לונדון של הלילה

תמונות ליליות מלונדון: על פגישה לילית, על איך להכיר חברים חדשים ועל חמלה וצדק בעיר הגדולה...
גולדי
|
תמונה ראשית עבור: לונדון של הלילה
© איתמר ברק

תמונה ראשונה: פגישה לילית

בלונדון הייתי שמונה ימים. בגלל שהייתי לבד ולא הייתי מחויב לאף אחד ולשום דבר אז היתה לי הזדמנות ליצור קשר בלתי אמצעי עם האוכלוסיה המקומית, דבר שסיפק לי לא מעט חוויות מרתקות. מפגש עם אנשים הוא תמיד מקור לסיפורים, בעיקר אם אלו אנשים מתרבות שונה. לכל אחד מהם יש את הסיפור שלו ואם ממש מקשיבים מגלים שכל אדם הוא עולם ומלואו. אנשים מאד אוהבים לדבר על עצמם ואם מקשיבים להם הם יכולים לספר דברים שלא היו מספרים לאף אחד בדרך כלל. אחד מהם הוא מארק. "יושב בצד הכביש, מנגן מפוחית, מישהו זורק מטבע לפחית..."

את מארק פגשתי ליד ה-Theatre Palace בשד´ שאפטסברי. הוא ישב על המדרכה עם שמיכה עליו וקיבץ נדבות. כשחלפתי על פניו בפעם הראשונה הוא שאל אותי באנגלית במבטא זר: "brother, can you spare me a dime?" אז נתתי לו 2 פאונד והמשכתי ללכת. טיילתי לי בשדרה, חולף על פני "חנות הג´אז של ריי", שהיא סיפור בפני עצמו, ולאורך כמה רחובות ליד וחוזר לכיכר, עובר בין אנשים לבושים במיטב המחלצות, תיירים, אמני רחוב, קבצנים, סוחרי סמים, שעם אחד מהם, שהציע לי חשיש לבנוני מעולה כמעט הלכתי מכות, אך הצלחתי להימנע מכך ברגע האחרון ופשוט ללכת משם, תוך שאני נתקל בבחורה שחורה וגדולה שהציעה לי סקס ("you want to fuck?"´ בליווי תנועת היד המסורתית) ואז שוב עברתי לידו והוא שאל אותי מה השעה. אז עניתי לו והוא שאל אותי אם אני ממהר ואמרתי לו שלא. אז הוא ביקש ממני שאשב אתו קצת. קר לו ומשעמם לו. בהתחלה היססתי כיוון שהייתי עייף מאד מיום של 10 שעות הליכה אבל איזשהו קול אמר לי שבכל זאת כדאי להישאר.

שאלתי אותו אם הוא רוצה קפה והוא השיב בחיוב. אז קניתי לו קפה ולי תה ולשנינו בייגלה וישבתי לידו על המדרכה. הוא התנצל על כך שאין לו עוד שמיכה (למרות שלי היה מעיל עבה) והחמיא לי על הכובע (תרבוש מבד שקניתי בטורקיה ששירת אותי נאמנה במשך שהותי בלונדון). שאלתי אותו איך קוראים לו והוא אמר "מארק", ושאל אותי לשמי ועניתי לו. אז הוא שאל אותי מאיפה אני ואמרתי "ישראל". הוא התלהב. הוא שמע הרבה על הארץ (סיפרו לו שיש אחלה שמש ובחורות יפות), והוא רוצה לבוא. ואז אחרי שסיפרתי לו קצת על הארץ (על החופים, הבחורות, מקומות בילוי, אכסניות והמלצות לטיול), שאלתי אותו מאיפה הוא והוא אמר "דנמרק". שאלתי אותו איך זה שהוא מקבץ נדבות. הוא סיפר לי שהוא הגיע מדנמרק בטיסה בשביל לטייל ומישהי גנבה לו את הכסף והדרכון כשישן, ועכשיו הוא תקוע ומקבץ נדבות, מחכה שישלחו לו קצת כסף מהבית.

