יומן מסע - טיול בהרי הקצ`קר

חמישה חברים טובים יוצאים לטרק בהרי הקצ`קר המדהימים. הם מגובשים, עם חוש הומור, כולם מדריכים בחוגי סיירות ואוהבי שטח אמיתיים. הם מגלים את איסטנבול האחרת, את המאכלים הטורקיים, את הלגונות והשלג בהרים וצוברים חוויות לכל החיים.
רועי יהודה, רועי דרנל, יובל, גיא וחיימסקי
|
תמונה ראשית עבור: יומן מסע - טיול בהרי הקצ`קר
© איתמר ברק

הנסיעה מאיסטנבול לארזורום

שמי רועי יהודה. יצאתי יחד עם עוד ארבעה חברים שלי לטיול ברכס הקצ`קר - מאולגולנר ועד לאיידר. חבריי הנוספים: רועי דרנל (בדרך כלל יקרא רק "דרנל" או "רועי הלבן"), יובל (אינו מסוגל להגיד "ל" ולכן ייקרא לרוב "יובאי"), גיא, וחיימסקי (לפעמים ייקרא בשמו הפרטי "איתי"). אני, רועי יהודה, נקרא לעיתים "רועי השחור". חמשתנו מאוד מגובשים, מאז קורס המדריכים שעברנו יחד (קורס מד"צים) ובו הבטחנו לטייל בחו"ל ביחד שנה אחרי. הבטחנו וקיימנו. זהו יומן מסע של חמישה נערים בני 16-17, חניכים ומדריכים בחוגי הסיירות ע"ש אורי מיימון, בטיול שערכו בין כיתה י"א ל-י"ב אל רכס הקצ`קר.

דרנל הגיע במקרה לטרמינל שלוש לפני כולם. חמסקי איחר, כצפוי, לאיסוף של יובאי, ואמא של יובאי סירבה לצאת לפני שהיא רואה את הכרטיסים של רועי שחור. כשהגענו לטרמינל נוכחנו לדעת, שהדבר היחיד שאמור להיות מבוסס בטורקיה אינו כך והטיסה איחרה בחצי שעה. לאחר שבזבזנו זמן בלי מחשבה והתייחסות יתרה, גילינו שנשארנו אחרונים לעלייה למטוס, והטיסה מחכה רק לנו.

במהלך הטיסה ובעיקר בנחיתה, חל תהליך טרנספורמציה אקווטית ובריגרסיה אבולוצייונית זו הפכנו לדגים. קפצנו ראש לתוך האקווריום המרכזי באיסטנבול, על יד כפר הדייגים Car Rental Ert Hotel. שתי דקות לאחר מכן גילינו שדגו אותנו חבורת כרישי הסעות, שהסיעה אותנו מאיסטנבול לארזורום עבור 90 לירות טורקיות. משדה התעופה הסיעו אותנו לתחנת האוטובוסים המרכזית, בה אירחו אותנו במשרד המנהל (עם תה ותחקור). לראשונה יצא לנו לדבר על הארץ הבדויה שלנו - סוורץ הפיקטיבית. סיפרנו לו על מגורינו בעיר הבירה קריבו (בדיעבד התברר שכל השירות החם והאוהב ניתן מכיוון שקנינו בטעות כרטיס VIP). באותו מקום קנינו גם גזייה ושני בלוני גז תואמים לארץ, בחנות דמוית הום סנטר - "באו האוס"- במחיר של שלושים לירות טורקיות.

משם המשכנו באוטובוס לאורזורום. נסיעה זו ארכה יותר מעשרים שעות, ואורכה בקילומטרים גדול מהמרחק ת"א-איסטנבול. בנסיעה פגשנו טורקי נחמד בשם Ercan, שהיה חייל קומנדו טורקי, ששמר על מכרות זהב בהרי ארזורום. שוחחנו עימו חצי טורקית, חצי ידית-סימנית. הדבר שיפר את הטורקית שלנו בכמה רמות. היה מצחיק וכיף, אך נראה שהוא פקפק בסיפור הכיסוי שלנו בנוגע למוצאנו (סוורץ). במהלך הנסיעה יש עצירות בתדירות של שעה עד חמש שעות. מגישים על האוטובוס מים, קולה, ספרייט ועוגה אנגלית קצת מעופשת. עברו כבר כמה שעות מאז ארוחתנו הרצינית, והבטן הזכירה זאת. בגלל כל האזהרות שלא לאכול בשר או גבינה בטורקיה - אכלנו עד אז רק בננות ואגסים. ומפאת שאכלנו רק בננות ואגסים, לא עמדנו בפיתוי וקנינו שתי מנות שווארמה "משהו סוף הדרך". היה יופי...ושום תופעות לוואי!

