ירדן - יומן מסע של חמישה ימים

מסע של חמישה ימים לירדן הכולל טיול בואדי רם, עם נופי המדבר הנחשבים לבין היפים בעולם, נחל ע'וויר, ביקור במעיינות חמים הכיפיים, ניגוב חומוס בעמאן, פגישה עם ירדנים מקומיים, בעיקר נהגים, ועוד חוויות במדינה אחת יפה, שגובלת במדינתנו, הלוא היא ירדן.
עדי ארבל
|
מפה
תמונה ראשית עבור: ירדן - יומן מסע של חמישה ימים
Thinkstock Imagebank ©

רכבת לילה לאילת

גם מסע בן אלף קילומטרים מתחיל בצעד קטן אחד. במקרה שלי, הצעד הראשון היה ההחלטה לנצל את חופשת חג הסוכות לטובת טיול בממלכת ירדן. לתרמילאים אשר זמנם קצר, מלאכתם מרובה ומשכורתם סבירה, מומלץ לטייל בקבוצות של ארבעה, כך שניתן יהיה להתנייד במהירות ברחבי הממלכה באמצעות מוניות. לטובת העניין גייסתי שלושה חברים אשר עברו מיונים קפדניים ויחד לטיול יצאנו.

ההחלטה הבאה אותה צריך לקבל היא מאין לבצע את הפלישה, וכשמדובר בנחילי ישראלים בירדן הפוקדים את נחלי עבר הירדן במהלך חג הסוכות, פלישה היא בהחלט המושג המתאים. אפשרות אחת היא מעבר הגבול שייח-חוסיין, הנמצא מרחק שבע דקות נסיעה מבית-שאן. אפשרות שנייה היא להדרים ולחצות את הגבול במסוף ע"ש יצחק רבין ז"ל, אותם שבע דקות מאילת. האפשרות הזו נחשבת, בצדק, להרבה יותר ידידותית לתרמילאי הישראלי. במעבר הגבול הדרומי השוטרים הירדנים אדיבים יותר וכל התהליך פשוט יותר. ואם זה לא משכנע מספיק, אזי במעבר הצפוני, יש דיוטי-פרי, בו ניתן לבזבז את שארית הדינרים האחרונים.

היום הראשון התחיל בחצות הלילה בתחנה המרכזית של תל-אביב. חברת אגד נדרשה ללא פחות מ-13 אוטובוסים גדושים להעברת מאות ישראלים למלונות אילת. מהתחנה המרכזית באילת לקחנו מונית לכיוון מעבר הגבול, תוך שאנו חולפים על פני עשרות מטיילים, שבחרו לרדת מהאוטובוס בקיבוץ אילות ולצעוד.

המסוף נפתח ב-06:30 ותוך שלושים דקות היינו כבר בצד הירדני. המעבר היה מהיר וחלק, אבל יכול להיות שזה קרה בזכות העובדה שנכנסנו ראשונים. ניתן לקבל דינרים גם במסוף הישראלי (תמורת שקלים) וגם במסוף הירדני (תמורת דולרים). העסקאות מתבצעות בשער חליפין סביר אשר מייתר את הצורך להצטייד מראש במטבע זר. הדינר הירדני שווה ערך ליורו, אבל נותן לך תחושה כאילו הוא רופי. את קרטל המוניות ביציאה מהגבול שברנו באמצעות נסיעת ביניים לעקבה (7 דינרים), אותה ניצלנו לארוחת בוקר קלה במקום היחיד שהיה פתוח בשעה כה מוקדמת. בעקבה ביצענו סקר שוק מקיף ומצאנו נהג חביב שיבלה עמנו יום שלם בוואדי-רם וייקח אותנו לפטרה תמורת 40 דינרים.

לתחילת הכתבה

יום 1: ואדי רם

ואדי-רם היא שמורה גדולה של נוף מדברי, הכוללת בתוכה מגוון של תופעות גיאולוגיות מרשימות. השמורה מהווה מוקד משיכה למטפסי הרים, אם כי רוב המבקרים מסתפקים בשכירת ג'יפ ומדריך בטווח מחירים של 35 עד 80 דינרים לשעתיים עד שש שעות. יש שיטענו כי שמורה מוסדרת היא דרכם של הירדנים למנוע את חווית ההתמקחות מהתיירים. אנחנו הסתפקנו בסיור בן ארבע שעות במחיר מוזל עם נהג חאפר ששמו מוחמד, נער בן 16.5, אותו מצאנו בכפר ואדי-רם, לאחר ששילמנו כרטיס כניסה בלבד (2 דינרים לאדם).

