ירח דבש אפריקני

מזרח אפריקה הופכת ליעד יותר ויותר פופלארי למטיילים וממש לא חייבים להיות משוגעים לדבר כדי להנות ממה שיש לה להציע. בסיפור מפורט וגדוש עצות מועילות לטיול מוצלח, מפרטים אודליה ואבשי את רשמיהם מטיול ירח דבש באוגנדה וטנזניה
אודליה ואבשי
|
מפה
תמונה ראשית עבור: ירח דבש אפריקני
© רתם סוננברג

ההכנות לטיול

אנחנו טיילנו 12 ימים באוגנדה (סוף אוגוסט - תחילת ספטמבר 2007), 5 ימים בספארי בטנזניה, וארבעה ימים נוספים טיילנו בזנזיבר.

הכנה מנטאלית: נתחיל מההכנות ונגיד שמאד התלבטנו בקשר ליעד, משום שאף אחד משנינו לא עשה "טיול גדול" אחרי הצבא וגם הפחידו אותנו, שקשה להסתדר באפריקה. אז למרות שטיילנו מעט זמן, תנו לנו להרגיע אתכם: אפשר ואף רצוי לטייל באפריקה! מה שכן, עשו לנו הכנה (נפשית וטכנית) מאד טובה - ידענו שרוב הזמן אנחנו הולכים להיות הלבנים היחידים ברחוב, שבאפריקה לזמן יש חוקים משלו ("זמן אפריקה" - אנא המתן והמתן והמתן...), שנצטרך להתמקח על מחירים (אין מחירים קבועים, fixed price) לשום דבר כמעט, אבל לכל דבר יש "מוזונגו פרייס" (מחיר מיוחד לתיירים), שהכבישים גרועים, שאין חשמל בהרבה מקומות ומים חמים למקלחת, שיש שירותי חור במקומות רבים ועוד כמה דברים. כדי להתמודד עם אלה, ובמקום להתעצבן על ההמתנה, למשל, חייכנו ופתחנו שולחן הימורים לגבי הסיבה לעצירה הנוכחית. תודתנו הגדולה למירב וגיל, פורום למטייל ובכלל, שהקדישו לנו שעות ארוכות מזמנם הפרטי, ייעצו , נתנו טיפים, עזרו בתכנון, ענו על כל שאלה והכינו נפשית - לא ברור לנו איך היינו עושים זאת בלעדיכם! כמובן, תמיד יש ספרים (רק לא Lonely Planet של מזרח אפריקה) ואנחנו השתמשנו ב-Bradt המפורט והמצוין באוגנדה וב-Rough guide בטנזניה וזנזיבר. חשוב להשתמש בגרסאות חדשות, כדי להיות מעודכנים במחירים ובטלפונים.

בניית מסלול: לדעתנו, אם אפשר, עדיף לטייל באוגנדה חודש ויותר ובטח לא פחות משבועיים. ימי הנסיעות תופסים ימים שלמים והם מעייפים. לכן, לדעתנו, כדאי לתת לכל מקום את הזמן שלו ולא לרוץ ממקום למקום רק כדי להספיק עוד משהו, על מנת שיהיה גם זמן התאוששות מהנסיעה.

לינה: מחירי הלינה שלנו הם לא הזולים ביותר. לא ישנו בדורמיטוריס ורב הזמן גם לא באוהלים, אז קחו בחשבון שאפשר להוזיל עלויות.

תמונות: תמונות מהטיול אפשר לראות כאן: www.pbase.com/avshig/africa וכאן: www.pbase.com/odidodi/east_africa.

טיסה: טסנו עם Ethiopian Airlines, דרך אדיס אבבה, ונחתנו באנטבה. הטיסה תל-אביב - אדיס אורכת קצת יותר מארבע שעות. בשדה התעופה באדיס היו לנו 6 (!) שעות המתנה. שדה התעופה חמוד, סוג של קופי פייסט לאותה חנות. אחרי שחרשנו כל בלטה אפשרית, אכלנו עוגת פירות צהובה ונכנסנו לאינטרנט, למרות שלא ממש היתה לנו סיבה. המשכנו לבדוק בכמה תנוחות אפשר לשבת על כסא בשדה התעופה. מאדיס לאנטבה יש עוד 3 שעות בערך. Ethiopians היו אחלה בכל מובן שירותי - הדיילות היו נחמדות, האוכל טוב, אפילו מטליות חמות הוגשו לנו לרענון, הטייסים המריאו ונחתו ברכות (תיכף הסתייגות) ומחיר הטיסה סביר (בין 890-930$ לאדם באוגוסט וספטמבר - פער המחיר תלוי בשיטת הזמנת הכרטיסים). ההסתייגות: בדרך חזרה, באחת מנחיתות הביניים, התפוצץ אחד מגלגלי המטוס. תודה לאל, לא קרה כלום, אבל בדיעבד הבנתי, שדבר כזה לא אמור לקרות אלא אם לא החליפו גלגל הרבה מאד זמן. בעקבות התרסקות המטוס בפוקט, ו"ממרומי" גיל 28, אני מרגישה שהחיים יקרים. יקרים מידי. אז לא שדברים כאלה לא יכולים לקרות בחברה אחרת בעלת רקורד מרשים, אבל בחברות מסוימות הסיכון הוא גבוה יותר, וכשטסים ליעדים בהם ערך החיים נמדד אחרת, כדאי לקחת את זה בחשבון.

ועוד הערה אחרונה - אני כותבת בצורה מאד מפורטת, לעיתים מפורטת מידי, שכן אני מרגישה שאלה תשובות לשאלות רבות שהיו לי בטרם הנסיעה, ושאולי יכולות לעזור לאחרים המתכננים. הסליחה עם מי שהלאתי אותו בפרטים מיותרים ובכל זאת קורא.

לתחילת הכתבה

אוגנדה - מידע כללי:

  • ויזה לאוגנדה עולה 50$ ומשלמים עליה בביקורת הדרכונים בשדה התעופה, כשנוחתים.
  • הגעה מהשדה: אנחנו נחתנו באנטבה ותפסנו טרמפ לקמפאלה הבירה (Kampala) עם ישראלי שעובד בסולל בונה, שסייע לנחיתה רכה במיוחד. מונית מהשדה אמורה לעלות 20-25$.
  • כסף: שער ההמרה בשדה התעופה הוא 1600 שילינג אוגנדי לדולר, במקום ~1730, שהיה השער כשאנחנו היינו שם, אז כדאי להמיר ממש מעט בשביל להגיע לאכסניה ולבנק בעיר. בקמפאלה יש Stanbic Bank, שאפשר למשוך דרכו במסטרכארד, או Barclay`s, שדרכו אפשר למשוך בכרטיס אשראי מסוג ויזה. אחרים לא בדקנו. 10,000USH שווים בערך לשישה דולר.
  • לינה: ישנו באכסניית Backpackers (אתר: www.backpackers.co.ug), מעט מחוץ לעיר, שזה אחד המקומות הכי יקרים שישנו בהם (אולי כי טרם למדנו להתמקח), וממש, אבל ממש, בלי סיבה: החדר מעופש והמקלחות קרות. מה שכן, מאד מומלץ לישון במקום של תרמילאים על מנת לקבל כל מיני עצות וטיפים לגבי מחירים, יעדים וכדומה. מהאכנייה יצאנו לעיר על boda boda (מונית-אופנוע), במחיר- 4000-6000USH לשני אנשים על אופנוע.
  • טלפונים: לגבי טלפונים מקומיים ולארץ: אם מחייגים דרך סלקום באוגנדה למספר מקומי, השיחה עולה כ-1.35 ש"ח לדקה. אם מחייגים דרך סים מקומי (celltel, mtn וכדומה) השיחה עולה 500USH - בערך אותו דבר. גם שיחה לארץ עולה דרך סלקום מוזל 5-6 ש"ח ודרך סים מקומי 2000USH, ממש אותם מחירים. שיחה נכנסת, לעומת זאת, עולה כשיחה רגילה למתקשר לסלקום, ולכם עוד 5-6 ש"ח. שיחה נכנסת לסים מקומי עולה למתקשר בלבד ולא לכם. פתיחת סים דרך סלקום עולה 70 ש"ח. בכל מקרה כדאי לברר עם ספק הסלולרי לגבי מחירים ומבצעים.
  • שירותים: מאיזור הבנקים, אם הולכים ברגל מטה, אפשר למצוא כל דבר אפשרי - אינטרנט קפה, סופר, דוכני מכירת זמן אויר וכרטיסי סים מקומיים וכדומה.

