למה לונדון?

איך למען השם למדו הבריטים את הטריק של לקרר את השמש? איך זה קורה שבחוץ זורחת שמש אבל המדחום מראה אפס מעלות?! יבוא הבריטי שימכור לנו את זה באוגוסט, ואני אהיה מוכן לחתום על עצומה להחזרת המנדט... מה יש, מה כבר היה לנו רע אתם? אז לפחות היה לנו דרכון אירופי.
אודי רביד
|
תמונה ראשית עבור: למה לונדון?
© איתמר ברק

הקדמה

אז אולי כדאי שאסביר את מצבי הנוכחי: הימים הם ימי החגים הנוצרים בלונדון, והעיר בטירוף. שירי חג אוויליים נשמעים מכל תחנת רדיו, הטמפרטורה בחוץ נעה בין קר לקר לאללה, ואפור הוא הצבע השולט. מאידך, במשכני הדל והרעוע, בשל תקלה שכונתית, מזה שבועיים פשוט אין מים. לאחר בירורים הסתבר שהמים הקרים באים מחברה אחת והחמים מחברה אחרת (וטוב שהפושרים לא באים מחברה שלישית), מה שאולי מסביר את תעלומת שני הברזים המפורסמים של אנגליה, אבל זה בטח לא עוזר לי להוריד את המים באסלה. ואף על פי כן, לא הייתי רוצה להיות בשום מקום אחר. איך זה? לא פשוט להסביר, אבל לנסות אפשר.

הגעתי ללונדון לפני חודשים מספר, עם תכנית לימודים לשנתיים הקרובות. המטלה הראשונה הייתה למצוא דירה עם שותפים, מה שקרה מהר יחסית, אבל לא בלי מאמץ. התמקמתי בשכונת Camden שנחשבת לתוססת או ל"מגניבה" בעיר, ויש שיאמרו מגניבה מדיי. השוק הידוע Camden Lock נמצא במרחק יריקה, אבל בניין מגוריי (איך לומר זאת בצורה בריטית), אינו נחשב לפאר הארכיטקטורה המקומית. עם זאת, המיקום סבבה, טובי הפאבים בעיר שוכנים למרגלותיי, ואני קרוב מאוד למרכז העיר ולאוניברסיטה.

אחד הדברים ששמתי אליהם לב בסיוריי הראשוניים בעיר הוא הלירה האנגלית. כן רבותי, מי שלא חי בלונדון לא מבין זאת, אבל יקר לנשום פה. לפני שהבנתי מה קורה עפו לי כמה מאות פאונדים, שלמען הסדר הטוב אציין ששווים בין שישה לשישה שקלים וחצי האחד. אשליית הפאונדים הבודדים היא אחת מהקשות שבאשליות לונדון (ומיד נגיע גם לשאר), והיא הותירה אותי המום כל פעם מחדש כשיצאתי מהמכולת שמח וטוב לב אחרי שקניתי שתייה ועוגיות "רק" בשבע ליש"ט, עד שהבנתי שזה עלה לי 45 ש"ח. מינימום המחיה לסטודנט מוגדר פה בכ- 850 ליש"ט לחודש,וזה ממש לא כולל כסף לבזבוזים.

נושא אחר שבו הבחנתי מיד הוא הסטייל. משהו שקצת קשה להסביר, אבל קל מאוד לחוש. אתה יוצא החוצה ומגלה סמטאות צרות ומסוגננות, חנויות שוקולדים ופרחים המפיצות צבע וריח לכל עבר, בניינים שמישהו טרח לעצב ולא רק לבנות, פאבים עם תאורה אדומה ועדינה, אנשים לבושים אלגנטי ועוד מאה ואחד דברים שנותנים תחושה אחרת שאותה כנראה חיפשתי. אגב, נימוס לא נחשב בעיניי מעולם למשהו חשוב, ובכל זאת, כשאנשים פונים אליך בצורה מכובדת, שומרים ממך מרחק סביר, ובאופן כללי לא נכנסים לחייך כיוון שזה פשוט לא מנומס - אתה מרגיש טוב יותר. עובדה.

לתחילת הכתבה

קוסמופוליטיות

אותם אנשים מביאים אותי לדיון בנושא הקוסמופוליטיות, המוכר לנו הישראלים רק מהאגדות. אנחנו רוצים להיות "מערביים" ו"מתקדמים" אבל אנחנו בעצם לא. לא במקום שמפלה על רקע שלושת הסעיפים - דת, גזע ומין (ויקום זה שיגיד שאנחנו לא). לטעון שבלונדון הכול ורוד תהיה הגזמה לצד השני, אך עם זאת התמונה שונה. לונדון היא עיר של מהגרים המאכלסת אנשים מכל קצות העולם, דבר שהופך את שנאת הזרים ללא רלוונטית משהו. בחוג שבו אני לומד לפחות חצי מהחבר`ה הם לא בריטים, מה שהופך את עולמנו התרבותי להרבה יותר מגוון וקצת מוסיף לי תחושה של טיול.

