יומן מערב הודו - צבעוניות שובת לב - חלק א'

שלושה שבועות עם שלל צבעי הסארי המשתוללים בעיניים, מבצרים מלכותיים, מקדשים, שווקים שובי לב, העיר הורודה, טאג` מהאל המופלא ועוד ועוד - הצטרפו לחוויה בשני חלקים!
תמר יוחאי
|
מפה
תמונה ראשית עבור: יומן מערב הודו - צבעוניות שובת לב - חלק א'

דלהי

יום רביעי 4.2.2004: הגענו לדלהי בשעות אחר הצהריים, לאחר כ-15 שעות בדרך, כולל חניית ביניים של 4 שעות בטשקנט. הטיסה מטשקנט לדלהי היתה מאוד מעייפת. המטוס גדול מאוד ומיושן. בדלהי מקבלים את פנינו נציגי חברת TCI עם מכונית קטנה ולא מכוונת, רועדת כולה. אנו מביעים את מחאתנו ומבטיחים לנו להחליף מחר בבוקר את המכונית. רק הספקנו לצאת משדה התעופה וכבר אנו רואים גופה שרועה על הכביש וילדה מושכת בידה, מנסה להורידה מהכביש. התנועה ממשיכה כסדרה, איש לא מתרגש. פנינו למלון The Connaught. אנו משאירים את חפצינו וממהרים לרדת לרחוב אבל החשיכה יורדת, התנועה מטורפת, אין כמעט אורות ברחוב ואנחנו עייפים. חוזרים למלון לארוחת ערב מפנקת. לילה טוב. 

לתחילת הכתבה

דלהי-מנדווה-ביקאנר (550 ק"מ)

יום חמישי 5.2.2004: בבוקר מוקדם מקבלים את פנינו הנהג הנחמד פרקשיו עם מכונית קצת יותר טובה מקודמתה, אבל עדיין מאוד לא לטעמנו. המכונית קטנה, אין מספיק מקום למזוודות, מצב התחזוקה שלה עלוב. בהמשך עוד יתברר לנו כי נסיעה קצת יותר מהירה אינה עולה בקנה אחד עם הפעלת המזגן. הדלת ליד מושבו של שמעון חורקת והוא מקטר נואשות. הרדיו טייפ חורק גם הוא ואפילו מוזיקה אי אפשר לשמוע בנחת. נהגנו פרקשיו גר בכפר, מרחק כמה שעות נסיעה מדלהי. יש לו שתי בנות ובן בגילים 10 עד 3 והוא מגיע לביתו אחת לשלושה חודשים. הוא כנראה עוד מאושר שיכול לפרנס את משפחתו. הדרך מאוד חד גונית, פה ושם כפר או עיירה. בהמשך מתחילים להופיע גמלים כבהמות משא. הם נושאים עגלות עם באלות ענקיות מלאות לעייפה.  אנו שמים לב כי לאורך עשרות קילומטרים העצים בצדי הדרך חשופים לגמרי- עצים מתים זקופים. מתברר שהכפריים מכסחים אותם ומשתמשים בעליהם למאכל הבהמות ובענפיהם לבערה. הארבה האנושי מכלה כל חלקה טובה.

ההודים נוהגים כמו מטורפים. כל רגע אתה על סף תאונה. צריך להיות אקרובט בכדי להגיב לסיטואציה ולהשאר בחיים. הרבה מאוד מכוניות ישנות על הכביש. בדרך יש לנו פנצ`ר בגלגל, וכאשר אנו רואים את מצב הפנימית- מגיעה החרדה. היא קרועה לגמרי ומעידה על מצב התחזוקה של המכונית. אנו שמחים לגלות שוב את הפירות האהובים עלינו, אננס ופאפאיה, וכדרכנו בקודש מצטיידים בהם בכל הזדמנות אפשרית, מכינים אותם חתוכים יפה בקופסה ונהנים מהם כל הדרך.

פנינו לביקאנר. ברם, בשעות הצהריים מתברר לנו כי לפי התוואי שבו בחר נהגנו לנסוע אנו עוברים קרוב מאוד למנדווה, הידוע לנו מסיפורי רבקה ככפר עשיר בציורי קיר. אנו מבקשים יפה ופרקשיו נהגנו סוטה מהדרך ונכנס לשם. מתוך שפע "המדריכים" המתנפלים עלינו אנחנו בוחרים אחד. למרות שהכפר לא גדול, אין לנו הרבה זמן להגיע בעצמנו למקומות הנכונים. מסכמים עם המדריך על תשלום של 100 רופי (שהם 10 שקלים). רק בימים הבאים אנו מבינים כמה הרבה שילמנו לו. הבתים מקושטים בציורי קיר יפהפיים, הן מבחוץ והן בתוך הבתים. חבל רק שהכול כל כך מוזנח, אין להם כסף לתחזוקה. בדרך חזרה לכביש הראשי עוברים דרך פטפור, גם שם ציורים יפים.

