ירח דבש בפולינזים הצרפתיים

סיפורנו מתחיל בארץ רחוקה: איים קסומים, קוקוס, אננסים גדולים והרבה ירוק וחול לבן בעיניים, אך הוא מקבל גוון מעניין בעקבות החוויות הקטנות והמיוחדות, שחווינו בפולינזיה הצרפתית
איתן סטולר
|
מפה
תמונה ראשית עבור: ירח דבש בפולינזים הצרפתיים

הקדמה - למה דווקא פולנזיה?

"אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" צעקתי בהתרגשות ושברתי את הכוס, אך עם כל האהבה והכבוד לירושלים, ויש הרבה, ראשי כבר נדד הרחק למקומות הקסומים והטרופיים אליהם תכננו להגיע, אני ואשתי הטריה. פיזית, באותם רגעי מחשבה ראשי נדד בין השפתיים והחיבוקים של אורחי הרבים, ובסתר ליבי פיללתי שהקמצנים הביאו צ`קים שמנים, וזאת מתוך ידיעה כי לאחר ספירתם אדע האם פנינו מועדות לחו"ל, או לחולון... ובאמת, למזלנו הטוב, חתונתנו היתה האירוע הראשון שפתח את הקיץ במשפחתנו, והדודים והדודות אכן פתחו את הארנקים.

אוקיי, המכשול הראשון הוסר אך נותר לנו עוד אחד, לא פחות גדול, והוא כיצד לשכנע את הורינו השמרנים שעדיף לצאת בגיל 27 לטיול של חודשיים סביב העולם בעלות מטורפת מאשר לחסוך לדירה, או "לדברים רציניים" אחרים. ההורים חשבו שנפלנו על הראש וניסו להניא אותנו בכל דרך אפשרית: "יקר, מסוכן, איך תשמרו על כשרות?, תיסעו לאחר שתסדרו בחיים!". Yeah right... בפנסיה, בגיל 65 עם קטטר וויאגרה ניסע לטיול סובב שירותים... לא נראה לי. עמדנו על שלנו והחלטנו לצאת בכל מחיר, אף במחיר מקום עבודתה של אשתי. לא נורא, חשבתי, עוד 30000 ש"ח פיצויים יסגרו לנו עוד כמה קצוות בטיול.

אשתי ואני הבנו שלירח דבש יש משמעות הרבה יותר עמוקה מאשר עוד סתם טיול; בירח דבש באה לידי ביטוי התשוקה שלנו לחזור לגן עדן, לאותו מקום בו אפשר לממש אהבה שמימית, זורמת וטבעית כל כך... בירח הדבש אנו יוצרים לעצמנו גן עדן פרטי השייך רק לשנינו, גן עדן שעליו נתרפק שנים רבות לאחר מכן, מתוך הבנה שהשיא הזה, שהפיק תענוג אדיר, לא ימשך לעולם. ירח דבש הוא בעצם יצירת זיכרון משותף, חוויה מעצבת לקראת החיים האמיתיים הטומנים בחובם כל-כך הרבה אתגרים גלויים וציפיות. נחשוב לרגע על סוגי הטיול השונים, והרי טיול של "השמן, קנה והשתזף" כה שונה מטיול של "הכר, חוה והערך". הטיול מהסוג השני באמת מאפשר לנו לראות עולם במובן של תרבות שונה, מנהגים שונים, דפוסי חיים שונים ועוד. אמנם עולם התיירות הפך לממוסחר ומשווק חופים זהובים ודקלי קוקוס כמזור לבעיותינו הרבות, מעין פסיכולוגיה תיירותית, אך כדי להנות באמת יש להתאמץ ולראות מעבר לזה.

האמת היא שהחלטנו להקיף את העולם, חלום שהיה משותף לשנינו, אך רצינו שזה יהיה מעט שונה ופחות ממוסחר, לכן החלטנו להתחבר לעצמנו וכמה שאפשר לבני המקום. סיפורינו מתחיל בארץ רחוקה עם כל המוטיבים התיירותיים: איים קסומים, קוקוס, אננסים גדולים והרבה ירוק וחול לבן בעיניים, אך הוא מקבל גוון מעניין בעקבות החוויות הקטנות והמיוחדות בעינינו, שאותם חווינו בפולינזיה הצרפתית (באיים טהיטי, בורה בורה, מוארה).

