לילה אחרון במדריד

כשהחברים הכי טובים באו לבקר אותי בעיר שלילותיה אינם נרדמים, עשינו כמנהג המקומיים ויצאנו לכמה סיבובי פאבים חסרים סוף. שעטנו ברחובות כמו כלבי האשמורת וגם הספקנו לטייל קצת מחוץ לעיר. שבוע אחרון בבירה הספרדית.
yaeli177
|
מפה
תמונה ראשית עבור: לילה אחרון במדריד
© Depositphoto/Bloodua

הקדמה

בשעה טובה, אחרי שכמעט התחלתי לדבר עם עצמי, נחתו בשדה התעופה של העיר חבריי הטובים משכבר הימים - טל, נועם ויונתן. כמו מארח למופת חיכיתי להם בשדה התעופה עם שלט קטן ואחרי סדרת חיבוקים ונישוקים נסענו אל הדירה שלי. כך יצא שהגשמתי חלום קטן שהיה לי לפני הנסיעה - שיגיע היום ואזכה לארח את חבריי הטובים בדירתי שלי אי שם באירופה. שקי השינה מיד תפסו את מקומם על הרצפה והיה כל כך נהדר לראות את הדירה מתמלאת חיים, אחרי שבועיים ומשהו שהייתי בה רק אני. ישבנו לתכנן שבוע לעילא ולעילא, אבל האמת היא שבשורה התחתונה הקדשנו את רובו פשוט האחד לשני, אבל גם לחיי הלילה של העיר וגם קצת לסביבותיה. כמובן שהכרחתי אותם להביא עיתונים וקצת אוכל מהארץ וסתם דברים קטנים אחרים שהתגעגעתי אליהם.

לתחילת הכתבה

חיי הלילה בעיר

במדריד, מסתבר, ישנה סצינת חיי לילה לא רעה בכלל. למען האמת, מכל ערי אירופה שיצא לי לבקר בהן, רק במדריד היו חיי לילה אמיתיים, זאת אומרת כאלה שמתחילים אחרי 11 בלילה במקום להגמר בשעה הזו. אתם יודעים מה, אחרי הכל, לתל אביב שלנו באמת מותר להתהדר בתואר עיר ללא הפסקה לעומת מה שקורה באירופה, אבל זה כבר שייך לסיפור אחר. בכל מקרה, במדריד נדמה שהתושבים מעדיפים לחיות בלילה. זה כנראה לא כל כך קשה אחרי שכל היום נחים ומתנהלים בעצלתיים, וכך הרחובות נתמלאים מכוניות ואנשים בשעות הערב ופשוט כיף להסתובב במרכז.

בסוף השבוע זה הולך בערך כך - מסיימים את ארוחת הערב בשעה 10 בלילה, בשעה 11 יוצאים לסיבוב פאבים אינסופי שמיד אחריו ממשיכים לאחד מהמועדונים בעיר, שעד השעות 2-3 בלילה מעניקים כניסה חופשית פשוט כי אף אחד לא בא לפני זה... רוקדים עד אור הבוקר, מקנחים בצ`וקולטה קון צ`ורוס עם אור ראשון (בהמשך) ומשם הולכים לישון.

אחרי טיול קטן לסופרמרקט ולשוק לטובת הצטיידות קולינרית לשבוע הממשמש ובא, טענו חבריי שהשתגעתי לגמרי אם אני הולך כל פעם ברגל חצי שעה לסופר רק בשביל לחסוך כמה יורו, ולא היה קשה להם להבין איך זה שכל כך רזיתי. אמהות פולניות. הוכחתי להם אחר כך שההליכה הארוכה הייתה שווה את זה היות ונירית הפליאה ללמדני את רזי הבישול הביתי. בשעות הערב, לאחר שהוכיחו חבריי שהם התרגלו ללא קושי לסייסטה הספרדית, יצאנו לסיבוב לילי ראשוני להכרת העיר. מאחר והדירה שלי הייתה בדיוק בלב רובע צ`ואקה (CHUECCA), שידוע בחיי הלילה הפעילים שלו, הסתובבנו לנו בעיקר שם.