לביקאנר הגענו לאחר רדת החשיכה. המלון, Luxmi Niwas Palace, שוכן בתוך ארמון המהרג`ה (בחציו השני הוא מתגורר). ארמון מדהים ביופיו. החדר שלנו ענקי, תקרה גבוהה ומקושטת, ליד החלון פינת הסבה מוגבהת ומרופדת במזרונים, מיטת אפריון, אמבטיה ענקית עם מבוא נפרד, חימום באמצעות תנורון קטן, מקרר ומיבש שיער. אנחנו נבוכים למראה הפאר הרב. החדרים פונים לחצר ענקית כאשר הפרוזדורים עשויים מעבודת שבכה יפהפיה מאבן אדומה.

 בהמשך הערב נתוודע לרותי, יהודיה אמריקאית הדוברת קצת עברית. היא מזמינה אותנו לראות את חדרה, ומתברר כי הוא עוד הרבה יותר מפואר ומקושט. למיטת האפריון שלה מטפסים ב-3 מדרגות
כאילו לקוח מאלף לילה ולילה. כנראה שכל דירה שונה מחברתה. במסעדה קבוצת נגנים ורקדנית המנעימים את זמנם של האוכלים. המלצרים בתרבושים. קירות המסעדה ספונים שיש משובץ באבנים, מנורות יפהפיות. השירות מעולה והאוכל טוב. 

לתחילת הכתבה

ביקאנר-ג`אסלמר (333 ק"מ- 5 שעות נסיעה)

יום שישי 6.2.2004: אתמול בערב הוברר לנו סופית כי אכן ה-6.2 הוא יומו האחרון של הפסטיבל בג`איסלמאר. אנחנו מתעקשים להתחיל את הסיור בביקאנר מוקדם, בכדי להספיק ולהגיע לג`סלאמר כמה שיותר מוקדם. עם בוקר יוצאים לכפר דשנוק, המרוחק 30 ק"מ דרומית לביקאנר, לבקר במקדש Karni Mata. זהו מקדש העכברושים הנחשבים לגלגולים של מיסטיקנים. גילופי השיש ודלתות הכסף בכניסה יפהפיים. אנו מתבקשים לחלוץ נעליים ולשוטט בין אלפי העכברושים המתרוצצים בכל מקום. קשה להאמין איך ההודים סוגדים להם, מאכילים אותם ומתפללים בחברתם. מזל שעדיין קריר והם אינם בשיא פעילותם. אם עברנו את טבילת האש הזו כנראה שנוכל להתמודד עם הכול. למראה ביזארי כזה עדיין לא נחשפנו.

חוזרים לביקאנר לטייל ברחובות הצרים של העיר העתיקה, בהם חבויים מספר בתי האבלי עתיקים מאבן אדומה, וכן בארמון בלב העיר העתיקה ששופץ והפך למלון. השבכות האדומות וציורי הקיר יפהפיים. פרות מסתובבות חופשי ברחוב וכן גמלים, המובילים עגלות עמוסות לעייפה. ב-10 נפתח מבצר Junagarh, שנבנה על ידי ראג`ה ראי סינג אשר היה גנרל בצבאו של הקיסר המוגלי אכבר. המבצר והארמונות מאופיינים בגילופי אבן אדומה מרהיבים. אנו שמחים שלא ויתרנו והגענו לכאן.

ב-11:30 מתחילים את מסענו לג`סלאמר. הנוף משתנה, הצמחיה נמוכה. לראשונה אנו נתקלים בטווסים המתרוצצים חופשי. הדרך מצוינת, אך הגברת המהירות מחייבת הפסקת המזגן. שניהם ביחד לא עובדים. אנחנו סובלים בשקט כי רוצים להגיע מהר לג`סלאמר. ב- 5:30 סוף סוף מגיעים ומייד בפתח העיר מופיעים שלטי הפסטיבל. בירור קצר מעלה כי היום הפסטיבל מתקיים בדיונות סאם, המרוחקות 40 ק"מ מהעיר ומתחיל ב-6 בערב. נהגנו פרקשיו נענה לבקשתנו ונוסע במהירות אימים על הכביש הצר המוביל לדיונות. לכביש אין שוליים, כולם נוסעים כמו מטורפים וזה די מפחיד. לקראת שקיעה מקום המפגש מלא מכוניות, גמלים, אנשים. הכול תוסס וצבעוני. בעלי הגמלים מתנפלים ומציעים את שירותם. האירוע מתקיים בדיונות עצמן, יש עוד כ-2 ק"מ ומטרתנו להגיע עוד לפני החשיכה גורמת לכך שנעלה על גמל, למרות הפחד. הירידה עוד יותר מפחידה מהעליה. בדיונות עשרות אלפי אנשים, שלל צבעי הסארי משתולל בעיניים. כדרכנו בקודש מפלסים דרכנו אל אזור הרקדנים.