הא, וישנו גם הבריטי הטיפוסי. הוא מורכב מתערובת משונה של בירה ותה, נימוס מעודן ואהדת כדורגל ברברית. איך כל זה חי במקשה אחת עד היום לא ברור לי, וספק אם אי פעם אבין . לחיה המוזרה הזאת יש הרגל תמוה נוסף והוא לעמוד בתור. הפועל נקרא to queue (קיו, כמו האות, הוא גם שם העצם וגם הפועל) והם משתמשים בו איפה שרק אפשר. דוגמה אחת לכך היא המדרגות הנעות ברכבת התחתית, שבה העומדים במדרגות - עומדים מימין, וההולכים - בשמאל, וכן גם התור שנוצר לפני המדרגות.

בהמשך לזה ובניגוד מוחלט אלינו, קיצורי דרך הם מחוץ ללקסיקון, ותחת הערך "קומבינה" בספרות הבריטית, לא מופיע כלום. גורנישט (כנראה בגלל זה עדיין אין לי מים בבית). בשלב ההתארגנות בעיר כשצריך לשכור דירה, לפתוח חשבון בנק, לקנות פלאפון ועוד כהנה וכהנה, הביורוקרטיה הבריטית תוכל להוציא אותך מדעתך, ובלי מאמץ רב.

לתחילת הכתבה

הבירה בלונדון - אחדות העם

הדבר היחיד שמאחד פה את כולם היא הבירה (במלעיל ולא במלרע). אף אחד לא שואל אם בא לך לצאת לבית קפה או לפאב. כשיוצאים, זה קרוב לוודאי יהיה ל-drink בפאב או בבר השכונתי, כשבין שני אלה, מסתבר שיש הבדל ברור. פאב (או "פוב" כמו שאומרים המקומיים) נראה כמו בתי המרזח הישנים, עם שולחנות מעץ והרבה ברזים של בירה (זולה יחסית), ובר לעומת זאת הוא דבר "צעיר", גמיש ויקר יותר, ולמעשה מתאים בהגדרתו לרוב מקומות השתייה בארץ. על קפה אין מה לשאול את הבריטים כי אין להם מושג. מבחינתם Starbucks הוא פסגת בתי הקפה, ואין פה כמעט כאלה שאינם שייכים לרשת כלשהי.

הבירה חודרת לכל תחומי החיים ולכל שעות היום (כמעט, ומיד תבינו למה). לכל אוניברסיטה שמכבדת את עצמה יש את הפאב שלה, ואין מקום טוב ממנו להעביר את הפסקת הצהריים. גם את מי ש"חותך" מהשיעור כבר ב- 11:00, לא תמצאו מן הסתם בחוף הים אלא בסיבוב שלישי בפאב. להגיד לכם שלא התרגלתי לזה, זה יהיה שקר גס. פתאום לא נראה כל כך מוזר "לרדת" על הביצים והנקניקיות בבוקר, "ולשטוף" את זה בצהריים עם פיינט של בירה.

הבעיה צצה באופן מפתיע במה שקרוי בארץ "ערב" וכאן נחשב כבר לסוף הלילה או בקיצור, 23:00. גבירותיי ורבותיי, לא חשוב איפה אתם וכמה מפוצץ המקום בבליינים, בשעה אחת עשרה בלילה מצלצל הברמן בפעמון והבאסטה נסגרת, ולא יעזור בית דין. הרעיון המקורי למנוע שתייה מרובה אינו רלוונטי כלל, כיוון שהצעירים מזמינים כמה סיבובים בעשר וחצי, "מורידים" אותם בזריזות ויוצאים החוצה מבושמים לחלוטין. השמועות אומרות שזה ישתנה, אבל בבריטניה, כמו בבריטניה, ייקח זמן.

מה שכן מראה סימני התקדמות (לאיזה כיוון זו כבר החלטה אישית) הוא נושא הסמים הקלים. "הניסוי" הראשון נעשה בבריקסטון (Brixton) שהוא אזור בילויים בדרומה של העיר, בו הכריז מפכ"ל המשטרה כי הוא אינו מתכוון לעצור את המשתמשים הפרטיים. כמה שבועות מאוחר יותר, כבר החלו לדון בפרלמנט על העברת הסמים הקלים לקטגוריה C. המשמעות בת`כלס היא שלא יעצרו אנשים על מה שקרוי "צריכה אישית", והיה כבר זה שפתח את ה"קופי שופ" הראשון. הוא אמנם נעצר אך שוחרר מיד, מה שמחבר אותנו לאמרה שגם אמסטרדם לא נבנתה ביום אחד.

שפכתי קצת בפניכם את משנתי הלונדונית, ונראה לי שזו לא הפעם האחרונה שאני עושה זאת. בכל אופן, דבר אחד בנוגע לאנגליה אפשר כבר להזים באופן רשמי, והוא בנושא הקולינרי. הבריטים כשלעצמם אכן אינם בשלנים מהמעלה הראשונה, אבל עוד לא נולד העם שאין לו נציגות בעיר בצורת מסעדה, דוכן או לפחות קיוסק. יש פה הכול, צריך רק לטעום ו...אה, כן, גם קצת כסף. בליש"ט.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
0
×