הוא סיפר לי שהחליט לקחת תיק ולנסוע, לברוח מהשגרה הלוחצת, מההורים מתעקשים שהוא יילך בתלם, כלומר: יילך לאוניברסיטה, ילמד מקצוע, ימצא עבודה, יתחתן ויביא ילדים והוא הרגיש שהוא צריך קצת להתפרק ולהשתולל לפני שהוא מכניס את עצמו לתלם הזה. ואז עשה הפסקה ושתה מהקפה וטרף את הבייגלה ברעבתנות. חייכתי והוא הסתכל עלי, נבוך. "מצטער, לא אכלתי כל היום". הצעתי לו עוד אחד והוא סירב בנימוס למרות שהיה רעב מאד. הצעתי שוב ואז הרעב ניצח את הכבוד. אז קניתי עוד 2, כי גם אני נעשיתי רעב ועוד קפה לו ותה לי וחזרתי לשבת לידו. אז הוא סיפר לי על החברה שהיתה לו, שניסתה ללחוץ עליו שיתחתן אתה והוא לא הסכים, שוב מהסיבה שהוא רוצה לטייל ולהתפרק קצת לפני שהוא נכנס לעול הזה, והוא היה אז בן 22. הוא סיפר לי שהיה לו קשה מאד להיפרד ממנה. הוא מאד אהב אותה אך יצר הנדודים היה חזק ממנו. הפרידה ביניהם, כך סיפר, היתה ממש סרט טורקי. היא לא רצתה שיעזוב, בכתה, ביקשה, התחננה, איימה. והוא גם בכה, הסביר, ביקש. וזה לא נגמר טוב. בסוף קם והלך והשאיר אותה בוכה. הוא הרגיש רע עם זה אבל ידע שהוא לא יכול להישאר. אז הוא קנה כרטיס טיסה, ארז תיק, נתן נשיקה לאמא וטס ללונדון. את הימים הראשונים העביר במלון 2 פשפשים קטן ומתפורר כשהוא מטייל רוב היום ואת הימים מעביר בברים.

באחד הערבים הכיר מישהי בבר והם דיברו והיתה משיכה ואחר כך הלכו אליו למלון. הוא היה די שיכור ולא זכר הרבה מאותו לילה. מה שהוא כן זוכר זה את הבוקר שאחרי, כשהתעורר עם הנג אובר רצחני, וגילה לחרדתו ש"הזונה גנבה לי את הארנק והדרכון". מה עושים עכשיו? הוא שילם מראש רק על שבוע והזמן שלו נגמר מחר. כמובן שמלון זה לא לשכת הסעד והוא היה צריך לעזוב, וכך הגיע לרחוב.

אמרתי לו שבנוטינג היל יש מין בית תמחוי של צבא הישע, ששם נותנים לאכול והוא אמר שמחר יילך לשם ויבדוק את זה. המשכנו לשבת והיה ממש קר. הוא הוציא מהתיק סוודר ולבש אותו. סיפר לי שכבר שלושה ימים לא התקלח וכמעט ולא אכל כלום חוץ ממרק (שבלונדון יש מקומות שאפשר לקנות soup to go בכוסות קלקר כמו קפה) ובייגלה מכסף ש"אנשים טובים כמוך" זרקו לו. הסתכלתי על העוברים ושבים ועל איך שהם זורקים כסף. חלקם מתכופפים בלי להסתכל עליו בכלל ושמים את המטבע, נבוכים מעצם היותם שם ומעצם היתקלותם עם אנשים כאלה, חלקם עוברים וזורקים בזלזול עם מבט של "תראו את זה, מה נהיה ממנו", "או, יופי. בחר בדרך הקלה. מקבץ נדבות במקום לעבוד". למרות שקיבוץ נדבות הוא ממש לא הדרך הקלה. אין שום דבר קל בלהשפיל עצמך בשביל פרוטות שאולי יקנו לך את הזכות לאכול משהו. חלקם מתכופפים, מסתכלים עליו טוב טוב, כאילו שיזכור את הפנים שלהם (תראה, אני תרמתי לך), מצפים לתודה ומתעצבנים על כך שהיא לא מגיעה. חלקם עוברים עם הנערה וזורקים כאילו בתנועה רחבת לב, בשביל להרשים את חברתם, וחלקם פשוט ממשיכים לעבור בלי להסתכל בכלל. פשוט טומנים את הראש בכנף הבגד וממשיכים ללכת. איש איש לעצמו. כל אחד סגור בתוך הקונכיה שלו.