השטח מגודר אך המצלמה כרגיל מעוררת התעניינות והם דואגים להכניסנו. הם נהנים לראות את עצמם על מסך המצלמה ואנחנו נהנים לצלם. משם מצליחים להתברג לשורה הראשונה- מקום טוב לראות ולצלם. מזג האוויר מצוין, החולות חמים וההודים שותפים פעילים לנעשה על הבמה. התנהגות הקהל לא פחות מעניינת מהמופע עצמו. אנו מחליטים לעזוב לפני הסוף בכדי למצוא יותר בקלות את
המכונית שלנו. חשוך מאוד, מלא מכוניות המשתרעות על שטח עצום, אבל שמעון לקח סימני דרך ובעזרתם מגיעים לסוף הטוב ובשעה 9.30 בערך למלון Fort Rajwada. זהו מלון 5 כוכבים חדש ויפה אך אין להשוות למלון 3 הכוכבים שבו ישנו בביקנר, לא בשירות ולא ביופי המקום. הציוד בחדר מינימלי, אין מקרר, מייבש ואף לא קומקום חשמלי. 

לתחילת הכתבה

ג`איסלאמר

יום שבת 7.2.2004: יוצאים לסיור בעיר ב-8 בבוקר. ההודים אוהבים להתחיל את היום מאוחר אבל זה לא עוזר להם. אנחנו מעדיפים את הבוקר, עת העיר מתעוררת, הכבישים עדיין רגועים והאוויר צונן. מאגר המים Gadi Sagar שימש בעבר כמקור המים של העיר, מוקף במקדשים קטנים רבים. בשעת בוקר האבן הזהובה עם השבכות היפהפיות וההשתקפות במים מאוד יפה.

הרחובות הצרים ובתי האוולי בנויים מאבן חול זהובה עם שבכות צפופות כמעשה רקמה. הן כה יפות ואין להבין איך נוצרו. במקור היו אלה בתי מגורים שנבנו על ידי הסוחרים העשירים בתקופה בה דרך המשי עברה בג`סלמאר. עם התפתחות הנתיבים הימיים ירדה ג`סלאמאר מגדולתה.

פה ושם על קירות הבתים ישנם ציורים, המצביעים על קיום חתונה בבית זה בעבר או בעתיד. בחלק מהם חתונה התקיימה אתמול בערב. מתברר כי זה היה ליל ירח מלא ועל כן התקיימו הרבה חתונות (ואנחנו לא השתתפנו- מה צר!). המדריך המניפולטיבי שלנו (כמו רוב ההודים) הצליח להכניס אותנו לעוד כמה חנויות, אך בהזדמנות זו נקלענו לבית ספר פרטי, בעליית הגג של אחת החנויות, הנחשב לטוב מבין בתי הספר אך גם הוא חשוך והילדים יושבים על הרצפה כשהמחברות בידם. אנו נזכרים בויטנאם, שם במקומות הכי נידחים בתי הספר היו יחסית מפוארים. לא כן הדבר בהודו- את זאת נלמד עוד בהמשך. 
 
לקראת צהריים- עליה למבצר, הארמון המלכותי, המקדשים הג`יניים עם הגילופים המקסימים. אחר הצהריים- חוזרים למבצר לשוטטות ברחובות. בהזדמנות זו גם קונים רקמה יפה. הרחובות עצמם די נקיים אך ליד החומה נמצאים פח הזבל והמשתנה הציבורית של העיר. למעט מספר מקומות לא ניתן להתקרב. לקראת השקיעה- תצפית על העיר מקברות המהארג`ות, שם שורפים עד היום את גופות משפחותיהם ואת האפר מפזרים בפושקר. ג`איסלאמר יפהפיה ויש בה אוירה מיוחדת. כבר הגדירו אותה לפני כ"עיר עבודת יד בהזמנה". נעים מאוד לשוטט ברחובותיה, הן בעיר העתיקה והן במבצר. המבצר נראה בשקיעה כמו תמונה יפה. לאט לאט מתקבצים עוד תיירים וכולם יושבים בשקט ופשוט צופים במראה הזהוב הנופל על מבני העיר וחומות המבצר. לקראת חשיכה מדליקים את הפרוז`קטורים המאירים את המבצר באור יקרות. לסיום היום ארוחת בופה עם מחוללות, שירה ותופים בחצר היפה של מלון פורט ראדזואה.