לזכותו של מוחמד ייאמר כי הוא אחד הנהגים הטובים ביותר שהיו לנו בטיול. אין ספק שאמליץ עליו בעתיד גם לילדיי ולנכדיי. אם השוס של השמורה היא הגיאולוגיה המדברית, הבלוף שלה הוא שימוש היתר בדמותו של לורנס איש-ערב, הקצין הבריטי ממובילי המרד הערבי באימפריה העות'מנית, אשר עבר פה באיזה שהוא שלב בחייו. לא כדאי לפתח ציפיות מהמעיין הקרוי על שמו ומהבית המיוחס לו. משם המשכנו בנסיעה לואדי-מוסה, העיירה הסמוכה לפטרה.

הירדנים מאוד מזכירים את ההודים, רק שההודים יותר ביישנים. על פי אחד הנהגים בהם נעזרנו, מוצאם של הירדנים האותנטיים הוא בשתי משפחות בלבד. שאר אזרחי ירדן הם בדווים, פלסטינים, תימנים והמשפחה האשמית.

לתחילת הכתבה

יום 2: בעקבות מאיר הר-ציון

כבר בכניסה לפטרה ניתן לראות שאת לורנס איש-ערב מואדי-רם מחליפה דמותו של אינדיאנה ג'ונס, שניצל את התפאורה המקומית המרשימה בסרט "מסע הצלב האחרון". קשה להוסיף מידע על הביקור בפטרה, אז כל שאמליץ הוא לא להסתפק בביקור במקדש האוצר (אלחיזנה), אלא להעפיל גם להר המזבח (ג'בל מדבח) ולג'בל א-דיר המהווה נקודת תצפית על הערבה. מסלול זה ימלא בנחת יום שלם ויעניק תמורה נאותה לכרטיס הכניסה היקר (21 דינר, אין הנחות לסטודנטים וחיילים). אולי בעצם זהו לא מחיר כל כך יקר ביחס למחיר אותו שילמו הצעירים ההרפתקנים שביקשו להגיע לסלע האדום בשנות ה-50. אחרי ביקור בעיר האנגקור בקמבודיה, מקדשי המאיה בגואטמאלה, הטאג'-מאהל בהודו והעיר העתיקה של ירושלים, סימנתי לי וי ליד עוד פלא עולם. היעד הקרוב: הפירמידות במצרים. את פטרה הקטנה שנחשבת למרשימה לא פחות, במחיר מוזל הרבה יותר (5 דינרים), השארתי לביקור הקרוב בירדן.

לאורכה של ירדן יש נקודות רבות מהן ניתן לתצפת על ארץ הקודש. אני מקווה בשביל משה רבנו שהקב"ה הראה לו את הארץ אחרי גשם, זמן בו הראות טובה יותר ולא בזמן שקיעה כשהשמש מסנוורת - כי במקומות מהם אני תצפתתי, לא ראו הרבה... במקומות אלה ניתן לפגוש בעיקר בישראלים אשר נכספים למולדתם בעיקר כשהם בחו"ל ומזכירים את אותם עולים שיורדים בחזרה לחו"ל, כי אינם יכולים להמשיך לחיות בלי הגעגועים לישראל.

ואדי-מוסה היה המקום היחיד בו נתקלתי באינטרנט קפה במהלך הטיול. על אף הכמות הרבה של התיירים בעיירה, רוב הגולשים הם מקומיים, כשכולם בלי יוצא מן הכלל היו גברים. בכלל, מקומן של הנשים כמעט ונפקד מהרחוב הירדני, כשרובן של הנשים אותן פגשנו, נראה כאילו יצאו הרגע מעדת הטאליבן בבית-שמש. המדרכות ברחוב גבוהות מהרגיל ואינן נגישות לעגלות ילדים, פשוט כי אין כאלה. האמא הירדנית תסתובב תמיד עם ילדיה לצידה או שתישא אותם עליה.

לתחילת הכתבה

יום 3: ואדי בלי ישראלים

התכנון המקורי שלנו היה להמשיך למסלול בן יומיים בנחל זרד, הוא ואדי-חסה. ממידע מודיעיני אמין שהגיע אליי, דרך נהג מונית מקומי, התברר כי המשטרה אוכפת ביתר נוקשות את האיסור להיכנס לואדי ללא מדריך. כחלופה בחרנו בנחל ע'וויר, מתוך תקווה שבו נוכל לטייל בשקט, ללא הצפת מטיילים. פחח... הצחקתם את עם ישראל. למרות העובדה שמדובר בנחל אנונימי יחסית, שהגישה אליו אינה פשוטה, ושלפי מדריכי הטיולים יש צורך בחבל קצר על מנת לחצות אותו (ולא, לא צריך), הגיעו איתנו לנחל עוד כ-25 מטיילים. חלקם היו אלו שלא הורשו לטייל בנחל זרד. הם סיפרו לנו כי עשרות ישראלים שביקשו לטייל בנחל כשלו במשימה. אך לא אלמן ישראל. שמעתי על עשרות נוספות שכן הצליחו בנחישות וברגישות לבקר בנחל הנחשב.