לתחילת הכתבה

מקמפלה לקבאלה ואגם בוניוני

ברחוב הראשי של קמפאלה אפשר למצוא את תחנת האוטובוסים ואת משרדי חברת האוטובוסים Horizon. האוטובוסים שלהם קצת יותר ישנים מחברת Gateway ולכן, הסבירו לנו מקומיים, נהגי Gateway נוסעים מאד מהר (עניין בטיחות - זמן - נוחות). נסיעה בהורייזן מקמפאלה לקבאלה (Kabale) עולה 15,000USH לאדם ואורכת כשמונה שעות. האוטובוס יוצא בשש, שבע ושמונה בוקר, זמן אפריקה, ויש אחד נוסף בצהרים מתישהו. עדיף לבוא מוקדם ולתפוס מקום בצד של המושבים הזוגיים. אנחנו ישבנו בצד של השלישיות, כשאני מחוצה בין ביג מאמא שתפסה מושב וחצי לבין בן זוגי היקר. לא היה נורא, אבל גם לא נוח במיוחד.

הדרך מהממת ביופיה, וכמו בכל אוגנדה, ניתן לראות שטחים עצומים של ירוק מכל כיוון: המוני מטעים של בננות ירוקות לבישול (מהן מכינים Matoke - פירה בננות), ירקות, קפה, ועוד. מהחלונות יעוטו עליכם בכל עצירה מקומיים עם שיפודים, סמבוסק, שתייה, פירות וכמובן - Chapatti - המלאווח הלאומי. לא לקחנו את סיכון השיפודים, אבל סמבוסק משולש אכלנו בהרבה מקומות. מומלץ גם לטעום פסיפלורה (Passion Fruit) - היא פשוט מצויינת (10 ב-1000USH). בננות רגילות עולות 1000USH לאשכול. יש עצירה לשירותים במרחק כשעה וחצי-שעתיים מקמפאלה ואחר כך אין יותר עצירות עד קבאלה. כלומר, האוטובוס עוצר ואפשר לרדת, אבל רוב הסיכויים שמקום הישיבה שלכם לא ישאר ריק כשתחזרו. תתאפקו.

מונית מקבאלה לאגם בוניוני (Bunyonyi) עולה בין 7000-10000USH, ואתם לא רוצים לנסות שם Boda Boda. הנהג שלנו דרש תוספת על שתי עצירות לצילום, החוצפן. אנשים וילדים בדרך יבקשו מכם כסף אם תצלמו אותם. אפשר לתת, אפשר לסרב, אפשר לא לצלם. המקום עוצר נשימה ביופיו - אחד המקומות הכי יפים שהייתי בהם בעולם. פשוט מרהיב. לא לוותר על בוניוני בשום פנים ואופן. הוא יכול להיות נקודת אמצע, אחרי שכבר טיילתם מעט, מאחר ואפשר לנוח בו ולנפוש בכייף ולאגור כוחות להמשך.

בבוניוני ישנו ב- “Bunyonyi Overland Resort” (אתר: http://www.traveluganda.co.ug/bunyonyi-overland). יש אפשרות לישון בקמפינג עם אוהל שלך או שלהם, יש אוהלים גדולים שיש בהם מיטה וחשמל (מקלחות משותפות), חדרים עם מקלחות משותפות, מים (לפעמים חמים ולפעמים לא), וקוטג`ים (self contained - עם מקלחת בחדר). מחירי האוכל באתר נעים בין 5,000USH לספגטי בולונז ויכולים להכפיל את עצמם למנות אחרות. עדיף להגיע עם מים מקמפאלה או קבאלה, כיוון שבאתרי תיירות ובתי מלון המים יקרים יותר. האתר נמצא על שפת האגם, ואנחנו בחרנו לישון שם כי רצינו לטייל בסביבה וללכת לשוק, שפועל בימי שישי ושני. לא רצינו לישון באיים ולקחת קאנו, בכל פעם שנרצה לצאת מהאי. אם בא לכם אי - קיבלנו המלצות על אמאגרה (Amagra).

לאחר שהתעוררנו לציוץ הציפורים (גם קוקיה - פשוט מדהים), יצאנו לטייל בהר לבד. יהיו "מדריכים" שינסו להצמד אליכם תמורת סכום סימלי- אפשר להסתדר בלעדיהם. בדרך תפגשו את אנשי הכפר והילדים Muzungu give me my money / pen ("איש לבן תן לי כסף או עט") הוא משפט שתשמעו הרבה. נתנו סוכריה אחת לילדה אחת ותוך שלוש שניות כל ילדי הכפר ליוו אותנו דרך ארוכה במעלה ההר, בין הפרות. הילדים חמודים, הנוף מרהיב והיה פשוט כיף. למעלה ראינו את Arcadia cottage, מקום לינה בו חדר עולה 100,000USH ללילה, מעוצב בצורה אירופאית ומתאים למי שחשקה נפשו ואיפשר כיסו. בכל אופן, אם כבר הגעתם, לפחות שבו, נוחו ושתו את המילקשייק המקומי.

בירידה למטה עברנו דרך השוק, שהוא קטן, נחמד, צבעוני ורוגש פעילות, וקנינו אננס ב-500USH. זהו אחד מהדברים הטובים ביותר שיש לאפריקה להציע - לא תרצו לטעום שוב אננס מקופסא - ראו הוזהרתם! נותר לנו חצי אננס, אז נתנו אותו לילד הראשון שפגשנו והתכוונו לחזור לאכסניה. הילד כל-כך התרגש מהמחווה (מענין מתי יצא לו לטעום אננס לאחרונה), שהוא נתן אותו לאחיו הקטנים ולקח אותנו מסביב להכיר את משפחתו וביתו. הם ישנים בבית בוץ של שניים וחצי חדרים, אם אפשר לקרוא לזה ככה, 4 ילדים במיטה אחת וזוג הורים במיטה נוספת, ללא חשמל או מקלחת, מיותר לציין. הם נראים שמחים, אבל אני עדיין לא יודעת איך לאכול את זה - עוני גדול שטובע בעושר הירוק - כל כך מוזר. רקדנו איתם "עוגה עוגה", שיחקנו קצת ב"אחת שתיים וש-לוש", פשוט מתוקים.

ביום למחרת לקחנו קאנו (3,000 לבד, 5,000 עם מדריך בשוק, 6,000 עם מדריך מה- overland), ושטנו לאי בושארה (Bushara). יש שם המוני ציפורים והמדריך ניסה להראות לנו כמה שיותר. הוא לא היה צפר, אז לא היו הסברים מיוחדים, אבל הוא כן ידע למצוא ציפורים ואת שמותיהם. אנחנו פשוט נהננו מההליכה ומהפריימים למצלמה. מומלץ מאד לבוא מוקדם בבוקר. עוד "אטרקציה" תיירותית היא שבט הפיגמים. אנחנו פחות אהבנו את הרעיון שמישהו יעשה למעננו הצגה, ובנוסף זה מאד יקר - הסיור עולה משהו כמו 80,000USH, לא כולל מה שעוד תנדב מכיסך לפיגמים עצמם, כשתגיע אליהם.

לתחילת הכתבה

מקבאלה לקיסורו ופארק מגהינגה

יום למחרת השכמנו ונסענו עם זוג נוסף לקבאלה, משם תכננו לקחת אוטובוס לקיסורו (Kisoro), מעט דרומית יותר, ומשם לפארק מגהינגה (Mgahinga). זה היה יום ראשון וחששנו מבעיות עם אוטובוסים (10,000 USH לאדם), אז אחרי שעה המתנה מהשעה המיועדת החלטנו לוותר על התחבורה הציבורית. לקחנו מונית ב-60,000 לארבעתנו.

היתרון בנסיעה במכונית היה שהוא נסע לאט, ובדרך היפה יותר - ממש על גדות האגם והנופים פשוט מהממים. הנסיעה לא היתה חוויה אדירה למעיים או לריאות, אבל עברה בשלום, וכעבור 3-4 שעות הגענו לקיסורו. יש שם מרכז מידע למטיילים עם איש נחמד, שעזר לנו להחליט, שביום למחרת נעלה על הר סאביניו (Sabinyo). הדרך מקיסורו למגהינגה ארכה חצי שעה-שעה נוספת ועלתה 30,000, שזה הרבה, אבל אין בדרך הזו מטאטו, הנהגים יודעים שאין לך ברירה אלא לשלם ל"מונית", וכל מי שיש לו רכב ישמח להפוך למונית לעת מצוא.