לתחילת הכתבה

ג`איסלאמר-פוקאראן-ג`ודפור (308 ק"מ, 4 שעות)

יום ראשון 8.2.2004: השעה 8 בבוקר ואנו בדרכנו לפוקאראן (שם היינו צריכים לבקר בדרך לג`איסלאמר אך ויתרנו בגלל רצוננו להספיק להגיע לפסטיבל). המבצר בפוקאראן אינו מרשים במיוחד. בשעה 13:00 מגיעים לג`ודפור, העיר הכחולה, הנקראת כך בזכות בתי העיר העתיקה שלה הצבועים כחול. צבע זה סימן בעבר בית של ברהאמין, אך כיום כולם משתמשים בו. כעבור שעה קלה יוצאים לסיור בעיר בליווי מדריכנו המקומי, שהינו סטודנט שנה שניה למשפטים, הגיע מכפר המרוחק שעתיים נסיעה וכל משפחתו חיה בכפר. הוא עצמו מתגורר במעונות מיוחדים לסטודנטים. מבצר Mehrangarh, המבצר המלכותי, ניצב בראש גבעה. דרך מתפתלת עולה אליו וחומתו מצולקת מפגיעת פגזי תותחים. למבצר שלושה שערים. ליד השער הראשון אנו פוגשים קבוצת בנות העומדות בפוזת צילום. שמעון מצטרף אליהן והשמחה רבה. כולנו מצטלמים ומצלמים. עוד ניפגש בהמשך בקבוצה זו. בצדי השער השלישי ישנן 15 טביעות ידיים של אלמנות הסאטי של המהארג`ה מאן סינג, שהשליכו עצמן למדורת קבורתו בשנת 1843.
 
מבקרי הכרטיסים יושבים עם מטפחת על פיהם. מתברר כי זה לא זכר למגפת הסארס, אלא הם שייכים לכת הג`יינים המתנגדים לאכילת בעלי חיים ומפחדים לבלוע בטעות אפילו זבוב. בתוך המבצר היפה יש סדרת חצרות וארמונות וכמובן שבכות יפהפיות מאבן ורודה הנראות ממש כמו תחרה. בארמונות מוזיאונים המציגים את אוספי בתי המלוכה והאולמות מקושטים ומעוטרים בעושר רב. מהמבצר נשקפת העיר הכחולה והמראה יפה יפה.

מדריכנו מנהל שיחה עם השומרים ומסביר שהתעניין לאיזו קאסטה הם שייכים. בגאווה רבה הוא אומר שהם משתייכים לרג`פוטים וגם הוא. מתברר, כי אצל החלק העממי יותר נושא זה עדיין תופס חשיבות מרובה. בדרך מתפתחת שיחה עם המדריך הצעיר שאינו נשוי והנהג המבוגר יותר ונשוי, בנושא נישואין, ושניהם מצהירים חד משמעית כי בהודו הנישואין הם נישואי שידוכין, על פי בחירת האבות. המדריך מצהיר כי כך יעשה גם הוא בבוא העת. במונומנט הקבורה אנו פוגשים שנית את קבוצת הבנות. השמחה רבה והן מספרות כי הן סטודנטיות לרפואה. לשאלתנו "בשביל מה אתן לומדות רפואה, הרי ממילא ישיאו אתכן בנישואי שידוכין ואולי משפחת הבעל תאסור על עיסוקכן", הן מסבירות בתקיפות כי הימים האלה עברו. היום הן בוחרות את חתנן לבד וחד משמעית הן מתכוננות לעסוק ברפואה!

ממשיכים לסיור בבית הספר לציור. הציורים כולם בסגנון עתיק, על נייר אורז, בד או שיש. הצבעים טבעיים, עשויים מצמחים או מאבנים. מעניין מאוד, חבל רק שהם כל כך מלחיצים לקנות. במשך הזמן מפתחים עור עבה. מגדל השעון נראה למרחקים ולידו שוק Sardar עם סמטאות של בזארים לירקות, תבלינים, בדים, תכשיטי כסף ועבודות יד. השיטוט בשוק, כרגיל, מהנה ביותר. הנשים הרג`אסטאניות שובות את הלב עם צבעי הסארי העזים והתכשיטים. לקראת ערב במלון Tag Hari Mahal- מלון יפה ומפנק. בחדר מקרר, ערכת קפה, פן. שירות כללי מצוין. בערב- ארוחת בופה טעימה במלון (כ- 40 ש"ח לאדם).

לתחילת הכתבה

ג`ודפור-ראנקפור-גוגונדה-אודיפור (367 ק"מ, 8 שעות)

יום שני 9.2.2004: כהרגלנו, ב-8 בבוקר אנו בדרך. לבקשתנו עוצרים ב- Umaid Bhawan Palace, ארמון המשמש בחלקו כמלון ובחלקו למגורי המהארג`ה. הארמון נבנה מאבן חול ורודה ומשיש והוא יפה מאוד וכן הגנים מסביבו, אשר מהם תצפית יפה על המבצר. שתינו שוקו בגן היפה והמשכנו בדרכנו לעבר ראנקפור. בדרך עוצרים ליד מקדש הינדו. במקדש אנו מבחינים בהרבה אנשים עם סימן צהוב על המצח, שזהו סמלם של הג`יינים. לשאלתנו עונה פרקשיו שההבדלים אינם חד משמעיים, ההודים סובלניים וכל המרבה באמונה הרי זה משובח.

