לטביה 2008 - ביקור שורשים

לטביה ידועה בנופיה הירוקים, בבירתה השוקקת ריגה, ובהסטוריה היהודית העשירה שלה. לפניכם סיפור על מסע שורשים מרגש של אם ושני ילדיה, שחוזרים אל בתי המשפחה בנסיון לגלות מה עלה בגורלם של יקיריהם ובעזרת תמונות וזכרונות סוגרים מעגל עם ההסטוריה.
שחר גרבר
|
מפה
תמונה ראשית עבור: לטביה 2008 - ביקור שורשים
© Depositphotos/Innervision

הרקע למסע

זהו תחילתו של מסע של רגשות והיסטוריה. סבי מצד אימי ומשפחתה גרו בלטביה בעיירה אאוצה (Auce). בגיל 17 סבי עלה לארץ לבדו במסגרת תנועה חלוצית, התחתן עם סבתי ואימי נולדה. גלויות ותמונות שנשלחו לארץ (פלסטינה) מהמשפחה בלטביה נמצאות ברשותנו היום. בעקבות ביקור משפחה של סבי אצל הוריו ומשפחתו, החליט סבי לחזור חזרה ללטביה (המצב בלטביה היה "טוב" ובארץ התרחשו באותה עת פרעות שנות השלושים). כך עשו אימי וסבתי את דרכן חזרה ללטביה. אימי הייתה אז בגיל שלוש ואת החזרה ללטביה היא ואימה עשו דרך תורכיה, פולין וליטא (על פי החותמות בדרכון של סבתי). 

במשך שלוש וחצי השנים הבאות אימי והוריה גרו בעיירה בנה (Bene), הקרובה לעיירה אאוצה. חיי הקהילה היו כנראה טובים, לסבי הייתה חנות ומשפחתו אף הפעילה חנות מכולת, ששכנה בקומת הקרקע של הבית שבבעלותם בעיירה אאוצה. החגים נחוגו עם השכנים ובסך הכל החיים עברו ללא אירועים מיוחדים תחת הכיבוש הרוסי. בחודש מרץ בשנת 1941 ברחו אימי והוריה מאימת הגרמנים וחזרו לארץ כשהם משאירים מאחוריהם את משפחתו של אביה באאוצה ואת דודיה שגרו בריגה. הרוסים אפשרו לסבי, סבתי ואימי לצאת את לטביה כנראה בגלל שהיו להם דרכונים פלסטיניים. כל מי מבני המשפחה שנשאר בלטביה (עשרה במספר) נרצח בשואה. רק דפי עד ביד ושם מספרים את שקרה איתם. 

לתחילת הכתבה

נוחתים בריגה

31 למאי 2008. אני נוחת בשדה התעופה של ריגה ומזג האוויר מאיר פנים ויאיר פנים כל השבוע. צפויות טמפרטורות של בין 20 ל- 25 מעלות במשך היום, כל השבוע. המטבע המקומי הוא LAT וערכו כ- 7 ש"ח לערך. האוכל יחסית זול, כך שניתן ליהנות ממטעמי המקום. אני פוגש את אימי ואחותי בשדה ומגיעים במונית ל"מלון ריגה", הממוקם מול בית האופרה של ריגה. המלון סביר עם חדרים מאד גדולים באווירה ישנה. המיקום מעולה ונמצא ממש בתוך העיר העתיקה של ריגה, מרחק הליכה מכל המקומות.

במשך יומיים סיירנו רגלית בעיר העתיקה ואף הגענו לבית הכנסת היחיד שנשאר על כנו בריגה (בגלל קרבתו לבתי מגורים והודות לכומר מקומי, שאמר שבית הכסת עומד על קרקע של הכנסייה, לא נשרף על ידי הנאצים). בבית הכנסת נפגשנו עם רב הקהילה (חב"דניק) ודרכו ניסינו לדלות פרטים על קורותיה של המשפחה של אימי, שגרה בריגה. מפגש עם אחד מזקני הקהילה לא העלה דבר. 