משהגענו לתחנה המרכזית בארזורום (שוב המבנים הסימטריים המעצבנים האלה), הצטיידנו בהמון אוכל, שניתן לקנות בסופר קרוב - קמח (המון), אורז (המון), שמן, שוקולד (המון), ועוד כמה דברים.. מובן כי לאחר עשרים ושתיים שעות נסיעה מתעורר דחף חזק לתרום נוזלים לטבע, ובמקביל אליו דחף עקרוני חזק עוד יותר, שלא לשלם כסף עבור שימוש בחור ברצפה (בכל שירותים דורשים תשלום כזה עבור כניסה).

לתחילת הכתבה

מיוסופלי עד Yaylalar

לקחנו אוטובוס ליוסופלי, בכביש יפהפה מאין כמותו, עבור 15 Ytl (לירות טורקיות חדשות). מחיר זה כלל גם פנצ`ר רעשני בדרך. כאן פגשנו מטיילים נוספים (זוג צרפתי וזוג ישראלי). ביוסופלי הלכנו למסעדה קטנה ואינטימית (זו שמעבר לגשר), בה אכלנו בשרים ברמה בינונית עבור 5 לירות חדשות למנה. משם המשכנו לגרינפיס, האוצרת בתוכה חווית רפטינג במחיר 40 לירות טורקיות חדשות. התחלנו להתארגן על האוהלים ולעת ערב התברר, שההברגה של הגזייה הטורקית היתה שבורה. ניסיונות חוזרים ונשנים להבריגה כראוי העלו חרס, וברוב עצביו החליט רועי שחור להשתמש בשיטה הרוסית (עיין ערך ארמגדון) ודפק זבנג חזק להברגה, וזו קפצה למקומה. דרנל ניסה לחזק את ה"הברגה" בעזרת חוטי ניילון (בדיעבד - לא עמידים לאש). שינה בגרינפיס לוותה בבוקר יפהפה וחמים, אותו, כך התברר, לא הערכנו מספיק.

גילינו: א. דולמוש ליוסופלי יוצא רק פעם ביום, ורק כשהוא מלא, או בשעה 16:00 (15 לירות חדשות). ב. דקות לפני שיצאנו, מבלי שאמרו לנו קודם לכן, שעלינו לשלם 5 לירות חדשות לאדם עבור השינה באתר הקמפינג. עד האיסוף ב - 16:00 טבלנו בנהר השוצף קוצף (איזה זרם מטורף) והצטרפנו לשתי ישראליות נוספות שפגשנו.

הנסיעה היתה מרהיבה. באמצע הדרך הנהג עצר, בטענה שצריך לבנות את הכביש, ושזה ייקח רק שעתיים. חיכינו בעודנו טובלים בנהר, מאזינים לרעשי הקונגו וצופים בחקלאים מקומיים. חמש שעות עוברות וכבר יצאנו לדרך! הכביש נסלל, תוך כדי שהמשכנו בדרך פתלתלה (הנהג צפר לפני כל פנייה, אך לא האט, וכאשר הגיע רכב מהצד הנגדי - הגדול מהשניים מקבל זכות קדימה), החל לרדת גשם זלעפות וברד כבד. עקב כך, התקבלה פה אחד ההחלטה ללון באכסניה קרובה (10 לירות חדשות), בעיירה Yaylalar, שכוללת בית תה, שתי אכסניות ומכולת אחת בלבד. המקום חביב ומכניס אורחים (אל תקנו רסק עגבניות טורקי זול!) ואגב, מוכרים שם בלוני גז (מתאימים לגזיות מישראל). לפני שהלכנו לישון הרחנו ריח חריף של גז, מסתבר שהגזייה דלפה (גם כאן השיטה הרוסית לא הכזיבה). 