במגהינגה יש שני מקומות לישון: האחד מאד יקר (בין 100-200 דולר ללילה) והשני שנקרא Mgahinga Community Campground. אין להם טלפון, אבל הם היו פעם סניף של Red Chili מקמפאלה וכולם מכירים אותם. בנדה (banda, חדר פשוט) עם מיטה כפולה עולה 20,000 ללילה לזוג, והכסף הולך לקהילה. עובדי ומנהלי המקום הם האנשים הכי עדינים ואדיבים שפגשתי כל הטיול - פשוט מתוקים. גם האוכל היה מצויין - אורז עם ירקות, פסטה מצויינת, ומרק נחמד (בשר לא סביר שתמצאו שם, אבל יש בתפריט). אין חשמל והמקלחת היא מן שק, ששופכים לתוכו מים חמים מג`ריקן, מושכים למעלה ו... וואלה - אחת המקלחות החמות והטובות ביותר שהיו לנו כל הטיול.

בפארק מגהינגה יש שלושה הרים: גהינגה (Gahinga), מוהברה (Muhavura) וסביניו (Sabyinyo). גהינגה הוא הנמוך ומוהברה הוא הגבוה מביניהם. המדריך אמר, שסביניו הוא הקשה שבהם: יש לו כמה פסגות, והוא מעיין רכס (3700 מ`), שמורכב משלושה איזורים - האחד הוא מישורי, השני הוא עליה קלה בתוך קני סוכר, והשלישי הוא האזור המיוער - העליה הקשה יותר. היינו ארבעה והתלוו אלינו מדריך ושני "מאבטחים", חמושים בקלאצ`ניקוב. הם שייכים ל-UWA (ראשי התיבות של Uganda Wildlife Authority), משהו כמו החברה להגנת הטבע, רק ששם הם חלק מהצבא. במקרה שלנו התווספו גם שני סטודנטים, שנבחנו על הידע במסלול, כך שהיינו להקה נחמדה. הגענו לפסגה הראשונה והחלטנו שעבורנו זה מספיק, למרות שניתן לרדת מהראשונה ולעלות על השניה והשלישית. כניסה לפארק לאדם ליום עולה 25$, ליומיים- 35$ ולשלושה ימים- 50$. המסלול של סביניו עולה 25$ כניסה לפארק + 15$ למדריך, סה"כ 40$ לאדם ליום. גובה התשלום בפארק היה אחד האנשים הפחות אמינים שפגשנו בטיול - הוא ניסה לתחמן אותנו במחיר (מזל שזה המקום היחיד עם fixed price רשמי שרשום בעלון של ה-UWA, אותו תוכלו למצוא באתר www.uwa.or.ug), למכור לנו שיכמייה במחיר מופקע ותוך כדי סיפורי אימה על תיירים שמתו בגשם והיה מעצבן באופן כללי. הטמפרטורות במגהינגה בסוף אוגוסט, בערבים, היו קרירות, אני מעריכה שכ- 10˚c או פחות, אבל אולי אני טועה. אני לבשתי שתי חולצות עם שרוול ארוך ופליז (אבל אני מאלה שתמיד קר להם). במהלך היום חם. הנוף ההררי בתוך העננים, פסגות מוסתרות בערפילים מטריפים והזריחה מדהימה. אם אתם מגיעים לבוניוני (ולא לחוצים בזמן) - הגיעו גם למגהינגה.

אם יש לכם יום נוסף, אפשר לעשות טיול למערת עטלפים (15$ לאדם), או חיפוש אחר golden monkeys (במחיר 20$ לאדם), שאומרים שהוא מצויין ומומלץ. אנחנו בחרנו פשוט להסתובב בכפר - יש סיורים עם מדריך, אבל לדעתנו אין בכך צורך. שמענו ילדים שרים ונכנסנו לבית הספר של הקהילה, שההורים מממנים את הלימודים בו ולא הממשלה, לכן רק הילד הבכור או רק החכם ביותר הולכים לבי"ס - אין כסף לתת לכל הילדים ללמוד. בכפר הזה לא תמצאו כלום לאכול, גם לא זמן אוויר של celtel ולכן עדיף להגיע למגהינגה טעונים מבחינת זמן אוויר, בטריות, ואפשר גם לחמים וכדומה מהעיר, אם אינכם רוצים לאכול שלוש ארוחות במקום הלינה.

לתחילת הכתבה

חזרה לקמפאלה וראפטינג בג`ינג`ה

ביום למחרת יצאנו בחמש לקיסורו להספיק לאוטובוס של שש בבוקר, שיצא בחמישה לשש למרבה ההפתעה. הנסיעה עד קבאלה ארכה כשעתיים יפהפיות אך מלאות אבק, ועוד כשמונה שעות עד לקמפאלה, ומחירה הוא 20,000USH. שימו לב: אין בדרך איפה לעצור לשירותים עד כשעה וחצי-שעתיים לפני קמפאלה, קחו זאת בחשבון. אני לא לקחתי ובסוף נאלצתי לעשות את סצנת "המוזנגו יורדת לשירותים וכל האוטובוס מחכה לה ומסתכל עליה". לשמחתי, כאמור, האוגנדים באמת נחמדים ומישהו ירד לעזור לי למצוא חלקת אדמה טובה להטיל בה את מימי.

הגענו לקמפאלה משתעלים ועייפים, אך מרוצים שירדנו מהאוטובוס. לקחנו מונית ל- Red Chili, שאמורה לעלות 10,000 ולא יותר, גם לא בלילה, ולא משנה לכמה אנשים. חדר זוגי עלה לנו 30,000 ללילה לזוג, ויש מקלחות משותפות חמות וטובות. המקום הרבה יותר נעים מה- Backpackers וגם יותר זול. פינקנו את עצמנו במסעדה הודית בעיר והיה מאד טעים: 80,000 לארבעה אנשים (- 2.5 מנות), שזה יקר מאד יחסית למחירי אוגנדה, אבל זול יחסית למחירי הארץ.

יום למחרת אספו אותנו מה-NRE (חברת Nile River Explorers), חברה לראפטינג במקורות הנילוס הלבן, בג`ינג`ה (Jinja), שמנוהלת על-ידי אוסטרלים. יום הראפטינג עולה 95$ לאדם (יש גם אפשרות לעשות חצי יום) וכולל איסוף מקמפאלה לג`ינג`ה, ארוחת בוקר, ראפטינג של 30 ק"מ וחמישה ראפידים דרגה 5, 4 בדרגה 4 ועוד 6 בדרגות נמוכות יותר, חטיפי גלוקוז (=ביסקוויטים) ואננס לצהרים, ארוחת ערב מלאה וטעימה עם שני בקבוקי שתיה ולינה חינם ללילה אחד. הבנדות די מגעילות, אבל זה חינם אז... בערב, אם יש חשמל, יש הקרנה של סרט הראפטינג ואתה יכול לראות מתי חייכת ומתי התבאסת כשנפלת למים. למידע נוסף על החברה: www.raftafrica.com.

לראפטינג יצאנו שבע סירות, ובסירה שלנו היינו שבעה + מדריך. בתחילת המסלול עושים תדרוך של כל פקודה ושל כל תרחיש אפשרי. האמת היא, שזה היה הרבה יותר מפחיד מהנפילות עצמן, אבל חשוב, אין ספק. מבחינת סכנה, הנילוס רחב ועמוק, ופרט לראפיד אחד שהוא יותר רדוד, אין סכנה של התקלות בסלעים. בנוסף, יש חבורה של קיאקיסטים, שמגיעים אליך עוד לפני שכל גופך שקע במים. המרחק בין הראפידים הוא גדול, כך ש-1000% שעד לראפיד הבא אתה תהיה על הסירה ולא במים (אבל לא ברור מה יקרה במהלכו...). אנחנו נפלנו, או הופלנו, פעמיים ואחרי הנפילה הראשונה זה כבר פחות מפחיד. יש שני קטעים שקופצים מהסירה למים ופשוט שוחים להנאתכם לפני המפל האחרון (שהוא מפחיד), שבו לרב אתה מופל למים, אפשר לצאת רגלית למשאית. יש דרך ארוכה של כשעה חזרה לאכסניה אז כדאי להצטייד במגבת ובגדים להחלפה, כי קר (בעיקר אם גם יורד עליך גשם כמו במקרה שלנו).