מגיעים לפולינזים הצרפתיים

26 שעות טיסה מארץ הקודש הנהדרת וכל קשר בין קדושה למקומות קסומים אלה מקרי בהחלט. תרנגולות מעופפים, שמירת כשרות וטהרת המשפחה ותקציב נמוך במיוחד באחד המקומות היקרים בעולם סיפקו לנו זיכרונות מתוקים מגן העדן. בחצי הדרך עוד חייכנו וזאת בזכות חבר שסידר לנו כרטיסים למחלקת עסקים. וואלה, חשבנו, זאת מתנת נישואין לעניין, ובזמן שכולם נאנקים מכאבי צוואר וגב תפוסים במחלקת התיירים, תפסנו תנומה עמוקה ומפנקת לאחר כוס היין הרביעית. לאחר שעברנו את קו התאריך הבינלאומי, ובכך הרווחנו עוד יום יקר, נחתנו עייפים אך מרוצים לפנות בוקר בנמל התעופה שבפפטיה, טהיטי- שם קיבלה את פנינו להקה מקומית, שהרימה את מצב הרוח, ובמקביל חילקו לנו צעירות מולטיות-פולינזיות בלבוש מינימלי זרי פרחים לצוואר. "התחלה טובה", חשבתי לעצמי, "לא פלא ש`הסנדק`, מרלון ברנדון ז"ל, התאהב בבחורה מקומית וקנה לה את אחד האיים היפים באזור... אם הסנדק נפל אז...". מבט חד של אשתי הטרייה, שקלטה את מחשבותיי, החזיר אותי במהירות למציאות.

היות ותקציבנו היה דלפוני חיפשנו דרך להתעלק בנימוס על הקהילה היהודית המקומית. הקשר עם ראש הקהילה נוצר כבר בארץ, אך לא ידענו לאן זה יוביל. לאחר הלילה הראשון בו ישנו במלון במחיר 170$ ללילה חיפשנו נואשות אחר דיור חלופי, וקיווינו שבפי ראש הקהילה היהודית תהיה בשורה. למחרת הגיע המושיע, מר רוז`ה, שאסף אותנו ברכבו, פתח את פיו ואמר: "למזלכם דירת החדר של הקהילה הנמצאת בתוך בית הכנסת פנויה לימים הקרובים והיא שלכם". לא ידענו אם לצחוק או לצחוק... מנהל הבנק בטוח ישמח... מר רוז`ה החליט לערוך לנו סיבוב היכרות בטהיטי, שהוא הגדול מבין שרשרת איי פולינזיה הצרפתית.

מטיילים באי

באי זה ובשאר האיים מסביב הירוק הטרופי הקסום נשפך לתוך מי האוקיינוס הכחול, ויחד עם החופים הזהובים, דקלי הקוקוס האינסופיים המתנשאים מעל הג`ונגל, יוצר הרמוניה נפלאה של צבעים ומתוך כל זה בולטות פסגות בזלת שחורות ועצומות. הכביש הראשי המקיף את האי הוא צר ומפותל וחוצה נופים שאינם שגרתיים עבורנו, הישראלים: חורש סמיך של עצי קוקוס ואננס משגעים, ולמרגלות העצים שיחי בננות ממינים שונים. הדרך מלווה במראות של האוקיינוס השקט האינסופי ובתוכו מבצבצים שורות של בונגלוס בעלי רצפה שקופה (לעשירים בלבד).

מראה נהדר נוסף הם המקומיים, שגולשים על גבי גלים מרהיבים הנשברים בחוזקה על החוף. האי הסמוך, מוראה, נראה מהמטוס כלב גדול המשדר המון אהבה וגם בו נוף דומה וחופים קסומים. גולת הכותרת היא, ללא ספק, האי בורה בורה, הנחשב לאחד האיים היפים בעולם, אשר בו תחושת הנוף גדולה אף יותר מכפי שתיארתי קודם לכן. מאוחר יותר נגיע לאי זה, והוא יספק לנו הצצה נדירה למהות החיים בגן עדן, או אם להצטנע, למשהו קרוב לזה…

לאחר הסיור המרתק, שלווה בהסברים מעניינים על האיים השונים, נלקחנו למקום מגורינו. להפתעתנו הרבה, דירת המגורים היתה ממוקמת בתוך בית הכנסת הקהילתי, בלב פרדס שומם באזור פראי. כמובן שמר רוז`ה הסביר לי כי עלי להגיע לכל התפילות, וזאת עקב המחסור במניין. אני, כאדם שומר מסורת, ומתוך שיקולי חסכנות הסכמתי מיד... דירת החדר היתה סבירה, אם משווים אותה לרמת המגורים בבסיסי צה"ל.