לתחילת הכתבה

יוצאים לטרק 

`Get Those Legs Movin! הטרק החל, אך לא לפני ששכחנו באכסניה: 1 מיכל גז, 1 כפייה של גיא, 1 מכסה של סיר, 1.5 ק"ג בצל (מיותר לציין שהאבידות בחסות חמסקי?). לאורך הדרך לכיוון אולגולנר עמדנו פעורי פה, מול כמות המים הניתנים לשתייה: לצידי הדרך מצויים פה ושם ברזים ישנים, ששואבים מים מהנחלים המקומיים, אפשר לשתות מהמים. הגענו לאולגולנר, כפר עם גוון עתיק ופשוט. חמסקי וגיא קנו שם כוסות (חצי לירה חדשה) ואקמאק (לחם טורקי). מכפר זה התלווה אלינו למספר קילומטרים, בני הכלב (Ikizorik, בטורקית עפ"י דרנל). את סיפורו העצוב של בני, חמסקי היה אמור לכתוב. לראשונה ראינו שלג ליד הנחלים, ולקראת הפסגות הקרובות. חתיכות השלג התרבו בהמשך, התרבו והתרבו והתרבו...

הכלב המעצבן ניתקל לנו בין הרגליים, חסם את דרכינו וגרם לעדר פרות להתנפל עלינו. בדרך עברנו בנזטף, כפר עתיק יומין ומדהים באוטנתיותו, אשר נדמה שומם, אם כי למעשה גרות בו מספר משפחות. המשכנו בתוך העמק המרהיב ביופיו ובגודלו. ייתכן והיה זה משקל התיקים, אולי ההתאקלמות לגובה, או השימוש בשרירי הרגליים המנוונים, שגרמו לנו להרגיש מנומנמים כל כך. אך האמת היא, שהיו אלה נימפות הדשא הסקסיות והקסומות, שהפעילו עלינו את קסמיהן. המשכנו בעמק הרחב בדרך נוחה והגענו לבייס קמפ – דילברט דוג`ו. שם התגלו לעינינו מראות של אוהלי קרקס ענקיים. שם פגשנו קבוצות ישראליות למכביר. בלי יותר מדי התמהמהויות, המשכנו לעלות לכיוון הדניז גולו, בדרך עצרנו בצוק התקווה לנשנוש קל, ונתקלנו לראשונה בנפלאות חטיף בוטנים בדבש. במהלך העלייה התחלנו להרגיש את השפעות הגובה (בנשימה). 

הגענו לאגם העצום, בצבע כחול ים קריבי מהמם ופגשנו בשנית את גידי ושרית. הקמנו אוהלים, אכלנו פסטה טעימה מאוד, והלכנו לישון למראה כוכבים נופלים מהפנטים וסופות ברקים מרוחקות - לילה נעים (בגובה של כ - 3000 מטר). מכיוון שלא היתה קליטה ועברו כמה ימים מאז שיצרנו קשר לאחרונה עם הורינו, החלטנו שזה נחוץ לבקש מזוג מטיילים, שלן ליד האגם ושידענו שיש ברשותו טלפון לוויני, ליצור בשמנו קשר עם ההורים. השארנו להם פתק מנומס בצירוף חבילת מנטוס בפתח האוהל. מסתבר שהם כן יצרו עם הורינו קשר.

לתחילת הכתבה

כיבוש הפסגה

קמנו מלאי מורל (Fear me Zeus), הרגשנו מלאי ביטחון ובעודנו נושאים תיקים קלים (שאר הציוד נשאר באוהלים שלנו בדניז גולו), התחלנו בטיפוס אל הפסגה, כשבראשנו מהדהד סיפור דרך מאת גידי. המשכנו והמשכנו ואחרי חציית שלוגיות ארוכות וטיפוס מדרונות חלקלקים במסלול המרוג`ם, לפת אותנו לפתע בגרוננו ערפל אכזרי מאין כמותו, עצרנו והגשם לא איחר לבוא. מכוסים בכיסויי הגשם הקטנים של התיקים (או בתיקים עצמם) התחבאנו מפני הגשם העצבני במשך כחצי שעה לערך. מפאת השעה המאוחרת, תנאי הערפל הכבדים ושלושים דובי הגריזלי, שרדפו אחרינו ואיימו לתקוף אותנו, והדרקון, החלטנו לחזור על עקבותינו (We Fear You Zeus), ההר הביס אותנו - מזג האוויר אם לדייק (והדובים והדרקון). 