האם זה מפחיד? מתוך 7 אנשים על הסירה אני היחידה, שלא בטוחה שהייתי עושה זאת שוב, אם ניתן היה להחזיר את הגלגל אחורה. הייתי קצת בשוק חלק מהזמן... מצד שני, גם על רכבת הרים אני לא עולה, אז...

לתחילת הכתבה

מג`ינג`ה למבאלה ולשבט היהודים

לאחר ארוחת בוקר על גדות הנילוס נפרדנו מהזוג האחר ולקחנו מונית במחיר של 10,000USH לג`ינג`ה עם בחורה ישראלית, ומשם מטאטו (7,000-8,000) למבאלה (Mbale). ג`ינג`ה היא עיר עדינה, התושבים נעימים, והשוק נחמד. Mbale, לעומת זאת, הרבה יותר מחוספסת ואנחנו הרגשנו פחות בטוחים, יותר מותקפים (ילדים שמקבצים נדבות, רוכלים וכן הלאה), ועבורנו היא היתה הרבה פחות נעימה. אכלנו במסעדה שנקראת "ווימפיס", שהיה נדמה כי רק העשירים נכנסו אליה, אבל עבורנו מדובר במחירים מצחיקים של 2000 למנת בשר עם matoke.

במבאלה טלפנו לסטודנט משבט אבא יודאייה (Abayudaya), שאת מספר הטלפון שלו קיבלנו כשהתכתבנו במייל עם הקהילה עוד מהארץ (Aharon Kissa, מייל: aharonkis@yahoo.com, טלפון: 0753238550 או 0753035381). פגשנו אותו ואת חברו בעיר ושילמנו 10,000 עבור מונית של 5 נוסעים ונהג לכפר. מדובר בשבט אפריקאים, שלפני כ-100 שנים הגיעה אליהם הברית הישנה, ראו כי טוב והחליטו לקבל על עצמם את היהדות. הם חובשי כיפות, מתפללים גם בעברית (נוסח יהדות ארה"ב שתורמת להם), יש להם טליתות, חנוכיה ואף ספר תורה. לבית הכנסת הם הולכים רק בשבת, אז אם רוצים להגיע לשם רצוי בשבת, עם חסרון יחיד - המשפחות המארחות הן שומרות שבת, ולא תוכלו לעזוב באמצע השבת, לכן קחו זאת בחשבון.

להיות יהודי זה גם פתרון כלכלי טוב - יש תרומות של קהילות יהודיות (תרמו באר לכפר ולכן אוהבים בכפר את היהודים), יש מבקרים מישראל וארצות אחרות שמשאירים שם כסף בביקור. הם חיים בבית אבן עם מרצפות. יש להם חשמל (וטלויזיה), שירותי אסלה ומקלחת. שאר הכפר חי בתנאים הרגילים של כפריים - בית על אדמה, פשוטו כמשמעו - רצפת הבית היא האדמה.

שישי בערב בבית הכנסת היה מאד נחמד, עם שירים וריקודים (הם עושים קידוש ושרים את "מלאכי עליון") ואחריהם אכלנו וישנו בבית של אחת המשפחות - נהננו. התפילה של שבת בבוקר קצת התישה אותנו ורצינו לעזוב, אבל אז גילינו, שאי אפשר לעזוב בשבת (זה פוגע בהם, ולא תרצו לעשות זאת). לכן, נאלצנו למצוא נושאי שיחה במשך כמה שעות טובות, ישנו צהרים, טיילנו בכפר, ובעיקר, ספרנו את הדקות עד ליציאת השבת בשבע וחצי...

רוב המטיילים שפגשנו אהבו את הביקור שם, אחרים- פחות. אני חושבת, שזה נחמד אבל לא "חובה", בטח לא אם אתם לחוצים בזמן ובעיקר אם התיקים שלכם הושארו בבית, שהוא קצת מרוחק, כמו במקרה שלנו, בלי שום דבר להחלפה: בלי מברשות שיניים או ספר קריאה. באשר לעלויות - אנחנו קנינו כיפה ב-20,000 (סיפור ארוך...) מהסטודנטים שאספו אותנו מהעיר, וישנו בבית של מישהו אחר ולו נתנו עוד 30,000 (עשינו חישוב של 20,000 לזוג ללילה באכסניה ועוד הוצאות אוכל). מטיילים שהיו איתנו השאירו 10,000 לאדם כולל הכל, וזה היה ממש בסדר.

לתחילת הכתבה

ממבאלה למפלי סיפי

מונית חזרה למבאלה עלתה שוב 10,000, ומטאטו משם למפלי סיפי (Sipi Falls) עלה 5,000 לאדם (מונית, שמענו, עולה כ-20,000). הדרך אורכת כשעה-שעה וחצי, ולכן הגענו לסיפי בסביבות עשר בלילה. כשהגענו גילינו, שדלתות ה-Crow's Nest, המקום בו תכננו לישון, היו סגורות. המטאטו לקח אותנו למקום אחר ונסע. האדמה בוצית ומחליקה בסיפי, גשום שם, ומי לעזאזל יכול להוציא פנס כרגע? אחרי שירדנו מיליוני מדרגות בוציות באיטיות מחשש החלקה, גילינו שהמקום האחר היה מלא. השומר ריחם עלי, לקח לי את התיק הגדול וליווה אותנו מהמקום שלו למקום שלישי (כבר אמרנו שהאוגנדים אנשים מקסימים?), שבו רצו לא פחות ולא יותר מ-46,500 לאדם ללילה. מכיוון שכך, השומר הנחמד המשיך וליווה אותנו למקום רביעי, שפתח את דלתותיו. בדיעבד, הוא היה בדיוק 100 מטר מאחורי ה-Crow's Nest. כלומר, עשינו סיבוב של ק"מ בתנאים הנ"ל בשביל לחזור כמעט למקום שממנו באנו. חוויה...

המקום הרביעי נקרא Twilight והוא אכסניה שישראלים בנו, מה שאומר שיש שם שקשוקה (לא ניסינו) ויש “Revi's cake” (לא היה). את פנינו קיבלו שלוש בנות חמודות ומחייכות, שרצו 20,000 לאדם ללילה. אמרנו שמי ששלח אותנו לפה דיבר על 10,000 ללילה לאדם, ו- 20,000 זה יקר. עכשיו שימו לב: אנחנו בעשר וחצי בלילה, עם תרמילים, אין לנו כבר לאן ללכת והיא יודעת שהגענו ממקום אחר ואנחנו אחרי הליכה ארוכה, אין לי בכלל בסיס להתמקח איתה! מה היא ענתה? "הייתם צריכים להגיד מההתחלה שאין לכם הרבה כסף" ונתנה לנו את הבנדה ב-20,000 לשנינו. מצד שני, אנחנו ובחור אוסטרי היינו היחידים במקום באותו לילה. ישראלית נוספת שהגיע לשם למחרת (כ.פ.- תודה על הדאגה) שילמה 8000 ללילה, אז כאמור- אין fixed price באוגנדה - בהצלחה! את המים מחממים כאן על אש. ממש אפשר להריח פחם מהמים שמתקלחים איתם, אבל היתה מקלחת חמה בסוף היומיים המתישים הללו והיא היתה סיום ראוי. התאורה במקום היא עששיות והאוכל היה טעים (יש להם אפילו קורנפלקס והם שמים בננה עם הקורנפלקס, בחלב חם - סוף!).

בסיפי ממליצים לקחת מדריך, אם עושים את כל המפלים, כי מקומיים מבקשים כסף על כך שאתה הולך על אדמתם. אנחנו בחרנו להקשיב לעיצה ובהמשך נוכחנו שזה נכון - המדריך ממש התווכח במקומות מסוימים עם אנשים. בעקבות המלצה חמה יצאנו לשביל של ה- Crows וסיכמנו עם בחור שעובד שם על 7000 עבור ההדרכה לשנינו, לא כולל דמי כניסה למפלים.