יום שישי הגיע ומר רוז`ה הזמין אותנו לארוחת ערב אצלו בבית. כמובן ששמחנו וזאת לאור העובדה שבתור שומרי כשרות, ולאחר אין ספור קופסאות טונה ודיאטת בשר של חודש וחצי, קיווינו שבערב מארחינו ילעיטו אותנו "מהשחור השחור הזה"... בתום תפילת שישי והליכה בין הבתים השונים, רובם בעלי חצר גדולה ובה תרנגולות - דבר שהעיד על חיים פשוטים ובריאים - הגענו לבית מרווח מלא בניחוחות של אוכל משובח ואווירת שבת נעימה. מארחינו הפצירו בנו לאכול וזו היתה האות למתקפה. אני, כקניבל חסר טאקט ורעב במיוחד, אכלתי ללא הרף תוך התעלמות מוחלטת מאשתי ההמומה, שבעטה בי מתחת לשולחן, צבטה אותי, נעצה בי מבטים ומה לא... המשכתי לאכול כאילו אין מחר.

במהלך הארוחה סיפר לנו מר רוז`ה שהבשר הכשר מיובא מצרפת ושמחירו "כמחיר הזהב". באותו רגע נתקע לי האוכל בגרון והתחלתי להרגיש נקיפות מצפון על חיסול מלאי הבשר הכשר והיקר. מר רוז`ה המשיך בתיאוריו המרתקים על הקהילה היהודית הקטנה, המורכבת מ-50 אנשים, כאשר מתוכם שליש מתבוללים- צאצאי נישואי תערובת עם המקומיים. רוב היהודים סוחרים וחיים במעמד בינוני ומעלה, אך הם מרגישים מנותקים ממשפחותיהם שנותרו בצרפת או בישראל. הוא שטח בפנינו את הבעיות העצומות העומדות בפניו בשמירת הצביון היהודי. לאחר גמר הארוחה הנפלאה חזרנו בהליכה נינוחה לדירה, עייפים אך שבעים.

הציפיה שלי לשנת ישרים נמוגה על-ידי אשתי אשר נתקפה בפאניקה פתאומית והעירה אותי בפראות תוך כדי לחישות: "מנסים לפרוץ לדירה, קום מהר!". אני, מדושן בשר, מלמלתי לה כל מיני שטויות וחזרתי לישון. לפתע, קפאתי! שמעתי צעדים על גג הרעפים של הדירה וליבי החל לפמפם בחוזקה, תוך שאני נזכר בחוסנם ובגודלם של הפולינזים המקומיים. אחזתי מיידית בסכין והמתנתי המתנה נצחית לקראת הבאות. הצעדים לא פסקו ונשמעו מאוד מאיימים... ציפינו כל רגע למספר תוקפים שיכנסו דרך הדלת הרעועה. לרגע הנחנו שאולי מדובר בהתקפה בעלת גוון אנטישמי על בית כנסת, ועוד בליל שבת! לא העזתי לפתוח את הדלת, וכך במשך לילה שלם, רבוי זיעה ולחצים בחזה, תוך כדי שאשתי חונקת אותי מפחד, ציפינו לגרוע מכל. אשתי אף העירה לי שאנחנו עוד יכולים למות בגלל הקמצנות…

השחר הפציע והרחשים המוזרים נעלמו. הגעתי לבית הכנסת, שהיה ממוקם ממש ממול, ובסיום התפילה מר רוז`ה ושאר הנוכחים שאלו לשלומנו וכיצד ישנו. התביישתי לספר, אך לבסוף לא התאפקתי ותיארתי להם את נדודי השינה שלנו ואת הסיוט שגרם להם. באותו הרגע כולם התפוצצו מצחוק ועם דמעות בעיניים התנצלו על ששכחו לספר לנו כי באי יש סוג של תרנגולות מעופפים אשר גג בית הכנסת הוא המקום החביב עליהם לסטוצים... אחוז נקמה חיכיתי ללילה הבא, והתרנגולות אכן לא אכזבו וחזרו בשנית. הכנתי מצבור של כל דבר שניתן לזרוק עליהם בכדי שיעופו מהגג ויתנו לנו לישון! הרי מקומם הטבעי הוא בסיר הבישול ולא על גג דירת החדר שקיבלנו.

אז מה למדנו מירח הדבש שלנו? אכן, ראינו נופים מדהימים, זללנו פירות טרופיים יחודיים וצללנו במקומות אקזוטיים, אך מה שבסופו של דבר זוכרים אלו הם החוויות הקטנות והצחוקים הקטנים, ההופכים את הטיולים לגדולים ומשכנעים אותנו כל פעם מחדש שזה היה שווה את המאמץ. כפי שאמר סט. אוגוסטין: "העולם הוא ספר גדול אשר אלה שאינם יוצאים מארצם, אינם קוראים בו אלא דף אחד".

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

הזמנת חופשה להפולינזים הצרפתיים

הזמנת מלון השוואה בין מאות אתרים ברחבי העולם הזמנת טיסה כל האתרים המובילים במקום אחד ביטוח נסיעות דרך למטייל יוצאים לחו"ל בראש שקט
סגור
0
×