בסוף השבוע כיכר צ`ואקה (קו מטרו מס` 5) הומה אנשים בצורה מעוררת קנאה. הצטרפנו לעשרות האנשים שגדשו את הרחבה שממול לפאב המרכזי של הכיכר (אין לי שמץ של מושג מה שמו אבל באמת קשה לפספס את ההמונים), קנינו בירות ושתינו בעמידה כמנהג המקומיים. הכיכר יכולה להיות נקודת מוצא מצויינת לסבב הפאבים לאורך הרחובות פואנקראל (FUENCARRAL) והורטאלסה (HORTALEZA) ובכל הרחובות הקטנים שמתפצלים מהם. המקום החביב עלינו, שקשה לסווג אותו בתור ספרדי אותנטי, היה פאב קטן בלי שם ברח` הורטאלסה, קצת לפני כיכר TRIBUNAL. שימו לב שאחרי השעה 11 בלילה מחירי המשקאות עולים להם. מי שרוצה לראות קצת פלמנקו, יכול לשלב הופעה עם ארוחה ושתייה טובה באחד מהמקומות הרבים המציעים זאת. מידע מפורט אפשר למצוא בחוברת המידע המצוינת שמפיקה לשכת המידע לתיירים בתחילת כל חודש. אם מזג האוויר טוב כמו שהיה כשאנחנו היינו (אמצע אוקטובר) הכיכרות תהיינה הומות באנשים ובאווירה טובה. אגב, הבירה המקומית נקראת MAHOU והיא זולה ולא רעה בכלל. סתם, שתדעו. ברחבי רובע צ`ואקה מסתתרים גם לא מעט פאבים ומועדונים של הקהילה ההומוסקסואלית (העניפה) של העיר. צריך רק לשאול מישהו באחד הרחובות מהו המקום הכי קרוב.

לתחילת הכתבה

אטרקציות ליליות

אחר כך, בשביל לראות איך בעצם נראית העיר עצמה בלילה, שכן היא יפה בשעות החשכה לא פחות מאשר ביום, התחלנו בסיבוב רגלי מקיף. התחלנו ברחוב גראן ויה (GRAN VIA) העמוס וירדנו איתו מערבה עד שהוא מתאחד עם רחוב ALCALA ומגיע מיד אחר כך אל כיכר סיבלס (PLAZA DE CIBELES). 

הפסל-מזרקה שבמרכז הכיכר מואר בלילה בפנסים רבי עוצמה ויוצר משחקים מקסימים של אור ומים. המראה מושלם על ידי ארמון הדואר הסמוך המואר אף הוא וכמובן בידי עשרות פנסי המכוניות והאוטובוסים השועטים דרך הכיכר במורד השדרות. המשכנו משם בפאסאו דל פראדו (PASEO DEL PRADO), חלפנו על פני פלאסה דה נפטונו והגענו עד כיכר ארבע המזרקות, שכשמה כן היא - ארבע מזרקות מוארות מקסימות בלב השדרות הכי יפות במדריד. משם, על יד מוזיאון טייסן, עלינו ברחובות המובילים אל כיכר סנטה אנה (PLAZA SANTA ANA), כיכר נעימה ואינטימית, ופופולרית מאד, בייחוד בשעות הלילה. אפשר סתם לשבת במרכזה עם כוס בירה שאתם עוד סוחבים מהפאב הקודם או להכנס לאחד מבית הקפה או הפאבים הרבים שמקיפים את הכיכר, ולהזמין חדשה. מסנטה אנה המשכנו מערבה דרך כיכר נוספת (PLAZA J. BENAVENTE) עד לפלאסה מיור. גם כאן מורגשים חיי הלילה של העיר, אם כי באורח תיירותי יותר וצעיר פחות. התמזל מזלנו ולפחות יכלנו לצפות בהופעת רחוב של נגן גיטרה ספרדי אמיתי, שהפליא לגעת בלבות האנשים בפריטתו.

ירדנו צפונה מהכיכר אל רח` מאיור ושם, כמעט ממול לכיכר, נמצא מקום קטן שמתהדר בשם "100 טעמים". זו חוויה מומלצת - התפריט הוא אמנם רק בספרדית אבל זה לא ממש חשוב. פשוט תבחרו באקראי כמה סנדביצ`ונים קטנים מבין 100 הטעמים שמציע המקום (כל אחד עולה רק יורו אחד בודד) ואיזו בירה קלה והרי לכם אחלה נשנוש לילי. רוצים משהו טיפונת יותר ממלא? אפשר לקפוץ לסניף הקרוב של מוזיאון החמון (MUSEO DEL JAMON , בהמשך CALLE MAYOR, פתוח עד 24:30 לערך). המוזיאון (חמון הוא בשר חזיר מעושן) הוא למעשה רשת של מזללות פופולריות מאד שמציעות אוכל טרי ופשוט במחיר עממי. תוכלו לשבת למעלה כמנהג התיירים (ולשלם יותר) או לאכול בעמידה בקומה התחתונה, כמנהג המקומיים. לא לשכח לזרוק את המפיות על הרצפה בסיום הארוחה. דרך אגב, באותו עניין, הספרדים נוהגים לעשן בכל מקום אפשרי (כולל בתוך חנויות, בשווקים ואפילו בחלק מהסופרים) ולא ממש אוהבים מאפרות. אם ישבתם בבית קפה והתחלתם לעשן ארבל גיליתם שאין מאפרה, תשאלו את המלצר ותראו איך הוא פשוט יצביע באדישות לכיוון הרצפה.