ביום ראשון בבוקר יצאנו בדרכנו ברכב שכור לכיוון העיירות אאוצה ובנה כשאת הלילה הראשון עשינו בבית הארחה, הממוקם 5 וחצי קילומטרים על הכביש המחבר בין Dobele ל- Lle. את ההזמנה עשינו מהארץ דרך האינטרנט ובעזרת מישהי דוברת רוסית. המקום שוכן לשפת אגמון מלא בציפורים וטובל בירק, אבל כל יתוש מלמיליאן. 

לתחילת הכתבה

מגיעים אל העיירה בנה

כתשעים וחמישה ק"מ מדרום מערב לריגה נמצאת העיירה בנה. נקודת הציון הראשית שלנו הייתה תחנת הרכבת המקומית אותה זכרה אימי מהנסיעות התכופות ברכבת לכיוון העיירה אאוצה. את הרכב החניתי מאחורי תחנת הרכבת וניגשנו לנסות ולאתר מקומות על פי צילומים שהיו ברשותנו. אחרי שיחה עילגת ברוסית עם הכרטיסן, מצאנו את עצמנו צועדים לכיוון בית הספר הישן של העיירה, ששכן בצמוד לבית בו הייתה לאביה חנות.

את ההליכה הרגלית מתחנת הרכבת לכיוון החנות בבעלות אביה זכרה אימי בקלות ואף חזרה עליה גם עכשיו. למיטב זיכרונה, צמוד למבנה בו שכנה החנות של אביה שכן בית הספר המקומי של העיירה. ואכן, צמוד למבנה החנות עומד כיום אותו המבנה של בית הספר, אבל כיום הוא משמש כבית ספר לאומנויות. על חזית המבנה עדיין ניתן לראות במטושטש את הכיתוב "בית הספר – Bene" בלטבית.

לקראת הטיול אימי הצטיידה בתמונות שצולמו בשנות השלושים המאוחרות ואנחנו השווינו את הנראה בתמונות למראה המקום עכשיו. תמונה של אימי בגיל 6 מצולמת ליד גדר בית הספר (1940) וצילום של אימי היום באותו מקום 68 שנים לאחר מכן. אכן "חתיכת היסטוריה". ממבנה בית הספר והחנות של סבי הצמודה אליה הלכנו רגלית, על פי ההנחיות של אימי ואחריה, אל הבית בו גרו אימי והוריה במשך שלוש השנים בהם חיו בלטביה.

לאחר הליכה קצרה של פחות ממאה מטרים זיהתה אימי את הבית בו גרו – בית בלוקים דו קומתי ישן (אז הבית היה חדש) ורעוע עם חלונות פרוצים ומלא עזובה סביב. סיור סביב הבית גילה לנו שהכניסה לקומה העליונה נעולה על ידי שער ברזל ושמישהו גר בחלק מקומת הקרקע של המבנה. דפיקה קלה בדלת ואישה מבוגרת פותחת את הדלת ויוצאת לקראתנו. ברוסית עילגת (שאימי מנסה להבין) היא מסבירה לנו שהיא גרה כאן עם בעלה מזה שש שנים. לבקשתנו קיבלנו את המפתח לכניסה הנעולה. עלייה בחדר מדרגות מעופש הביאה אותנו לקומת המגורים השנייה בה גרו אימי והוריה בסוף שנות השלושים. עזובה שולטת בכל. דלתות שבורות, לכלוך, קרמיקה שבורה והרבה אבק קיבלו את פנינו. כנראה שהרבה מאד זמן לא גרו כלל במבנה. אימי זכרה כל פינה בבית ותיארה לפנינו כל חדר ומה היה בו. נשאר היה רק לדמיין את הקולות והחיים במקום זה 67 שנים לאחור. לאחר סיור קצר ירדנו למטה ונעלנו אחרינו פרק זה של חייה של אימי. בסמוך לדלת הכניסה גילינו שעל הקיר מצויירים שני צלבי קרס. אני מקווה שהם נשארו על הקיר במשך 67 שנים. ידוע שהבית היה חדש כשהגרמנים נכנסו לעיירה וייתכן שהם שיכנו בו את הקצינים שלהם. צילמתי את אימי ליד הקיר עם הצלבים כדי להגיד "לא יכולתם לנו... אנחנו חיים וקיימים בישראל, במדינה עצמאית משלנו". 

