולשם שמתי פעמיי. כשהגעתי למקום, בשעת צהריים, תשוש אך שמח - הופתעתי לגלות שהמבנה סגור בשעות היום, וייפתח שוב רק לעת ערב. מרוב זעם הטלתי את מימיי על הדלת הראשית, והמשכתי לדרכי, עם תרמיל גב כבד, תיק גב קטן יותר, בקבוק מים, ומצלמה אחת. שני טרמפים, כמה אירים חביבים, והמון סיפורים וחוויות - היו מנת חלקי בשאר הדרך. כשהגעתי, עם רדת החשיכה, למגדלור, שמעתי סיפור חביב המשלב היסטוריה מקומית ושיעור באנגלית. רק בשבילכם, רשמתי אותו על דף ושמרתי בכיס. זה הולך ככה: המגדלור מצוי בחצי האי Hook. בסמוך אליו, נמצא כפר העונה לשם Crooke. בזמן מלחמת האזרחים באירלנד, מצביא בריטי נודע בשם Cromwell, אשר תכנן לכבוש את אירלנד, ואמר: "Waterford Town would fall by Hook or by Crooke", בהתייחסו לשתי הדרכים האפשריות לכבוש מהים את העיר המרכזית, ווטרפורד. מאז ועד היום, הושרש הביטוי By Hook or by Crooke בשפה האנגלית - ומשמעותו: "בכל האמצעים".

היעד הבא, הפארק הלאומי של Killarney, הוא אחת האטרקציות התיירותיות היותר מובהקות של אירלנד. מספרים על קילרני, שיש בה יותר מקומות לינה מאשר כל מקום אחר בעולם בסדר הגודל שלה. העיר החביבה, שרחובותיה מלאים נגני רחוב עליזים, ובקצהה משתרע הפארק הלאומי הגדול במדינה - מושכת בכל שנה עשרות אוטובוסים עמוסים תיירים, רובם אמריקאיים, אשר באים לתהות על יופיה. אני מנסה לעקוף את כל אלה, ומדווש, באופניים שזה מכבר שכרתי בחנות מקומית, לכיוון הפארק. המסלול - אשר עליו המליצו לי `ותיקי העיר`, כולל הפלגה מדהימה של שעה וחצי בשלושה אגמים, וחזרה עצמאית, ברכיבה על אופניים, דרך עמק יפהפה המכונה Gap of Dunlow. 

באופן מיקרי בהחלט, דווקא כאן, על סירת העץ הקטנה, אני פוגש את הקבוצה הגדולה ביותר של תיירים ישראלים. אבי, עופרה וזוג נוסף שאת שמו הספקתי לשכוח, מצוידים במיטב ההיי-טק ("מצלמה דיגיטלית עם 132 מגה") יושבים לצידי, ומאזינים לסיפוריו של הדייג שלוקח אותנו לדרך. בהמשך, כשעופרה חושדת בזיפי הזקן שלי, היא מסגירה אותי לשאר החבורה - ואנו פוצחים בשיחה שעיקרה נפלאותיה של אירלנד (או - כמה קשה יהיה לחזור הביתה). בדרך חזרה לעיר, אני מנסה את כישורי באופניים, ונזכר שמה שהיה נכון ליום כיפור לפני חמש שנים, לא מחייב להיום. הנסיעה קשה, תלולה ומייגעת. אך הנוף, אוי הנוף. עגלות רתומות לחמורים ולסוסים לוקחות עימן את התיירים העצלים (אך החכמים, בדיעבד) שחששו מהמאמץ הגופני של נסיעה באופניים, ועוקפות אותי בנינוחות. וכך מצאתי את עצמי לבד, מוקף בהרים, נחלים ושקט מוחלט - גורר את האופניים בשארית כוחותיי.