איך שלא יהיה, סיימנו את הלילות בצ`וקולטריה המפורסמת בכיכר SAN GINES הקטנה והחבויה (ממש מתחת לסנדביצ`יה ברח` מאיור) שם כבר כמה עשרות שנים מגישים בעיקר דבר אחד - צ`וקולטה קון צ`ורוס. למעשה, זה פשוט שוקולד חם בכוס (לא להתבלבל עם הצ`וקולוטה בארץ, שלהם לא מתוקה כלל ולא תקבלו סוכר על יד) וצלחת עמוסה במן מקלות של בצק מתוק שטוגן בשמן עמוק. טובלים את המקלות בשוקולד, אוכלים עד שנגמר ונותנים למישהו אחר לשלם את החשבון. זה לא הכי מצא חן בעיני החברים שלי אבל את המאנצ`יס הלילי שלי זה בהחלט השביע.

לתחילת הכתבה

ממשיכים לטולדו

ישנו כמה שעות מעטות בלילה ומוקדם בבוקר כבר עשינו את דרכנו לכיוון טולדו (TOLEDO). אוטובוסים יוצאים לטולדו כל חצי שעה מתחנת האוטובוסים הדרומית (ESTACION SUR DE AUTOBUSES, מטרו קו 6, תחנת MENDEZ ALVARO) במחיר 3.9 יורו ונוסעים 50 דקות עד התחנה המרכזית של טולדו. משם אוטובוס עירוני מס` 5 (0.8 יורו) נוסע עד מרכז העיר (וכנ"ל בחזרה...). סמוך לכיכר המרכזית שלט גדול i מציין את מיקומה של לשכת המידע לתיירים בה אפשר לקבל מפה חינם של העיר והסבר כללי לאן אפשר ללכת.

אנחנו סתם תעינו בסמטאות ללא מטרה מוגדרת, עצרנו בכל חנות מזכרות שלישית (אפשר למצוא בהן המון שטויות של דון קיחוטה, המון חרבות וכלי נשק שלא תוכלו לעלות למטוס ועוד שאר קשקושים). הקפדנו לבקר גם באלקאזר(ALQAZAR) שמשקיף על הנהר (המלא ביוב), בקתדרלה הגותית של העיר וכמובן ברובע היהודי העתיק (בבית הכנסת סנטה מריה לה בלאנקה- נקרא כך משום שמאוחר יותר הפך לכנסייה, בבית הכנסת הספרדי - שכמובן היה סגור לשיפוצים ועוד) ולא הרחק משם, ברח` SAMUEL LEVI, בקאסה דה אל גרקו, הבית שבו התגורר בעבר הצייר היווני (מכרתים במקור) שלמד באיטליה ועבד בספרד, בעיקר בטולדו. הבית היה סגור והמוזיאון הקטן לא ממש מעניין (הכניסה ביום א` בחינם עד השעה 14:00 אבל את רוב התמונות של אל גרקו ניתן למצוא במוזיאון אל פראדו במדריד), ואת היצירה החשוב ביותר של האמן בעל הסגנון הייחודי אפשר לראות בכנסיית SAN TOME הסמוכה (1.5 יורו למבוגר, 1.2 יורו לסטודנט). 

 טולדו נקראת גם "ירושלים של המערב" או "ירושלים על המים", בעיקר בגלל דו הקיום (למעשה, תלת הקיום) בין תושבי העיר שהתחלקו לשלוש הדתות הגדולות בעבר הרחוק, אבל לעניות דעתי האישית, מרחק גדול מפריד בין יופיה של ירושלים האמיתית ליופיה החיוור מעט של אחייניתה הספרדית. למעשה, אם ביקרתם בסיינה שבטוסקנה, הרי שראיתם עיר ימי ביניימית יפה הרבה יותר מטולדו, אבל זו רק דעתי האישית.