הדרך בואך ראנקפור עשירה יותר בצמחיה ופחות חד גונית. אין יותר גמלים בדרכים. הכול ירוק יותר.Ranakpur- אחד המקדשים הג`ייניים הגדולים והחשובים ביותר בהודו. המקדש שבו אנו מבקרים מוקדש לאדינאת ונבנה בשנת 1439. המקדש נפתח לציבור בשעה 11:00. לדעתי כדאי להגיע בדיוק בשעה זו בכדי לראות את סוף התפילה של המאמינים הג`יניים. זהו מקדש שיש ענק מפוסל כולו. יש בו 29 אולמות ו-1444 עמודים מפוסלים, כל אחד שונה ממשנהו. מרשים ביותר.

עם הגיענו לראנאקפור אנו פוגשים את המדריך שיק, אשר מהר מאוד יתברר כי היה גם המדריך של רבקה וחנניה. לצערנו אין לנו כימיה איתו, איש מבוגר אשר מנסה להשתלט לנו על הטיול. בכניסה
למקדש קבוצת נשים בסארי צבעוני המטפסת במדרגות. נטייתנו הטבעית היא למהר אחריהן ולצלמן במקדש אך שיק אינו נותן. הוא מבטיח כי נפגוש עוד הרבה כאלה ומתחיל לספר ארוכות על המקדש. בשלב זה עוד היינו נימוסיים מדי והפסדנו את המומנטום. לשמעון אין סבלנות לשמוע את הסבריו והוא מצלם ומצלם ומצלם. שיק מתעצבן ורק הסברי שלשמעון קשה להבין את האנגלית איכשהו מרצים אותו. ארוחת צהריים- במסעדה פתוחה בחיק הטבע אשר "שופר" קצת עם עצי פרי רבים, נחל זורם וכו`. המקום יפה ונעים.

ממשיכים לעבר Gogunda. הדרך נעשית הררית ואנו מטפסים באופן מתמיד. שיק מספר, שהשנים האחרונות הן שנים שחונות באזור וזה מתבטא בצמחיה הנראית יבשה למחצה. בהמשך הדרך אזור חקלאי טיפוסי שהזמן עמד בו מלכת. משאבות מים בעזרת גלגלי שאיבה ושוורים, חקלאים עובדים בשדות. אני מבקשת לעצור לצלם אך שיק טוען שנראה עוד הרבה כאלה. אני כועסת על עצמי שהייתי פעם נוספת נימוסית מדי איתו וויתרתי. במקום שבו הוא מחליט לעצור עמדת הצילום אינה טובה. לפתע נראה בדרך כתם צבעוני מפוזר על גבעונת. בהתקרבנו, מתברר כי זוהי קבוצת בנות העוסקת בהעברת לבנים מיד ליד ומערימה אותן לצורך שריפתן (תנור מאולתר). הסארי בשלל הגוונים פשוט משגע. הפעם אני מבקשת בתקיפות לעצור ואנו מצלמים. הבנות נבוכות וצוחקות בכל פה. מדהים אותנו איך הן עובדות לבושות בסארי המשתלשל.

גוגונדה הוא כפר שזכה לשימור ממשלתי. נקי מאוד, ויש פה תחושה כאילו הזמן עמד מלכת. כעבור דקות מספר משתרכת אחרינו קבוצה של נערים ותושבי הכפר- ממש ליווי מלכותי עד שעזבנו את המקום. לעת ערב מגיעים לאודיפור למלון Trident. זהו מלון 5 כוכבים, החדר יפה עם מקרר, ערכת קפה ומיבש שיער. הארוחות מצוינות.