חזרנו לדניז גולו ובמעשה טיפשות, שכמותו לא נשמע, ניצלנו את שעות השמש היחידות לשינה ערבה. עשר דקות לאחר שהתעוררנו החל לרדת גשם. היינו כבר בדרך ל - Nameless Lake, שהתברר כמאכזב מאוד, אבל רק בהשוואה לדניז גולו. לא עבר הרבה זמן וחזרנו לאוהלים שמנו סיר על הגז (מהגזייה הטורקית המקרטעת), ישבנו כולנו באוהל אחד לכתוב ביומן, וזה נעצר כשנתקענו על הוויכוח על אופיו העקשני של רועי השחור, יצאנו למשמע טיפות הגשם הקשות וניסינו לבשל אורז. ניסיון זה העלה חרס, ולבסוף אכלנו אורז קשה למדי.

לתחילת הכתבה

המשך הטרק - נרטבים בגשם

System Failure - הגשם שירד באופן רצוף מזה ארבע שעות ובדיעבד חלחל בלא מפריע לתוך האוהל של דרנל ויובאי, הכריח אותנו לרוץ לאוהלים. לאחר שנכנסו לאוהלם, הם שמו לב כי כיסוי הגשם של האוהל והחלק הפנימי שלו נצמדו, הדבר הוביל לטפטוף מתמשך של מים. דרנל: יובאי המים האלה מגיעים לאנשהוא. יובאי: יו הם יו. דרנל: הם חייבים להגיע לאנשהוא. לאחר שהפכו את תכולת האוהל גילו כי כל הבגדים החלופיים של יובאי ספוגים במים וכי הצטברו מספר ליטרים באוהל שלהם. על כן לא יוכלו להעביר את הלילה כך. 

בכדי לתקן את המצב העגום, התנדב דרנל לצאת החוצה ולהתקין יתדות, שיחזיקו את האוהל. משיצא החוצה נוכח דרנל לגלות, כי לא רואים את האוהל השני עקב הערפל, במרחק עשרה מטרים מהם בצבע צהוב בוהק. במחצית הדרך חזרה תפסה את דרנל תחושת ההיפותרמיה המוקדמת, יצר עז להקיא, סחרחורת, ראייה מעורפלת, קור אשר באמת חודר לשד העצמות. 

כאשר הגיע לפתח האוהל רועד וללא שליטה, פתח לו יובאי ומקץ שעה-שעה וחצי, נשמע רעש קריעה חזק - אחד מחוטי הניילון שהחזיק את האוהל נקרע. כעבור דקה נוספת נשמע רעש סדיקה, שבקע ממוט הקרבון של האוהל. לאחר שנשבר, נפל האוהל על יובאי ודרנל ולאחר מאבק, הם נסו באימה מחוץ לאוהלם הממוטט, כעת ארבעת הליטרים של המים, שהיו באוהל, היו ספוגים בתוך שק השינה של יובאי ובדרנל. הם התפלגו: יובאי התעלק על זוג המטיילים שפגשנו באכסניה - גיל וניצן ודרנל הצטרף לשלושה האחרים והיה לו ממש קר (השלג הברד והגשם, שירדו באותו זמן, בטח תרמו לעניין). תזכורת - אוגוסט(!)

לאחר אותו לילה סוער ורטוב, קמנו לתוך טמפרטורה נמוכה מאוד, מתחת לאפס, תנאים קשים (ערפל, רוח, טפטוף, דובים ודרקון). על האוהל של דרנל ויובאי היתה שכבת קרח (מעניין מה היה קורה להם אם נשארו שם במשך הלילה). בקושי רב התארגנו מהר ככל שיכולנו, אך שעתיים זה לא מהר מספיק, ואצנו לכיוון ה - Nameless Lake.

לתחילת הכתבה

חמישה באוהל של שניים

 בדרך פגשנו מטייל גרמני, שניסה לתת לנו הוראות והכוונות בהקשר להמשך הדרך. הוא סיפר לנו על מעין מסלול קסמים שכזה, עליו הוא ממליץ בחום. עם מורל נמוך וחוסר החלטיות, עקב הויתור על הפסגה, החלטנו שנבחר בדרך שתיאר הטייל הגרמני. ירדנו 750 מטרים גובה בעמק העכבישים העצום (הפרופורציה התאימה בין גודל העמק והעכבישים), לפני שהתחלנו לחזור על עקבותינו מפאת מחסור ברוג`ומים. כך בזבזנו ארבע שעות והגענו חזרה כמעט עד האגם ולקחנו, בהחלטה מחודשת, את המסלול שתכננו מלכתחילה. 