הכניסה למפל הראשון עולה 1000 לאדם, אחריו יש סולם, שעליו משלמים 500 לאדם והכניסה למפל השני עולה 1000 לאדם. למפל הגדול האחרון זה עוד 1000, אבל אנחנו ראינו כמה אנחנו נרטבים מרחוק מעוצמת המים ולא נכנסנו פנימה, אלא חתכנו (שם המדריך ממש רב עם מישהו, לא הבנו את השפה, אבל נראה שזה היה כדי שלא נשלם). סה"כ- 12,000 לשנינו, לעומת ההצעה של 15,000 לאדם שקיבלנו ב-Twilight.

המפל הראשון הוא עצום, יפהפה ונתזי המים מגיעים למרחקים (פחדתי להוציא את המצלמה). הדרך למפל היא בירידה מתונה ויש שם אפשרות לעשות סנפלינג. לא ניסיתי ולא בדקתי באיזה ציוד הם משתמשים, אבל זה נראה לי מדליק לאללה. הגלישה היא חיובית קלה ואז שלילית, ממש ליד המפל, כך שהירטבות היא חובה. מצד שני, השילוב של זיעה (חם) עם הגשם ונתזי המים מהמפלים משאיר אותך רטוב ממילא... הדרך למפל השני היא כבר עליה. יש שם אפשרות להכנס למערת עטלפים, אבל אותה לא ניסינו. המפל השני נמוך יותר, אבל גם הוא אדיר - יש מאחוריו מערה ופשוט עומדים מאחורי המפל ורואים את נפילת המים - עוצמות! ההמשך למפלים הבאים, הוא כבר בוצי ומחליק מאד (וסביר שבאזשהו שלב בטיול ירד עליכם גשם). יש מפל קטן בדרך, שנראה יותר כמו ראפיד, לכן לא סופרים אותו, אבל הוא נקודת תצפית נהדרת על המקום ואז מתקדמים למפל השלישי. בדרך עוברים בכפרים והילדים מלווים אתכם גם כאן. החזרה לאכסניה היא דרך הכביש וכפר סיפי. כל המסלול אורך משהו כמו 4-5 שעות וכדאי להתחיל אותו בסביבות עשר-אחת עשרה, כדי לחזור לפני הגשמים. אותנו תפסו גשמים קצרים בדרך למרות זאת.

הכפר חביב, יש שם כלבים (לא ראנו הרבה כלבים באוגנדה) ותירס, שצולים על מנגל. לי יצא לאכול פופקורן מקלח התירס... אפשר למצוא שם הכל - celtel airtime, מחברות, עטים, שתיה ואוכל (מסעדה מקומית קטנה אם לא רוצים אוכל יותר יקר באכסניה, פירות).

לתחילת הכתבה

הנסיעה מאוגנדה לטנזניה

בבוקר למחרת יצאנו לדרך ארוכה ארוכה: שעה וקצת על מטאטו למבאלה, המתנה למטאטו, שיצא לג`ינג`ה במשך שעה וחצי, ועוד שלוש שעות לג`ינג`ה, שם המתנו יותר משעתיים וחצי לאוטובוס של Scandinavian, עליו שילמנו מבעוד מועד, לצערנו, ועליו היינו 23 שעות. האוטובוס נוסע מקמפאלה, לקניה, ומקניה לטנזניה - ארושה ואח"כ דאר א-סאלם (הנסיעה מארושה לדאר אמורה להמשך עוד 10 שעות, לא היה לנו התענוג לבדוק זאת). אני מפרטת, כי אנחנו סבלנו ואני לא ממליצה, וכדאי שתהיו מוכנים לכך:

  1. אנחנו עלינו על האוטובוס בג`ינג`ה. במקום להגיע בשתיים האוטובוס הגיע אחרי ארבע וחצי, ואפילו בשביל זמן אפריקה זה איחור מוגזם ומעצבן.
  2. הנסיעה רובה ככולה היא בדרכי עפר מחוררות. האוטובוס לא מפסיק לקפץ ואצלנו הוא עשה את זה במהירות, כנראה לנסות ולהדביק את הפער של האיחור. לא כל כך הלך לו. מה שכן הלך זה הגב שלי, שכאב עוד יומיים ארוכים (ואין לי בעיות גב טפו טפו מלח מים). הדרך הזו הרבה הרבה יותר גרועה וכמובן יותר ארוכה מהדרך מקיסורו למגהינגה, סתם לשם השוואה.
  3. לפני הנסיעה שקלנו לקחת טיסה מאוגנדה (אנטבה) לטנזניה (קילי) על מנת לחסוך בזמן, והמליצו לנו כן לנסוע באוטובוס כי הדרך יפהפיה אז: הדרך באמת יפה, אבל כל אוגנדה מהממת, ואין בדרך הזו משהו חדש שעוד לא ראית באוגנדה ובשביל זה ממש לא שווה לנסוע באוטובוס, כבר ממש אין לך כוח להסתכל מהחלון - אני רק התפללתי לחזור מירח הדבש בלי פריצת דיסק או "מתנה" אחרת.
  4. סקנדינביאן כותבים, שהאוטובוס מגיע לארושה ב- 9:30 בבוקר (כ-18 שעות נסיעה מקמפאלה). הגענו לארושה בשלוש וחצי אחר הצהריים - כמעט 24 שעות על האוטובוס, שלא עשה הפסקות יזומות, עד שלא איימתי פעמיים על הנהג להקיא באוטובוס.
  5. מידע טכני: סקנדינביאן עלה 75,000USH או 45$, בנוסף 20$ ויזת מעבר בקניה, לאדם. טיסה עולה, אם זכרוני אינו מטעני, כ-200$, כדאי לבדוק שוב. בנוסף, הבנתי שיש אופציה של מעבורת דרך אגם ויקטוריה. אין לי מושג לגבי האופציה הזאת, אבל לא נראה לי שאפשר שיהיה הרבה יותר גרוע מהסקנדינביאן. אם גם זה יקר מידי ואתם כבר נוסעים באוטובוס, קחו את חברת אקומבה. הם נותנים את אותה דרך בחצי מחיר, נוסעים קצת יותר לאט (אתם תשמחו על כך), והאוטובוסים "חדשים" (מושבים עם משענת שבורה, חלונות שלא נסגרים עד הסוף) באותה מידה. לא נסענו איתם, אבל דיברנו עם אנשים שכן והם אמרו שהיה בסדר גמור.

לתחילת הכתבה

טנזניה - מידע כללי

  • ויזה לטנזניה עולה 50$ וניתן לקבלה במעבר הגבול.
  • כסף: דולר שווה ל-1250 שילינג טנזני, נכון לספטמבר 2007 (או כמו שלי יותר נוח - 10,000TSH מקבילים לשמונה דולר בערך). במקומות שונים יחשבו לכם בין 1200 ל- 1300.
  • תקשורת: מדברים פה אנגלית פחות טוב מאוגנדה, אם בכלל. מהמעט שחווינו, הטנזנים פחות נעימים, יותר מניפולטיביים ובעיקר יותר מעיקים ואגרסיביים בניסיונם למכור לך כל דבר ושירות, בעיקר אנשי שבט המסאיים.
  • לינה: בלילה שלפני היציאה לספארי, ישנו בארושה (Arusha) במלון La Jacaranda Hotel. המחיר 50$ לזוג ללילה (self contained) כולל ארוחת בוקר. חדר די טחוב, המקלחות חמות, יש חשמל ואפשר להטעין סוללות לפני הספארי. המסעדה שלהם ממש טובה, עם אוכל מערבי (השף הולנדי). המקום עצמו נעים ויש גם אינטרנט, אבל לא כל-כך קרוב למרכז, אם זה מענין אתכם. אחרי הספארי ישנו ב- Arusha tourist center inn (self contained), שם יש מקלחות לא קרות (אבל לא חמות), יש חשמל להטענת סוללות ומואזין בחמש בבוקר - במחיר 30$ לזוג ללילה. החדר מאד צפוף, אבל הרבה יותר נעים מזה של הג`קראנדה, במיוחד בהשוואה למחיר. את המסעדה שלהם לא ניסינו, אך הקנקן נראה מבטיח. המקום מאד קרוב לכיכר השעון.