לתחילת הכתבה

אודיפור

יום שלישי 10.2.2004: לשיק הזקן קשה לקום בבוקר והוא רוצה שנצא ב-9:30. לאחר דין ודברים מסכמים על 9:00 ויוצאים לאורך האגם לכיוון Sahelion-ki-Bari, גנים שנבנו בתחילת המאה ה-18 למלכות העיר. ניכר שפעם המקום היה יפה עם מזרקות, פילי שיש ובריכת לוטוס וגנים. היום המקום די מוזנח ולא מעניין במיוחד. City Palace- ארמון העיר מהמאה ה-16, בנוי מקומפלקס של מקדשים אשר ביניהם מעברים מקורים צרים. כיום משמש רובו ככולו כמוזיאון. המקום אינו מלהיב, בייחוד לאחר שראינו את הארמונות בג`יסלאמר ובג`ודפור. רק חצר אחת ובה קיר מצופה בפסיפס של זכוכיות צבעוניות וכן טווסים יפים מזכוכיות צבעוניות משכה את לבנו. כמו כן יפים הם ציורי המיניאטורות התלויים במוזיאון והתכשיטים בחנות המוזיאון, אשר כמותם כבר לא מצאנו בהמשך. מהארמון נשקף אגם פיצולה ושני האיים היושבים בו, וכן העיר אודייפור. טיול בעיר העתיקה נגמר בנס. ברחוב צר ברוחב של כמטר וחצי, מגיח אופנוע במהירות מטורפת ועולה על תמר. קצת מכות יבשות ברגליים, מכה בצלע ומשקפיים שבורות- זה סיכום הנזק. יצאנו בחסד. לפוגע שלום- הוא ברח מיד מהמקום.

במהלך הטיול מורה לנו שיק על כניסה צרה ואומר שזהו בית ספר. אנחנו נכנסים ונדהמים. המקום חשוך ומלוכלך, הבנות סיימו בדיוק את הלימודים והן יוצאות מהכיתות. לא נכנסנו לכיתות אך קשה להאמין שבמקום כזה מתקיים בית ספר. באמצע העיר נראות פה ושם נשים השואבות מים במשאבה ידנית. דלי אחד הן עומסות על ראשן והשני בידן. אחר הצהריים מוזמן לנו שייט באגם פיצולה. עם הגיענו למקום מתברר כי מדובר בשיט בסירה של כ-50 איש היושבים בשורות שורות. לא לשיט הזה פיללנו והחלטנו לוותר. סיבוב ברחובות שליד המבצר הניב שפע של קניות- צעיפים, רקמות וכד מעץ. לעת ערב הוזמן לנו מקום לארוחת ערב במלון שבארמון Shiv Nivas. הגענו למקום. שולחנות מסודרים בחוץ- היה קר מדי לשבת. נכנסנו פנימה ומצאנו אולם מסעדה עלוב. גם הפעם החלטנו לוותר. הארוחה במלוננו היתה טעימה מאוד. 

לתחילת הכתבה

אודיפור-נגדה-אקלינגה-מלון דווי גאר-פושקר (285 ק"מ)

יום רביעי 11.2.2004: עוזבים את אודיפור בהרגשה שהיא היתה מיותרת לנו. לא מצאנו בה שום דבר מיוחד. לבקשתנו המשכנו, בהמלצתה של רבקה, לכוס קפה במלון שבארמון Devi Garh. הקפה במרפסת הצופה על נוף פסטורלי היה מצוין. לאחר מכן זכינו לסיור בארמון בחברתה של מארחת המלון היפה והמאוד מיוחד. לילה במלון עולה בין 325-425 דולר. זו היתה אתנחתה מצוינת. נפרדים משיק וממשיכים לעבר פושקר. הדרך מלאה מנסרות שיש, בעיקרו לבן ואפור ומקצתו חום ואדום. הדרך מצוינת אך המשאיות הרבות המובילות שיש מכבידות על התנועה. בשדות שבצדי הדרך נראות נשים בסארי צבעוני ההולכות עם כדי נחושת לראשן לעבר הבאר המקומית. אחרות עוסקות בכביסה. הרבה ילדים בכל מקום.

לפתע נראית התקבצות של גברים רבים בין העצים. עוצרים בתקווה שאולי זו הכנה לחתונה, אבל מתברר שזו שריפת גופה. אנו רואים איך מבעירים את האש וזה מסעיר את לבנו. הדרך נעשית שוב חשופה מצמחיה. גמלים נושאים חצי עולם מופיעים שוב על הכביש. חוצים את העיר אג`מר השוקקת. בולטים ברקע הרבה מסגדים. בשעות אחר הצהריים מגיעים לפושקר למלון Pushkar Palace. לא היו לנו ציפיות רבות מפושקר, והופתענו. המלון מאוד יפה, אם כי בסיסי ביותר. המבנה עתיק וממוקם מצוין על שפת האגם. במסעדת המלון לא מגישים בשר וביצים והיא נראית מאוד לא נקיה, כך שאנו נאלצים להיעזר במזוודת הקסמים שלנו, אבל הנוף הנשקף ממרפסת המלון שווה את הכל.

אנו מטיילים לאורך האגם ומוצאים את עצמנו על המדרגות, בין מאות המטיילים המציפים את פושקר ובאים להנות מהשקיעה, בחברת גיטרות תופים וכו`. עוד שעות ארוכות לתוך הלילה נשמעים קולות השירה והתופים. אנחנו מצוננים ולכן לא יורדים להשתתף בחגיגה.