בשלב זה יש לציין כי התחלנו לסווג אינטילגנציה לשבילים (האם באמת חכם השביל מן ההולך בו?), לאחר שתי צפירות רציניות מאוד, נדומה החבורה למשמע צלילי הטלפון של דרנל, לאחר צהלות ששון, מחיאות כפיים לרוב לאור מציאת קליטה בפלאפונים, כל אחד במהירות בזק התקשר להוריו. מיד לאחר מכן חדורי מורל מרומם, החלקנו בסקי סלעים מהנה וחוויתי מטה להמשך המסלול. חצי שעה של הליכה הביאה אותנו לעמק ירקרק ויפהפה. ובקרוב מאוד לטווח ראיה ושמיעה של שרה (2 ק"מ בערך), שוחחנו איתם ארוכות (שיחה שכללה הרבה "מה?!" ו"עוד פעם!"). המשכנו בדרך.

לאחר לא מעט התברברויות הגענו לפס המפורסם, יש עליו רוג`ום גדול סטייל סטון הנג`. השעה הייתה כבר כמעט 15:30 ולא נראה סימן לנקודת לינה סבירה באופק (האופק נמצא במרחק 15 מטר קדימה כל הזמן עקב הערפל הכבד). התקדמנו על הרוג`ומים עד שהגענו לפיצול דרכים מובהק ללא סימוני רוג`ומים. מה נעשה? החלטנו לרדת בנחל (שכן בדרך מטה היתה חרושה יותר מזו שפנתה ימינה). עוברות 20 דקות של ירידה בנחל ואנו עדיין עומדים בתוך דרדרת ענק של בולדרים בגודל של 3 – 0.5 מטרים (לא ניתן להקים עליהם אוהל). 

ויכוח קצר, שדן בשלושת אפשרויות ההישרדות שלנו - להמשיך קדימה, לחזור לפיצול ולפנות ימינה, או לחזור לאוכף - הפס ולהקים עליו את האוהל. נבחרה האפשרות השלישית. עלינו מעלה, תקתקנו את האוהל בצורה יפהפה, אשר לא תבייש אף אלפיניסט במהירות ואיכות ההתקנה של הכל. אף על פי שישנו במקום החשוף ליותר רוחות מן הלילה הקודם ובגובה זהה, הלילה עבר בצורה הטובה ביותר (איך לא? חמישה באוהל של שניים!). 

לאחר מכן התברר, כי אם היינו ממשיכים מטה עוד עשרים מטרים היינו מגיעים למרבצי דשא בתוליים מושלמים לשינה, הקמת אוהל וכן איששנו את ההשערה שישנו על הפס עצמו (מהדרך לניימלס ליוקרי קברון). בבוקר המשכנו בדרכנו. ראשית, בעלייה מתונה ואז בירידה תלולה מסוכנת ומפחידה ממש, שלא נראית כעבירה לבני אדם. וידאנו שזו אכן הירידה הנכונה על סמך עקבות שהותירו מטיילים אחרים – חורים של מקלות הליכה. בדרך מטה רועי השחור דרדר סלע במשקל 4 טון לערך. 

הלגונה שקיבלנו לאחר מכן הייתה שווה ללא ספק את המאמץ. בלגונה נהנינו מקרפ צרפתי וממופע נוסח נודיסטי מעניין בחסות גיא, אשר לא רצה להרטיב את בגדיו... אעלק... (ההופעה תועדה בוידאו) הלגונה הייתה קרה משהו. המשכנו בעמק הרחב והברור, לכיוון הכפר יוקרי קברון, שהיה מעין אסיפת קרוואנים. בכפר ניתן למצוא מספר אכסניות יקרות ורעועות, מסעדות, בתי קפה, פאבים (אחד מכל דבר) ובעיקר המון ילדים עם אקדחים רובי ציד ופול נפצים!