לתחילת הכתבה

יציאה לספארי

אנחנו לא ממש חווינו את טנזניה, לא טיילנו בה, פשוט היינו בספארי. מתחנת האוטובוס אסף אותנו הנהג - מדריך של חברת Hartebeast, איתם עשינו ספארי. זה היה כייף ופינוק כי ממש לא היה לנו כוח להתחיל להתארגן על מונית ולהתמקח וכדומה, הוא פשוט דאג לכל צרכינו באותו יום. הוא לקח אותנו למשרד, להסדיר את התשלום ופרטים אחרונים עם המנהל- Lazarus. לאחר מכן הם לקחו אותנו לבנק, למשרד חברת הטיסות Air Tanzania, ולבית יתומים שרצינו להגיע אליו, כל זה בלי תוספת תשלום ובהרבה חן וחיוך - מאד נוח וקל. שילמנו 135$ ליום לאדם בקבוצה של שלושה אנשים (החברה היא שצירפה את השלישי), לא כולל לינה לפני ואחרי, שמתוכם שלחנו 400$ עוד מהארץ דרך western union (מה שעלה כמעט 40$). לעומת מה ששמענו מתיירים מארצות אחרות זה מחיר טוב, לעומת ישראלים אחרים שפגשנו הרגשנו שזה מחיר גבוה... לא יודעת מה באמת נכון.

בלילה הראשון בספארי ישנו בלודג` זול עם מקלחת חמה ואחר כך שלושה לילות באוהלים, כשהחברה סיפקה את כל הציוד, מים וכדומה. האוכל היה טוב, (משמינים בספארי...) והטבח (Jofree, Jof) היה מקסים ודיבר אנגלית. הנהג-מדריך (Saddy) היה מאד נחמד, מאד ניסה לגרום לנו להיות מרוצים והקשיב לכל גחמה של קדימה / אחורה / עצור! (מה לעשות יש פריים לתמונה...). האנגלית שלו היתה בסיסית ביותר, לקח הרבה זמן להסביר לו שאלות שענינו אותנו והוא לא נתן הסברים מיוזמתו. לי זה היה חבל, כי ציפיתי שכשמגיעים לחיה בפעם הראשונה הוא יסביר עליה. כך לדוגמא יצא לנו לראות צ`יטה וצבוע אוכלים טרף, הצי`טה עזבה, הצבוע דיגמן לנו כמה תמונות ורצינו להמשיך. המדריך שאל "u sure"? והתניע. באמת שניה אחר-כך הגיעו נשרים ועייטים לאכול שאריות ולמזלנו לא פספסנו, אבל אם היתה לו אנגלית יותר טובה, הוא היה יכול להסביר למה כדאי לחכות. ממדריך של קבוצה אחרת הבנו, שצ`יטה מפחדת מהצבוע, שהוא הרבה יותר מסיבי ממנה - באמת לא הבנו למה היא עזבה פתאום. במילים אחרות, הכל תלוי בדרישות - יכול להיות, שבכלל לא מענין אתכם ההסבר - לנו הוא היה חסר. עוד דבר היה, שביום הראשון היתה תקלה בג`יפ ה- 4*4. לאחר עיכוב של שעתיים וחצי נותרנו עם רכב 2X4, כי היה צריך להוציא את הצ`ופציק, שהופך אותו מ2X4 ל4X4, אבל ראינו הרבה רכבים של הרבה חברות, שנתקעו בספארי בשלב זה או אחר (בחמשת ימי הספארי ראינו 4-5 מכוניות שנתקעו).

שלושה טיפים לספארי: מהניסיון שלנו בהתמקחויות במייל, הכי טוב זה לא להגיד "מה המחיר הכי זול שאתה יכול להציע", אלא "אני יכול לשלם ככה וככה על ככה וככה - זה מתאים לך?"- הם מפחדים שתסגור עם מישהו אחר והם יפספסו אותך ומחזירים תשובה חיובית (עבורנו זה כבר היה מאוחר מידי, אבל זה עבד). בנוסף, חשוב לבדוק ציוד (!) - לנו היה חור בכיסוי של האוהל, אבל למזלנו לא ירד גשם. טיפים חישבנו לפי 5$ לאדם ליום 5*5*3=75$ למדריך, לנהג ולטבח (לכל אחד בנפרד) משלושתנו, הם היו מאושרים עד הגג. יותר ממשכורת חודש...

לסיכום - Hartebeest חמודים לאללה - אנחנו נהננו מהספארי, היה כייף איתם והם רצו שיהיה לנו כייף והשתדלו, אבל היו חסרים ההסברים ומדריך דובר אנגלית טובה. תשפטו בעצמכם. בהצלחה!

לתחילת הכתבה

חוויות מהספארי

ביום הראשון יצאנו בשמונה וחצי מהמלון בארושה (Arusha), הגענו לאכסניה במניארה לקראת 12, ולאחר ארוחת צהריים יצאנו לפארק אגם מניארה (Lake Manyara), והטבח נשאר במקום, ובעצם ביום הזה היינו שנינו לבד עם הנהג. הפארק מקסים, יש מגוון עצום של חיות ולא ממתינים הרבה בין חיה לחיה - כל הזמן יש התרחשות, וזה מה שאני הכי אהבתי בפארק הזה. אני לא מספיק סבלנית כדי להסתכל שעה על אריה שוכב בנחת, בתקווה וציפייה שהוא יצא לטרף. אהבתי את ההתרחשויות הרבות במניירה. חזרנו לקראת שבע בערב למקלחת חשמל (פשוטו כמשמעו: חשמל שמחובר למים ומחמם, מפחיד). לאחר מכן אכלנו ארוחת ערב עם סאדי וג`ופ והעברנו ערב נעים. בבוקר למחרת הצטרף אלינו הבחור השלישי, ולכן הלכנו שוב למנייארה, על אף שלפי התכנית המקורית, היינו צריכים כבר להמשיך לסרנגטי. לא הצטערנו על כך, שכן ראינו לביאה על עץ, פעילות בוקר של בבונים, שהיתה שונה מפעילות הערב שראינו ביום קודם, ועוד כמה התרחשויות.

לסרנגטי (Serengeti) הגענו לקראת שלוש ואכלנו מ- “lunch box”. בנקודת התשלום של הפארק יש תצפית על הפארק (2 דקות טיפוס) ואפשר לראות שם ציפורים יפהפיות, שעוד תיראו רבות מהן בדרך- לטאות בצבע ורוד-סגלגל ועוד. לא הרבה זמן אחר-כך נתקע הג`יפ וזה היה קצת מבאס, אבל לא נורא. בדרך למחנה הספקנו לראות בפרק זמן מאד קצר המון חיות, וזה היה מזל, כי זה לא חזר על עצמו מאוחר יותר: צבועים, חבורת אריות, עופות שונים, בפאלו, עדרי איילות, פילים. בהמשך, ראינו מחזה מדהים של צ`יטה וצבוע שאכלו טרף, ולאחר מכן באו נשרים ועייטים לניקוי השאריות. ראינו גם פילים נלחמים, פיל יונק, hartebeest, wildebeest, topi, הלכנו לבריכת היפופוטמים ותנינים, ג`יראפות, כמה רגלי נמרים מבצבצות מעצים (לא ראינו פנים של נמר אחד אפילו), שתי חיות שנטרפו והושארו ע"י נמרים על עצים, עד לארוחה הבאה, כמה חבורות של לביאות, ורק אריה זכר אחד בכל הספארי.

ישנו ב- Seronera campsite. האוהלים נמצאים ממש בתוך השמורה, ללא כל גדר, ואפשר לשמוע את החיות בלילה, עוברות ממש לידכם, ולכן לא יוצאים מהאוהל לשירותים במהלך הלילה. ארוחות אוכלים בשטח, שהוא מעין כלוב (אסור להכניס אוכל לאוהלים!) להגנה מפני החיות, פרט לבבון אחד, שהערים על הטבחים וגנב כיכר לחם. במקום אין מקלחות. יש בסרנגטי לודג` אחד, שעולה 190$ לאדם ללילה, למי שחושק בכך. אנחנו הטענו שם את הסוללות של המצלמות, כי יש להם חשמל. נתנו טיפ, אבל ההטענה עצמה לא עלתה כסף.