אנחנו יושבים ומסתכלים על האנשים האלה ושותקים. השעה היתה כבר 2:00 לפנות בוקר. אנחנו יושבים כבר כמה זמן, שעתיים אולי? מי סופר? כבר שכחתי מהעייפות. כבר שמחתי שעצרתי לדבר אתו. ואז התחלתי לספר לו על עצמי. סיפרתי לו על הילדות שלי, על המשפחה, האחים והאחיות, הצבא, החווית הקשות שחוויתי, המפגשים הרבים מדי שלי עם המוות, על הצלחות, כשלונות, אהבות, אכזבות. פשוט הכל, בלי לצנזר. הרגשתי חופשי. טוב, אחרי שהוא סיפר לי כל כך הרבה על עצמו הרשיתי לעצמי להיפתח. חוץ מזה, הרי רוב הסיכויים שלא אראה אותו יותר ולמי הוא כבר יספר? מי כבר מכיר אותי בלונדון? וכך עברו להם עוד שעתיים ונהיה כבר 4:00. העייפות שמקודם נעלמה חזרה והופיעה אז נפרדנו. הוא הודה לי אין ספור פעמים על הקפה, הבייגלה והשיחה והבטיח שיקפוץ לראות את בית התמחוי בנוטינג היל ויבדוק מה קורה עם הכסף מהבית.

נפרדתי ממנו כשאני מתחיל ללכת לכיוון כיכר פיקדילי, ומשם דרך רח´ ריג´נט היקר לכיכר אוקספורד, לקחת אוטובוס חזרה לבייזווטר, למלון, לישון קצת, למרות שכבר היה בעצם בוקר. וכל אותה הדרך הרהרתי בכך שהחיים מזמנים לנו הפתעות. מפגשים לא שגרתיים, חוויות מרגשות, וכל זה ממה? רק מלצאת החוצה ולטייל. מספיק לקחת פניה לא נכונה ולהגיע למקום שונה לגמרי מאיפה שתכננת ללכת ולהמשיך ללכת למקום ההוא רק בשביל לראות מה יש שם.  בדרך למלון, הרהרתי בפגישה שלי עם מארק. חשבתי לעצמי כשישבתי על המדרכה שזה יכולתי להיות אני. מה ההבדל ביני ובינו? העובדה שזה קרה לו ולא לי. זה הכל. ואז גיחכתי לעצמי כשחשבתי על עושר, ועל הרדיפה אחר מותרות וכבוד ויוקרה ועל כמה שהם כל כך חסרי חשיבות וכמה אנחנו משקיעים בהם. הרי ברגע אחד הכל יכול להיעלם, להילקח מאתנו. ואז ידעתי שלעולם לא אסתכל יותר על קבצנים מלמעלה כאילו הם נחותים או מצורעים. לכל אחד יש הסיפור שלו, את הסיבות שהביאו אותו לאבד תקווה וללכת על הדרך שנחשבת "הכי קלה", ושלי אין זכות לשפוט. ואז נכנסתי לחדר, התקלחתי והלכתי לישון. השעה היתה כבר 6:00 בבוקר ונרדמתי כמו תינוק על המיטה הנוחה שלי, וחשבתי על מארק, שישן ברחוב. זה יכולתי להיות אני.