לתחילת הכתבה

יוצאים לסגוביה

לעומת זאת, עיירה אחרת שמאד מצאה חן בעינינו, היא סגוביה (SEGOVIA). אוטובוסים יוצאים מתחנת האוטובוסים החבויה במקצת ברח` PASEO DE LA FLORIDA מול תחנת הרכבת PRINCIPE PIO (קו מטרו מס` 10) והנסיעה אורכת שעה וחצי ועולה 5 יורו לערך לכל כיוון. אחרי טיפוס קצרצר במעלה המדרגות וכבר הגענו אל הכיכר הראשית של העיר, פלאסה מאיור. בכיכר ניצבת כנסיית סן מיגל שבה הוכתרה למלכה איזבל הנודעת, אי שם במאה ה-15 (שהביאה לגירוש יהודי ספרד בשנת 1492, עובדה מעניינת לאור זה שהרובע היהודי שוכן ממש לא הרחק מהכנסייה). מהכיכר יצאנו לשיטוט בסמטאות וביקרנו בכנסיית סן מרטין שם התחיל המרד הגדול שהוליך את העיר לדורות של קפיאה במקום (שבאופן אירוני העניקו לה את התחושה שהזמן פסח עליה, אותה התחושה שמושכת הרבה תיירים אל העיר ומפרנסת אותה) ומיד אחר כך הגענו אל האקוודוקט המפורסם. 

כשעוד קראתי על העיר במדריך חשבתי לעצמי שזה בטח יהיה עוד אקוודוקט נמוך קומה ולא מרשים במיוחד כמו זה על יד קיסריה, אבל טעיתי ובגדול (תרתי משמע). האקוודוקט הרומי בן 2000 השנים (עובדה מרשימה בפני עצמה) מתנשא לגובה של 28 מטר ויש בו 163 קשתות מדהימות. טיפסנו במדרגות שמשמאלו, ממש עד קצהו, וזכינו לנוף נפלא של האקוודוקט עצמו וגם של העיר.

אחר כך חזרנו לפלאסה מאיור, חצינו אותה, והמשכנו דרך רחובות הרובע היהודי העתיק אל טירת אלקאזאר, שלא בכדי, נאמר עליה ששימשה השראה לוולט דיסני כשעיצב את הטירה שלו בדיסנילנד. הטירה המצועצעת מרשימה מאד ושווה בהחלט את הביקור בה (3 יורו למבוגר, 1.5 יורו לסטודנט). בפנים מצאנו פאר והדר מתוחזקים היטב, המון שריונות של אבירים, נוף מדהים של הואדי העמוק שהטירה חולשת עליו ולא מעט כלי נשק מאוד מבעיתים ומאוד אמיתיים. עלינו גם את כל 140 המדרגות הלולייניות אל ראש אחד מצריחיה ומשם אל הגג שממנו אפשר להנות מתצפית פנורמית על כל הסביבה (רק אל תשכחו להביא משהו ארוך כי היה ממש קר שם). אם לסכם, סגוביה מקסימה, ואם יש לכם זמן לנסיעה אחת בלבד מחוץ למדריד היא מומלצת בעיני על פני טולדו.

למחרת תכננו נסיעה לאל אסקוריאל (EL ESCORIAL) אבל מה לעשות שמרוב בילויים ליליים פשוט כבר לא היה לנו כח להתעורר מוקדם בבוקר. אבל בעיר שבה אף אחד לא ממהר לקום זה בסדר גמור, וכך הלכנו במקום זאת ללונה פארק של מדריד - PARQUE DE LA ATRACCTIONES (קו מטרו מס` 10, תחנה BATAN). אני, אישית, לא ממש חובב פארקי שעשועים (סתם פחד גבהים) אבל החברים שלי ממש נהנו ואמרו שהוא אמנם לא משתווה לפארקים אחרים בארה"ב או כל מיני מפורסמים אחרים, אבל הוא בהחלט יותר טוב מהלונה-פארק או מהסופרלנד, שזה כבר משהו, ואני מאמין להם. אם קניתם את הכרטיס החופשי חופשי שמעניק גישה בלתי מוגבלת לכל האטרקציות, תוכלו, למשל, ליפול נפילה חופשית מגובה של 50 מטר אינסוף פעמים (שזה מה שהם עשו) או לעלות על רכבת ההרים הפתוחה והמרשימה ושאר המתקנים שמחכים שם. בפארק ישנם גם חלקים שמיועדים במיוחד לילדים קטנים ולמשפחות, כך שנראה שהוא מתאים לכל גיל.

 וכידוע, הזמן טס כשנהנים, וגם השבוע ההוא חלף (מה כבר הספקנו לעשות?) והיינו צריכים לנסוע חזרה לשדה התעופה. הם חזרו הביתה, ואני המשכתי לדוכן של חברת איזי ג`ט (EASYJET), מוכן ומזומן לטיסה שתיקח אותי ללונדון. מבעד לצוהר המטוס הקטן, בעת הנחיתה, כבר נשקפו לעיני ענני הגשם שריחפו מעל הבירה הבריטית, כאילו מחכים לי, לברכני על בואי. לונדון לונדון, העיר באפור, הנה אני בא.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
0
×