בבוקר יצאנו בשבע בערך, חזרנו בסביבות אחת לארוחת צהרים, ובשלוש יצאנו שוב לפארק. חזרנו לארוחת ערב ושינה. בבוקר שאחרי כבר ארזנו דברים ולאחר בוקר בסרנגטי ובראנץ`, המשכנו לנגורונגורו. בדרך עצרנו בקניון אולדביו (Oldavio Gorge), שהכניסה עולה 3$ והיא לא שווה יותר מכך. יש שם קניון, לא מדהים ביופיו, שבו נמצאו שלדים שונים בתקופות שונות, ומוזיאון קטנטן, שמסביר על הממצאים. יש גם הרצאה, למי שמתעניין, אבל זה ממש לא חובה. יש אפשרות לבקר בכפר של מסאים, למי שמעוניין, ולקבל סיור בבקתות, ריקודים וצילום חופשי (לא ניסינו, אבל שמענו, שלאדם עולה 20$ ומאד מסחרי).

בנגורונגורו (Ngorongoro) הגענו אחר הצהריים ישירות ל- Simba Campsite, שם ישנו. במקום יש מקלחות לא קרות (אבל ממש לא חמות). מבחינת מזג אויר, הוזהרנו שיכול להיות מאד קר, אבל לנו יצא להיות בימים פחות קרים, כנראה. אני, שלרוב קר לי, הסתובבתי עם שתי חולצות ארוכות דקות ופליז, אבל בלילה היה קצת קר, מתחת לשק השינה, בתוך האוהל.

בפארק ראינו עדרים עצומים של Wildebeest, זברות (נשכבות על הגב ועושות כלבתול) וגם צ`יטות, לביאות, חסידות ואחרים. השוס בנגורו הוא הקרנפים - לנו יצא לחזות באחד כזה ממרחק, שגם אם היו אומרים לנו שזה דינוזאור היינו מאמינים. יש בפארק בריכה, שאוכלים בה צהריים ושם יש Fish Eagles מהם צריך להזהר, משום שהם מנסים לחטוף אוכל מתיירים תמימים, לכן כדאי לאכול אך ורק באוטו אם לא רוצים לחטוף מקור חד...

יצאנו מנגורונגורו באחת-שתיים בצהריים, והגענו לארושה בסביבות חמש-שש בערב. בערב שאחרי הספארי יצאנו למסעדה אתיופית, לא זוכרת את שמה, אבל ממגדל השעון זה היה לכיוון ה- Masai Camp. היה טעים, אבל קצת הזכיר מסעדה סינית, לא אתיופית. מחיר בסדר/זול (יחסית לארץ, יקר ביחס לטנזניה). מונית למסעדה עלתה 3000. מדריך הספארי המליץ לנו, בחום, לקחת רק מונית עם כובע צהוב, ולא סתם מישהו שהופך את מכוניתו למונית.

לתחילת הכתבה

זנזיבר - מידע כללי:

  • הגעה לשדה התעופה מארושה: מונית למשרדי Air Tanzania, שנמצאים ממש ליד Precision וכל החברות האחרות, עלתה 5000 (רבע דקה נסיעה, לפנות בוקר). ל- Air Tanzania יש shuttle לנמל התעופה של קילימנג`ארו - JRO, אבל הוא יוצא בשש אפס אפס, ולכן - לא לאחר - מונית לשדה תעלה הרבה.
  • טיסות מקילימנג`ארו לזנזיבר, ומזנזיבר לדאר א-סלאם עלו 149$ לאדם. השדה בקילי הוא קטן וחמוד. השדה של דאר הוא מגעיל, התור מתחיל יותר משעה לפני הכניסה לשדה וממשיך בתורים לא מסודרים בתוך השדה (והטנזנים, ובעיקר ההודים שם, דחפו ועקפו יותר מאשר ישראלים). הטיסה מקילי לזנזיבר ארכה כחמישים דקות, אם אני לא טועה, והטיסה מזנזיבר לדאר ארכה כ-15-20 דקות. השדה בזנזיבר, אם אפשר לקרוא לו שדה, הוא פצפון, אבל יש בו הרבה דברים, ביוקר!
  • בשדה בזנזיבר גבו מאיתנו 5000 לאדם מיסי נמל, לא יודעת אם זה חוקי או לא, אבל כבר לא היה לנו חשק לבדוק…

סטון טאון ויער ג`וזאני

הגענו לסטון טאון (Stone Town) בסביבות עשר בבוקר. מונית מהשדה לאכסניה עלתה 7000 (רצה 10$ בהתחלה, אך התנועה היתה דלילה). הרחובות צרים ומוניות לא תמיד נכנסות עד לאכסניות ממש. העיר מאד מזכירה את יפו ושוק הכרמל. כמי שלא אוהבת אותם במיוחד בארץ, היה לי קשה להתחבר לסטון, אם כי הילדים המשחקים בחול, המסעדות על החוף, השקיעה בים ושוק האוכל בערב גרמו לי להרגיש יותר נעים ובנוח. הזכרתי שעשו לנו הכנה מצויינת וממש לא היינו בהלם אפריקה, וכשנחתנו באוגנדה הרגשנו ממש בנוח להסתובב ברחוב, על אף המוזרות שבהיותך הלבן היחיד שבולט בכך. דווקא בזנזיבר, שיש בה הרבה תיירים לבנים, חטפתי איזשהו הלם תרבות: כולם, אבל כולם, מוסלמים וכולן הולכות בלבוש צנוע שמכסה את הגפיים והפנים, ולהרבה גברים יש מן כובע-כיפה ערבי. זה היה המקום היחיד, שהגעתי אליו בגופייה (אחרי הספארי נגמרו לי כל החולצות הקצרות) והרגשתי כמו איזה שיקסע. בהתחלה קצת פחדתי להגיד שאנחנו מישראל (ושואלים שם כל הזמן מאיפה אתם) והעדפתי לזרום עם הניחושים שלהם (העירקית שאני ניראתה להם מהולנד משום מה), עד שקלטתי ש"ישראל" לא אומר להם יותר מידי, וגם מי שכן ידע קצת היה מאד נחמד ודווקא לא היה לו שום דבר למכור לנו. בן זוגי לא היה שותף להלם שלי, וגם אני עד הערב נרגעתי, ובבוקר כבר עזבנו את סטון לטובת החופים...

בכל מקרה, אין הרבה מה לעשות בסטון, אפשר לסיים לטייל בה ביום אחד, אבל (ואני לא מאמינה שאני אומרת את זה...) אפשר להשאר בה, לטייל בסביבה ובאיים הקרובים או סתם לטחון אוכל, אם יש לכם מספיק זמן בזנזיבר. מה כן ראינו? מוזיאון העבדים, שכמו שכבר ציינו, מזכיר את מחנות הריכוז, רק מאד בקטן. יש שם כנסיה, אנדרטה ואת המקום שבו הלינו כ-70 עבדים בשטח, שמתאים לפחות מעשירית מכך. כניסה עולה 3,000TSH או 3$ (לכן עדיף תמיד, בכל המקומות, לשלם במטבע המקומי). אנחנו הסתובבנו שם לבד, אם כי יש מדריכים בכל שפה כמעט, אבל אני עוד הייתי בשלב ההלם ופחדתי לבדוק אם יש מדריך בעברית.

מקום נוסף הוא ה- Big Tree, סתם כי אין הרבה מה לעשות, אפשר ללכת לראות אותו. יש כמה מוזיאונים, על ההיסטוריה של זנזיבר וכדומה. אבשי נכנס לאחד (3,500) ואמר שהיה מענין ומושקע (היסטוריה זה לא בשבילי, אז ויתרתי). אפשר להסתובב בשוק, שהוא באמת כמו שוק הכרמל (הצבעוניות, ריח הדגים, הלכלוך, הרבה חתולי רחוב שלא ראינו בשום מקום אחר), עם ניואנסים זנזיברים (דמקה עם פקקים של בקבוקי קולה, מוכרים שיושבים מעל הדוכן, וכדומה).

בערב, החל מחמש-שש, יש שוק אוכל עם דוכנים של אוכל. אמרו לפנינו ואנחנו תומכים: חובה (!) לנסות מיץ קנה סוכר (הם מוסיפים לזה קצת ג`ינג`ר) - הוא עולה 500TSH לכוס והוא טעים בטירוף! גם "זנזיברי פיצה" היא חוויה מענינת ועולה 1000. אבשי טעם גם שיפוד לובסטר וביחד חלקנו בננה בצ`פאטי ברוטב שוקולד (מיותר לציין שחזרתי עם 2-3 ק"ג עודפים הביתה...). לא נראה לי שתצליחו להתחמק, וגם לא כדאי, ממשהו ברוטב קארי קוקוס איפשהו בעיר או בחופים. מונית חזרה משוק האוכל לאכסניה עלתה 3000, ואין בודה-בודה כמו באוגנדה.