לתחילת הכתבה

תמונה שניה: עוד על לונדון (או - איך להכיר חברים חדשים)

יומיים אחרי שפגשתי את מארק, הייתי בדרך לסוהו. יש שם מועדוני ג´אז שהמליצו לי עליהם וגם נהייתי רעב, אז חשבתי לעצור לפני זה לאכול משהו. אז עברתי ליד המקום שבו פגשתי אותו אבל הוא לא היה שם. היו שם אנשים אחרים, בטח לכל אחד מהם יש איזשהו סיפור דומה. עברתי דרך שד´ שאפטסברי ועליתי למעלה דרך צ´רינג קרוס. עברתי דרך חבורה של אנשים שנראו לי די מפחידים ומיהרתי להתחפף לפני שיהיו בעיות. הגעתי לסוהו, ועברתי בין מועדוני הג´אז, אבל מסתבר שרובם מועדוני חברים, מה שהעלה בי את התהיה של איך לעזאזל נהיים חבר במועדון כזה? בטח צריך להכיר שם איזה מישהו. חוצמזה עולה שם פול כסף כניסה.

די התבאסתי כי אף פעם לא יצא לי להיות במועדון ג´אז אמיתי, אפלולי כזה. עלו לי בראש סרטים של שנות ה-30, משהו כמו ניו אורלינס כזה. מועדון אפלולי כזה, מעושן, עם בר ושולחנות ישיבה, גברים בחליפות ונשים בשמלות ערב, ריח של אלכוהול, עשן סיגריות ובשמים, להקת ג´אז וזמרת עם קול נמוך לובשת שמלת פאייטים אדומה ונמרחת על הפסנתר, שרה בלוז. אני והפנטזיות שלי.

אז החלטתי ללכת לשבת איפשהו, וגם נהייתי רעב. נכנסתי לבית קפה, הזמנתי לשתות ורציתי גם לאכול, אבל אז ניגש אלי הומו אחד שניסה להתחיל אתי, והיה קצת שיכור ודי אגרסיבי והייתי צריך להשתמש בכח בשביל להעיף אותו ממני. לא התאים לי המקום הזה אז התחפפתי משם כמה שיותר מהר. שמישהו אחר ישתה את מה שהזמנתי. משם הלכתי לבית קפה אחר, התיישבתי, המקום היה יותר ידידותי, והזמנתי לאכול ולשתות, הורדתי את הכובע והוצאתי את ה"לונלי פלנט" בשביל לראות לאיפה לטייל מחר.

ופתאום היא הופיעה מעלי. בחורה צעירה, חמודה מאד, קצת יותר נמוכה ממני, שיער ג´ינג´י אסוף לשתי קוקיות ואוברול, סטייל בילבי, ושאלה אותי בחיוך רחב ובאנגלית עם מבטא צרפתי אם אני רוצה להצטרף לשולחן שלה ושל החברים שלה או שאני בקטע של להיות לבד.

דווקא מצא חן בעיניי הרעיון, אז לקחתי את הדברים שלי והצטרפתי לשולחן שלה. לה קוראים ליסה, ואת השמות של החברים שלה אני ממש לא זוכר. הכרנו. הם שאלו מאיפה אני ואמרתי ישראל. אז הם התלהבו והתחילו לשאול שאלות על הארץ. סיפרתי להם, וישבנו ושתינו ואכלנו ודיברנו והיה ממש כיף. מאחור, ברקע, איזה זמר מעפן עם שיער ארוך ומשקפי ג´ון לנון, גיטרה ומפוחית אונס ורוצח בדם קר ובלי למצמץ שירים יפים שאני אוהב. בחיי, הייתי משלם לו רק שישתוק. ככה המשכנו לשבת ולדבר והיא סיפרה לי על עצמה. מסתבר שהיא צרפתיה שחיה בלונדון ולומדת אמנות, מאד כיף לה למרות שהלימודים קשים והשכ"ד לא זול בכלל, והיא מתגעגעת הביתה, אבל החבר´ה מאד נחמדים כאן והם מבלים הרבה ביחד. היינו שם די הרבה זמן, פשוט נהנינו מהזמן. נחמד ככה לשבת עם אנשים שאתה לא מכיר ושרוב הסיכויים שלא תראה עוד לעולם ולדבר. אפשר לספר אחד לשני כל מיני דברים, במילא למי הם כבר יספרו? מי מכיר אותי שם? האמת היא שלא סיפרתי יותר מדי, רק מה שצריך, אבל הרגשתי נוח אתה. אם היא היתה מישהי מהארץ זה בטח היה נמשך.