לתחילת הכתבה

פושקר-ג`איפור (140 ק"מ, 4 שעות)

יום חמישי 12.2.2004: לאחר ארוחת בוקר דלה ביותר יוצאים לטיול ברחובות פושקר. זוהי עיר שוק ציורית הנחשבת לאחד המקומות הקדושים לדת ההינדו, ולכאן הם מביאים מכל רחבי רג`סטאן את אפר הגופות לפזר על פני אגם פושקר היפהפה. האגם מוקף גבעות מ-3 צדדים ויורדים אליו לטבילה במדרגות באחת מ-52 הגאטות. גם אנחנו מתקרבים למדרגות ומייד מציפים אותנו גורואים המנסים לשכנע אותנו לחלוץ נעליים, לרדת לשפת הנהר ולקבל ברכה. קר ומלוכלך ואנחנו מסרבים בתקיפות. פרקשיו ממלא את מקומנו, מפזר אוכל ליונים ומקבל ברכה. שעה ארוכה מסתובבים בשוק, חוזים בתמהונים (לטעמנו) ובקופים המטיילים חופשי ברחובות ביחד עם הפרות (אליהן כבר התרגלנו). גם הרבה מערביים תמהונים יש כאן וזוהי הפעם הראשונה שאנו נתקלים במטיילים ישראלים. שמעון קונה דיסקים של מוזיקה הודית והוא מאושר. לעת צהריים- יציאה לעבר ג`איפור. הדרך בתיקון וקשה מאוד. המון משאיות, מובילות בעיקר שיש. הנסיעה מתארכת ואנו מגיעים אחר הצהריים עייפים מאד לג`איפור למלון Mansingh Towers. המלון יפה, נקי ומאובזר היטב. השרות מצוין.

יום ששי 13.2.2004, ג`איפור:
ג`איפור נקראת העיר הורודה, ואכן עם הכנסנו דרך שער העיר העתיקה ראינו כי חזיתות הרחוב הראשי צבועות כולן בורוד אדמדם. אכסדרות קשתות נמשכות לאורכם, ומתחתן באזארים עמוסים לעייפה וצבעוניים מאוד. במרכז הרחוב הראשי מתנוסס ארמון הרוחות המפורסם המוכר כל כך מהתמונות. זוהי פאסאדה עשויה כולה תחרת אבן אשר מאחורי חלונותיה היו מסתתרות נשות ההרמון וצופות
בתהלוכות הרחוב. הארמון זוהר בשמש הבוקר והוא עשוי מלאכת מחשבת. הרחוב מסביב תוסס וצבעוני. עוד נשוב אליו מאוחר יותר.

Amber Fort
נמצא 11 ק"מ צפונית לג`איפור על צלע גבעה ונראה למרחוק. אנו עולים למבצר על גבי פילים והמראה של שיירת הפילים הצבעוניים ומקושטים העולה במעלה ההר אל חומות המבצר הוא יפה מאוד. מהפיל ההולך לפנינו נופל דגל ועל פי הוראת ההודי המסיע אותנו מרים פילנו את הדגל ומוסר לו אותו. גם בהגיענו למבצר עוסקים הפילים בפעלולים שונים, ומפעיליהם מנסים להוציא מהתיירים עוד כמה רופיות. המבצר מהמאה ה-16 שונה מהמבצרים שראינו עד כה. הוא מעוטר בציורים גיאומטריים, פסיפסים של מראות וגלריות דמויות סבכה.

The Oberservatory- Jantar Mantar: מבנה מהמאה ה-18, בו כל מבנה הוא יחודי. ראינו כאן שעון שמש מתוחכם בגובה של 27 מטר הבנוי כך שהצללים הנופלים על סימני השעות מצביעים על השעה המדויקת. כמו כן ניתן למדוד את מצב הכוכבים ואת מועדי הליקויים. City Palace- ארמון העיר מיוחד מאוד, מוקף חומה וגנים יפים. חלקו הגדול משמש כמוזיאון המכיל את האוספים המלכותיים. בחצר היכל עם עמודי שיש ובו ניצבים שני כדי כסף ענקיים אשר שימשו את המהארג`ה ככלי קיבול למים מהגנגס, בנוסעו ללונדון, באשר הוא פחד לשתות את מי לונדון!... שווקי העיר העתיקה- צבעוניים ותוססים. לולא העייפות יכולנו לבלות שם עוד שעות ארוכות. 

לתחילת הכתבה

ג`איפור-גלטה-פטפור סיקרי-אגרה (232 ק"מ)

יום שבת 14.2.2004: ב-7 בבוקר יוצאים בדרכנו לגלטה. הרחובות עדיין ריקים ופרקשיו, אשר אינו מכיר את הדרך לשם, בקושי מוצא את מי לשאול. נוסעים כרבע שעה במעלה ההר עד שמגיעים למקדשים מצוירים יפים. מאחד המקדשים נשמעת מנגינה אדירה של פעמונים, כאילו באו לבשר על בוא הבוקר. מטפסים ברגל כשלצידנו המוני קופים ומאמינים אשר חלקם עולים וחלקם יורדים. הם מפזמים מנטרות ושמעון מצטרף אליהם. אחד מהם מנסה ללמדו את הצלילים והמלים המדויקות. כולם נחמדים ומסבירי פנים.