הכנו לנו אורז ברוטב מרק עוף בתוספת שעועית (פגז). לילה חמים וצפוף עבר על כוחותינו בצפון. התעוררנו בבוקר, לאור קרני השמש הקופחות, לתוך מה שנראה כיום נהדר ושמשי. אך אבוי! במרוצת היום הגענו לבריכה שנקראת Kara Deniz Golu, שם תפסו אותנו גשמים ורוחות עזות. אולי כדאי לציין כי בדרך פגשנו רופא ואת אשתו טובי הלב, אשר האכילו אותנו בלחם איכותי ביותר וגבינות יוקרה, ואת דרך הסרפנטינות, אשר הובילה לאגם. כדי להעביר את הזמן ישבנו באוהל, אחוזי תקווה לאחר-צהריים שמשי וזימרנו את מיטב שירי ארץ ישראל היפה, בעודנו קופאים מקור באוהל הריק והרטוב. שוב שכחנו ארוחת ערב. 

בבוקר התעוררנו (לאחר לילה שלישי של חמישה באוהל של שניים), שוב ליום שמשי. ייבשנו בגדים וציוד רטוב על הסלעים. מדי פעם שלחנו לעברם מבטי קנאה חטופים והחלטנו שגם לנו מגיע להתייבש. ואיך אפשר להתייבש אם לא רטובים? רצנו לתוך הלגונה הקפואה ויצאנו בזעקות. בהליכה די רצופה ומזורזת ירדנו ליוקרי צ`אימקצ`ור (שכלל 15 בקתות ושבילים מרוצפים בצואת פרות). באותו זמן היה שם מבנה גדול בבנייה.

לתחילת הכתבה

מגיעים לאיידר

ברגע שהגענו לאיידר התהפכו היוצרות: עשרות תורכים, עם מצלמות בשלל סוגים ומינים עטו עלינו לצלמנו. עד שהגענו לאתר הקמפינג כבר הרגשנו כמו בר רפאלי ביום טוב. אך פה בדיוק ניכר ההבדל המר: שלא כמו לבר רפאלי, לנו הציבו דרישה לתשלום בסך עשר לירות חדשות לאוהל. לכן, כמו ישראלים טובים חצינו את הכביש והקמנו את אוהלנו בצל יער עבות, בסמוך לקבוצת בנות ישראליות, אותן פגשנו לראשונה בהרצאה ב"למטייל". במהלך שיטוטינו באיידר, גילינו את נס המטבח התורכי והחלטנו ללכת על בריא - מוחלמה הוא מאכל מקומי, המורכב מהמון גבינה צהובה, חמאה ושמן - גן עדן.

לאחר האכזבה שתקפה אותנו לאור הגילוי שהחמאם המפורסם, ממנו יצאו גיל וניצן רגעים ספורים לפני כן, היה סגור, חזרנו לאוהל, פרסנו שק"שים ורועי ורועי החליטו, בהחלטה אי רציונאלית וטיפשית בעליל, לזנוח שלושה גברים מסוקסים ומיוזעים, לטובת שלוש עלמות החן, שחיכו להם מטרים ספורים במעלה המדרון.

ויהי ערב, ויהי בוקר יום רביעי. בבוקר הגיע יובל, באר שבעי, שפגשנו בערב שלפני, כשרועי ורועי "שיחקו קלפים" עם הבנות. יובל לקח את המז"שים של רועי השחור וגיא. בשטף רגעי של מורל ומוטיבציה יצאנו לשחק פריזבי במדשאות איידר. המשכנו לשחק, עד שהצלחנו להתמסר עשר פעמים ברצף. לאור ניצחוננו התפנקנו בגלידה. המשך היום היה כלהלן: שופינג+מוחלמה.

הזמנת חדר בפנסיון פריקולו - הזול ביותר באיידר (שמונה לירות חדשות לאדם, חמישה בחדר של שלושה=שדרוג אדיר ומבורך). ולבסוף, חמאם - מושא חלומותינו במהלך הטרק. החמאם היה בנוי מלתחות, מקלחות ובעיקר בריכה גדולה של מי גפרית לוהטים. בנוסף ישנם כיורים גדולים ומגניבים, לכל אחד שני ברזים (אחד למים קרים אחד לחמים), כך שכל פעם מחדש אתה יוצר את טמפרטורת המים האידאלית בשבילך ומתקלח בה בעזרת קעריות נירוסטה קטנות המחולקות שם. הרחצה בחמאם היתה מהנה, חווייתית ומעייפת מאוד (ממסטלת כזאת).