מאוחר יותר, כשכולם היו במצב רוח טוב (גם הבירות עשו את שלהן, למרות שלא שתיתי) החבר´ה הציעו שנלך לרקוד. אני הייתי עייף מכל היום (הלכתי 12 שעות כמעט רצוף) אז החלטתי לוותר. היא גם היתה עייפה, אז נפרדנו וליוויתי אותה אליה לדירה, שלא היתה רחוקה משם. היא הציעה לי לעלות לקפה והסכמתי. שתינו קפה, דיברנו, ו...

נפרדנו בבוקר, יצאתי לעוד יום של טיול, והיא ללימודים, התחבקנו, נשיקה קטנה. כמובן שלא היה טעם בלשקר אחד לשני שעוד נתראה מתישהו (אין לה מחשב אז אי אפשר לשלוח לה אי-מיילים, והשיחות יקרות) אז החלטנו להשאיר את מה שהיה בינינו ככה, כמו שזה. לא לקלקל את זה. עם הזמן זה יהיה זכרון נעים, של לילה נפלא. מעין הרפתקה כזאת, משהו שקורה אולי פעם בחיים, אם בכלל. בד"כ זה קורה בסרטים. לי היה מזל. כנראה שצריך להיות בזמן הנכון במקום הנכון.

לתחילת הכתבה

תמונה שלישית: חמלה וצדק בעיר הגדולה

כשהייתי בלונדון, טיילתי לילה אחד ברחובות העיר, וראיתי חבורה של שחורים, שמאוחר יותר התברר לי כי הם קשורים לכנסיה מסוימת בעיר, שמסתובבים בלילה ברחובות לונדון, עם סנדביצ´ים וקפה, ומאכילים ומשקים הומלסים, ותוך כדי גם מדברים אתם קצת, ושואלים לשלומם.  עמדתי והסתכלתי עליהם כשהם ניגשו להומלס ששכב על המדרכה. הוא התרומם, כיסה את כתפיו בשמיכה, בחר סנדביץ´ מהסל, קיבל קפה (הם שאלו אותו אם הוא רוצה קפה או תה, כמה סוכר, עם חלב, בלי חלב, כמו קופי טו גו חחחחח), ואכל ושתה. תוך כדי ענה לשאלות שלהם. מסתבר שהוא כבר שבועיים שם, מתקיים מנדבות ונעזר מדי פעם בצבא הישע. אחד מהם שם לב אלי, עומד בצד, נשען על קיר עם הידיים בכיסים, ומסתכל עליהם. הוא חייך אלי ושאל אותי אם אני רוצה לשתות או לאכול. אמרתי לו שעדיף להשאיר את זה לאלה שאין להם והוא צחק "שטויות, יש מספיק לכולם". האמת, כוס תה ממש תעזור עכשיו. ביקשתי תה וקיבלתי, וגם עוגיות. COOL.

התיישבתי לידם, שתיתי ואכלתי, והרגשתי טוב. זה היה כל כך יפה, לראות חבורה של אנשים, מוותרים על שינת לילה (שומדבר לא היה מוציא אותי מהפוך בשעות כאלה, גם לא הבטחות על גן עדן ו-72 בתולות) לטובת האכלת הומלסים, ולהרגיש בחמלה שהיתה להם כלפי האנשים שנשארו ברחוב, שהחיים הורידו אותם מהכביש.