השומר בכניסה אומר לנו כי הוא רגיל לקבוצות מאורגנות של ישראלים אבל לא למטיילים בודדים. היום אנחנו המטיילים הראשונים. במקום ישנן בריכות מים בהן מתרחצות נשים וילדים. לאחר טיפוס של כ-2 ק"מ מגיעים למקדש לאל השמש, היושב ממש בתוך ההר. שירת המאמינים בוקעת מתוך המקדש. ג`איפור כולה פרוסה לרגלינו ואנו רואים עד כמה היא מסודרת ומאורגנת. רחוב אחד רחב מאוד, וממנו מתפרסים לצדדים רחובות-רחובות. עוזבים את ג`איפור בהרגשה שלא מיצינו את המקום. יכולנו בהחלט להסתובב עוד כמה שעות בשווקיה.

הדרך לאגרה די משעממת. מדי פעם חוצים כפרים ושווקים מקומיים, לצדי הכביש גידולים חקלאיים- סומסום פורח בצהוב וחיטה. Patehpur Sikri, העיר הנטושה, נמצאת במרחק של 40 ק"מ ממערב לאגרה. בתקופת הקיסר אקבאר במאה ה-16 היתה בירת האימפריה המוגולית. העיר ננטשה לפתע, כנראה כתוצאה ממחסור במים. עיר רפאים בנויה אבן אדומה, נקיה ומצוחצחת (הלוואי על רחובות ערי הודו), מיוחדת ומעניינת. כאן אנו פוגשים את מדריכנו לאגרה המכונה על ידנו "הזקן". תפקידו בחיים להורות לנו מה ומהיכן לצלם.

שעה נוספת של נסיעה ואנו באגרה. המראה המוזנח של רחובות העיר מדהים. הכבישים משובשים, לצדי הכביש סככות ובתים מטים ליפול. המלון שלנו שוכן בשכונת יוקרה אך מרוחק מכל מקום אחר בעיר. שעת אחר הצהרים ואנו ממהרים לטאג`. Taj Mahal- לטאג` אי אפשר להגיע ברכב הפרטי, אלא ברכב ציבורי מיוחד מונע על חשמל. הרכב הציבורי קרוע ומרוט והוא נותן לנו רק מושג קטן איך נראים מבפנים האוטובוסים הציבוריים שאינם לתיירים. בכניסה תור ענק (אתמול היה סגור) והבדיקות הבטחוניות קפדניות. מתחם הטאג` כולו נקי ומסודר, והטאג` זוהר בעיניים, ממש כמו בתמונות.

הטאג` הוקם במאה ה-17 ובבנייתו עסקו 20,000 איש במשך 20 שנה. הפרופורציות שלו מושלמות ואין ספק שזוהי יצירת אמנות מופלאה, מחווה מרגשת שעשה שאח ג`אהן לאשתו אשר מתה בשעת לידה. היא נקברה בטאג` ולאחר מותו, הצטרף השאח אליה. יש פה המוני אנשים וקשה מאוד להתרשם מהפרטים, אבל המראה הכללי מאוד יפה. אסור לצלם בפנים עם מסרטת וידאו ושמעון חסר תעסוקה. תופסים פינה על המדשאות היפות המקיפות את הטאג` ונהנים מהשקיעה היורדת עליו. לאחר חשיכה מגיעים למלון Clarks Shiraz- זהו מלון 5 כוכבים דה לוקס ואנו מצפים לטוב. כאשר הגענו בצהרים השתמשנו בחלק מהמגבות והנחנו אותן על הרצפה. כשחזרנו מצאנו אותן תלויות לשימוש חוזר. כמו כן, החדר חם כמו אש והמזגן אינו עובד. איש האחזקה (שאינו דובר אנגלית) מגיע, בודק פה ושם ועושה לנו סימנים שהכל בסדר. עובר זמן מה ואיננו מרגישים בשינוי. מזמינים שנית שירות. הפעם מגיע "מומחה" דובר אנגלית הבודק ומודיע שהמזגן לא בסדר. הוא משוחח עם הקבלה וכעבור זמן מה מגיע מנהל הקבלה בכבודו ובעצמו, ומבשר לנו כי יש תקלת מיזוג במלון כולו. אנו מתעקשים על החלפת החדר וראה זה פלא- בחדר החדש המזגן עובד מצוין. 

לתחילת הכתבה

לחלקו השני של המסע בהודו לחצו כאן

יעדי הכתבה

סגור
×