הפספוס מבחינתי אינו גדול. נחל זרד הוא תירוץ מצוין לחזור לטיול נוסף בירדן. בחזרה לוואדי ע'וויר - מדובר בנחל חביב למדי, אשר סובל ממחסור עצום במים עקב שאיבת יתר המעידה על מצוקת המים בירדן. ולמרות זאת, מדובר במסלול נעים לטיול, מוצל ברובו, עם נופים משתנים ומגוונים. המסלול מסתיים בתל-פונון (ח'ירבת פינאן), המקום בו על פי המסורת היהודית התרחש נס נחש הנחושת. לימים התגלה במקום מכרה נחושת, בו לא הספקנו לבקר עקב השעה המאוחרת.

האזור בו נפתח ואדי ע'וויר הוא אזור פורה המעובד על ידי בדווים מקומיים. בניגוד לרוב המטיילים, שתיאמו מראש עם נהג שיאסוף אותם מסוף המסלול, אנו נעזרנו בשירותי אחד המקומיים על מנת שיסיע אותנו ליעדנו הבא: חמאם אבן-חמאד. התמזל מזלנו וזכינו בנהג שאינו דובר אנגלית ונראה כאילו יצא זה עתה מקלטת של אל-קעידא. זו הייתה הפעם הראשונה בטיול בה לא הרגשנו בטוחים להזדהות כישראלים. בטרם ניסע, אירח אותנו הנהג בביתו שבכפר, שם פגשנו את אשתו. רעייתו, גברת אינטליגנטית דוברת אנגלית, המכוסה מכף רגל ועד ראש זיהתה מיד שאנו מתחזים לאירופאים, אך הייתה מנומסת דיה כדי לא להפריע לנו לשחק את המשחק. תוך כדי שהבחור מנסה לשדל אותנו להישאר וללון אצלו, הוא כיבד אותנו בלא פחות ולא יותר מאשר מיץ פטל. יש אומרים שהיה זה ויטמינצ'יק. בסופו של דבר הצלחנו לשכנע אותו להסיע אותנו ליעדנו תוך שהוא משדל אותנו לחזור אחריו בפסוקים מהקוראן.

הנסיעות מביאות לכך שזמן האיכות הארוך ביותר עם העם הירדני מתבצע דרך הנהגים המקומיים. רוב הנהגים (וגם חלק גדול משאר הירדנים אותם פגשנו) תופסים את התיירות המערביות הליברליות כמטרה נוחה למימוש פנטזיות אסורות. אם עוד ניתן לסבול את העובדה שהם חרמנים מעצם היותם גברים, זה הופך להיות מטרד של ממש, כשמתגלה שהם לא יודעים (וגם לא מנסים) להסתיר את זה. הדבר הראשון אותו הם מנסים לברר הוא האם הבחורה רווקה. במקביל, הם מסוגלים לבהות בבחורה ללא כל בושה. כך קורה שבשיחה עם מלונאי כושל, הוא לא מהסס לספר כמה הוא דתי וכמה הוא מחפש אישה אדוקה במצוות. באותה נשימה, הוא יציע לבחורה שיושבת מולו בגופיה להתאסלם ולהפוך לאשתו. עם זאת, יש לציין כי ככל שהם יותר מורגלים במגע עם תיירים, כך הם מתנהגים באופן הולם יותר. אני בכל אופן ממליץ לבנות ישראל לטייל עם גברים המתחזים לבני זוגן.

את הלילה השלישי בחרנו לבלות כאמור בחמאם איבן-חמאד. מדובר בשמורה קטנה וחביבה, הכוללת מעיינות חמים ושוכנת על שפת נחל בעל אותו שם. פרט לאלפי הזבובים שפוקדים את המקום עם שחר, מבלי לשלם דמי כניסה לשמורה (2 דינרים) מדובר במיני גן-עדן. אם עד כה חשבתי שרוב התרמילאים הישראלים הינם דתיים, דתל"שים, דתיים לעתיד, ודתל"שים לשעבר, בביקור בואדי איבן-חמאד פגשתי קבוצות רבות של חילונים למהדרין. רווח לי. ההליכה בנחל היא קצרה (כשעה ורבע לכל כיוון), אך מרהיבה: גנים תלויים, נטיפים, מים זורמים מכל עבר, סלעים צבעוניים. פשוט תענוג. חובבי טיולי מים מוזמנים לבקר גם בנחל ארנון (ואדי מוג'יב), שנחשב גם הוא לאחד האטרקטיביים בירדן. את החוויה הזו אני משאיר לטיולי הבא פה.