חמלה. מישהו בכלל מכיר את המלה הזאת? יודע מה המשמעות שלה? ניסה לתרגל את זה פעם? הרי לעזור לאחר בצרה נותן לנו תחושת עליונות, שהוא המסכן ואנחנו החזקים, שבאים להושיע אותו. בלי להרגיש אנחנו המון פעמים מגישים עזרה, אבל מתוך בורות, המקום שממנו אנחנו באים הוא אגו ולא חמלה. כאן הרגשתי בדבר האמיתי. יכול להיות שהיה שם גם אגו, ללא ספק זה עשה לאנשים האלה טוב. הם דיברו אל ההומלסים בגובה העיניים, בצניעות, בלי להתנשא, עזרו להם להרגיש בני אדם, ולא הומלסים. המון פעמים יש לנו הרבה דעות קדומות על הומלסים, רובן שליליות, בלי שאנחנו יודעים דבר על אותו בנאדם, ולמה הוא נהיה הומלס. דבר אחד בטוח - אפאחד לא בוחר את זה.

אחרי התה והעוגיות הודיתי להם, הם המשיכו הלאה, הלכתי איתם קצת, ושאלתי אותם כמה זמן הם עושים את זה כבר, והם ענו לי שכבר חצי שנה שהם יוצאים בלילות להאכיל את ההומלסים. את החומרים הם מקבלים בתרומה והם מכינים את הסנדביצ´ים, הקפה והתה ויוצאים לחלק. הם עושים את זה במשמרות, שלא יקרה שאותם אנשים יצאו לילה אחרי לילה. זה עדיין דופק לבנאדם את סדר היום שלו. ההומלסים הרגישו ב-VIBE החיובי שהחבר´ה מהכנסיה (שלא ניסו להחזיר אותם בתשובה תוך כדי. אפילו לא דיברו על הכנסיה) הקרינו, ונפתחו אליהם. תוך כדי הליכה אתם יצא לי לשמוע כמה סיפורים של אנשים, שלצערי אינני זוכר (עברו שנתיים וחצי מאז). אלה לא סיפורים שמחים, תאמינו לי. הרבה מהם תיירים שכייסו אותם, או גנבו להם את הדברים, והם תקועים שם. ויש גם מקומיים שאיבדו את הפרנסה או חלו או נהיו נכים. לכל אחד יש את השק שלו.

בשלב מסוים נפרדתי מהם, הודיתי להם על השירות שהם עושים, והמשכתי הלאה. חשבתי לעצמי שלזה לא ציפיתי, שבעיר הענקית, הקרה והמנוכרת הזאת, שבה נראה שכל אחד תקוע בתוך התחת של עצמו, אגלה כזאת מחווה אנושית. אבל כמו שהחייים לימדו אותי - צפה לבלתי צפוי. ובאמת, בכל פעם שאני מתחיל לחשוב על כמה שהעולם הזה חרא, וכמה שאנחנו חארות ולא אכפת לנו משום דבר ומאפאחד, וכל אחד באמת תקוע עם הראש בתוך התחת של עצמו, אני נזכר בשליחים האלה, שעושים עבודת קודש ונותנים קצת תקווה לאנשים האלה, שדי איבדו אותה. זה מעודד אותי קצת, לדעת שלא כולם כאלה ויש כמה צדיקים בסדום.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

הזמנת חופשה ללונדון

הזמנת מלון השוואה בין מאות אתרים ברחבי העולם הזמנת טיסה כל האתרים המובילים במקום אחד כרטיסים לאטרקציות לחסוך את התור
ולבלות יותר
ביטוח נסיעות דרך למטייל יוצאים לחו"ל בראש שקט
סגור
0
×