לתחילת הכתבה

העיירה אאוצה

עשר דקות נסיעה מהעיירה בנה ואנחנו בעיירה אאוצה, היכן שסבא, סבתא והדוד של אימי גרו בבית שהיה בבעלותם עם חנות בכיכר המרכזית של הכפר. הכביש הראשי הביא אותנו ישירות למרכז העיירה ולרחוב הראשי, שהיה פעם הכיכר המרכזית. את הבית של סבה וסבתה זיהתה אימי מיד. השוואה לאחת התמונות שצולמו אכן אישרה זיהו וודאי. זהו בית פינתי דו קומתי שכיום הוא משופץ (המרפסת בקומה הראשונה, בה אימי נהגה לעמוד, נעלמה והקיר נסגר) ויש בו מספר חנויות בקומת הקרקע ומשרדים בקומה העליונה. ניסיון לעלות לקומה העליונה לא צלח כי האנשים היו באמצע העבודה. לאחר צילום של כמה תמונות של הבניין והמיקום שלו נסענו למרכז המידע המקומי על מנת לקבל מפות של המקום ועזרה בתכנון הטיול. 

 לתחילת הכתבה

יער פוטני וחזרה לריגה

תכננו לנסוע ליער פוטני (Putni), מקום בו הוקמה בשנת 2003 אנדרטת זיכרון לזכר 100 יהודים מאאוצה, שנרצחו על ידי הנאצים. כששאלנו איך להגיע למקום, הציעו הבנות ממרכז המידע להצטרף אלינו לנסיעה ולכוון אותנו. לאחר כחמש דקות נסיעה הגענו לפאתי היער בו ממוקם גל העד - פינה ביער, שבה יש במה קטנה ובה מצבה שחורה ועליה חרוט סיפור ההריגה ("It was here on 11 July 1941 that Nazi occupation forces and their local sympathizers slaughtered around 100 residents of Auce simply because they were Jews. Remember, so that this never happens again."). היה זה רגע עצוב מלא זיכרונות של אימי והדמיון השתולל. כאן, כאן ממש במקום זה נרצחו סבה סבתה ודודה. בלב כבד חזרנו למרכז המבקרים ולאחר מכן המשכנו בדרכנו. לא רצינו להישאר במקום בו הרגו בנו.

המשך השהות בלטביה הייתה לרגיעה טיול בנופיה הירוקים של ארץ זו. יומיים אחר כך חזרנו לריגה לביקור במוזיאון היהודי ומרכז התיעוד, הנמצאים בקומה השלישית של בית הקהילה היהודית במרכז ריגה (רחוב Skolas 6). במוזיאון מתועד הווי החיים של יהדות לטביה מראשית המאה ועד לאחר מלחמת העולם השנייה. רק לידיעה - מכלל יהודי ריגה, שרדו את המלחמה וניצלו 300 איש.  

לתחילת הכתבה

סוף דבר

זה היה ביקור של "סגירת מעגל" של אימי עם ההיסטוריה של המשפחה שלה ועם הניסיונות לגלות מה עלה בגורלם של בני המשפחה שנרצחו בשואת העם היהודי. כל מי שיודע דבר על בני משפחת קאהן (קהן, כהן) שגרו בעיירה אאוצה ובעיר הבירה ריגה, אשמח אם ייצור קשר למייל: galber10@netvision.net.il. אני אשמח להעביר כל חומר ותיעוד שנמצא בידי ובידי אימי למי שיבקש.
 

מוקדש לבני משפחת קאהן שנרצחו על שום היותם יהודים. 

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
0
×