אנחנו ישנו ב- Flamingo Hotel, שהיא אכסניה בסיסית: מקלחות קרות, 26,000 לזוג ללילה, ארוחת בוקר נחמדה על הגג. אני הרגשתי שאני לא רוצה לשהות בו פרט לשעות השינה שלי, אבל ממילא לא התכוונו לשהות באכסניה והיה חבל לבזבז כסף על מלון יקר. אם בכל זאת חשק ליבכם במלון טוב, תזמינו לפחות שבוע מראש, שכן אנחנו נתקלנו בבעיה (אבל מצד שני עשינו רק שני טלפונים). יש את ה- Tembo שנראה נחמד מבחוץ, נדמה לי שהמחיר הוא 90$ ללילה לזוג, ויש את ה- Serena Hotel שאליו כן נכנסנו - אחלה נוף לים, בריכה, והשירותים ברמה של בתי המלון המוכרים לנו בארץ. לא בדקנו מחיר, אבל יקר שם.

ממש בין שוק האוכל והחוף ישנו מבנה של Tourist Information. הזמנו שם סיור ליער ג`וזאני (Jozani Forest) כולל הסעה לחוף Paje ב-50$ לשנינו, או 60$ לרביעייה (משתלם ביותר). עד היום אין לי מושג אם זה מחיר סביר או לא, ולא ברור לי למה נתקענו עם המחשבה, שאין לשם תחבורה ציבורית. לתשומת הלב: אחרי שסיכמנו במפורש שזה כולל כניסה לפארק, פתאום (בכניסה לפארק) אמרו לנו, שאנחנו צריכים לשלם על הסיור ואחרי צעקות וניסיונות תיווך של הריינג`רים החביבים, לא הוספנו אגורה וראינו הכל. אני הרבה פעמים לוקחת בחשבון, שמדובר באי הבנה של שפה ומנטליות, אבל הפעם במפורש נאמר, שהתשלום כולל כניסה לפארק ופתאום הם שיחקו "ראש קטן" וזה עיצבן. לפיכך, טיפ: לא לשלם את התשלום המלא, עד שאתם מגיעים ליעדכם והכל מסודר. אם שילמתם (אפילו מקדמה), בידקו שעל הקבלה כתוב כל מה שהמחיר כולל. אפשרות אחרת לנסיעה לסיור הזה היא דאלה דאלה (מטאטו בסוואהילית) שעולה 2,000 מסטון ליער ג`וזאני, ועוד 10,000 עבור הסיור בפארק, לאדם. מונית מסטון לחופים היא בסביבות 30,000-35,000 והם מתרגמים את זה ל- 30-35$, לא בצדק.

הסיור ביער ג`יזאני מחולק לשלושה חלקים: האחד- יער מקסים עם סוגי עצים שונים, צפרדעים בגודל מילימטרים וסרטנים; השני - איזור קופי הקולובוס האדומים, שיש להם זנב ארוך לניווט הקפיצות בין העצים. הם מתוקים מתוקים, לא מפחדים מאיתנו כלל ומגיעים למרחק נגיעה ממש; השלישי - עצי מנגרוב, אשר שורשיהם המסועפים בולטים מחוץ לאדמה, בשל ההבדלים בין הגאות והשפל (הם גדלים במים מלוחים). הסיור כולו אורך שעה, נדמה לי, והוא מאד נחמד - כדאי. עוד דברים אפשריים שלא ניסינו הם סיור צבים ב-Prison Island, חוות התבלינים ואחרים, אבל אנחנו רצינו לנפוש בחוף ביומיים וחצי שנותרו לנו.

לתחילת הכתבה

חופים

לא הייתי בתאילנד, גם לא בסיישל, אבל החופים בזנזיבר הם חלום: יפהפיים, חול לבן (ממש מחזיר אור ומסנוור), עצי קוקוס, מים בתכלת-ירוק-כחלחל. הם גם היו סוף החופשה ורצינו את הסתלבט על החוף: בטן גב בלי לעשות כלום, לאכול קוקוס מתחת לעץ קוקוס, לקרוא ספר ולפתור תשבץ. לפי מה שאומרים, החופים הצפוניים הם המתויירים יותר (במיוחד Nungwi). בחופים הדרומיים (או המזרחיים יותר נכון) יש גאות ושפל מאד חזקים ולכן לשעות הים פשוט "נעלם" (לכן אולי תרצו מלון עם בריכה) ובשעות המשלימות החוף נעלם, עם הים שמכסה אותו. התופעה הזו מביאה הרבה אצות ושאר אוצרות מהים לחוף, וניתן לראות את הנשים עם שקים קשורים למתניהן אוספות אצות מהים ואת הילדים מגרדים חול ושולים צדפות וקונכיות. בתור צלם חובב, ענין את אבשי ללכת למזרחיים. עוד משהו מיוחד שם הוא שהזריחה היא בים ולא השקיעה - המוח וההרגל כ"כ מתעתעים, זה נראה לא הגיוני שהים הוא במזרח.

התכנון מהארץ היה על מלון יקר של 100$+ ללילה, וגם לא תיארנו לנו כמה יקר יעלה אוכל, וכמה נבזבז בסטון טאון בבתי קפה, סתם כי אין מה לעשות. לכן, אני שמחה שלא הזמנו מראש. במקום זאת, בלילה הראשון ישנו ב- Paradise Beach Bungalows. חדר עלה 50$ ללילה לזוג, כולל ארוחת בוקר שהייתה פחות מהסטנדרט עד כה, עם מקלחות קרות. אפשר לבקש שירתיחו מים, אבל מדובר במקלחת עם גיגית. המקום מקסים, מאד נעים שם ואלה המחירים בחופים. המקום מנוהל על-ידי בחורה יפנית, שמכינה סושי מעולה, ובכלל המסעדה שם טובה ובמחירים סבירים (7000-12000 בממוצע, יש גם יותר) - יחסית למקומות אחרים בחוף.

מבחינתנו, מיטה שנעים לישון בה ומקלחת חמה היו כל שרצינו. מאז לפני הספארי לא היתה לנו מקלחת חמה אחת, וזהו ירח הדבש שלנו!! מותר להתפנק! אז עברנו ל-Palm Beach Inn (נמצא בחופי הכפר Bwejuu), שם לילה עלה 60$ לזוג, כולל אחלה ארוחת בוקר, עם מיטה הרבה יותר נעימה ומקלחת חמה עם אריחי קרמיקה ולא מבטון. המקום עצמו פחות נעים, לתחושתי האישית, מ- Paradise, אבל גם הוא יפה. המים יותר "מלוכלכים" באצות, אבל יש גם יותר פעילות על החוף. אם מענין אתכם לראות את חיי המקומיים. המקום נמצא ממש בתוך הכפר ואפשר לטייל בו (רק בלבוש צנוע). יש גם מסעדה מקומית, שלא ניסינו (היה רמאדן וסגור בצהריים), אבל המחירים בה היו הרבה יותר נורמלים מהמחירים במלון, שהיו ממש גבוהים (15,000 לארוחה הכי זול, אבל אוכל מעולה). אפשר ללכת על החוף למלונות האחרים ולאכול בהם. בשני המקומות לא היתה בריכה, ובשניהם השירות היה מעולה. ב- Paradise היה את Dula, שעובד בבר, שהיה פשוט מקסים ועזר לנו בכל שיכול היה, בלי לצפות לתמורה, וב-Palm היה את שהי שנתן שירות אדיב וגם עזר לנו. לא שיערנו כמה יעלה האוכל ולא היה לנו מספיק כסף עלינו, ומאחר וכספומט יש רק בסטון טאון - נתקענו בלי כסף. ממש לא רצינו לבזבז זמן וכסף על נסיעה לסטון בשביל להוציא כסף, והוא הציע שביום שאנחנו עוזבים, ניסע עם מונית שלהם ולא עם דאלה דאלה, וניתן לנהג שלו את הכסף, וכך היה.

זה היה היום האחרון של חופשתנו - היינו שמחים לעוד שני לילות בחופים, אבל היה כייף. אפריקה תיזכר לטוב.
אז תבלו ותעשו חיים, ותשמרו על עצמכם!

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×