חזרנו לפנסיון להכין פסטה ברוטב עגבניות ומונוסודיום. הקיבות שלנו לא ידעו להתמודד עם כמויות ואיכויות האוכל הבלתי שגרתיות (מדהים). כמו ממקודם נתקלנו שוב בישראלים, שהגיעו לאזור לא מצוידים ולא מוכנים לטרק. הפעם במקום מז"שים, חיימסקי מכר להם את הז`קט שלו. המצב החדש הפתיע אותנו: לפני היציאה לתורכיה היינו צריכים לעבוד מעט בעבודת שכנוע על ההורים, בכדי שירשו לצאת. כעת הרגשנו כאילו שעשינו בית ספר לכל יוצאי הצבא למיניהם שהגיעו לטיול "אחרי צבא". 

לתחילת הכתבה

ארטיק קרמל בדרך לטראבזון

הלכנו לישון חמישה בשלוש מיטות ולראשונה מזה כמה לילות, ישנו ממש ממש טוב. התעוררנו בשעות הבוקר המאוחרות, שרויים באווירת עצלות חתולית. לקח לנו שעתיים לצאת מהפנסיון, אז גילינו, שהדולמוש הקרוב, שיוצא מאיידר לכיוון טראבזון, יוצא תוך עשר דקות! רצנו לקנות ארטיקי קרמל אחרונים ויצאנו לדרך, נסיעה של שעה הביאה אותנו לפזאר, משם נסענו לטראבזון. בטראבזון המתנו שלוש שעות לאוטובוס לאיסטנבול, במהלכם זללנו במסעדת יוקרה בשר ומטעמים למכביר.

חזרנו לתחנה המרכזית וישבנו כרגיל על הרצפה. כל עובדי המקום חשבו שאנו מקבצי נדבות וזרקו לעברינו מטבעות וצחקו עלינו. בשעה שלוש עלינו על האוטובוס (55 לירות חדשות) והנסיעה בו ארכה שבע עשרה שעות עד לאיסטנבול. במהלכה צפינו בסרט וולט דיסני בדיבוב תורכי, ובסופות רעמים מדהימות ביופיין ועוצמתן הפראית. לצערנו, למחרת הגענו לתחנה המרכזית באיסטנבול.

לתחילת הכתבה

בחזרה לאיסטנבול עיר האורות

משופשפים ומלומדים בענייני השחייה האורבאנית, לקחנו רכבת לכיוון רחוב הסולטן אחמד. הרכבת הביאה אותנו אל איסטנבול חדשה, שטרם ראינו. אורבאנית ומודרנית בסגנון שנקין. עינינו נפתחו ובהארה כלשהיא הסרנו כל דעה קדומה וסטיגמות לגבי מידת הקדמה של תורכיה - יש אוכל, נשים ויין טוב והכל בזול - שווארמה בחמישה שקלים ופתוח למיקוחים. הגענו לסידני הוטל ברחוב אקביק - המלון הזול ביותר באיסטנבול. 

זוהי אכסניה נחמדה וזולה (במחיר 11 לירות חדשות ללינה על הגג). האכסניה ממוקמת מעולה בלב העיר, ומקום קסום זה משקיף על הרחובות האירופאים הצבעוניים ועל הנמל, במרחק של 10-15 דקות הליכה ממסגד איה סופיה, מהגראנד בזאר ומחוף הים. פשוט חלום. יצאנו לסיבוב בגראנד בזאר העצום. לא הספקנו בשלוש השעות שבילינו שם לראות אפילו חמישית מארבעת אלפים החנויות המצויות שם. זהו שוק זוהר מנצנץ ומעניין, אטרקציה אמיתית! ערכנו מסע שופינג לא קטן. 

במלון פגשנו שוב שתי ישראליות שראינו קודם לכן ביוסופלי. מה הסיכוי לפגוש את אותם אנשים בכל טורקיה?! חיימסקי ותאוות המתוקים שלו החזירו אותו מספר פעמים אל אותו מוכר ראחת לאקום בגראנד באזאר (סך הכל 4 קילו ראחת לקום ביומיים + איזה 4 נוספים לבית). במהלך השיטוט בעיר, נקלענו לחנות בקלאוות יוקרתית, שבה כל בקלאווה שווה זהב. לא מרגישים איך שהזמן עובר ואנחנו כבר על המטוס בחזרה לישראל. ההרפתקה הסתיימה. 

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×