לתחילת הכתבה

עוד הרפתקאות בחוף המערבי

הלילה הבא, שאמור היה לספק שינה ערבה במיוחד, לאחר יום מתיש ועמוס פעילות, היה אחד הגרועים שחוויתי בביקורי באירלנד. אחרי שהצלחתי להירדם, בחברתן של 6 תיירות עימן חלקתי את החדר באכסנייה אומללה אחת (משימה לא קלה כשלעצמה), התעוררתי באמצע הלילה לשמע צרחות איומות. הצעקות הפכו חיש קל לדפיקות רמות על דלתות החדרים. הבנות ההמומות, שהתעוררו גם הן משנתן, הסתכלו אלי כאילו אומרות - "אתה הגבר פה, מה עושים"?. נכון, קצת הפרזתי בסיפורי הגבורה על שירותי הצבאי בישראל בערב הקודם - אבל מה אני אמור לעשות עכשיו, כשקבוצת שיכורים עצבנית במיוחד השתלטה על האכסניה ומאיימת לטבוח בכולנו? אמרתי להן שמוטב להישאר במיטה ולנסות להירדם. בבוקר, מחיתי בפני פקידת הקבלה על אירועי הלילה הקודם, וזו סיפרה לי על תוצאות משחק הכדורגל (אובססיה אירית בלתי נסבלת, אפילו יותר מבארץ) שהכעיסו כמה מקומיים, אשר בתגובה - בחרו לפרוק את זעמם על יושבי האכסניה. רשמתי הכל במחברת שלי, והבטחתי שעם שובי לארץ, אשלח מכתב חריף לאגודת האכסניות העצמאיות של אירלנד, ולמחות על קורותיי.

האטרקציה של יום המחרת, שאמורה הייתה להוות פורקן ופיצוי לליל אמש, התקלקלה במעט בשל מזג האוויר שלא היטיב עימי, וגם סתם בגלל חוסר מזל. בעקבות המלצה חמה של מדריך הנסיעות שהחזקתי, שמתי פעמיי לכפר/עיירה דינגל (Dingle), בחלקה המערבי של המדינה. חצי האי היפיפה והייחודי המצוי במקום, וההליכה אליו ובתוכו - הינם חוויה בלתי נשכחת. בייחוד כשמדובר במזג אוויר סוער וגשום. אכן קשה לשכוח את הבוץ שמילא את הנעליים; החולצה והמכנסיים שהתמלאו חיש קל במים, והרטיבות שחלחלה לכל הגוף - כל זה בתוך שניות מעטות של גשם אירי טיפוסי. משום מה, לא הסכמתי בשום אופן לוותר על המסע בעקבות פונגי (Fungie) הלוויתן, שבדומה למפלצת מלוכנס- השוחה להנאתה באגמה של שכנתה של אירלנד- גם הוא מהווה אטרקציה תיירותית לא קטנה, ומקור פרנסה נפלא לסירות דייגים היוצאות לשיט במטרה לצפות בו. כמובן, שביום בו הצטרפתי אני למסע שכזה (אם כי לא בסירה - המחיר יקר מדי לטעמי) בחר פונגי להתחבא או שמא שחה עם אהובתו בקצה השני של החוף.

עייף אך מרוצה מחוויותיי, העברתי את הערב במסעדה נפלאה בחברתם של ידיד אירי וגרמני- חבריי למסע הסהרורי. היעד הבא: איי אראן (Aran Islands) - שלושה איים המשמרים את השפה והתרבות הגאלית - האירית, היה מוצלח מעט יותר, אך גם פה ציפתה לי הפתעה לא נעימה. שעה אחת בלבד לאחר שהמעבורת נחתה באי, מצאתי את עצמי מדמם וזועק מכאבים, לאחר שהאופניים בהם נסעתי התהפכו באחת הדרכים המסולעות. לתומי חשבתי, שאין שום בעיה בנסיעה במהירות מטורפת ברחבי האי, לא כל שכן - אם רוכבים אחרים עושים כך. את שאר הביקור העברתי בציפייה דרוכה למעבורת (שהגיעה רק למחרת) חזרה "הביתה", איפה שהשארתי את תיק העזרה הראשונה המאולתר שלי. אז גם נחרדתי לגלות, שהמצלמה שלי, ובתוכה פילם שלם עמוס חוויות וסיפורים - נפצעה אף היא. מתוך חמישה פילמים שכללו עשרות תמונות, עימן תכננתי לחזור לביתי, שבתי רק עם שניים. נכון, זה מאכזב טיפה, אבל החוויות האמיתיות נשארות בראש, ולא מעלות אבק באלבומי תמונות עבי כרס.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×