היעד הבא שלנו במרחק של שעה וחצי נסיעה היה העיר מאדבא, אשר התפרסמה בזכות הפסיפס שהתגלה באחת מכנסיותיה הקדומות. בפסיפס מוצגת מפת מידבא המפורסמת, שמתארת את ההתיישבות בארץ ישראל, במאה השישית לספירה. במרכז המפה נמצאת ירושלים, שמאויירת בקנה מידה הגדול פי עשרה ממקומות אחרים במפה. הכניסה לכנסיה כרוכה בתשלום של דינר אחד, שמחזיר את התמורה בעשר דקות ביקור שיספיקו כדי למצות את העניין. ניתן ומומלץ להסתובב בעיר הידידותית מספר שעות נוספות לטובת רכישת מזכרות.

לתחילת הכתבה

יום 4: לנגב חומוס בעמאן

בערב כבר נחתנו בעמאן. במדריך הטיולים שהיה לנו, היה מעט מאד מידע לגבי אפשרויות הבילוי והלינה בעיר, אז מכיון שמדובר בעיר ענקית (פי 4 מירושלים), ביקשנו לרדת בדאון-טאון של עמאן, שם סביר שנמצא מקום לינה במחיר שווה לכל נפש. ואכן, מצאנו את מקומנו במלון הסמוך ולאחר התארגנות קצרה המשכנו לסיבוב בעיר שכלל טיפוס קל לקלעת עמאן שנמצאת בתהליכי חידוש בימים אלה ממש. מהמצודה אשר לא נותרו בה שרידים רבים, אבל שוחזרה באופן די מרשים, ניתן לעשות תצפית על רובה של העיר. רובה ולא כולה, כי גם עמאן, כמו ירושלים, הרים סביב לה.

אחד מהמקומיים הסימפטיים ששמע שאנו מזדהים כישראלים שמח לראות ישראלים מטיילים בירדן, אבל המליץ לנו לא להזדהות כישראלים בעמאן, בשל כמות הפלסטינים הרבה בעיר. למרות עצה זו, גם בעמאן, כמו בשאר ירדן, חשנו בטוחים לטייל על אף היותנו ישראלים. המשימה הבאה שלנו הייתה לאכול במסעדה ירדנית אותנטית. הבעיה: רוב המסעדות סגורות בשעות הלילה, ואלה שהיו פתוחות מגישות רק שתיה ונרגילה. בסופו של דבר מצאנו מסעדה שהסכימה להאכיל אותנו. המנה שהפתיעה לטובה הייתה סלט חצילים בטחינה בזכות מרכיב סודי מפתיע עוד יותר: יוגורט. האכזבה הגדולה הייתה החומוס שהוגש בקופסא כאילו זה עתה נקנה בחנות. אמנם הטעם היה סביר, אבל לא בשביל חומוס כזה עשינו שלום. התנחמנו בעובדה שהחומוס הפעם היה הרבה יותר מוצלח מאשר החומוס שהוגש לנו עם קטשופ בביקורינו בוואדי-מוסא. כהפקת לקחים למשא ומתן עם סוריה ולפני שמוכרים לנו את אשליית ניגוב החומוס בדמשק, יש לדרוש כתנאי מוקדם משלוח של חומוס כדי שבמשאל העם העתידי יוכל כל אזרח לבחור בין טעמו של חומוס השלום לבין יינות יקבי קצרין.

לתחילת הכתבה

יום 5: תיירות בורגנית

את יומנו האחרון בירדן העברנו כמו תיירים אירופאים מהוגנים: בבוקר ביקרנו באמפי תיאטרון העתיק והמרשים שנמצא בליבה של עמאן, כולל המוזיאון החביב שנמצא בירכתיו. משם המשכנו לביקור בשוק המקומי ובמסגד חוסיין שמשמש גם כפינת זולה לתושביה העייפים של עמאן. את השעות האחרונות שלנו בירדן בילינו בג'רש, אתר ארכיאולוגי בו השתמרה עיר רומית בת אלפיים שנה. לנו הספיקו שלוש שעות. משם המשכנו היישר לגבול. בשל קוצר הזמן, נאלצנו לוותר על ביקור במבצר עג'לון, המשקיף על עמק הירדן. לא נורא, המסלול לטיול הבא לירדן כבר כמעט מוכן...

טיפ אחרון ודי: חשוב לזכור להשאיר מעט כסף לתשלומים השונים במעבר הגבול (5 דינרים למס ודינר להסעה). תובנה אחרונה ודי: אם גם אתם חשתם לאורך קריאת יומן המסע כי הטיול נטע בכותב שאיפות אימפריאליסטיות, לא טעיתם. למזלכם, אני עדיין מספיק ריאלי כדי לתכנן את הביקורים הבאים שלי בירדן בתור טיולים ותו לא.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
0
×